השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

אילו ניצח הטלר במלחמה 1

 

השמדת היהודים בידי הנאצים הייתה ניסוי כלים, הם ביקשו לכבוש את העולם ולהשמיד  את כול העמים והאומות, גם את האנגלו-סכסים. בשיטה שהופעלה על היהודים, שעמים ישמידו  את עצמם, עם מעורבות שולית של הנאצים. מחקרו של ראלף ג'ורדאנו  /  "אילו ניצת הטלר במלחמה", מציג את החיה הנאצית במערומיה

 

"... מכיוון שבתחום שלטונם, שהיה אז עצום-ממדים, הגשימו הנאצים שורה ארוכה של תכניות והעמידו אותן למבחן - תכניות שאותן הועידו לכלל האנושות, אילו עלה הדבר בידם - לכונן את 'שלטון הארים' על-פני האדמה, את 'הממלכה הגרמנית הגדולה', עמ הנשר על כדור-הארץ, שמרכזו היה אמור להיות ברלין ששמה יהיה אז 'גרמניה'. התכניות האלה נרקמו ביסודיות הגרמנית עד לפרט האחרון.

"שנית, במשך חמישים-ושש שנים מתוך ששים-ושש שנות חייו התנצח המחבר עם הנאציזם ועם מורשתו - עד לשחרור ב4- במאי 1945 בהאמבורג, כנרדף מטעמים פוליטיים וגזעניים, ומאז - כך הוא מקווה - כמסביר. היום, אחרי עבודה ממושכת על הספר הזה, הוא מגיע לכלל הכרה שלא ייתכן אפיון מלא של הנאציונל-סוציאליזם בלי הכרת התפיסה שלו לגבי תמונת העולם הסופית תחת שלטונם של הגרמנים, ובלי עיון בתכניות, המובילות תחילה לניצחון הסופי, ואז הן אמורות לבוא לכלל מימוש. והוא למד הרבה. (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, תשנ"א, מההקדמה)

 

"תחילה אירופה, אחר-כך העולם!

"השלב השני של התכנית שולח זרועות אל עבר אסיה ואפריקה. על-פי התפיסה האסטרטגית יימתחו שני כיווני התפרסות - אל מעבר לים התיכון, לכיוון צפון אפריקה ומערבה (בסיס לתכניות מרחיקות-לכת בהרבה לגבי היבשת השחורה, כפי שעוד נראה) ואל המזרח הקרוב, תוך התפרסות לכיוון אפגניסטן והודו, לצורך חתירה תחת האימפריה הבריטית.

"אחרי כיבוש פורטוגל וגיברלטר תישלחנה שתי אוגדות למרוקו על מנת להשתלט על המיצר ועל צפון-מערב אפריקה. בצפון-מזרחה של היבשת הייתה המטרה הבאה - תעלת סואץ. אל מעבר המים שהיה חיוני לאימפריה הבריטית עתידים להגיע - כפי שאמנם ניסה רומל לשווא לעשות - דרך מצרים תחילה, אבל אחר-כך יגיעו אליו גם מן הצפון, במעבר דרך טורקיה שתיאלץ לאפשר אותו מכוח הנשק, או מתוך ציות עקב הפעלתו של לחץ דיפלומטי.

"התכניות והמבצעים נגעו ברעיונות ההגמוניה של המדיניות האיטלקית לגבי הים התיכון ואפריקה. רומא לא הייתה מופתעת. כבר ב-20 בספטמבר 1940, בשיחה עם מוסוליני, נקבעה על-ידי ריבנטרופ קדימות תביעותיה של גרמניה: גרמניה תבטיח לעצמה נקודות-אחיזה בחוף המארוקני, למשל אגאדיר או מוגאדור (או, כפי שהיא נקראת כיום - א-צווירה. המתרגמת), מקורות נוספים של חומרי גלם במארוקו, כמו פוספטים ועפרות, ונוסף לזה גם אחד מן האיים הקאנאריים.

"ב-31 במאי 1941 רושם וולטר הוול, מי שהיה חברו של הטלר, אחרי שיחה עם הפיהרר על הרעיונות שהגה זה:

"'אחרי שהיא (רוסיה) תחוסל, תחוסלנה גם עיראק וסוריה מעצמן. אז אהיה חופשי כל-כך, עד שאוכל לרדת גם דרך טורקיה. כשהצרפתים יאבדו את סוריה, ואני משוכנע שסוריה אבודה, תעמוד בעינה רק עוד סכנה אחת, שהם יאבדו גם את אלג'יריה. אז אפרוץ מיד דרך ספרד ואנעל את הים התיכון בפני האנגלים.' (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, תשנ"א, עמ' 31)

 

"עכשיו, כמה חודשים אחרי-כן, מתייחס הטלר לברית-המועצות כ'מחוסלת'. עכשיו היה צפוי מבצע-מלקחיים נגד המרחב העצום שבין הינדו-קוש והחוף המזרחי של הים התיכון. ראש-חץ אחד אמור לשעוט קדימה מבולגריה, תוך זלזול בנייטראליות של טורקיה, וראש-חץ אחר יחצה את הקאווקאז. המבצעים תוכננו כך שחיל-משימה ממונע יצא נגד עיראק וסוריה, נגד איראן ופלשתינה. בדרך היו תנועות השחרור הערביות אמורות לקבל עידוד במלחמתן נגד השלטון הבריטי. מטה מיוחד של גנרל הטיס פלמי קיבל הוראה לדאוג להתפרצות מתוזמנת של התקוממויות...

"ואף-על-פי-כן לא מנעו שיקולים כאלה מהטלר לתת לקולונל-גנרל יודל, ראש מטה הפיקוד העליון של הוורמאכט והיועץ הראשון לשאלות אסטרטגיות ואופרטיביות, שרטוט הנחיה של ההיערכות באפגניסטן עם כיוון התקדמות לעבר הודו - פקודה שיודל מילא ב17- בפברואר 1941.

"לשלב השני של התכנית, השלב החוץ-אירופאי, השלב שמעבר ליבשת, תוכננו בסיסים במערב, מנורווגיה דרך האיים שבתעלה, האיים הקאנאריים והאיים האזורים עד לסט. הלנה ואסנשן שבדרום האוקיינוס האטלנטי, ואילו בצמוד לחוף המזרח-אפריקני - איי זנזיבר ופמבה. אבל עמוד-השדרה אמורה להיות מושבה גדולה באפריקה התיכונה, 'מרחב משלים' לגרמניה, שתהיה אז מעצמה עולמית מעבר לגבולות היבשת, מעבר לים, לב-לבו של השלב השני ותנאי מוקדם  לשלב השלישי.

"עכשיו צמחו התכניות עד שלבשו ממדים מפלצתיים, וקיבלו גם את מסגרת הזמן שלהן: מפקדת הצי התכוננה לקראת מבצעים טראנס-אטלנטיים, שיוצאו אל הפועל בשנות הארבעים, בהנחה שעד שנת 1944 יוקם צי ענק שמעל-לפני-המים. במקביל יתוכננו להקי-מפציצים לצורך טיסה הלוך-ושוב ובלי הפסקה מעל לאוקיינוס האטלנטי.      (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, תשנ"א, עמ' 34)

 

"נראה שגרמניה הסתערה בכל כוחה על יעדו של השלב הזה אחרי ה-22 ביוני 1941. ב-3 ביולי 1941 כותב האלדר ביומן המלחמה שלו: 'לא אגזים בדברי אם אטען כי נזכה במערכה נגד רוסיה תוך 14 יום. לכן אפשר יהיה כבר בקרוב להעמיד את המבצעים נגד העמדה הבריטית במזרח הקרוב בראש מעיינינו.'

 

"ב-15 ביולי קיבל הטלר במפקדה הראשית שלן במזרח-פרוסיה את פניו של השגריר היפני אושימה, והציע לו ברית-מלחמה כוללת (שלא תוכננה במסגרת ברית-שלוש-המעצמות מן ה-27 בספטמבר 1940):

"שוב מסתמנת כאן בבירור כוונתו של הטלר להימנע ממלחמה עם ארה"ב עד להכנעתה המוחלטת של האויבת ממזרח. החלטתה של הממשלה היפנית מן ה2- ביולי 1941 שלא לנקוט פעולה צבאית נגד ברית-המועצות, לא הייתה ידועה אז להטלר. לכן לא נקטעה תחושת השאננות. האלדר, ב-23 ביולי 1941: 'תוך חודש בערך (25.8.) אפשר להניח כי כוחותינו יימצאו בלנינגרד, במוסקבה, בקו אורל-קרים. בתחילת אוקטובר על הוולגה. בנובמבר בקווקז, לאורך קו באקו-באטומי.'

"ב-25 ביולי הודיע הטלר בסקירת המצב של ראש המטה הכללי של הצי, 'שאחרי סיומה של המערכה במזרח הוא שומר לעצמו את הזכות לנקוט צעדים חריפים גם נגד ארה"ב.'

"עוד בטרם יכול היה השלב הראשון של התכנית להתממש, הציץ הטלר מעבר לכתפו של השלב השני, האסיאתי-אפריקני, אל עבר השלב השלישי הרחוק, אל עברו האחר של האוקיינוס האטלנטי.      (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", עמ' 42)

 

"לתכניות מתאימות גם סקיצות מאוחרות יותר, העוסקות במלחמה נגד המעצמות הימיות האנגלו-אמריקניות בסוף שנות הארבעים, משהו מעין תכנית-שמעבר-לפרויקט-Z, עם עשרים ספינות מלחמה, חמש-עשרה נושאות מפציצים, שש-עשרה נושאות מטוסי קרב, מאה אניות סיור, והכמות העצומה של חמש-מאות צוללות. בסך-הכל - צי, שנועד לשיט מתחת לפני המים ומעליהם, בן שלושה מיליוני טונות, ומלאי נוסף של שלוש-מאות-אלף טונות.

"לתכניות האלה מתאימים גם הפרויקטים הנוגעים לחיל האוויר.

"ניתן לעקוב אחריהם לאחור, עד הרבה לפני שנת 1933, מאחר שהטלר גילה בהם תמיד עניין מיוחד, מעל לכל במפציצים ובמפציצים ארוכי-טוות. משנת 1935 הייתה מלת-הצופן שלהם, באופן הולם, 'מפציץ אורל', מה שמצביע באורח חד-משמעי על המזרח ועל התיזה של 'המאבק לחיים'. אבל התכניות עסקו גם בכיוון המנוגד לזה מבחינה גיאוגרפית. הרמאן גרינג, שבין יתר תפקידיו הרבים היה גם 'נציב-הרייך לענייני חיל-האוויר' (כלומר, המפקד העליון של ה'לופטוואפה'. המתרגמת), תבע בדחיפות בנאום שנשא ב8- ביולי 1938 בפני יצרני מטוסים, שיתמסרו כל-כולם לפיתוחו של מפציץ ארוך-טווח שיוכל לטוס לניו-יורק ובחזרה עם מטען של 5 טונות: 'אהיה מאושר באופן מיוחד אם תצליחו לייצר מפציץ כזה, כדי שסוף-סוף אפשר יהיה אי-פעם לסתום את הפה לשחצנים ההם שם.' (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, תשנ"א, עמ' 44)

 

 

"כדור-הארץ - "גביע נודד"; "מעצמה עולמית? אימפריה? שלטון בעולם? ריבונות עולמית?"

"מטרותיהם הסופיות של הנאצים לא הוערכו באופן אחיד על ידי היסטוריונים ומלומדים (שלא לדבר על אותו זן, ששם לו למטרה להפוך את הנאציונלסוציאליזם ליחסי, ובאופן כזה גם לערפל את כוונותיו הקיצוניות).

"אם מטרתם הסופית של הנאצים הייתה השליטה בעולם במובן של שלטון גרמני בלעדי על כדור-הארץ ועל האנושות, הרי שאך לעתים רחוקות התבטאו האנשים המובילים שלהם בבהירות כמו זו שניתן לראות בקטע מתוך יומנו של גבלס, בפתחו של הפרק 'תחילה אירופה, אחר-כך העולם':

,,'הפיהרר מביע את בטחונו הבלתי-ניתן-לערעור בכך שהרייך ישלוט בעתיד באירופה כולה. מכאן והלאה סלולה למעשה הדרך לשלטון בעולם כולו. מי ששולט באירופה, יוכל גם לתפוס את כס השלטון בעולם.'

"מה יכול הטלר עצמו לתרום להבהרת העניין? התבטאויות המאפשרות הצצה אל תחום האסטרטגיה והטקטיקה של הגות-המטרה-הסופית שלו, הן אלה שהגה באמצע יולי 1941, כלומר כשלושה שבועות אחרי ההתקפה על ברית-המועצות, בפני חוג מצומצם ביותר:

,,'מה שחשוב ביותר עכשיו הוא שלא נגלה ברבים את קביעת המטרות שלנו; וגם אין בכך כל צורך, מאחר שהעיקר הוא שנדע בעצמנו מה אנחנו רוצים. מכל-מקום, אסור שהסברים מיותרים יכבידו על דרכנו.'

"ומן הכיבושים שכבר הוגשמו, עובר הטלר מיד לתיאורם של חזיונות העתיד שלו:

,,'עלינו לפעול הלאה בדיוק כמו במקרים של נורווגיה, דנמארק, הולנד ובלגיה. גם במקרים האלה לא היה עלינו לומר דבר בנוגע לכוונותינו, וגם בהמשך אסור לנו לעשות זאת אם יש ברצוננו לנהוג בתבונה. לכן נדגיש שוב שנאלצנו לכבוש שטח, להשליט בו סדר, לאבטח אותו. לטובת עניינם של תושבי הארץ היה עלינו לדאוג לשקט, לטפל בכלכלה, בתחבורה וכדומה; מכאן הצורך בהסדרים משלנו. אסור שידעו, אפוא, כי באופן כזה מתגבש הסדר סופי! כל האמצעים הדרושים - הוצאות להורג, פינוי וכדומה - יינקטו על ידינו בכל-זאת, ויוכלו להינקט על ידינו בכל-זאת. אבל אסור לנו להפוך מישהו לאויבנו בטרם עת ובלי צורך. נפעל אם כך כאילו אין בכוונתנו אלא להפעיל יפוי-כוח. אבל לנו צריך להיות ברור שלא נצא שוב מן השטח הזה לעולם.'

 

"בלי כחל ושרק נחשף כאן העיקרון האומר כי גזילה שנלקחה פעם אחת, לא תושב עוד לעולם. אלה דבריו של אדם שאינו מציב לעצמו גבולות, אף-על-פי שהוא עצמו, נאמן להנחיה שלו, עושה כלפי חוץ שימוש חסכוני בווידויים המתייחסים לשלטון בעולם.        (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, תשנ"א, עמ' 48)

 

"הטלר אישר את העקרונות האלה בעצמו, בתמונה ששרטט שוב ושוב: 'כדור הארץ מיועד לזה שייקח אותו לעצמו. הוא גביע נודד, הנלקח תמיד מאותם עמים ההופכים חלשים.'

"ובכן, מעצמה עולמית? אימפריה? שלטון בעולם? ריבונות עולמית?

"אסכולות שלמות של היסטוריונים יכולות להתקוטט ביניהן באשר למשמעותם של המושגים האלה, אבל אני משוכנע יותר ויותר, בעקבות עמל-חיי ובעקבות לימודו של החומר הספציפי לספר הזה, שאדולף הטלר, התגלמותם של מדינת המנהיג וכוחה העצום, יכול היה לחשוב רק במונחים של קטגוריות סופיות. אין שום נקודות אחיזה לאפשרות שהיה מסתפק בפחות מאשר בשלטון הארים על העולם, בפחות מאשר  האימפריה הגרמנית הגדולה  כניצחון גרמני על כדור-הארץ ועל האנושות שלו, הראויה לרחמים... (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, עמ' 48)

 

"השמש של אפריקה מעל לרייך";  "האחרונה בשביל הקיסר!"; "תכניותיהם של הנאצים לרייך קולוניאלי גדול מעבר לים שייכות לאמיתו של דבר מבחינה כרונולוגית, כפי שראינו, לשלב השני של התכנית. העובדה שהן מופיעות ומטופלות כאן בכל-זאת תחת הכותרת 'תכניותיהם של הנאצים אחרי הניצחון הסופי', כרוכה בתפיסה המתגבשת תוך כדי תהליך הלימוד של הנושא: התגשמותו של החלום הטרופי הגרמני מהווה כבר את הניצחון הגדול בעיני הדוגל בו.

"מכיוון שמרכז הכובד של התכניות הקולוניאליות היה טמון באפריקה, תהיה היבשת הזאת משהו מעין הציר לשלטון בעולם בין השלב הראשון לשלישי, תוך התבססות על החזון של 'מרחב-משלים מרכז-אפריקני' בין האוקיינוס האטלנטי במערב והאוקיינוט ההודי במזרח, בין חבל סהל במדבר סהרה בצפון והזמבזי בדרום. מהיותה מקור בלתי-נדלה לחומרי-גלם ולכוח-אדם, אמורה אפריקה, עם בסיסי האוויר והצי שלה, להיות לחוף-הנגד לאמריקה מבודדת בלי שמץ של תקווה.

"שוב מתגלם כאן כוח המשיכה העצום של התיזה 'תחילה אירופה, אחר-כך העולם', כלומר האמונה באותה מגנטיות שאין-לעמוד-בפניה, ההופכת את אדוניה של היבשת הישנה באורח אוטומאטי גם לאדוני העולם - מעין נקודת שיא של האגוצנטריות האירופאית המסורתית, אבל בגרסה הנאצית שלה.

"אין תימה, אפוא, שגם שעתן הגדולה של התוכניות הקולוניאליות הגרמניות חלה בשנות האופוריה 1941-1940, עם שלוחות אל עבר 1942, מאחר שגרמנים רבים סברו כי הניצחון הסופי מונח בכיסם כבר עם חתימתו של השלב הראשון.

אפשר היה להניה את דבר קיומה של הסכמה ציבורית רחבה עם תוכניות כאלה, שיש לה הקדים - באגדה על האידיליה הקולוניאלית הגרמנית באפריקה בשנים 1884 עד 1918.

 

"התפיסות הרווחות באשר לתקופה הקולוניאלית הווילהלמינית, שייכות לשקר הקיום הגרמני, מאריך-הימים והגדול, אפילו עד ימינו-אנו. כאז כן עתה שוררות פנטזיות לגבי 'קולוניאליזם טוב יותר' בטוגו, בקאמרון, אפריקה הגרמנית-מזרחית והדרומית-מערבית - קבוצת האיים הגרמנית בים הדרומי, הוא האוקיינוס השקט, מילאה תפקיד שולי בלבד. כאז כן עתה מקננת בלבנו האמונה כי נהליהם של הקולוניזאטורים הגרמניים היו נבדלים לטובה מאלה של הבריטים, הצרפתים, הבלגים, הספרדים והפורטוגזים. לאמיתו של דבר נסמך השלטון הקולוניאלי הגרמני גם הוא על שני עמודי-התווך של כל קולוניאליזם - כלומר הניצול והכוח. במקרה הזה, כמובן, עם הצביון המיוחד של מערכות בלתי-פוסקות כמעט נגד ההתקוממות האפריקנית, מלחמת שלושים-שנה אמיתית. (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, תשנ"א, עמ' 86)

 

"הכל התחיל בשנת 1888, עם התקוממותם של הערבים בני המעמד העליון במזרח אפריקה, שראו בכוח הגרמני החוצה-ימים שהופיע פתאום איום לשלטונם בן מאות השנים, והתגוננו, לשווא כמובן - מרד 'בושירי', כך כונה זה על שם מנהיגו. אחר-כך היו ההתקוממויות בקאמרון משנת 1893 ואילך, המלחמה הממושכת במזרח אפריקה הגרמנית, שמעשי הטבח הנוראים שעשו שם הגרמנים בלוחמים החלשים מהם, גבלו  ברצח-עם.

"והגבול הזה של רצח-עם נחצה  באוגוסט ובספטמבר 1904 - כאשר היה מדובר בבני  ההררו.

"בשעה שהקרבות הגדולים שניהל הכוח הקולוניאלי הגרמני נגד ההוטנטוטים ומנהיגם הדגול מאהאררו, לא סיכנו באמת את עצמותו הביולוגית של האפריקני, למרות האכזריות שאפיינה אותם, היה קיומם הפיסי של בני ההררו נתון בסכנה אמיתית. את הנתונים שנאספו ביסודיות הגרמנית האופיינית ניתן לסקור בארכיון המושבות בכל עת. לפיהם מנו בני ההררו בתחילתן של פעולות האיבה 100,000 ראש בקירוב. הסטטיסטיקה הרשמית האחרונה משנת 1913, לעומת זאת, מורה על המספר 21,699. בין שני המספרים האלה התחולל חורבנו של עם שלם כמעט בחולותיו של מרחב הצמא הידוע לשמצה בדרום-מערבה של אפריקה.

"נגד בני ההררו, שלא הניחו לגרמנים לביית אותם כפי שקיווה המנהל הקולוניאלי הגרמני לעשות, הוצב האיש שגבר על הלוחמים הפחות-חמושים במזרחה של אפריקה הגרמנית, והאיש שנטל חלק בהכנעתו של 'מרד הבוקסרים' הסיני בשנת 1900, ה'גנרל של הקיסר רב-הכוח', כמו שכינה הוא את עצמו בפניות לאפריקנים - הגנרל לותאר פון טרותה! אחרי הקרב העקוב מדם בווטרברג, שהתחולל ב-11 באוגוסט 1904, כשהמוני ההררו המיואשים הסתננו מבעד לקווים הגרמניים ונמלטו אל עבר המדבר, ניתק טרותה את כל דרכי המילוט שהיו פתוחות בפניהם באופן הרמטי - עם סוללת תותחים שהוצבה נגד הכלואים. בתוך תחום הגבול הגרמני (!), כך הכריז טרותה, יירה כל בן-הררו, עם נשק או בלעדיו. הוא אינו קולט עוד נשים וילדים, אלא מחזיר אותם אל בני עמם או מורה לירות בהם.

"אז חפרו בני ההררו עד לעומק של עשרים מטרים בחיפושיהם אחר מים, אך לשווא. ובכל-זאת העדיפו למות מצמא ולא להסגיר את עצמם לידי מעניהם הגרמנים.

"על כך שידוע לנו בכל-זאת משהו על הסוף הנורא, עלינו להודות למטה הכללי הגרמני. ההיסטוריונים שלו הללו את החורבן - ואי-אפשר להעניק לזה שום שם אתר - בשירה חולנית ממש. ולהלן דוגמה אחת:

"ניתוקם של מרחבי-החול, שהוצא אל הפועל בקפדנות מרבית, השלים את מלאכת ההשמדה. דוח"ות הקרב של הגנרל פון טרותה מאותה תקופה אינם מכילים כל סעיפים המושכים את תשומת-הלב. הדרמה התחוללה על בימתו האפלה של מרחב-החול. אבל כשהגיעה עונת הגשמים, כשהבמה הלכה והוארה והסיורים שלנו שעטו קדימה עד לגבול בוטסואנה, אז הסירה עינם את הלוט מעל התמונה המזעזעת של טורי צבא גוועים בצמא. חרחור הגוססים ויללת הזעם של הטירוף הפרו את דממתה הנשגבה של האין-סופיות. בזה הסתיים תהליך הענישה. בני ההררו לא היו עוד גזע העומד בפני עצמו.' (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, תשנ"א, עמ' 87)

 

"מעולם לא נתקלתי בכתב רשמי כלשהו בתערובת כזאת של מליציות מילולית ושל צידוקו של רצח המוני. יש לשוב ולקרוא, ולשוב ולקרוא, על מנת לקלוט באיזו קשיחות נעדרת-נשמה התבצעה המדיניות הקולוניאלית הגרמנית. היא הולידה טיפוס שמאפיינת אותו אכזריות ברברית, המגולם באמצעות גברים כמו קארל פטרס והמאיור האנס דומיניק, מבשרי התורה הנאציונל-סוציאליסטית בדבר אדנותו של האדם העליון, בלי הנחמה הצפונה בידיעה שמדובר אך ורק בחריג. הרשומות שנמסרו לידינו בנוגע לעונש המלקות בכל המושבות הגרמניות באפריקה, מדברות בשפה שונה. הדפים 7 ו-8 שבצרור המסמכים מספר 5380 במשרד המושבות של הרייך בברלין, מציעים סטטיסטיקה השוואתית של הלקאות בין השנים 1901 ו1913-:

 

מזרח-אפריקה הגרמנית               3467   -    8057

קאמרון                                      315     -    4800

דרום-מערב גרמני                       257     -    1655  

טוגו                                           162     -   832

 

"במהלך העבודה על סרט הטלוויזיה שלי, ששודר באוקטובר 1966 על-ידי הרדיו המערב-גרמני ARD, 'האיה סאפארי - האגדה על-אודות האידיליה הקולוניאלית הגרמנית באפריקה', נתקלתי בקרבת האתר הטאנזאני באגאמויו במכשיר רצח כזה, הקיבוקו, מגלב העשוי מעורו של סוס היאור, הנשק ששימש אי-אז את המלקה. אבל לא רק זה: התייצב שם גם תושב אחד, זקן מופלג, שיכול לזכור עדיין את הוצאתו לפועל של עונש המלקות בדייקנות כזאת עד שיכול אפילו למסור שוב את הקריאה ההכרחית שלפני סיומו של העינוי שהיה נהוג באותו הזמן, ובגרמנית פונטית ללא דופי, אחרי כל-כך הרבה עשרות שנים: 'האחרונה בשביל הקיסר!'

 

"ההתיישבות הגרמנית עלתה לאפריקנים בחייהם של מיליונים. עד 1914 הועלו שוב ושוב השלכותיה לדיון בוועידת הרייך הגרמני, בראש ובראשונה, אבל לא רק, על ידי סיעת המפלגה הסוציאל-דמוקראטית - 'השערוריות הקולוניאליות', כפי שכונו. הן נמנו עם נושאי-העימות הקבועים של הבית.

"הדיון הקולוניאלי האחרון ברייכסטאג, שהתקיים במארס 1914, הניב מאזן מזעזע: מחוזות שלמים רוקנו מתושביהם באמצעות שיטות הגיוס והעבודות בכפייה, אזורים נרחבים הפכו לשממה עקב שיעור התמותה הגבוה בקרב עובדי המטעים. בדיקות של ספר המשכורות היו חושפות הונאות שפלות שעוללו לאפריקנים משוללי-הזכויות. לאמצעים ולהוצאות המהוללים-למכביר שהושקעו לצורכי הקניית השכלה ל'ילידים' ושמירה על ההיגיינה שלהם, לא הייתה שום תכלית אחרת מלבד ביסוסו של השלטון הקולוניאלי. ובנייתה של מסילת רכבת, שגם אותה הללו ושיבחו כך, הוצאה אל הפועל בראש ובראשונה מתוך ראייה אסטרטגית-צבאית.

"במלים אחרות: במשך התקופה הקולוניאלית הגרמנית לא הייתה קיימת מעולם אגדה של קולוניאליזם 'טוב יותר'.

"היא התהוותה לראשונה מתוך אי-היכולת הגרמנית הקולקטיבית, ששררה אחרי 1918, להכיר במפלה הצבאית במלחמת-העולם הראשונה מבחינה מוסרית והיסטורית. אם חלומות הניצחון דעכו ונמוגו כולם, ואם אשליותיה של תקופת הרייך המנופצת התנדפו כלא היו, כי אז אמורה הייתה לפחות הגרמניות שמעבר לים להיות נקייה מכל פגם ודופי... זה היה החומר שמתוכו צמחו ולבלבו אז התזות בדבר 'שקר האשמה הקולוניאלי' - ובמקביל גם ספרות-של-צידוק שאין לה סוף. זו הייתה התקופה שבה הושבעו הנשמות הנאמנות של האסקארי, אנשיו השחורים של 'הכוח הקולוניאלי' הגרמני, אפריקנים שאך אתמול היו עדיין מולקים ועשוקים, כעדי מדינה, כעדים לכישרון ההתיישבות הגרמני. פסגת הצביעות הגרמנית: אף-על-פי שלא היו מסוגלים כל-עיקר להתגבר על דירוג הערך הגזעני ועל זווית-הראייה של האדם העליון הלבן, לא נלאו עכשיו אותם גזענים עצמם לנצל את קורבנם-לשעבר כמליץ-יושר. (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", עמ' 88)

 

 

"ועכשיו, מה שמכונה בעיית-העובדים...

"לא מעט על יסוד הניסיונות ההיסטורייים הקשים מן התקופה הקולוניאלית  הפילהלמינית, מוקדש לה בתכנית הקולוניאליות של הנאצים מקום רחב יותר.

"המצאת כוח-אדם שחור בכמות מספקת וניצולו בתנאיו של השלטון הקולוניאליסטי היו בזמנו המקור, גרעין ההתקוממות האפריקנית נגד הגרמנים, המניע למרידות רבות וההסבר לחלק גדול מהיסטוריית המלחמה הקולוניאלית. בדו"ח על-אודות 'ארגונה של עבודת הילידים במזרח אפריקה ואפשרויות גיבושה על תשתית נציונל-סוציאליסטית' הועלו כבר בשנת 1938 הצעות הנוגעות לפתרונה של בעיית כוח-האדם ולאופן שבו יש ליישם את מדיניות הגזע על האפריקנים. גם כאן צצה ומופיעה ההפרדה הקפדנית במרחב בין לבנים ושחורים בכל תחום המושבה. לשחורים מותר להיכנס לתחומי המגורים של הלבנים אך ורק במקרים שבהם נמצא מקום העבודה שלהם שם.

"מאחר שהניסיון ההיסטורי לימד שרק אמצעי כפייה ממלכתיים עשויים לספק למיישבים הגרמנים ולמנהל שלהם כמות מספקת של עובדים, מסתמנת בכל התכניות הנוגעות לעניין זה הכוונה להנהיג עבודת כפייה הנתמכת על-ידי החוק. על-פי דרישה של משרד העבודה של הרייך אסור היה לשבות או לנטוש את מקומות העבודה או לסרב בכל אופן אחר שהוא לבצע את העבודה...

"הצעה מרחיקת-לכת העלתה קבוצת העסקים הגרמניים, הכלכליים-קולוניאליים: יש לאסוף את כל האפריקנים הזכרים על-פי רשימות-המס, לרשום אותם ולציידם במסמך-עבודה שיהיה עליהם לשאת בתוך נרתיק פח. (אין כמעט אדם שלמקרא השורות האלה אינו חושב, מזועזע, על הצווים המקבילים במדינת הבורים הדרום-אפריקנית...)

"בעבודתו המאלפת עד-מאוד 'אפרטהייד ברעיונות המדיניים-קולוניאליים הגרמניים של הנציונל-סוציאליסטים', שעליה מתבססים הדברים האלה, מדבר ריכרד לאקובסקי גם על הסתירה הפנימית שאין-לה-פתרון בנושא עבודת הכפייה, ומסביר:

"מצד אחד, הכלכלה הקולוניאלית המיוחלת הייתה בלתי אפשרית בלי עבודת כפייה; מן הצד האחר, עבודת הכפייה הייתה מעוררת בלי ספק התנגדות, שהייתה עלולה בהחלט לסכן את השלטון הקולוניאלי. כולם הסכימו שיש להחניק בעודה באיבה כל התנגדות באמצעות טרור בלי פשרות. לכן אין לתמוה על כך שעם החלת צו השיפוט לאפריקנים אמור היה להיות מופעל שוב גם התנאי ההכרחי לקולוניאליזם הגרמני, כלומר עונש המלקות. נקודת המחלוקת היחידה בין משרד-המשפטים והמשרד המדיני-קולוניאלי הייתה השאלה, איך ניתן לאשר את סוג הענישה הזה בלי למשוך תשומת-לב יתרה.' (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, תשנ"א, עמ' 97)

 

"סיכויי הניצחון גברו במידה לא-מבוטלת מאז כניסתה של יפן למלחמה, מכיוון שהמשימה מוטלת עכשיו לא רק על כוחות יבשה רבי-עוצמה, אלא גם על צי מעולה. יפן עתידה לממש באופן זה את ההתפשטות רחבת-ההיקף ביותר בתולדותיה - הודו-סין הצרפתית, תאילנד, סינגפור, בורמה, נחיתה בפיליפינים, כמעט כל חופיה של סין כבושים או עומדים ממש בפני הכיבוש כמו מושבת-הכתר הבריטית הונג-קונג. אחר-כך יווה ואוסטרליה! לבסוף: 'אפשרות הנחיתה גם על קרקע אמריקנית ממש, שעד לפני זמן קצר עוד נחשבה לאפשרות דמיונית לגמרי, יכולה להיכלל היום בבטחה בתכנון.'

"אין ככל הנראה מסמכים רבים המבטאים באופן עז יותר את החלומות הגרמניים על-אודות השגתו של השלטון בעולם בשלב של אפריקה מאשר שני הדיווחים האלה מתוך עזבונו של פון אפ. הם מעידים שוב עד מה העמיקה לחדור תכנית השלבים של הפרוגרמה אל תוך ראשיהם של בני-הדור, למרות עדיפויות-העוינות השונות וההסתייגויות ההדרגתיות, עד מה העמיקה לחדור גם האמונה באוטומטיות של הנוסחה: 'תחילה אירופה, אחר-כך העולם'. (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, תשנ"א, עמ' 103)

 

 

"השואה האחרת"; "ביסודו של דבר, הנקודה החשובה היא לפרוס את העוגה הענקית בצורה יעילה, כדי שנוכל - ראשית, לשלוט בה; שנית, לנהל אותה; ושלישית - לנצל אותה.'      (אדולף הטלר ב-16 ביולי 1941)

 

,,'למה לא לחיות ברוסיה! בחפץ-לב הייתי מוכן להיות מפקד בסיס אווירי לחופו של הים השחור, לנהל בקרבת-מקום משק גדול, ואז עוד יראו הצמיתים הרוסיים...!' והוא החווה את תנועת ההלקאה בשוט הכלב.' (היינריך גראף איינזידל, יומן של פיתוי).

 

"תכנית-כללית-מזרח או ההעזה

הדרושה לביצועו של ניתוח כירודגי

"ב-25 בנובמבר 1939 מופיע תחת הכותרת המסורבלת: 'טיפול באוכלוסייה באזורים הפולניים-לשעבר מנקודות-הראות של מדיניות הגזע', תזכיר של 'המשרד המדיני לענייני גזע של נסדא"פ', שחתומים עליו השמות ווטצל והכט. מאחורי שלושת המונחים המנחים, גרמון (Eindeutschung), פינוי (Abschiebung.) ויישוב-מחדש (Neudesieblung). מסתתרים גירושם של כ-6.6 מיליוני פולנים מן השטחים המסופחים, 'ביטול אזרחותם' של 1.5 מיליוני בני אדם, השמדתה של האינטליגנציה הפולנית וגזלת 'הילדים שיש להם ערך מבחינת הגזע' מהוריהם הפולנים. זמן קצר לפני-כן, ב7- באוקטובר 1939, מונה היינריך הימלר ל'נציב הרייך לחיזוקה של רוח העם הגרמני'. בזה הופקד בידי ה-אס.אס. המונופול על חזון נאציונל-סוציאליסטי, שנטווה בזמנו מתוך ערפילי השנאה של הטלר: עקירתה של הפולניות. המסמך הזה הוא מבשרה של תכנית כללית מזרח (GPO), שזכתה לקבל משמעות-מפתח לגבי אופיו של השלטון הנאציונל-סוציאליסטי בעולם, כלומר לממש במציאותה המדינית של האוכלוסיה את התיאוריות המדיניות של הגזע שאימצו הנאצים!

"תכנית כללית מזרח היא תכנית חיסול חסרת-מעצורים לגבי מזרח אירופה וברית-המועצות במסגרת 'התכניות לסדר החדש', והיא קשורה לעד בשמו של אס.אס-.שטאנדארטנפיהרר, פרופסור ד"ר קונראד מאייר, הממונה על המחלקה הראשית במשרד המטה הראשי של 'נציב הרייך לחיזוקה של רוח העם הגרמני', ומנהל 'המכון למערכת החקלאות ולמדיניות החקלאות' של אוניברסיטת ברלין. (ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, תשנ"א, עמ' 105)

 

"תכנית כללית מזרח הראשונה של קונראד מאייר נוסחה באופן רציונלי-קר. לא ניתן לזהות בה באופן ישיר שמץ מן ההשלכות לגבי הפולנים הנפגעים, או שמץ ממבול הפגעים העצום שהתגשמותה של התכנית הייתה מרעיפה.

"ב-24 ביוני 1940 מבקש היינריך הימלר את רשות הדיבור בנושא, עם דו"ח אשר לו הוסיף בכתב-יד, שהטלר הוא שעודד אותו, ושעליו הוא כותב עכשיו בגאווה באותיות קידוש-לבנה 'הפיהרר אמר שהוא היה נכון מלה במלה.'

"ככל שהטקסט של קונראד מאייר מכסה טפחיים ומעיד על בקיאות טכנוקראטית, כך זה של הימלר גס ומעיד על בורות. והרי תמצית הפירוש שהוא נותן לעניין הגרמניזציה: פרובינציות וארצות תהיינה גרמניות באמת רק אם תיושבנה באופן יסודי באוכלוסייה שתהיה גרמנית עד אחרון הגברים ועד אחרונת הנשים. אוכלוסייה מעורבת מהווה סכנה לא רק לפרובינציות עצמן, אלא גם לכל הרייך, מכיוון שממנה 'נובעים עירוב הדם בתור שכזה, והדוגמה הרעה של עירוב הגזעים.' רק כך אפשר להגיע לגרמון הארץ, או, מוטב לומר, ל'הפיכתה לגרמנית'.

 

"ומה יעלה בגורלה של האוכלוסייה הזרה? מאחר שמוטל עליה לבנות ערים, כפרים, התיישבויות וכבישים, הרי במהלך האיכלוס היא תתמעט ותלך. אחר-כך יתחיל פינוי האוכלוסים בזה אחר זה, כשהוא כרוך  בניפוי:

"גברים ונשים טהורי-גזע פולנים ולא-גרמנים אחרים אמורים להיות מושתלים בערים ובכפרים יחד עם ילדיהם כמשפחה ובנפרד, ביחס של 1 ל-7, בשעה ש-7/8 ייאלצו לנדוד עוד מזרחה, אל ה'גנראל-גוברנמנט'. על השאלה בדבר אספקת כוח-האדם הדרוש לעבודות, המעסיקות לסירוגין המוני בני אדם, אין שום קושי לענות: מיליוני בני אדם מחפשי-פרנסה מן ה'גנראל גוברנמנט' ומארצות שכנות אחרות יעמדו תמיד לרשותן.'

 

"והימלר ממשיך: "חוק מקודש, שכוחו יפה תמיד לניצולם של העובדים-הנודדים האלה מבני הגזעים הזרים, חייב להיות - 1 ) בלתי-אפשרית ואסורה כל השוואה כלכלית עם אנשים גרמניים - 2) בלתי-אפשרית ואסורה כל השוואה חברתית – ו-3) בלתי-אפשרי ואסור כל מיזוג מיני בין האנשים זרי-הגזע האלה והגרמניים.'

 

"מי שיפר את חוק היסוד הזה מן ההיבט הכלכלי בשנים הראשונות ובעשרות השנים הראשונות, צריך לקחת בחשבון את העונשים הכבדים ביותר, כמו הפקעת הרכוש או עונש מוות. 'ארגוני המפלגה וחזית העבודה הגרמנית חייבים להיות הערבים קשי-העורף לסוציאליזם הזה של הדם המשובח.' על עירוב של מין ועל עירוב של דם יש להטיל כבר היום את העונשים הכבדים ביותר. בן לגזע זר, המפתה אשה גרמנייה או נערה גרמנייה, מסתכן בתלייה. גברים ונשים גרמניים המתחברים עם בני גזע זר, ונשים בנות גזע זר, המתחברות עם גברים גרמניים, ישולחו למחנה ריכוז.    

 

ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח הטלר במלחמה", מטר, עמ' 108)

 

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות