העבר היהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

חורבן בית שני (ב)תקופת הנציבות השניה הנציבים (64-44 לסה"נ)

 

"בארץ השתררה אנדרלמוסיה נוראה. הכוהנים הגדולים ועשירים אחרים גייסו לשירותם חבורות וכנופיות, ואלה נלחמו זו בזו. גם הסיקאריים לא טמנו ידם בצלחת והיו עורכים פשיטות על כפרים שלמים (קדמוניות, כ', 214-213).


"מותו של אגריפס ה-1 וחידוש שלטון הנציבים הורידו את היהודים 'מאגרא רמא לבירא עמיקתא', במיוחד החמיר מצבם נוכח העובדה שהנציבים בימי הקיסרים קלאודיוס ונירון היו עוינים להם בדרך-כלל. הם היו באים ברובם ממוצא הלניסטי ולכן חשו קרבה לאוכלוסיה הסורית בארץ ואיבה ליהודיה. עמדתם האנטי-יהודית הגבירה את התסיסה בקרב היהודים והחריפה את המתיחות ביניהם.
"המשגיח הראשון ביהודה אחר מות אגריפס היה פאדוס (46-44 לסה"נ). הוא הכריע לטובת העיר פילדלפיה בעבר הירדן, בסכסוך שהיה לה עם היהודים (קדמוניות, כ', 4-2). הוא גם דיכא את הקנאים והרג את תלמי, אחד ממפקדיהם (שם, 5). כן ניסה להחזיר להשגחתו את בגדי הכהן הגדול, אשר ויטאליס מסר ליהודים, ורק על-פי הוראתו של קלאודיוס ויתר על כך. את הטיפול בעניני בית-המקדש ובמינוי הכהן גדול מסר קלאודיוס לידי הורדוס מחאלקיס, אחיו של אגריפס ה-1 (קדמוניות, כ', 16-15).

נביא-שקר תבדאס
הבטיח לבקוע את הירדן
"בימיו של פאדוס הופיע ביהודה 'נביא-שקר' בשם תבדאס, אשר הבטיח לעם לבקוע את הירדן. רבים הלכו אחריו, אך פאדוס התנפל עליהם והרג רבים מהם ואף את תבדאס עצמו (קדמוניות, 99-97). מאורע זה משקף את התגברות התסיסה המשיחית בארץ ואת היחס האכזרי של הנציבים ליהודים.
"אחרי פאדוס קיבל את השלטון ביהודה טיבריוס יוליוס אלכסנדר (48-46 לסה"נ), שהיה ממוצא יהודי-אלכסנדרוני מיוחס. פילון היה דודו ואביו היה ה'מיליונר' היהודי אלכסנדר. אך הוא עצמו עזב את הדת היהודית. הוא שלט ביהודה ביד חזקה, ואף הוציא להורג שניים מראשי תנועת המרד ברומא - את יעקב ושמעון, בני יהודה הגלילי, מייסד 'הפילוסופיה הרביעית', היא תנועת הסיקאריים. בימיו היה רעב בארץ והיליני, מלכת חדייב סייעה אז בידי היהודים (קדמוניות, 102-100). טיבריוס יוליוס אלכסנדר הוסיף להתקדם בשירות האימפריה הרומית והיה אחר-כך נציב מצרים. הוא גם סייע לוספסיאנוס לעלות לכס-הקיסרות והיה ממפקדי המחנה של טיטוס שכבש את ירושלים.
"באותו זמן מת הורדוס מחאלקיס, ומלכותו ניתנה לאגריפס ה-2, בנו של אגריפס ה-1 (קדמוניות, 104-103)

"בינתיים נתמנה קומאנוס למשגיח ביהודה (52-48 לסה"נ). בימיו פגעו פעמיים חיילים מהצבא הרומי בדת היהודית. חייל אחד עשה תנועה מגונה כלפי היהודים שבאו לירושלים לחוג את הפסח ועורר בכך מהומות (קדמוניות, 108). חייל אחר קרע ספר תורה (שם 113). על מעשה זה נאלץ קומאנוס להגיב בהוצאת החייל להורג, כי חשש ממרד מצד היהודים. שני המקרים מבליטים את השנאה מצד החיילים הרומאים, שהיו ברובם ממוצא יווני-סורי ושונאיהם בנפש של היהודים.
"גורם אחר למתיחות היו סכסוכים בין יהודים לשומרונים. השומרונים הרגו עולי-רגל בדרכם מהגליל לירושלים. היהודים, ובתוכם אלעזר בן דינאי, מנהיגה של קבוצת מורדים ש792הייתה פעילה באותו זמן, התנפלו על השומרונים ולקחו מהם נקם. קומאנוס יצא נגד היהודים והרג רבים מהם. הסכסוך הגיע לאזני קוואדראטוס נציב סוריה, ששלח את נציגי הצדים לרומא, ואת קומאנוס, כדי שיעמוד בפני הקיסר למשפט. הקיסר, קלאודיוס, העניש את השומרונים ודן את קומאנוס לגלות בשל התנהגותו.
"במקום קומאנוס מינה קלאודיוס ל'משגיח' ביהודה את פליקס (60-52 לסה"נ). פליקס היה עוין ליהודים אף יותר מקודמו. התנהגותו הגדילה עוד יותר את המתיחות וסייעה לתעמולת המורדים, שטענו כי אין לסבול את שלטונה של רומא. פליקס, שהיה ממוצא יווני, רחש ליהודים שנאה עזה וכן לא חשש מלעשות מעשה-פשע, משום שאחיו, פאלאס, היה בעל השפעה בחצר הקיסר ברומי (טאקיטוס, ספר השנים, י"ב, 54).

"סמוך לאותו זמן סיפח קלאודיוס לממלכתו של אגריפס ה-2 את נסיכותו לשעבר של פיליפוס (הבשן, הגולן, הטראכון ואזור הבאניאס) תמורת נסיכות חאלקיס, שנלקחה ממנו שנים אחדות קודם לכן. (קדמוניות, כ', 139-138)

"תקופת שלטונו של פליקס ביהודה 792הייתה מלאה מהומות (קדמוניות, 178-160). מורדים ו'נביאי-שקר' הסיתו את העם. פליקס הרג רבים מהם, ואף תפס את אלעזר בן דינאי. באותו זמן הופיעו ביהודה הסיקאריים, כפי שמכונים אנשי 'הפילוסופיה הרביעית'. מכאן ואילך, כינוים זה בא מן המלה סיקה=פגיון בלאטינית. ככל הנראה אימצו לעצמם אנשי 'הפילוסופיה הרביעית' בתקופה זו דרך של מאבק באמצעות מעשה-רצח, בפגיונות שהסתירו בקפלי לבושם. דרך זו אפשרה להם לתקוף במפתיע ולהיעלם לאחר המעשה. והם נקטו אותה הן  כנגד רומאים והן כנגד 'בוגדים מבין היהודים.

ונביא שהבטיח לבקוע
חומות ירושלים לעיניהם
"מבין ה'נביאים' וה'מתעתעים' הרבים שפעלו בימי פליקס בולט 'נביא' יהודי ממצרים, שמשך אחריו להר-הזיתים רבים מן העם, בהבטיחו לבקוע לעיניהם את חומות ירושלים. רבים מן ההולכים אחריו נהרגו על-ידי הרומאים.  (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", עמיחי, מהדורה שלישית, 1984,עמ' 270/269)

"בימי פליקס אירעו גם התנגשויות בין יהודים לסורים*) בקיסריה. הריב היה על מעמד היהודים ומעמד הקהילה היהודית בעיר. היהודים טענו שאת העיר ייסד מלך יהודי - הורדוס - ואילו הסורים טענו שבמקורה נקראה העיר 'מגדל סטראטון', שהיהודים לא ישבו בה כלל ושאף הורדוס, כאשר בנה אותה, הקים בה פסלים ומקדשים. דבר המוכיח שלא יועדה ליהודים. הסורים גם סמכו על כך 'שרובם של אלה שעבדו שם בצבא תחת שלטון הרומאים היו אנשי קיסריה וסבאסטי (שומרון)'. מחילופי דברים עברו הצדדים להתנגשויות-דמים, והדי המאורעות הגיעו עד לנירון, הקיסר החדש ברומא 68-54 לסה"נ).
 *) בכל מקום שנזכר התנגשויות בין יהודים לסורים, הכוונה ליוונים תושבי עיר-מדינה (פוליס) שנלחמו ביהודים. ואין מדובר בסורים ערבים

"יורשו של פליקס היה פסטוס (62-60 לסה"נ). בימיו של פסטוס נמשכה הפעילות המרדנית. הופיע 'נביא שקר' ומשך אחריו למדבר רבים, שנפלו בחרב הרומאים. כך הסתכסך העם עם המלך אגריפס ה-2, שהיה משקיף מארמונו על העבודה בבית-המקדש, דבר שעורר כעס גדול. כדי למנוע זאת ממנו נבנה קיר חוצץ במקדש. ונירון, בהשפעת פופאיה אשתו, שנטתה ליהדות, סמך ידו על כך.  (קדמוניות, שם, 196-185).

העשירים עשקו
והסיקאריים רצחו
"משמת פסטוס שלח נירון את אלבינוס (64-62). בימי נציבותו גברה שוב פעולות הסיקאריים, אך הוא היה אדיש לפעולתם. באותה תקופה גם הגיעה לשיא המתיחות החברתית הפנימית בעם. העשירים עשקו את העניים והסיקריים רצחו את העשירים. התכתשויות ואלימות היו מעשים יומיומיים. התערערות הסמכות וההשפעה של המעמדות העליונים, ושל הכהן הגדול בפרט, סייעה לא מעט בידי שוחרי המרד לסחוף את העם למרד ברומא. המצב הכלכלי הקשה של השכבות הנמוכות הוסיף למרירות. מאלף מבחינה זו, סיפורו של יוסף על 18.000 הפועלים שהיו מועסקים בעבודות בניין בירושלים וחשיבות הדבר מבחינה ציבורית.  (קדמוניות, כ', 223-219).

"בארץ השתררה אנדרלמוסיה נוראה. הכוהנים הגדולים ועשירים אחרים גייסו לשירותם חבורות וכנופיות, ואלה נלחמו זו בזו. גם הסיקאריים לא טמנו ידם בצלחת והיו עורכים פשיטות על כפרים שלמים (קדמוניות, כ', 214-213). יוסף מסכם את  מצב העניינים במלים אלה: 'מאותה שעה הייתה עירנו שרויה במהומה, וכל ענייניה הלכו הלוך ורע (שם, שם).  (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית  השני", עמיחי, מהדורה שלישית, 1984,עמ' 271)

על סף המרד
"הנציב אחרון ביהודה לפני שפרץ המרד הגדול, היה גסיוס פלורוס (66-64 לסה"נ) בימיו הצליחו הסיקאריים ושוחרי המרד האחרים לסחוף אחריהם את העם ולעורר מרד גלוי ברומא, יוסף בן מתתיהו מגנה אותם על כך, ורואה בהם את האשמים לחורבן, שבא על ירושלים והמקדש. יוסף תולה חלק גדול מן האשמה גם בנציב פלורוס, אשר לדבריו, התעלל ביהודים בזדון וביקש לעורר מרד, כדי שבאמצעותו יכסה על פשעיו. איבתו של פלרוס ליהודים גלויה אמנם לעין, אולם קשה לדעת אם צודק יוסף בהאשימו את פלורוס בליבוי המרד במזיד. אפשר שדבריו אלה באים לצורך אפולוגטי, שכן מבקש הוא 'לטהר' את היהודים מ'אשמה קולקטיבית' כגורמים למרד, ומטיל את האחריות לכך על סיעות המורדים השונות ועל הנציבים הרומאים, ובעיקר על פלורוס.
"מכל מקום, מצוקת העם בימיו של פלורוס דחפה את ההמונים לזרועות המורדים, שטענו שאין לסבול את שלטונה של רומא. המאורעות שגרמו למרד, או יותר נכון, שהגדישו את הסאה - שכן זה שנים הייתה אש המרד בוערת במסתרים.
"הסורים תושבי קיסריה השיגו מן הקיסר נירון אישור למעמדם כאזרחי קיסריה ואילו תביעתם של היהודים למעמד שווה, או עדיף, שלהם ושל הקהילה היהודית בעיר נדחתה (יוסף, 'מלחמות  היהודים', ב', 281). אין צורך לומר שהדבר פגע קשה ביהודים. יוסף אף אומר (שם, שם) ש'מאותה שעה נפתחה המלחמה'.
"הצלחתם זו של הסורים וכשלונם של היהודים הסעירה את הרוחות בקיסריה. פלורוס עצמו לא דאג להשלטת סדר. הוא נטל שוחד מן היהודים והסתלק מן העיר. בעיר פרצה תגרה בין התושבים הסוריים-ההלניסטיים ליהודים סמוך לבית-הכנסת שלהם. היהודים נטלו את ספר התורה, עזבו את העיר ועברו לעיר היהודית נרבתא, שלמרגלות הרי השומרון. לשמע המאורעות האלה נסערו יהודי ירושלים.

"בינתיים הגיע פלורוס לירושלים והסעיר עוד יותר את רוח העם בה. הוא ניסה לחמוס את כספי המקדש, ושלח את חייליו נגד התושבים שוב ושוב. הכוהנים הגדולים ומנהיגי העם ניסו לכבוש את הרוחות הנסערות, אך מעשי ההתעללות המחודשים של פלורוס שמו לאל את מאמציהם. ההתנגשות עם חיילי פלורוס הפכו למלחמה, העם החל תוקף את החיילים הרומאים ומשיב מלחלמה שערה. (מלחמות, ב', 329-328).

"מצדדים שונים באו ניסיונות-התערבות כדי למנוע שהמרד יהפוך למלחמה ממש. קסטיוס גאלוס, נציב סוריה, שיגר שליח לחקור את המצב. אף אגריפס פנה בנאום נמלץ לעם והזהירו מפני מרד (שם 345 ואילך). אולם ניסיונות אלה לא היה בהם כדי לעצור את העם ולהתגבר על פעילות המורדים. כי שניהם לא היו מוכנים לפעולה מעשית למען היהודים כדי לעשות לתיקון העוול ולהענשת פלורוס. הם דרשו מהעם להתאזר בסבלנות. אולם דרישתם הייתה חסרת השפעה, אחר שהמצוקה הגיעה לממדים בלתי נסבלים.
"בין כה וכה כבש גדוד של סיקאריים את מצדה והשמיד את חיל-המצב הרומאי שחנה בה (מלחמות, ב', 433-409). בו בזמן הצליחו כוהנים מתומכי המרד, בראשות אלעזר בן חנניה, להשתלט על הנהלת עניני המקדש. הם הביאו לביטול הקורבן היומי לשלום הקיסר ובכך קיבלו מעשי המרד אף גושפנקה רשמית - מעין הכרזת מלחמה.    (מלחמות, ב', 410-409) (אוריאל  רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית  השני", עמיחי, מהדורה שלישית, 1984,עמ' 272)

המרד הגדול נגד רומא 
וחורבן הבית השני
אחר כיבושי אלכסנדר מוקדון קמו במדינות הנכבשות ערי פוליס, כ"ערי מדינה", ששאפו להגדיל את שטחי המחיה שלהן על חשבון הילידים. היהודים איבדו את המעמד המועדף שהיה להם באימפריה הפרסית, ולעיניהם הולכים ערי הפוליס היווניות ומתעצמות. ביהודה התפתחה מגמה בקרב השכבה השלטת, להכיר את התרבות של הכובש וליצור אפיקי הידברות ודו-קיום.
אם נזכור שרבע מעולי הגולה היו כהנים ולויים,  שחיו ברווחה יחסית על חשבון המון היהודים הפשוטים, נבין שבין השכבה השלטת, מעטים היו, אם היו, סתם יהודים. הכוהנים אימצו את פעילות הספורט ועוד מנהגים יווניים. בשנת 175 לפהס"נ נוסד בירושלים משטר פוליס, אפשר גם בערים אחרות. הדחתו של הכוהן הגדול יאסון ומינוי מנלאוס על ידי אנטיוכוס בשנת 172 לפסה"נ, עורר משפחות כהנים שהורחקו מהשלטון להתסיס את הציבור נגד השליטים-''המתיוונים''. ולאחר ששלח מנלאוס את ידו בכספי המקדש, פרצו התנגשויות בהם נהרג ליזימכוס, אחי מנלאוס הכהן הגדול, שהיה מראשי הפוליס.

בשנת 169 לפסה"נ, כאשר שב אנטיוכוס ה-4 ממסע מלחמה במצרים, הוא שדד את אוצרות בית המקדש. מעשה זה עורר, בעיקר, את חמתם של "עם הכוהנים והלויים". שנה לאחר מכן, כאשר שב אנטיוכוס, בפקודה של רומא, ממסע מלחמה למצרים נפוצה שמועה שהוא מת, וירושלים 792הייתה זמן מה (168 לפסה"נ) בידי המורדים בהנהגת משפחת יאסון, הכהן הגדול, ששב למעמדו. אנטיוכוס תקף את המורדים והחזיר את מנלאוס לשלטון. כעונש הוקמה מושבה צבאית בירושלים, שנקבעה במצודת העיר (החקרא). 
משפחת הכהן הגדול יאסון הצליחה לסחוף גם סתם יהודים. פרצו מהומות ומרידות, והארץ לא שקטה על אף מעשי-הדיכוי של השלטון. בתגובה נקט אנטיוכוס בגזרות-דת נגד היהודים. בשנת 167 לפסה"נ נאסר על היהודים לקרוא בספרי התורה, וספריה הושמדו; איסור המילה בעונש מוות; קרבן-התמיד התגבר, ויהודים אולצו להשתתף בטקסים אליליים. אך הגזרות הולידו גיליי-גבורה. לבסוף הוציא אנטיוכוס את מנלאוס, הכהן הגדול שלו להורג, וגזרות הדת בוטלו. אין ספק שהמאבק על השלטון בין משפחות כהנים מיוחסות, עמד מאחורי התסיסה והמרידות, שהכשירו את הקרקע למשפחת כוהנים חדורת רגשות משיחיים, משפחת יהודה המקבי, לשאת את לפיד המרד בשנת 160 לפסה"נ, שהביא, בהתנהגותם הבריונית הפרועה, לקרע עם ערי הפוליס ההלניסטיות, וחלקים ניכרים מיושבי הארץ, גויים ויהודים. מרד שרוח ההזיה המשיחית הזינה אותו, הביא לחסלם של מיליוני יהודים, ב-3 מרידות נגד רומא. כאן, אנו עומדים בעיצומו של המרד הראשון,שהביא להרס ירושלים ובית המקדש.

"בעוד המרד בירושלים [67 לסה"נ] הולך ולובש ממדי מלחמה ניצתה אש האיבה עם בין היהודים לסורים בארץ-ישראל ובגבולותיה ("מלחמות היהודים", ב, 457 ואילך). אנשי קיסריה השמידו את יהודי עירם. היהודים הגיבו בפשיטות על הערים ההלניסטיות שבגבולות הארץ - פילאדלפיה (רבת עמון), גראסה (ג'רש), פלה (פחל) סקיתופוליס (בית-שאן, צור, עכו, קיסריה, אשקלון - וזרעו בהן הרג וחורבן. כמעט בכל ערי סוריה פרצו מלחמות בין שני העמים, שביקשו להשמיד זה את זה.  
"לא רק בערי ארץ-ישראל וסוריה פרצו המהומות. כי אם גם באלכסנדריה של מצרים  (מלחמות היהודים, ב', עמ' 487 ואילך). היוונים התנפלו על יהודים שנמצאו באמפיתיאטרון ואלה הגיבו בהסתערות כללית על היוונים. משלא הצליח טיבריוס יוליוס אלכסנדר*) הנציב של מצרים להשקיט את המהומות בדרכי שידול, שילח ביהודים את הצבא הרומי. רבבות מהם נהרגו והסדר הושב על כנו.       (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", עמיחי, מהדורה שלישית, 1984, עמ' 277)
*) בן אחיו של פילון, נטש את היהדות ושמש בתפקידים בכירים בשירות רומי, בין היתר היה ראש מטה צבא טיטוס מחריב ירושלים

"לעומת הישובים היהודים בארץ-ישראל ובמצרים, שלא יכלו למצוא שפה משותפת עם השלטון והעמים  שביניהם ישבו, וגם בתוכם, בין היהודים, לא נמצאה אחוות-אחים, ומאבקים על רקע מעמדי היה דבר שבשגרה, והרעיון המשיחי שהכתיב את התנהלותם האי-רציונלית, הביאה לבידודם, ובסופו של דבר לחיסולם.
המחקר ה"ציוני" העמיד את יהודי בבל בחושך, כבר במאה העשירית הוריד אותם מעל במת ההיסטוריה. רק שני סיפורים פיקנטיים על ממלכת חדייב הערבית, ומלכיה שהתייהדו, ועל הנסיך-מלך עיזת, שהלך בדרכו של אברהם, נימול בגיל מבוגר וקשר את גורלו עם גורל היהודים ביהודה, והסיפור על "חסינאי וחנילאי", שהתפרסמו במקורות רבים, טוחנים אותם שוב ושוב היסטוריוני הממסד ה"ציוני".

התורות המשיחיות
פשטו כאש בשדה קוצים
"במצב של מתיחות מתמשכת כזו וללא פתרון נראה לעין, לא ייפלא שהתורות המשיחיות פשטו כאש בקוצים ודחפו בהתמדה להרמת נס המרד. בנסיבות אלה הייתה נציבותו של פלורוס הקש ששבר את גב הגמל; הלחיצה על ההדק שהביאה ליריה.
"נוכח התנגדות המורדים נסוג פלורוס מירושלים. 'יקירי' העיר, כלומר המיוחסים שבין הכוהנים ובין האצילים והעשירים, פנו אליו ולאגריפס ה-2 בבקשת עזרה. פלורוס לא נענה להם, משום ששמח - לפי דברי יוסף - על התפרצות המרד והיה מעוניין שיתפתח למלחמה.
"לאחר מכן תקפו המורדים את מצודת אנטוניה, שם התבצרו אויביהם. חיילי אגריפאס והיהודים שבמצודה קיבלו רשות לפנותה ולעזוב את העיר, אולם המצור על הרומאים נמשך במשנה מרץ. הרומאים נאלצו להיכנע, יצאו מן המצודה ופרקו את נשקם. היהודים התנפלו עליהם ושחטום. יוסף טוען שבכך עשו פשע לא יכופר כי הרומאים סמכו על הסכם לפיו חייהם יינתנו להם לשלל.  (מלחמות, עמ' 456-450).

"באותו זמן מתגלית אחת התופעות הבולטות של המרד - מאבק פנימי בין סיעות שונות של מורדים, אף שמטרה אחת - המלחמה ברומי - איחדה את המורדים כולם, לא חדלו הסכסוכים ביניהם... האכזריות שבה נלחמו סיעות המורדים זו בזו אף היא טעונה הסבר, שהרי התנגשויות אלה אירעו שעה שגיסותיה של רומי עמדו בשער.

"נראה שגם תופעה זו יש להבין לאור מניעיו המשיחיים של המרד. בעיני רבים מהמורדים היו הלגיונות הרומאים פחות מסוכנים להצלחת המרד מאותם בני עמם אשר בהתנגדותם היו עלולים לגרום לכך שאלוהים לא ימצא אותם ראויים לגאולה. כל סיעה וסיעה של מורדים - כדרכם של זרמים דתיים בכל התקופות - האמינה בצדקתה המוחלטת ובכך שדרכה היא הדרך הנכונה והיחידה, ורק למענה ירד יהוה מהשמים ויציל את עמו. מתוך נקודת-מבט זו הפכו חילוקי-הדעות הבין-סיעתיים לשאלה המרכזית בהצלחת המרד ולא ההכנות לקדם את פני הרומאים. המאבק הדוקטרינרי היה חשוב בעיניהם יותר מן ההכנות הצבאיות. על רקע זה יש להבין את התופעה המוזרה לכאורה, של מלחמת-אחים אף בזמן שהמלחמה ברומי 792הייתה בעיצומה.    (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", הוצאת "עמיחי", מהדורה שלישית, 1984, עמ'276)

המורדים מכים את צבא גאלוס  -  
"בעוד המרד בירושלים הולך ולובש ממדי מלחמה, ניצתה אש האיבה גם בין היהודים לסורים בארץ-ישראל ובגבולותיה  (מלחמות, ב', עמ' 457 ואילך). אנשי קיסריה השמידו את יהודי עירם. היהודים הגיבו בפשיטות על הערים ההלניסטיות שבגבולות הארץ - פילאדלפיה (רבת עמון), גראסה (ג'רש), פלה (פחל), סקיתופוליס (בית-שאן), צור, עכו, קיסריה, אשקלון - וזרעו בהן הרג וחורבן. כמעט בכל ערי סוריה פרצו מלחמות בין שני העמים, שביקשו להשמיד זה את זה.
"בשלב זה של המאורעות החליט נציב סוריה, גאלוס, לצאת ליהודה. הוא ריכז צבא גדול ובראשו התקדם עד עכו. משם שלח פלוגות-עונשין לגליל להתקיף את כפרי היהודים. אחר המשיך את מסעו דרך קיסריה וכבש את יפו, כן תקף את היהודים במחוז נרבתא הסמוך לקיסריה. בגליל נתקבלו הרומאים בשמחה על-ידי תושבי העיר ציפורי אשר התנגדה למרד בעקביות.
"משפלת החוף המשיך גאלוס במסעו לירושלים. הוא עבר את אפק ולוד כשהוא זורע חורבן בדרכו. בדרך הסתערו עליו היהודים והסבו לצבאו אבדות רבות. בקרב זה הצטיינו במיוחד מונובאזוס וקנדאיוס, קרוביו של מלך חדייב*) וכן ניגר ושמעון בר גיורא.
"אגריפאס, שנלווה עם חיל-עזר למסעו של גאלוס ניסה שוב להפסיק את המרד ולהשכין שלום אך ללא הצלחה. גאלוס ניסה לפרוץ לעיר אך נהדף על-ידי המורדים שלחמו בעוז ואף דיכאו בתוך העיר קשר, שהיה מכוון להכניס את הרומאים לתוכה.
"נוכח מספרם הרב של היהודים וגבורתם בקרב החליט גאלוס שאין כוחותיו מספיקים לכבוש את ירושלים ולדכא את המרד, ונסוג עם צבאו מן העיר...
"נסיגתו של הצבא הרומאי אל שפלת החוף 792הייתה שעתם הגדולה של המורדים. הם רדפו אחרי הרומאים הנסוגים, וזינבו בהם. ארבו להם בדרך והמטירו עליהם חצים ואבני-קלע. את הטבח הגדול ביותר באויב ערכו היהודים במעלה בית-חורון ורק משבא הלילה מצאו הרומאים מרגוע לזמן-מה. הרדיפה אחריהם נמשכה עד שהגיעו לשפלה, אולם בדרך נאלצו הרומאים להפקיר את מטענם ואת כלי נשקם הכבד - אילי-ניגוח וכלי קלע שונים. אבידותיהם הגיעו לכ-6.000 חיילים ואילו מן היהודים נפלו מעטים בלבד.
"הניצחון הגדול והבלתי צפוי הכריע את הכף לטובת מצדדי המרד ברומי. המורדים התחזקו בבטחונם ואילו המתונים והמהססים נסחפו עם גל ההתלהבות של ההמון. אמנם חלק מהאצילים נמלטו מן העיר ועברו אל הרומאים, בהבינם שאין עוד לעכב את המרד, אך רוב האצילים והעשירים נשארו בעיר והעמידו פנים שהם משתתפים עם העם בשמחת הניצחון...    (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", "עמיחי", מהדורה שלישית, 1984, עמ' 279-277)
*) מעניין!! מונובאזוס וקנדאיוס המתייהדים מצטרפים למתקוממים נגד רומא, ויהודי בבל ישבו לצפות מהצד!!

"אספת-עם כונסה בבית-המקדש כשעל סדר-יומה  קביעת סדרי-ממשל. באספה 792הייתה ידם של 'יקירי ירושלים' על העליונה. הוקמה ממשלה שעם חבריה נמנו מתנגדי המרד, ואילו גיבורי הניצחון נדחקו לצד. הממשלה שאמורה 792הייתה לאגור מזון ולהכין את העם למלחמה עם רומי. לא מילאו אחר צפיותיהם של מנהיגי המרד וכוונתם 792הייתה להגיע להסדר עם הרומאים.

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות