השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

תמונות מפיפל

עם מהלומת-האלה הראשונה ניתרת הסחבה הארוכה מן הספסל - והשמחה במרחץ. תהום-אושוויץ ניבטת מתוך עיניו הקרועות של המוכה. ידי-המוות תופסות בו שוב תחת זרועו, מוליכות אותו אין אומר בחזרה אל הספסל. שוב הוא נשכב, אט וצייתנית, מעבר לספסל. עכשיו שוב אין הם מכוונים את המהלומות אל שלד ארוך של אסיר אלא אל חיי-אדם ערטילאיים, בלתי-נראים.


 "חלחלת-פלצות עוברת בבלוק כשראש-הבלוק צועק למשרת : 'תזמין אלי לביקור את אבא'לה הקדוש?..' זה לא כבר הגיע אל אזני זיגמונט כי אחד האסירים הצליח להבריח יהלום לתוך המחנה. אך עד שהספיק זיגמונט לגשת אליו, הזדרז הלה ובלעו. זיגמונט אחז מיד דרכו אל פראנצל. פראנצל יצא מקיטונו, נעמד אצל האסיר, בחנו רגע קט בעיון רב, כשעיניו מתברקות בחיוך-פתע ירוק : 'היי!' קרא פראנצל למשרת-בלוק שניצב במרחק-מה, 'מהר תזמין לי את אבא'לה !'... פיוטר הופיע מיד ואך הטה אוזן לשמוע במה העניין. לאחר-מכן, בלי אומר, הושיט ידו לאסיר ארך-הקומה כהושיט ילד ידו למבוגר שיוליכנו. פיוטר הלך אתו למשאבת-המים שבמחראה, נכנס עמו פנימה, ולא עברו רגעים רבים ופיוטר הופיע משם כשהיהלום מתנוצץ לו בין שתי אצבעות לחות, רחוצות מדם. יהלום גדול. משרתי-בלוק נשאו אחרי-כן את האסיר, שסוע-בטן, לערמת המתים מאחרי הבלוק. בעודו חם קברוהו בין השלדים הקרים והיבשים.            (ק. צטניק, "פיפל", "עם עובד" 1961, עמ' 27)

    
 "עכשיו היה אולי הרגע המתאים ביותר לחמוק מכאן ולרוץ למחראה. ברלה מצפה לו שם בכיליון-עיניים. הבוקר החביא מנת-לחם תחת ארונו של פראנצל. איך יכול היה לדעת שדווקא היום יתקיים ריפוי-השניים? אבל עכשיו הרי סכנת-מוות להיכנס לקיטון...
"האסיר בקיטון כורע על ברכיו, כדי שתהיינה ידיו של אבא'לה הקדוש חופפות מעליו. פיו פעור כלפי מעלה. גלגלתו מופשלת אחורנית עד לערפו. מפעור-הפה של האסיר משוועים עתה, אילמים, חיי-אדם. האסיר מתאמץ לפעור פיו עד קצה הגבול, הנה כך, כך : א-א-א-א-א-ה ... קחו את הזהב ! קחוהו? רק את חיי הותירו לי. הן אפילו את שער-גופו קירצפו ממנו. הכל, הכל לקחו ממנו. הוא באמת לא זכר כי עדיין נותר בו דבר-מה : א-א-א-א-א-ה ...
"כדרך שמסתכלים לתוך עינה של מצלמה המוסמכת אל בטן, כך משפיל פיוטר את מבטו לתוך חלל-פיה של הגולגולת המופשלת מתחת. הוא קובע אצבע ובוהן כצבת, מכניסן לתוך הלוע, כשמבטו מתרומם תוך-כך לתקרה, ומניה-וביה שולפות אצבעותיו מתוך הפה בדל-צוהב עכור. הוא מגביהו ומשהה אותו רגע באוויר למען יחזו כולם בלהטוט המופלא של זוג-אצבעותיו: אין אף אחד במחנה שיכול להראות דבר שכזה! אך כשזאלקה משרבב לעומתו שני חפניים פתוחים מאיצים, מיד נפשקים באוויר שני קצות-אצבעותיו של פיוטר והגושיש הצהוב נושר מביניהן לתוך כפותיו של זאלקה קצר-הרוח.  (ק. צטניק, "פיפל", "עם עובד" 1961, עמ' 29)


"צעקות וצווחות. העבודה, שרגע קודם היו כולם שקועים בה כל-כך, הושלכה עכשיו הצדה אין-חפץ. מברשות, מטאטאים, חביות, מתגוללים על רצפת-הבטון. המרחץ נתרוקן. כולם פרצו החוצה לרחבה. רודפים הם עכשיו אחרי שלד יחף, הרץ בעצמות-רגליים ארוכות ודקות כמקלות ועצמות-ידיים ארוכות, שבאחת מהן לחוצה חתיכת-לפת צהובה גנובה מהאגן.
"מובילים אותו בחזרה. ידיים שריריות מופשלות-שרוולים לופתות זרוע גרמית של שלד-אדם ומוליכות אותו על-פני רחבת המטבח הרחבה המרוצפת. החג בוהק מעיניהם. בהירים וצלולים פרושים השמיים מעל הרחבה. כמרחף באוויר נראה המובל בין זרועותיהם. כבוד גדול חולקים לו עתה. פעם אחת בחייו זוכה איש-איש בכבוד כזה, כשהוד-מלכותו המוות מושיט אליו ידו ומוליכו עמו. עתה, מה הן מחשבותיו? עתה, מה רואות עיניו ?
"לפת התחשק לך ?... לפת ?... תכף תקבל לפת!'
"בשנים נושאים הרחצנים למרחץ, ספסל ממקלפת-התפודים, שלישי מופיע ובידו האלה של ואצק. תכף יהיה שמח. משעמם לשפשף כל היום את עץ-החביות המצוץ. הם ידעו שהמוזלמאן המסריח הזה לא יעמוד בניסיון ויושיט את ידו אל האגן!
"לפת התחשק לך, נכון ? תכף תקבל לפת !'
    
"הגוף הארוך שמוט מעבר לספסל, אין שומעים אותו. כמו לא גוף אדם הוא המוטל כאן אלא סחבת-טבחים מזוהמת שהושלכה כלאחר-יד על ספסל לשם ייבוש. אך מיד ישמעוהו כהוגן : עשרים-וחמש על העכוז יספוג. 'לפת ?... לפת התחשק לך ! ?'
"עם מהלומת-האלה הראשונה ניתרת הסחבה הארוכה מן הספסל - והשמחה במרחץ. תהום-אושוויץ ניבטת מתוך עיניו הקרועות של המוכה. ידי-המוות תופסות בו שוב תחת זרועו, מוליכות אותו אין אומר בחזרה אל הספסל. שוב הוא נשכב, אט וצייתנית, מעבר לספסל. עכשיו שוב אין הם מכוונים את המהלומות אל שלד ארוך של אסיר אלא אל חיי-אדם ערטילאיים, בלתי-נראים. (ק. צטניק, "פיפל", "עם עובד" 1961, עמ' 40)


"עגלת-המשא של קומנדו-הפגרים התקרבה ובאה. שנים מגורריה תפסו בשלד אחד מן הערימה והרימוהו, זה בראשו וזה ברגליו. נדנדו את המת והניפוהו באוויר, אחת הנה, אחת הנה - והופ, לעגלה.
"פגרים ערומים; בעודם במאורותיהם הפשיטום שכניהם מן הסמרטוטים. תכופות מביטות במאורה עיניים בעיניים: האפשר כבר לפשוט ממך את סחבותיך ?
"המוני מוזלמאנים נגררים על-פני עגלת-הפגרים, נתקלים בה וסוטים הלאה מעליה כמו אין בינה לבינם ולא-כלום. והרי מחר יניפום באוויר אותם מטעינים עצמם: הופ - לעגלה!
"מרחבת-המפקד נחפז הלום בצעדים נמרצים אחד מקומנדו הפגרים. ניגש לערמת-הגוויות. קודמיו מפסיקים מעבודתם. הבא מחטט בערמה ובורר לו פגר מתוכה, הופכו ופניו למעלה, מפשק את פיו של המת, מציץ לתוך הלוע לבדוק אם מתאים הוא למטרתו ותוחב לתוכו פיסת-נייר, עמוק-עמוק. פי-הגוויה קרוע למול השמיים. איש הקומנדו שולה מכיס-מכנסיו מלוא חפנו כתרי-שניים לבני-זהב וצהובי-זהב, מריקם מידו לתוך מטלית שהוא כורכה לחבילה קטנה ותוחבה לתוך פעור-פיו הקופא של המת, ומגיף עליה את שני טורי השניים. מת זה מרימים אנשי-הקומנדו בחרדת-זהירות. אותו אין הם מניפים ומשליכים באוויר, דרך-כבוד הם משכיבים אותו על העגלה. סביב קרסולו הם קושרים מטלית לשם זיהוי. לגביהם יכול עתה זקיף-הס.ס. שעל שער-המחנה לחפש בכליהם ביציאתם. קדחת ימצא, לא זהב.
"שלד-הזהב נעלם כלא-היה תחת שכבת הגוויות. שוב אינו נראה לעין. הנה סוף-סוף בא על יעודו. כמו לכך בלבד נוצר. רק לכך טיפחוהו ידי אם ואב ; לכך התפתח וגדל; לכך נשלח לאושוויץ, לכך הפך שלד, כדי שיהיה חלל-לועו מרווח, גדול ואפס-בשר, ויוכל לשמש סליק טוב לחופן כתרי-זהב.        (ק. צטניק, "פיפל",  "עם עובד" 1961, עמ' 45)


"מעבר לכביש הראשי משנן פרוכטנבוים פרק בהלכות 'ספורט' לקבוצת-אסירים. בוודאי ממשלוח חדש. אחד מהם אולי התנפל שוב לזרועותיו בשמחה רבה של הכרות 'מבחוץ'. אי-אפשר להבין מדוע דווקא פרוכטנבוים יש לו כל-כך הרבה מכרים מבחוץ ! דווקא הוא, ששונא את זה. ומה איכפת לו, בעצם, אם ההוא הכיר את אביו? הלוואי ונמצא לו כאן מישהו שהכיר את פא. כל פרומיננט באושוויץ יש לו שיגעון פרטי שלו. פרוכטנבוים זה רק נעשה פרומיננט, תיכף נדבק לו השיגעון של 'ררררביצין !' - 'ררררביצין ! מה עשית כל חייך ?' - חרק אז פרוכטנבוים בשניו. 'ספורט בטח לא עשית. עכשיו תעשה אצלי קצת התעמלות. זה בריא. דלג-דלוג, דלג-דלוג' ...
"פרוכטנבוים יעשה פה באושוויץ קריירה גדולה, מהרהר מוני. כשהביאו את פרוכטנבוים למחנה כבר היה אז הוא עצמו פיפל בבלוק 28.
"מיד כשבא, ביום הראשון, בכה פרוכטנבוים לפניו בדמעות-שליש : 'בחוץ הייתי אישיות מפורסמת'. כל אחד במחנה מספר לך שבחוץ היה מיליונר גדול או איש מפורסם. 'אחרי המלחמה תיפתחנה לפניך כל הדלתות אם תוכל לומר שעזרת לי', הבטיח לו אז פרוכטנבוים. ומוני מיהר להוציא אליו מן הקיטון את מנת המרק שלו. לא כדי שאחרי המלחמה תיפתחנה לפניו הדלתות, אלא פשוט מפני שלא יכול לשאת את דמעותיו של פרוכטנבוים. אלו גם נגעו ללב וגם הגעילו. כי איזה אסיר באושוויץ בוכה ביום הראשון שלו בגלל תוספת-מרק? אחר-כך התחיל פרוכטנבוים להתחנף לראש-הבלוק : הרביץ לאסירים חלשים, ביזמתו שלו, השליט סדר בשעת חלוקת-המרק בלא שיבקש את זה ממנו אף אחד. ראש-הבלוק הכיר בו מיד משרת-בלוק מבטן ומלידה. עכשיו כבר הגיע פרוכטנבוים לדרגה של ראש-משרתים, ועדיין לא די לו. בכל הזדמנות הוא משתדל להפגין לפני בכיר-המחנה לודוויג טין את כשרו וכשרונותיו להיות גם ראש-בלוק. ואין ספק שיגיע גם לזה, אבל ביום שבו יעשו את פרוכטנבוים ראש-בלוק המחנה הזה יוצף דם יותר מכל מדורי-אושוויץ ביחד, כי מי יודע אם לא ירצה אז להוכיח לגרמנים שהוא מוכשר לשרת אותם גם בתור בכיר-מחנה! הרי רואים ברור שפרוכטנבוים החליט בכל מחיר לעשות קריירה נכבדה באושוויץ, ורואים באיזו החלטיות מגפיו המצוחצחים צועדים לקראת התכלית הזאת שלו.   (ק. צטניק, "פיפל", הוצאת "עם עובד", עמ' 194)


"'כל היהודים להתייצב ! כל היהודים להתייצב ! !'
"ערומים הוצבו כולם בכביש הראשי. אלפים על אלפים. שורות ארוכות אין-קץ. על הארץ, למרגלותיהם, צרורות-הבגדים נוגעים ברגליים הערומות ומקופלים בסדר אחד: לראשונה המכנסיים; עליהם האפודה. טורי עצמות-עירום למעלה, טורי צרורות-לבוש למטה. "עוד מעט יוצעדו אל הקרמטוריון.
"'אוי, ריבונו-של-עולם!' חיים-יידל רוצה לפכור ידיו אך אינו פוכר. איש אינו פוכר ידיים. כולם ערוכים במיושר, פניהם אל הבלוקים החתומים. שורות שלדים ערומים - עומדים, צופים, ממתינים.
"'אוי, ריבונו-של-עולם !' חיים-יידל רוצה לומר וידוי ואינו יכול. אין הוא יודע מה יאמר. יודע הוא רק כי ברגע כזה היו יהודים אומרים וידוי. בחלב-אמו ינק את הידיעה הזאת. אך עתה, בבוא הרגע, פתאום אין הוא יודע את המלים. לא התכונן.
"איזו תפילה יש להתפלל בשעת וידוי? מעולם לא ראה אותה בסידור בין התפילות. קר לו. הוא רועד. עומד הוא כחורבה פרוצה, סער לא-מודע מנשב ומילל בו.
"'אוי, ריבונו-של-עולם !' רוצה הוא לזעוק 'שמע ישראל', אך אין פה איש הצועק 'שמע ישראל'. אין פנאי לזעוק 'שמע ישראל' כשמוצבים בתור לשריפה.
"הרבי משיליוו עומד בין אסירי בלוק 28. כולו ערום וצמוק-דמות כילד קטן. עומד כממתין לרכבת שתסיענו למקום אשר שם, לכשירד ממנה, יצפה לו קהל-חסידיו.
"גולגלתו של פרבר מבהיקה לעין-השמש כנחושת-קלל עתיקה. הבלוקים חתומים. סביב-סביב דומיה. אין איש צועק. זה לא כואב. מיד יבוא מין כאב כזה אשר מעצמתו מוכרחים למות. זאת הפעם לא יחדל הכאב קודם. בינתיים, ועד אז, אין בכביש הראשי אלא מקפא-כפור. הכול רועדים. השמש מאירה על שניים נוקשות. אין צועק. הבגדים סדורים אל המרגלות. עומדים ומצפים.

 "עצמות חשופות שורות-שורות לאורך. אין-קץ עיניים. עיניים. קוצים שדופים בשדה-חורף צחור. סופת-כפור מנשבת עליהם, לא תכופפם, רק תקפיאם תחתם.
"רוברט רץ שוב אל שער-המחנה. מצפה הוא לקבל את פני מטה הס.ס. בבואו. שכן מפקד-המחנה הויס אם יבוא, הרי לא ירצה להחליף מלה עם פרוכטנבוים או עם אחר מראשי-הבלוקים היהודיים. אף שמלאכתו של פרוכטנבוים אינה נופלת בטיבה ובנאמנותה מעבודה גרמנית. אדרבה, פרוכטנבוים מספק אולי לקרמטוריון יותר שלדים מרוברט. אף-על-פי-כן לא יזכה אותו הויס בדברים. בעיניו של הויס טוב אות-הפושעים על חזהו של רוברט מאות-היהודים שעל חזהו של פרוכטנבוים.      (ק. צטניק, "פיפל", הוצאת "עם עובד", עמ' 227)

פרוכטנבוים הוא בנו של גרינבויים, חבר ההנהלה ה"ציונית"

 

 

זכור את אשר עשה בן-גוריון וה"ציונים" ליהודים..!

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות