העבר היהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

תורת ישראל - בלבול וטשטוש

להלן דוגמה לשיבוש, הבלבול והטשטוש בכתבי תורת ישראל, מהתנ"ך, התלמוד, המדרשים וכו', היא בעניין שיבת-ציון, שלכאורה אמורה להיות פשוטה וקלה להבנה, משום שהמקורות שעומדים לרשותנו הם ספרי עזרא ונחמיה, ונביאי-השקר חגי, זכריה ומלאכי. אך לא רק הקורא אינו מוצא את עצמו במבוך זה, גם עשרות החוקרים שעסקו בנושא, העלו חרס בידם. וכאשר נכנסים למדרש ולפירוש, שוקעים ביוון מצולה, שאין מוצא ממנו. זהו פרט המלמד על הכלל. ולהלן:

 

 

אבני יסוד שאין לערער

בניגוד לקביעת ההיסטוריונים, הכרזתו של כורש, נותרה על הנייר במשך (93) שנים. בינתיים הביסו היוונים את פרס בקרב מאראתון ב-490, ובקרב סאלאמיס ב-480 לפסה"נ, המצרים מרדו מדי פעם, וייסודה של ממלכה וסאלית ביהודה הייתה אינטרס פרסי עליון בחשיבותו. אז מינה הארתחשסתא (424-465 לפסה"נ)*) את נחמיה לפחה של יהודה ומסייע לארגן את שיירות העולים, ולהלן:

*) קביעת התאריכים, אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", לוח א': "מלכות פרס ותולדות ישראל", עמ' 32.

 

פרופ' המשיחיות יוסף קלאוזנר: "לבבל גלו גם בגלות-יהויכין וגם בגלות-צדקיהו ראשי-האומה, המדיניים-והרוחניים, ורק דלת-העם נשארה בארץ. ... והגולים הללו, שהיו קיבוץ של נבחרים (עילית), חיו בבבל בצבורים גדולים וצפופים*), מעין 'רבעים' וגיטאות (עזרא, ב', סה-סט; נחמיה,ז', סז-עב). ... ובתוך רווחה כלכלית וחברתית זו היו גם החיים הרוחניים עשירים מאוד. בקיבוצים הגדולים, שהיו נקראים 'גולה', נשתמרה הלשון העברית בטהרתה. (פרופ' יוסף קלויזנר, "הרעיון המשיחי בישראל", מסדה, הדפסה רביעית, 1956, עמ' 102-100)

*) קלויזנר בן תחום המושב הרוסי, לא יכול לחשוב על אפשרות שיהודים לא יסתגרו  ויבדלו מעם הארץ גם כאשר גולה בבל לקחו נשים כסדיות-ערביות ואת בנותיהם נתנו לכסדים-הערבים, ולבניהם לקחו נשים ערביות-כסדיות, ועל אף "הרווחה כלכלית וחברתית והחיים הרוחניים עשירים מאוד".

 

"והרעיונות המשיחיים שבזכריה ח'-י"ד מתאימים לגמרי לסערות-הזמן הכלליות מצד אחד ול'יום קטנות', שנמשך ביהודה אף אחר גמר הבניין של בית-המקדש (ג' אדר, 515).       (פרופ' יוסף קלוזנר, "הרעיון המשיחי  בישראל", הוצ' רביעית, כרך א', 'מסדה' 1956, עמ' 177/6)

 

אוריאל רפפורט גורס: "כשם שאין לנתק את שיבת-ציון בימי כורש (532 לפסה"נ)[1] מן המגמות הכלליות של המדיניות הפרסית. כך משולבת במגמות אלה גם קשיי היישוב ביהודה עקב מסע כנבוזי לכבוש את מצרים (525 לפסה"נ)      (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית  השני", עמיחי, מהדורה שלישית, 1984,  עמ' 58)

 

כך גם גרץ, דובנוב וכל ההיסטוריונים הציונים. קבעו את מועד בניין בית המקדש בשנת 516 לפנס"נ, כפי שאימץ שלמה זנד, ב-2008, "בניית בית המקדש בשנת 516 לפנה"נ חיזקה את האומה אם כי נותרה בה 'סכנה רוחנית' אחת כאובה. אלה שנותרו ביהודה התחילו להתמזג עם שכניהם ונישואי התערובת הלכו והתרבו. חוקר העבר היהודי [דובנוב] מצדיק רטרואקטיבית את גירוש הנשים הנוכריות המקראי ואת האיסור המוחלט להינשא להן. (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם  היהודי', רסלינג, 2008, עמ' 98)

 

בשנת 525 לפנס"נ, אבותיהם של עולה הגולה עדיין לא נולדו; וב-516 לפנס"נ רובם של עולה הגולה עדיין לא נולדו

 

נחמיה: "ויהי בחודש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך יין לפניו ואשא את היין ואתנה למלך... (נחמיה, ב', א'), ואומר למלך אם-על-המלך-טוב... תשלחני אל יהודה אל עיר קברות אבותי ואבננה... וישלחני ואתנה לו זמן. (נחמיה, ב', ה-ו)

 

 

 

עזרא

"וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס (538 לפסה"נ) לִכְלוֹת דְּבַר יְהוָה מִפִּי ירמיהו הֵעִיר יְהוָה אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה: מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם: (עזרא, א', א-ג)

 

"וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת כְּלֵי בֵית יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו: וַיּוֹצִיאֵם כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עַל יַד מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה: וְאֵלֶּה מִסְפָּרָם אֲגַרְטְלֵי זָהָב שְׁלשִׁים אֲגַרְטְלֵי כֶסֶף אָלֶף מַחֲלָפִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים: כְּפוֹרֵי זָהָב שְׁלשִׁים כְּפוֹרֵי כֶסֶף מִשְׁנִים אַרְבַּע מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה כֵּלִים אֲחֵרִים אָלֶף: כָּל כֵּלִים לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר עִם הֵעָלוֹת הַגּוֹלָה מִבָּבֶל לִירוּשָׁלִָם[2].  (עזרא, א', ז-יא)

 

"וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל[3] וְאֶחָיו וַיִּבְנוּ אֶת מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים: וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ עַל מְכוֹנֹתָיו כִּי בְּאֵימָה עליהם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַיְהוָה עֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב: (עזרא, ג', ב-ג)

 

"וַיִּשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן כִּי בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל לַיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּגְּשׁוּ אֶל זְרֻבָּבֶל וְאֶל רָאשֵׁי הָאָבוֹת וַיֹּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם וְלוֹ אֲנַחְנוּ זֹבְחִים מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה; וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה לַיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס. (עזרא, פרק ד, א-ג)

 

"...עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל וְהוּא סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֶּן לוֹ הַמֶּלֶךְ כְּיַד יְהֹוָה אֱלֹהָיו עָלָיו כֹּל בַּקָּשָׁתוֹ; וַיַּעֲלוּ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים וְהַנְּתִינִים אֶל יְרוּשָׁלִָם בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ; וַיָּבֹא יְרוּשָׁלַים בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי הִיא שְׁנַת הַשְּׁבִיעִית לַמֶּלֶךְ [458 לפס"נ]; כִּי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא יְסֻד הַמַּעֲלָה מִבָּבֶל וּבְאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בָּא אֶל יְרוּשָׁלִַם כְּיַד אֱלֹהָיו הַטּוֹבָה עָלָיו...  (עזרא, פרק ז, ו-יג)

 

 

"דִּבְרֵי נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כִּסְלֵיו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה; וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי הוּא וַאֲנָשִׁים מִיהוּדָה וָאֶשְׁאָלֵם עַל הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשֶּׁבִי וְעַל יְרוּשָׁלִָם; וַיֹּאמְרוּ לִי הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה וְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ. (נחמיה, פרק א, א-ג)

 

"וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא*) הַמֶּלֶךְ יַיִן לְפָנָיו וָאֶשָּׂא אֶת הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ וְלֹא הָיִיתִי רַע לְפָנָיו; וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב וָאִירָא הַרְבֵּה מְאֹד; וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה מַדּוּעַ לֹא יֵרְעוּ פָנַי אֲשֶׁר הָעִיר בֵּית קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ; וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ עַל מַה זֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ וָאֶתְפַּלֵּל אֶל אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם; וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם יִיטַב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל יְהוּדָה אֶל עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶבְנֶנָּה[4]; וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ עַד מָתַי יִהְיֶה מַהֲלָכְךָ וּמָתַי תָּשׁוּב וַיִּיטַב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלָחֵנִי וָאֶתְּנָה לוֹ זְמָן; וָאוֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב אִגְּרוֹת יִתְּנוּ לִי עַל פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר אֲשֶׁר יַעֲבִירוּנִי עַד אֲשֶׁר אָבוֹא אֶל יְהוּדָה; וְאִגֶּרֶת אֶל אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִתֶּן לִי עֵצִים לְקָרוֹת אֶת שַׁעֲרֵי הַבִּירָה אֲשֶׁר לַבַּיִת וּלְחוֹמַת הָעִיר וְלַבַּיִת אֲשֶׁר אָבוֹא אֵלָיו וַיִּתֶּן לִי הַמֶּלֶךְ כְּיַד אֱלֹהַי הַטּוֹבָה עָלָי; וָאָבוֹא אֶל פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר וָאֶתְּנָה לָהֶם אֵת אִגְּרוֹת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח עִמִּי הַמֶּלֶךְ שָׂרֵי חַיִל וּפָרָשִׁים.  (נחמיה, פרק ב, א-ט)

 

 *)שנת עשרים לארתחשסתא היא שנת 445 לפסה"נ, היא שנת עלייתם של שבי הגולה

 

"תודות לטלטלת ההגליה ו'השיבה' במאה ה-6 לפנה"ס זכו כנראה המשכילים היהודאים - סופרי חצר לשעבר, כוהנים וצאצאיהם -  לאוטונומיה יחסית גבוהה שמעולם לא הייתה מושגת תחת שלטון שושלתי ישיר ותובעני. סיטואציה היסטורית של שבר פוליטי ואיבוד סמכות ממלכתית הדוקה מדי העניקה להם כר פעולה חדש ויוצא דופן. כך נוצר שדה ייצור ספרותי ייחודי שבו הון היוקרה המכריע לא היה ממלכתי אלא רלגיוזי. רק סיטואציה מעין זו יכולה להסביר, למשל, כיצד ניתן לשורר את תהילת מייסד השושלת המלכותית (דוד) ובד בבדד להציגו כחוטא ואפילו כעבריין הנענש על-ידי כוח אלוהי נעלה ממנו. כך תורגמה חרות כתיבה, שהייתה נדירה בחברות הטרום מודרניות, ליצירת מופת תיאולוגית.  (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", 2008, רסלינג, עמ' 124)

 

"ניתן להציע את ההיפותיזה הבאה: המונותיאיזם האקסקלוסיבי, כפי שהוא ניבט אלינו  מכל דף במקרא, לא נבע מתוך 'פוליטיקה' - של מלך אזורי קטן המנסה להרחיב את גבולות ממלכתו - אלא מתוך 'תרבות': המפגש המדהים בין אליטות אינטלקטואליות יהודאיות, גולות או השבות מגלות, והדתות הפרסיות המופשטות. מקור המונותיאיזם נעוץ היה ככל הנראה במערכת אינטלקטואלית מפותחת, ...

"למעשה, לא מדובר בספר אלא בספרייה מרהיבה, שנכתבה, עובדה ושוכתבה במשך למעלה משלוש מאות שנה, כלומר מסוף המאה ה-6 ועד לתחילת המאה ה-2 לפנה"ס. יש לקרוא את התנ"ך כמערכת רב-שכבתית של בדיון דתי-פילוסופי או כמשלים תיאולוגיים, המשתמשים לעתים בתיאורים מעין היסטוריים למטרות פדגוגיות המכוונות בעיקר לדורות הבאים (מערכת הענישה האלוהית מתפקדת אף היא לעתים קרובות ביחס לעתיד).

 

"המחברים והעורכים המגוונים של העולם הקדום ביקשו ליצור קהילת-דת מגובשת והם שאבו מלוא החופן מהפוליטיקה ה'מרהיבה' של העבר על מנת לתרום לכינונו של עתיד יציב ומתמשך[5] למוקד פולחני מרכזי בירושלים. דאגתם העיקרית הייתה להיבדל מהתושבים עובדי האלילים, ולכן הם המציאו את הקטגוריה של 'ישראל' כגוי קדוש ונבחר שמוצאו בניכר אל מול 'כנען' כאנטי-עם מקומי של שואבי המים וחוטבי העצים.  (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", 2008, רסלינג, עמ' 125)

 

 

 

 

מי שחפץ יכול להמשיך לקרוא את המניפולציות השונות, על מועד עלייתם של שבי הגולה -  עזרא:

"וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס (538 לפסה"נ) לִכְלוֹת דְּבַר יְהוָה מִפִּי ירמיהו הֵעִיר יְהוָה אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה: מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם: (עזרא, א', א-ג)

 

"וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת כְּלֵי בֵית יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו: וַיּוֹצִיאֵם כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עַל יַד מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה: וְאֵלֶּה מִסְפָּרָם אֲגַרְטְלֵי זָהָב שְׁלשִׁים אֲגַרְטְלֵי כֶסֶף אָלֶף מַחֲלָפִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים: כְּפוֹרֵי זָהָב שְׁלשִׁים כְּפוֹרֵי כֶסֶף מִשְׁנִים אַרְבַּע מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה כֵּלִים אֲחֵרִים אָלֶף: כָּל כֵּלִים לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר עִם הֵעָלוֹת הַגּוֹלָה מִבָּבֶל לִירוּשָׁלִָם.  (עזרא, א', ז-יא)

 

"וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו וַיִּבְנוּ אֶת מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים: וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ עַל מְכוֹנֹתָיו כִּי בְּאֵימָה עליהם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַיְהוָה עֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב: (עזרא, ג', ב-ג)

 

"וַיִּשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן כִּי בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל לַיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּגְּשׁוּ אֶל זְרֻבָּבֶל וְאֶל רָאשֵׁי הָאָבוֹת וַיֹּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם וְלוֹ אֲנַחְנוּ זֹבְחִים מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה; וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה לַיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס. (עזרא, פרק ד, א-ג)

 

בנין הבית (521 - 516 לפסה"נ)

 

"בשל הרווחה הכלכלית שנהנו ממנה בבבל, חיזקו את ידי העולים בכסף וברכוש. שיירות העולים עברו את המדבר והגיעו ליהודה. הם מצאו את הארץ ריקה מיושב -  לפחות במרכזה, כלומר בירושלים ובאזורים שמסביבה - והתיישבו בה.

"... החפירות שנעשו בתחומי יהודה מראות שאכן חרבה הארץ בסוף תקופת המלוכה ועריה עמדו שוממות זמן רב. רק בהדרגה חזרה יהודה להיות ארץ נושבת. (אוריאל רפפורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, עמיחי, מהדורה שלישית, עמ' 20)

 

"נראה שבגלל הקשיים השונים השתלטה אדישות על שבי ציון ויותר מ-15 שנה עברו עד שנתחדש בנין המקדש (538-521 לפסה"נ). הפעולות נתחדשו בעידודם של הנביאים חגי וזכריה אשר המריצו את העם...     (אוריאל רפפורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, עמיחי, מהדורה שלישית, עמ' 21)

 

חגי, זכריה ומלאכי - נביאי-שקר אחרונים - גרסה שנייה

 

"בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר יְהוָה בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא אֶל זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל לֵאמֹר: כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית יְהוָה לְהִבָּנוֹת: (חגי, א, א-ב)

"וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ יְהוָה בְּמַלְאֲכוּת יְהוָה לָעָם לֵאמֹר אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם יְהוָה: וַיָּעַר יְהוָה אֶת רוּחַ זְרֻבָּבֶל בֶּן שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶת רוּחַ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת רוּחַ כֹּל שְׁאֵרִית הָעָם וַיָּבֹאוּ וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה בְּבֵית יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם: (חגי, א, יג-יד)

 

"וַיְהִי דְבַר יְהוָה שֵׁנִית אֶל חַגַּי בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: אֱמֹר אֶל זְרֻבָּבֶל פַּחַת יְהוּדָה לֵאמֹר אֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו: בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם יְהוָה וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת: (חגי, ב, כ-כג)

 

עשרות חוקרים שעסקו  בשיבת  ציון תמימי דעים עם הכתוב, ששיבת ציון התרחשה עם הכרזתו של כורש בשנת 538 לפסה"נ, שבעים שנה לאחר גלות בבל. הם גם קבעו שזרובבל בן שאלתיאל ניצח על עליית שבי ציון והיה הפחה הראשון של יהודה, "ונעלם פתאום". כאשר כתוב במפורש שנחמיה הוא פחת יהודה, וזרובבל בן שאלתיאל אף שנזכר בנחמיה ג', פיזית הוא לא הגיע לארץ-ישראל. ההנהגה למעשה הייתה בידי נחמיה בן חכליה התרשתא (הפחה).

סביר להניח שזרובבל בן שאלתאל חי 93 שנה לפני שבי ציון, בזמנם של חגי, זכריה ומלאכי, ולא הגיע כלל ליהודה. להלן קטע קצר של מבוך, שהמדקדק ימצא בכל פסקה מהתורה בכתב ובעל-פה.

 

זכריה כחגי, פעל בשנת שתים לדריוש, 486 לפסה"נ,

"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל זְכַרְיָה בֶּן בֶּרֶכְיָה בֶּן עִדּוֹ הַנָּבִיא לֵאמֹר: קָצַף יְהֹוָה עַל אֲבוֹתֵיכֶם קָצֶף: וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת שׁוּבוּ אֵלַי נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת וְאָשׁוּב אֲלֵיכֶם אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת: (זכריה, א, א-ג)

 

 

"... כבר בימי זרובבל ביקשו השומרונים להתחבר אל היהודים ודור אחד אחרי ימי נחמיה אנו פוגשים אותם כיהודים. לאור התעודות מייב שבמצרים...    (אוריאל רפפורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, עמיחי, מהדורה 3, עמ' 29)

עזרא:

"וּמִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים בְּנֵי חֳבַיָּה בְּנֵי הַקּוֹץ בְּנֵי בַרְזִלַּי אֲשֶׁר לָקַח מִבְּנוֹת בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי אִשָּׁה וַיִּקָּרֵא עַל שְׁמָם: אֵלֶּה בִּקְשׁוּ כְתָבָם הַמִּתְיַחְשִׂים וְלֹא נִמְצָאוּ וַיְגֹאֲלוּ מִן הַכְּהֻנָּה: וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וּלְתֻמִּים: כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבָּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים: מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהֹתֵיהֶם אֵלֶּה שִׁבְעַת אֲלָפִים שְׁלשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה וְלָהֶם מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת מָאתָיִם: סוּסֵיהֶם שְׁבַע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה פִּרְדֵיהֶם מָאתַיִם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. (עזרא, ב, סא-סו)

 

נחמיה:

"וּמִן הַכֹּהֲנִים בְּנֵי חֳבַיָּה בְּנֵי הַקּוֹץ בְּנֵי בַרְזִלַּי אֲשֶׁר לָקַח מִבְּנוֹת בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי אִשָּׁה וַיִּקָּרֵא עַל שְׁמָם: אֵלֶּה בִּקְשׁוּ כְתָבָם הַמִּתְיַחְשִׂים וְלֹא נִמְצָא וַיְגֹאֲלוּ מִן הַכְּהֻנָּה: וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עַד עֲמֹד הַכֹּהֵן לְאוּרִים וְתֻמִּים: אֵלֶּה בִּקְשׁוּ כְתָבָם הַמִּתְיַחְשִׂים וְלֹא נִמְצָא וַיְגֹאֲלוּ מִן הַכְּהֻנָּה: כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבָּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים.  (נחמיה, ז, סג-סו)

 

עזרא - שנת 7 לארתחשסתא - 458 לפסה"נ

"וְאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּמַלְכוּת אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ פָּרָס עֶזְרָא בֶּן שְׂרָיָה בֶּן עֲזַרְיָה בֶּן חִלְקִיָּה. (עזרא, ז, א) הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל וְהוּא סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֶּן לוֹ הַמֶּלֶךְ כְּיַד יְהוָה אֱלֹהָיו עָלָיו כֹּל בַּקָּשָׁתוֹ: וַיַּעֲלוּ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים וְהַנְּתִינִים אֶל יְרוּשָׁלִָם בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ. (עזרא, ז, ו-ז)

 

נחמיה - שנת 20 לארתחשסתא - 445 לפסה"נ

"וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ יַיִן לְפָנָיו וָאֶשָּׂא אֶת הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ וְלֹא הָיִיתִי רַע לְפָנָיו: וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב וָאִירָא הַרְבֵּה מְאֹד: וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה מַדּוּעַ לֹא יֵרְעוּ פָנַי אֲשֶׁר הָעִיר בֵּית קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ: וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ עַל מַה זֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ וָאֶתְפַּלֵּל אֶל אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם: וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם יִיטַב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל יְהוּדָה אֶל עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶבְנֶנָּה. (נחמיה, ב, א-ה)

 

"וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְבוֹאָם אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים לִירוּשָׁלַם בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הֵחֵלּוּ זְרֻבָּבֶל בֶן שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וּשְׁאָר אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי יְרוּשָׁלַם וַיַּעֲמִידוּ אֶת הַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית יְהוָה: (עזרא, ג', ח)

 

"וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. (נחמיה, ח, ט)

 

 

ה"ציונות" יורשת-נחלתו

של הרעיון המשיחי

"...ובימינו ולעינינו שב לתחיה החלק המדיני-הלאומי שבתורת-הגאולה ביחד עם החלק הרוחני-העולמי שביעוד המשיחי. הכפילות המתוארת למעלה של אמונת-המשיח העברית נותנת זכות-קיום לשני הזרמים הללו שברעיון-הגאולה. ורק כשישתפכו שנייהם ויהיו לנחל שוטף ואדיר אחד תוכל התנועה העברית החשובה ביותר, הציונות, לחשוב את עצמה ליורשת-נחלתו של הרעיון המשיחי, שוודאי היה משנה את צורתו לפי המאורעות והמסיבות, אבל תמיד הייתה מונחת ביסודו שאיפה אחת גדולה: לגאול את ישראל משעבודו ומכל צרותיו ולהביא תשועה לאנושות כולה על-ידי תשועת-ישראל, שתקדם לה ותיישר לפניה את הדרך.    (פרופ' י. קלוזנר, "הרעיון המשיחי  בישראל", הוצאה רביעית, א', 'מסדה' 1956, עמ' 18)

 

הרעיון המשיחי - מרגלית

בכתרה של היהדות!

"ועוד רעיון עולמי גדול כלול ביעוד המשיחי.

"כבר ראינו, שהאומה הישראלית, הייתה לה היסטוריה של פגעים מראשית-צמיחתה, חלמה על תור-הזהב, שהוא לא מאחוריה אלא מלפניה. אחרית-הימים היא תור-הזהב זה. וכל עוד לא הגיעו 'הימים הבאים' הללו, עדיין לא שלמה התפתחותה של האומה; ובפרט לאחר שאיבדה את ארצה ואת חסנה המדיני, את מקדשה ואת לשונה. היהדות היא אפוא, מחוסרת-שלמות או, יותר נכון, מחוסרת השלמה. וכך תוסיף להיות עד שתשוב לארצה, עד שייבנה מקדשה, עד שיתקבצו נידחיה מארבע כנפות-הארץ ועד -  ש'תמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים' ו'יגור זאב עם כבש'. השלמה והתפתחות הונחו, אפוא, ביסודה של היהדות על-ידי הרעיון המשיחי...

"אכן, הרעיון המשיחי הוא, אפוא, המרגלית המובהקת ביותר בכתרה ההדור של היהדות!   

(פרופ' י. קלוזנר, "הרעיון המשיחי  בישראל", הוצאה רביעית, כרך א', 'מסדה' 1956, עמ' 18)

 

 

 

"יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה וְיָדַעְתָּ כִּי יְהוָה צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵכֶם: כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי יְהוָה הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ.  (זכריה, ד, ח-י)

 

 

"בתיאור 'יום ה'' של עמוס יש לנו, אפוא, כל הקווים והשרטוטים של התקופה, שצריכה לבוא קודם ביאת-משיח: גלות, חרבן, הריגות, שפלות, שינוי סדרי-בראשית וביטול-תורה.

'בחרב ימותו רק 'כל חטאי-עמי, האומרים: לא תגיש ותקדים בעדינו הרעה' (ט', י'); אבל רעה זו לא תגע כלל באנשים הישרים והטובים שבאומה. כל הגולים והשבויים ישובו מארצות-גלותם: 'כי הנה אנכי מצוה והניעותי בכל הגויים את בית-ישראל כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ' (עמוס, ט', ט') והנביא מוסיף: 'ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת והריסותיו אקים וגדרתי את פרציהן ובניתיה כימי-עולם. (עמוס, כ"ט, י"א).

 

"מלכות-בית-דוד תשוב אפוא, לכבודה הראשון ומלכי בית-דוד ימלכו גם על עשרת-השבטים. לא לחינם יעץ אמציה כהן בית-אל את עמוס לברוח אל ארץ-יהודה, לאכול שם לחם ולהחבא שם (עמוס, ו', י"ב);

 

"ביעודים המשיחיים הללו יש הרבה מן התכונות המדיניות-הארציות של הרעיון המשיחי: קיבוץ-גלויות, שלטונה של מלכות בית-דוד על כל ישראל, הכנעת שאר העמים, פריה גדולה ומפליאה של האדמה, ועוד, - בקיצור חוסן מדיני עצום ואושר ארצי גדול.     (פרופ' יוסף קלוזנר, "הרעיון המשיחי  בישראל", הוצאה רביעית, כרך א', 'מסדה' 1956, עמ' 46)

.

 

 

כורש כבש את הממלכה הבבלית ב-539 לפסה"נ, ללא שפיכות-דמים, הוא קנה את לב הבבלים בהבטחות שיכבד את אלוהיהם ויבנה להם מקדשים. כך הבטיח גם ליהודים: "כה אמר יהוה אלוהי השמים...", אך הבטחתו נותרה על הנייר למשך 90 שנה נוספות, ורק בשנת 20 לארתחשסתא הראשון, היא שנת 445 לפסה"נ*), כאשר פרס כבר הובסה בידי היוונים בקרב מארתון בשנת 490 לפסה"נ, ובקרב סלאמיס ב-480 ובמרידה של המצרים בשנת 465, הם הצליחו לכבוש חלקים מהארץ ולהחזיק בהם למשך עשר שנים. אז הקמתה של מדינה וסאלית ביהודה, שנותרה שוממה למעלה מ-150 שנה, היה לצורך דוחק עבור הממלכה הפרסית.

*) בשנת 445 לפסה"נ ניתן האישור לנחמיה, אך ארגון האצעים והשיירה הענקית ארך שנה או שנתיים, והיציאה מדרום עיראק בשנת 444-443

 

"וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא ה-1, [445 לפסה"נ] הַמֶּלֶךְ יַיִן לְפָנָיו וָאֶשָּׂא אֶת הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ וְלֹא הָיִיתִי רַע לְפָנָיו; וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב וָאִירָא הַרְבֵּה מְאֹד; וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה מַדּוּעַ לֹא יֵרְעוּ פָנַי אֲשֶׁר הָעִיר בֵּית קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ; וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ עַל מַה זֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ וָאֶתְפַּלֵּל אֶל אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם; וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם יִיטַב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל יְהוּדָה אֶל עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶבְנֶנָּה[6]; וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ עַד מָתַי יִהְיֶה מַהֲלָכְךָ וּמָתַי תָּשׁוּב וַיִּיטַב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלָחֵנִי וָאֶתְּנָה לוֹ זְמָן; וָאוֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב אִגְּרוֹת יִתְּנוּ לִי עַל פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר אֲשֶׁר יַעֲבִירוּנִי עַד אֲשֶׁר אָבוֹא אֶל יְהוּדָה.  (נחמיה, פרק ב, א-ה)

 

 

כאשר עלה שחר הדעת והבינה בתקופת האמנציפציה, ויהודים צמצמו את זיקתם לדת לתפילה חטופה, או שחדלו כלל להתפלל, נותרה האחריות ההדדית של הפרט והחברה כלפי הנצרך בכל תחומי החיים, לעיקר דתם-תרבותם של היהודים בעולם, מלבד מזרח-אירופה, במשטר העבדות שהתקיים עד הרבע האחרון של המאה התשע עשרה, שררה שם חשכה. חברות החסד שדאגו לנצרכים, לדיור, בריאות, חינוך ופרנסה -  התנוולו והפכו ל"בני גבירה" האוכלים את בשר "בני השפחה".

 

 

 

 

 

[1] קביעתו זו של רפפורט באה על אף העובדה שבעמוד 32 של ספרו הנדון, מצוין שעליית נחמיה  היתה בשנת 20 לארתחשסתא ה-1, שהיא שנת 445.

[2] על-פי עזרא, כבר ב-538 עלה ששבצר הנשיא ליהודה עם שבי-ציון, מבבל לירושלים.

[3] האם ששבצר הוא זרובבל בן שאלתיאל? ספק רב. ייתכן שזרובבל לא עלה כלל והוא כבר לא היה בין החיים

[4] על פי נחמיה, הוא היה ראשון העולים עם שבי ציון בשנת 20 לארתחשסתא, היא שנת 445 לפסה"נ  

[5] את הסיפור המדהים של יצירת המונותיאיזם ו"הספריה המרהיבה" שיצרו גולי בבל, מביא שלמה זנד מבלי להזכיר את גולת בבל ורק "טלטלת ההגליה ו'השיבה'", הם שיצרו את דת מוסר הצדק של נביאי ישראל, ששמרה על יהודי ערב והאסלאם במשך 2.500 שנה ועד בואם של "בני הגבירה"

[6] על פי נחמיה, הוא היה ראשון העולים עם שבי ציון בשנת 20 לארתחשסתא, היא שנת 445 לפסה"נ  

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות