העבר היהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

תורת ישראל בבבל, המשך לחוקי אשנונה וחמורבי

 

חוקי חמורבי דומים בתוכנם ובסגנונם ובסדרם למצוות שבתורה, ורבים מחכמי הגויים סבורים שחוקי חמורבי היו המקור אשר מהם שאב משה רבינו. אם נשווה אותם נכיר את ההבדל הגדול שביניהם. גם בדברים שנראה בהשקפה ראשונה שדומים חוקי חמורבי למשפטי התורה, התורה שבע"פ מפרשת לפי רוח ישראל השונה מרוחו של חמורבי. [אך משה היה אגדה, וגולה בבל הם ששאבו את "תורת משה" מחמוראבי.

 

           
"חמורבי - מלך בבל סביב שנת 2250 לפני הספירה. יש אומרים שהוא אמרפל מלך שנער ובן דורו של אברהם אבינו. 
"חמורבי משל על כל הארצות בין נהר חדקל והים הגדול. לוחות חרס ושרידים עתיקים שנמצאו בבבל מתקופת חמורבי מפיצים אור על תולדות העמים בימים ההם: מצבם המדיני, הכלכלי והמוסרי, מנהגיהם ואורחות חייהם. 

"בנוסף לאלה נמצא ספר חוקים הנושא את שם חמורבי. ספר זה הוא עתיק מכל שנודע מימי קדם. החוקים נכתבו על מצבת צור שחורה בגובה 2.5 מטר, בארבעים וארבעה עמודים, ובהם 3624 שורות. כחמישה עמודים נמחקו אחרי כן, אולי בהוראת מלך פרס, כאשר הביאו את המצבה הזאת מבבל לארצו, אחרי שניצח את בבל. המצבה נמצאה על ידי ד"ר מורגן בעיר שושן בראשית שנת 1902. 

"שייל תרגם את המשפטים האלה לצרפתית, ואחריו באו תרגומים לגרמנית ולאנגלית. החוקים תורגמו לעברית על ידי ד"ר דוד צבי מילער בסגנון מקראי, שערך אותם במקביל לדברי התורה כדי לברר את ההבדל שביניהם.
 

ההשוואה בין חוקת חמוראבי לחוקת משה מופרכת. שאילו היה הכתוב בחומ"ש אמת, היו משתקפים בתקופת ה"שופטים", וה"בית הראשון" שלא שמעו על:

"כִּי אָנכִי יְהוָה אֱלהֶיךָ אֵל קַנָּא פקֵד עֲוֹן אָבות עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים (שמות, כ', ה');

 

אחדים משבט קורח קיטרו ליהוה "ותפתח הארץ את פיה... ואת בתיהם", במדבר היה להם בתים..!

"וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ; וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל: (במדבר, ט"ז, לב-לג)

 

אהרן יוצר העגל ושלושת אלפים מישראל משלמים בחייהם;

"וַיּאמֶר לָהֶם [משה]: כּה אָמַר יְהוָה אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרבוֹ; וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר משֶׁה וַיִּפּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ: (שמות ל"ב, כ"ז-כ"ח)

 

עכן נטל שלל, כול ישראל נפגעים. ואחר :

"וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן בֶּן זֶרַח וְאֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאַדֶּרֶת וְאֶת לְשׁוֹן הַזָּהָב וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנותָיו וְאֶת שׁוֹרוֹ וְאֶת חֲמרוֹ וְאֶת צאנוֹ וְאֶת אָהֳלוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ וַיַּעֲלוּ אתָם עֵמֶק עָכוֹר; וַיִּרְגְּמוּ אותוֹ כָל יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְׂרְפוּ אתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אתָם בָּאֲבָנִים: (יהושע, ו', כד-כה)

 

בתקופת השופטים והבית ה-1, העונשים הקולקטיביים היו נפוצים: "פלגש בגבעה", שהביאה להשמדת שבט אפרים, הינה דוגמה מאלפת. המזעזע הוא שיהוה היה המפקד העליון של הג'נוסייד.

 

חמשת נביאי התקופה  מורידים נבואותיהם כפטישים על ראשי עשרת אלפי אלי ארץ יהודה הערירים בבבל, מציירים את התרבות של שלהי בית ראשון, וזו הישראלית של היום!;

"הֲלוֹא אַתֶּם יִלְדֵי פֶשַׁע זֶרַע שָׁקֶר: הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים (ישעיהו, נז, ד-ה); "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתּופֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנּום לִשְׂרוף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנותֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לא צִוִּיתִי וְלא עָלְתָה עַל לִבִּי (ירמיהו, ו', לא); "הֲלוֹא פָרוס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרום וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לא תִתְעַלָּם (ישעיהו, נז, ז); "בְּזאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עושֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי (ירמיהו, ט', כג); "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עושֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לה (ירמיהו, ה', א);

 

"הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לא אֶשְׁמָע: וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן: (עמוס, ה', כג-כד); "כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עלוֹת וּמִנְחותֵיכֶם לא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לא אַבִּיט: הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל: (עמוס, ה', כב, כה-כו); "לָמָּה זֶּה לִי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא וְקָנֶה הַטּוֹב מֵאֶרֶץ מֶרְחָק עלוֹתֵיכֶם לא לְרָצוֹן וְזִבְחֵיכֶם לא עָרְבוּ לִי: (ירמיהו, ו', יט-כ); "זִבְחֵי הַבְהָבַי יִזְבְּחוּ בָשָׂר וַיּאכֵלוּ יְהוָה לא רָצָם עַתָּה יִזְכּור עֲוֹנָם וְיִפְקוד חַטּואתָם הֵמָּה מִצְרַיִם יָשׁוּבוּ: (הושע, ח', יג); "כִּי רִיב לַיהוָה עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלהִים בָּאָרֶץ: אָלה וְכַחֵשׁ וְרָצוחַ וְגָנוב וְנָאוף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ: (הושע, ד, א-ב); "כּה אָמַר יְהוָה עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תּונוּ אַל תַּחְמוסוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ (ירמיהו, כב, ג); "הֲגָנב רָצוחַ וְנָאוף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלךְ אַחֲרֵי אֱלוהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לא יְדַעְתֶּם (ירמיהו, ז', ט);

 

"הוֹי הַחוקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ: לְהַטּוֹת מִדִּין דַּלִּים וְלִגְזֹל מִשְׁפַּט עֲנִיֵּי עַמִּי לִהְיוֹת אַלְמָנוֹת שְׁלָלָם וְאֶת יְתוֹמִים יָבזּוּ: (ישעיהו, י, א-ב); "לָכֵן כּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלוהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי ראשׁ: וַהֲפִצוֹתִים בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הֵמָּה וַאֲבוֹתָם וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם (ירמיהו, ט', יד-טו); "לָכֵן כּה אָמַר יְהוָה אִשְׁתְּךָ בָּעִיר תִּזְנֶה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ בַּחֶרֶב יִפּולוּ וְאַדְמָתְךָ בַּחֶבֶל תְּחֻלָּק וְאַתָּה עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת וְיִשְׂרָאֵל גָּלה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ: (עמוס, ז, יז); "וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם חֶרְפַּת עוֹלָם וּכְלִמּוּת עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא תִשָּׁכֵחַ (ירמיהו, כג, מ);

 

"רועִים רַבִּים שִׁחֲתוּ כַרְמִי בּוסְסוּ אֶת חֶלְקָתִי נָתְנוּ אֶת חֶלְקַת חֶמְדָּתִי לְמִדְבַּר שְׁמָמָה (ירמיהו, יב, י); "וּבַקּותִי אֶת עֲצַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְהִפַּלְתִּים בַּחֶרֶב לִפְנֵי איְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְנָתַתִּי אֶת נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ (ירמיהו, יט, ז); הוֹי רועִים מְאַבְּדִים וּמְפִצִים אֶת צאן מַרְעִיתִי נְאֻם יְהוָה: לָכֵן כּה אָמַר יְהוָה אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל עַל הָרֹעִים הָרעִים אֶת עַמִּי אַתֶּם הֲפִצותֶם אֶת צאנִי וַתַּדִּחוּם וְלא פְקַדְתֶּם אתָם הִנְנִי פוקֵד עֲלֵיכֶם אֶת רעַ מַעַלְלֵיכֶם נְאֻם יְהוָה (ירמיהו, כג, א-ב); "כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ וּזְהָבָם לְנִדָּה יִהְיֶה כַּסְפָּם וּזְהָבָם לא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת יְהוָה נַפְשָׁם לא יְשַׂבֵּעוּ וּמֵעֵיהֶם לא יְמַלֵּאוּ (יחזקאל, ז, יט); "בֶּן אָדָם הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַם אֶת תּוֹעֲבתֶיהָ: וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדנָי יֱהוִה לִירוּשָׁלַם מְכרתַיִךְ וּמלְדתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אָבִיךְ הָאֱמרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית (יחזקאל, טז, א-ב);

 

הגולים בוכים על נהרות בבל, מייחלים לשיפור יחס צדקיהו מלכם עם הכסדים, שישיב אותם למולדתם, לנכסיהם ולמעמדם,  אך צִדְקִיָּהוּ בגד בְּמֶלֶךְ בָּבֶל.   "כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה אֶל הַמֶּלֶךְ הַיּוֹשֵׁב אֶל כִּסֵּא דָוִד וְאֶל כָּל הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת אֲחֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָצְאוּ אִתְּכֶם בַּגּוֹלָה; כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּם אֶת הַחֶרֶב אֶת הָרָעָב וְאֶת הַדָּבֶר וְנָתַתִּי אוֹתָם כַּתְּאֵנִים הַשֹּׁעָרִים אֲשֶׁר לא תֵאָכַלְנָה מֵרועַ; וְרָדַפְתִּי אַחֲרֵיהֶם בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וּנְתַתִּים לְזַוֲעָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ לְאָלָה וּלְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחֶרְפָּה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם:   (ירמיהו, פרק כט, טז-יח)

 

בחוקת אשנונה וזו של חמורבי אין זכר לעונשים קולקטיביים, ובן-בוזי ב"נבואתו", קבע: "איש בחטאו...",  אך זה לא התקיים ביהודה, בימי הבית השני.

האמת, כול החומש, כול התנ"ך, ולאחר מכן המשניות והתלמוד בבלי נכתבו בבבל, משלהי המאה ה-7 לפסנ"ה ועד המאה ה-4 לספ"נ. אח"כ נכתב התלמוד ירושלמי והמדרשים, על ידי בבלים ישראלים. צאצאיהם של עשרת אלפים "אילי הארץ", משפחת המלוכה, הסופרים, המשוררים, השופטים ורבי המדינה.  


"השוואת חוקי חמורבי למשפטי ישראל של ד"ר דוד צבי מילער:

"חוקי חמורבי נעשו לסלע המחלוקת בין החוקרים בכתבי הקודש. רבים מהחוקים האלה דומים בתוכנם בסגנונם ובסדרם למצוות אשר בתורה. רבים מחכמי הגויים הסיקו מזאת שחוקי חמורבי היו המקור ממנו שאב משה רבנו. 

 

"אם נערוך את החוקים אלה מול אלה, נכיר את ההבדל הגדול שביניהם, כאשר ייראה מהדוגמאות הבאות, וע"פ רוב לפי תרגומו של ד"ר מילער: 


הלכות עדות גנבה ונזיקין

חמורבי כותב: 

  כי יקום איש בדין להיות עד חמס ואין אמת נכון הדבר, 

אם חטא משפט מות הוא מות יומת האיש ההוא": 

 

ובתורה (דברים י"ט ט"ז-י"ח) כתוב: 

"כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה וגו' 

"והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו, 

"ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". 

 

בחמורבי: 
"כי יגנוב איש שור או שה או חמור וכו' 

"אם לעניים הוא ישלם עשרה 

"ואם אין ביד הגנב לשלם ומת בגנבתו"; 

 

בתורה (שמות כ"א ל"ז(: 

"כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו 

חמישה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה (ב"ב ב),

אם זרחה השמש עליו דמים לו שלם ישלם, 

אם אין לו ונמכר בגנבתו". 

 

בחמורבי: 
"כי יגנוב איש את בן רעהו הקטן מות יומת"; 

 

ובתורה (שמות כ"א ט"ז): 

"וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת". 

 

בחמורבי: 
"כי ימצא איש במחתרת מות יומת ונקבר במחתרת ההיא"; 

ובתורה (שמות ב"ב א'): 

 

"אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים". 

 

בחמורבי: 
"אם ישלח הרועה את הצאן ובער בשדה אחר

הרועה ישמור את השדה אשר בער 

ובימי הקציר וכו' לבעל השדה ישלם"; 

 

ובתורה (שמות כ"ב ה'):

"כי יבעיר איש שדה או כרם ושלח את בעירה 

ובער בשדה אחר מיטב שדהו 

ומיטב כרמו ישלם".


הלכות אישות ועריות

בחמורבי: 
"איש כי יענה אשת רעהו המאורשה לו 

והיא לא ידעה עוד איש ויושבת בבית אביה, 

מות יומת האיש ההוא 

ולנערה לא יעשה דבר"; 

 

ובתורה (דברים כ"ב כ"ה): 

"ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המארשה וגו' 

ושכב עמה, 

ומת האיש אשר שכב עמה לבדו, 

ולנערה לא תעשה דבר". 

 

בחמורבי: 
"אשת איש כי תשכב עם איש אחר ונתפשה, 

יאסרו שניהם וישליכום לתוך המים"; 

 

ובתורה (דברים י"ב י"ב): 

"כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל 

ומתו גם שניהם". 

 

בחמורבי: 
"כי ישכב איש אחרי אביו בחיק אמו 

שניהם באש ישרפו; "

 

ובתורה (ויקרא כ' י"א):

"ואיש אשר ישכב את אשת אביו וגו' 

מות יומתו דמיהם בם", (שם י"ד)

"ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה, 

זמה היא באש ישרפו אתו ואתהן".

 

"יש עוד הלכות בדיני ירושת אלמנה ויתומים, הלוואה ופקדון, גזלה וחבלה, חובות הבעל לאשתו ונישואין בין בני חורין ושפחות, המזכירים בסגנונם משפטים הכתובים בספר התורה.


היתרון של משפטי התורה [כמו  היתרון של הבת על אמה]

"ד"ר מילער אשר העביר את כל החוקים תחת בקרת חדה ועיונית, הראה את ההבדל הגדול בין ספרו של מלך שנער וספר התורה, הן בנוגע לסגנונם וסדרם והן בנוגע לתפיסה המוסרית העומדת בבסיסם

חמורבי, למשל, גזר: 

"כי ימצא איש עבד הבורח מאדוניו והשיבו אל אדוניו 

בעד שכר של שני שקלי כסף" (עמוד ח'):

 

והתורה צוותה (דברים כ"ג ט"ז) : 

"לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו". 

 

לפי חמורבי (עמוד כ"ג: (

"אם אמר יאמר עבד אל אדוניו, לא אדוני אתה, ויקצץ את אזנו; "

 

ולפי התורה (שמות כ"א ה'-ו'): 

"אם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני וגו' לא אצא חופשי, 

ורצע אדוניו את אזנו במרצע". 

 

לפי חמורבי: 

איש הגוזל נענש למוות, והשולח יד בקנין חברו 

עת ביתו בוער באש, באש ישרף; 

 

ולפי התורה:

שלם ישלם דמי הנזק. 

 

לפי חמורבי:

"אם הנושה חובל את בן הלווה בעד נשיו ומת הבן ההוא בביתו 

)ממכות אשר הוכה), אז בן המלווה יומת; 

 

אבל התורה צוותה (דברים כ"ד ט"ז):

"לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות 

איש בחטאו יומת".


"חוקי חמורבי מאשרים את הרקע ההיסטורי של סיפורי התורה ובפרט מחיי אברהם. כמו למשל: 
בחוקי חמורבי (עמוד ח' סימן 146--144) נאמר: 

"כי יקח איש אשה, וילדה שפחתה בנים לבעלה 

והשפחה תקנא בגברתה עקב אשר ילדה בנים, 

גברתה לא תמכרנה בכסף, אבל עבד תעבוד כאחת האמהות"; 

 

"והמלאך אמר להגר שפחת שרה אשר ילדה בן לאברהם: 

"שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה". 

 

על עמוד י"ב (סימן 171-170) כתיב: 

"איש כי יהיו לו בנים מאשתו ומאמתה ואמר לבני האמה, בני אתם וימת, 

בני הגבירה ובני האמה יחדיו יחלוקו. 

ואם לא הכיר האב בחייו את משפט בני אמתו ומת לא יחלוקו עם בני הגבירה,
האמה ובניה ישלחו לנפשם ובני הגבירה לא יתעמרו בם להעבידם; "

 

ושרה אמרה לאברהם: 

"גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". 

כן עשו אברהם ושרה להגר וישמעאל לפי חוקי הימים ההם.


חמורבי וההלכה

"גם בדברים הנראים דומים למשפט התורה, באה התורה שבע"פ ופרשה לפי רוח ישראל בניגוד לרוחם של חמורבי. 

למשל חמורבי גוזר (סימן 201-196); 

שאיש אשר ינקר את עין רעהו (איש כערכו) עינו תשחת. 

אם עין איש מסכן ישחת או ישבר איברו של איש מסכן 

ישלם מנה אחד של כסף. 

ואם עין עבד ישחת או ישבר אחד מאבריו 

ישלם לאדוניו חצי מחירו. 

 

וחכמים דרשו: 

"עין תחת עין=ממון, 

סימא את עינו קטע את ידו שיבר את רגלו 

רואין אותו כאלו הוא עבד הנמכר בשוק 

ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה". (ב"ק פ"ג),

ובכן דנין נזקין מנזקין ואין דנין נזקין ממיתה, ובעניין זה אין הבדל בין עבד עברי ובן חורין, או בין מסכן ועשיר. 


לפי חמורבי: 

"הגונב שור או שה ואין לו לשלם מות יומת, 

וכן אשר ימצא את אבדתו בבית איש אחר, 

והאיש שנמצאה בידו הגנבה טוען שקנה אותה,

אבל אין לו עדים לקיים את דבריו שקנה בפניהם, 

גנב הוא ומות יומת" (סימן 10),

 

וחז"ל אומרים (ב"ק קי"ד): 

"המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא לו שם גנבה בעיר, 

ישבע לו לוקח כמה נתן ויטול, ואם לאו לא כל הימנו. 

 

לפי חמורבי (סימן 6), 

"הגונב דבר מבית אלהיו 

הוא יומת וגם האיש אשר לקח הגנבה מידו מות יומת; 

 

וחז"ל אמרו (סנהדרין פ"ט ג'):

הגונב את הקסוה (כלי שרת) קנאין פוגעין בו. 

אם תפשוהו השומרים בשעת הגנבה הרשות בידם להמיתו, אבל לאחר מכן אין לגונב משפט מות אפילו בגונב כלי שרת. 


"ויש דוגמאות רבות מסדרי נשים ונזיקין המראות שלא נגררו חכמים אחרי חוקי חמורבי אלא התנגדו לרוחו ולדעותיו. 
"סוף דבר, אין שום התפתחות היסטורית מחוקי חמורבי לחוקי תורת משה, הרחוקים זה מזה בפרטי החוקים ובתפיסת העולם שלהם. 


"חוקי חמורבי מאשרים את תורת הייחוד, ומזהירים שלא לתת כבוד אלוהים לשמש, אלהי חמורבי, ולשאר צבא השמים. חוקי חמורבי גם מזהירים מכשפים וקסמים אשר שלטו אז על רוח הבבליים. דברים אלה בלבד משותפים לחוקי חמורבי ולמקרא.

 

"מאידך, אין רמז קל בכל ספרו של חמורבי או בכל כתבי אשור ובבל למצוות הבסיסיות של תורת ישראל: 

"ואהבת לרעך כמוך", מצווה שעליה מיוסדים כל דיני צדקה וחסד, 

"ואהבת את ה' אלהיך" - יראת חטא בלי יראת העונש,

"קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם" - קדושת מוסר שתכליתה לזכך את הלבבות.

דיני אריסות בחוקי חמורבי ובדיני ישראל במשנה

 

חמורבי סימן 42: 

"איש כי יקבל שדה באריסות (אר-רי-ש-תמ) ולא עיבדה להוציא ממנה חטים, 

יביאו אותו לחשבון, כי לא עשה מלאכתו בשדה באמונה, 

וחייב לתת לבעל השדה חטים לפי ערך שעשתה שדה אחרת על מצרו.

(עיין גם כן סימן 62, ובסימן 46 נאמר בפירוש אריס למחצה ולשליש);

 

במשנה: 
"המקבל שדה מחברו והובירה (לא חרש בה)

שמין אותה כמה ראויה לעשות ונותן לו, 

שכך כותב לו אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא (ב"מ פ"מ ג').

 

חמורבי סימן 45: 

"המשכיר (באריסות) שדהו בשכר תבואה, 

וקבל שכרו מתבואת השדה, 

ואח"כ שטף אדד (אלוה הסער) השדה ואת יבולה, 

הנזק על השוכר (האריס); 

 

במשנה: 
"המקבל שדה מחברו ואכלה חגב או נשרפה, 

אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו, 

אם אינה מכת מדינה אין מנכין לו מן חכורו. 

(דאמר ליה מזלך גרם)'


ר' יהודה אומר: 

"אם קבלה ממנו בטעות, 

בין כך ובין כך אין מנכה לו מחכורו (ב"מ פ"ט ו').

 

חמורבי סימן 47: 

"אם האריס מסר השדה לאחר לעבוד אותה-

מפני כי לא מצא בה די מחית נפשו בשנה העברה,

לא יוכל בעל השדה לערער. 

כי האריס רצה לעבוד השדה וגם נעבדה, 

ולכן ייקח חלקו בתבואה בעת הקצירה כמו שהתנו ביניהם.

 

בתוספתא: 
"השוכר שדה מחברו ועמד השוכר והשכירה לאחר, 

רשאי בעל הבית שיאמר לו: 

אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך. 

(ב"מ פ"ט. הוצאת צוקערמאנדעל עמוד 393).

 

"אכן נראה שאם עושה עמו חשבון לא יוכל לערער עליה, וגם בחוק חמורבי יש תנאי, כי בשנה הראשונה עיבד את השדה בעצמו ורצה לעבדה בשנה השנית, אך היו מוכרח להשכירה לאחר מפני כי לא מצא בה חית נפשו, 


חמורבי סימן 28: 

"אם נשבה פקיד או שומר היושב במבצר המלך 

ובנו יוכל למלאות מקומו, 

יתנו לו שדהו וגו' ויעבוד עבודת אביו. 

עוד סימן 29: 

"ואם בנו קטן ולא יוכל למלאות מקומו, 

יתנו שליש השדה והגן לאמו והיא תגדלהו; 

 

בגמרא: 
"אמר שמואל: שבוי שנשבה והניח,

קמה לקצור, 

ענבים לבצור, 

תמרים לגדור, 

זיתים למסוק, 

ב"ד יורדין לנכסיו ומעמידין אפטרופוס 

וקוצר ובוצר וגודר ומוסק, 

ואח"כ מורידין קרוב לנכסיו (ב"מ ל"ט).  

 

חמורבי סימן 49: 

"אם כסף ילוה איש מן התגר ונתן לו במשכן שדהו שזורעין בה חטים ושומשמין, 

ואומר לו (התגר לבעל השדה): 

"אתה העבר את השדה ותאסוף החטים והשומשמין שתוציא השדה בשעת הקצירה". 

והיה אם תוציא השדה חטים ושומשמין, 

ייקח בעל השדה החטים והשומשמין בשעת הקצירה, 

ויתן לתגר חיטים בעד ההלואה עם הריבית ושכר כלכלת האריס (שלוקח לעצמו). 

 

וזהו מה שנקרא בתלמוד: 

"משכנתא בנכייתא", כלומר שהפירות מנוכים מהחוב, 

ואמרו חבירי גרשאי (בעלי בתים מלוים מעות לעניים על שדותיהן וחוזרים וחוכרים אותן להם בכך וכך כורין

לשנה) דכתבי הכי "משכן ליה פלניא ארעיה לפלניא והדר חכרה מיניה" (ב"מ מ"ח) '

ומצינו גם כן דקבל ארעא לשומשמי וזרעה חיטי (ב"מ ק"ד).

 

 

בחומרבי סימן 121: 

"כי יאצור איש חטים בבית רעהו, 

ינכה לו מן האוצר חורשה קא חטים מכל גֻר בכל שנה; 

 

במשנה: 
"המפקיד פירות אצל חברו הרי זה יוציא לו חסרונות, 

לחטין ולאורז תשעה חצאי קבין לכור 

לשעורין ולדוחן תשעה קבין לכור, 

לכוסמין ולזרע פשתן שלושה סאין לכור, 

הכל לפי המידה הכל לפי הזמן (ב"מ פ"ג ז').  

 

"הקא הוא הקב, וגור הוא כור, ותשעה חצאי קבין הם קרוב לחמש קבין לכור, ממש כמו בחוקי חמורבי. 
מקור הערך: ע"פ איזנשטיין, אוצר ישראל

lib.cet.ac.il  עמוד הבית  יהדות ועם ישראל  מקרא [תנך  [חוק וחברה במקרא

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות