האשכנזים והיהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

זנד תוקע בשופר גדול את הבלופים של הציונים -הצלבנים

 

1914-1904

 

 

זאת כאשר הגיעו עשרות יחפנים שלא היה ביניהם אף בוגר תיכון ואף יוצא אוניברסיטה, שלא היו מסוגלים לעבודה פיסית, וכמעט כולם הפכו למשגיחים העומדים על גבם של פועלים וצועקים יאללה יאללה, והם תפשו את אדמות הלאום, שנרכשו בהכנסות השקלים ותרומות היהודים הערבים.

 

העוינת הגלויה לעם האידיש ההולך ומתגבש היוותה מרכיב תרבותי אינרטי בבניית הזהויות הלאומיות החדשות של העמים הסבוכים ביניהם. כפי שכולנו יודעים, עוינות מסועפת זו התבטאה בערוצים רבים; מביטויים אנטישמיים 'מעודנים' החבויים במרקם הלשוני ועד לפרעות ופוגרומים קשים.

 

"אפשרות שלישית שעמדה בפניו הייתה לייצר לו תרבות חדשה משל עצמו על בסיס מרכיבי הזהות המסורתיים שהחלו להתנפץ עם תהליך המודרניזציה. כלומר, להשתתף בשחזור ובטיפוח תרבות ספציפית הנבדלת מהתרבויות הסמוכות, אך גם שונה מהתרבות הדתית שאפיינה את הקהילות היהודיות עד כה. כה  נשמר לו סטטוס מועדף בקרב הקהילות המשתנות והמתפרקות אך  השומרות עדיין על זהותן מכיוון שהתפתחו בהן נורמות תרבותיות לא דתיות אך ייחודיות ליהודים (מה שכמובן לא קרה ליהודים במערב אירופה או בצפון אפריקה). (שלמה זנד, "האינטלקטואל, האמת והכוח", עם עובד, עמ' 143/2)

 

"מי אלה שהשתתפו בשחזור ובטיפוח תרבות ספציפית הנבדלת מהתרבויות הסמוכות"? אלה הם בוודאי 14 הביל"וים, שהגיעו לארץ עקב הבטחת ה-500 מיליון לי"ש של אוליפנט, רכיכות שהתפרנסו מכספי הצדקה וביקשו לכבוש את השלטון בארץ. על התקנון שלהם אמר רוטשילד: "זה היה תקנון  של כנופיה ונדליסטית שביקשה להשתלט על גופו וממונו של העם ולעשותו עבדים תולעים.   (ד"ר ישראל קלויזנר, "בהתעוררות עם", עמ' 427) וראה "על כול שאלה עונים: "יש לנו קונסול" – בישראלי הורטואלי; ראה שם גם "תרבות שלטון-קהל, צפת 1882; ישראל 2016)

 

 

 

 כך הכתיר זנד את שלטון קהל "בני  הגבירה", עוכרי ישראל הידועים לשמצה; כתב זנד: "... התנועה הציונית בראשיתה הייתה בעיקרה, אפילו יותר מהמפלגה הבולשביקית, תנועת מיעוט אינטלקטואלית בלא צבא המונים ההולך בעקבותיה. את הציונות, כלומר את ההתבוללות הקולקטיבית במודרניות הפוליטית, יצרו בעיקר בני אינטליגנציה שנכוו בניסיונותיהם לחולל התבוללות אישית, או כאלה שהעדיפו לתרגם את תרבות העבר המסורתית שלהם לתרבות מודרנית המשמרת כאמור כמה מקווי הזהות הקודמים.

"יש להבין. האופציה הציונית, גם אם היה טמון בה הפיתוי הרוחני הנועז ביותר, הייתה במובן מסוים הבחירה הרדיקלית והקשה ביותר שעמדה בפני האינטלקטואל שזיהה את עצמו כיהודי... המשכיל האידי הצעיר שבחר להיות אינטלקטואל לאומי, מלבד כל  המטלות, חייב היה גם לעקור מאזור מגוריו, להתנתק בדרך כלל ממשפחתו ולהגר בשלב מכריע לחבל ארץ שזיקתו המופשטת אליו לא שינתה את העובדה שנופיו, אקלימו הפיזי ואוכלוסייתו המקומית היו זרים לו לחלוטין... נאלצו בני האינטליגנציה ממוצא יהודי, לפחות בשלב הראשון לייצר לעצמם 'עם' מתוך עצמם. (שלמה זנד, "האינטלקטואל, האמת והכוח", עם עובד ספרית אפקים, עמ' 144)

 

 

"גל ההגירה הצנוע שהתחולל בין 1904 ל-1914, הקרוי בהיסטוריוגרפיה הציונית 'העלייה השנייה', הניח למעשה את התשתית לבניית היישוב העברי בפלשתינה העות'מנית. במקרה זה רבים היו מסיימי ישיבות. כ-50% ידעו כבר עברית ברמות שונות! אנאלפביתים לא היו כנראה. אולם המרתק לא פחות, בהגירת אינטליגנציה צעירה זו, היו המטענים האידיאולוגיים שאותם נשאה.  (יוסף גורני,"שינויים במבנה החברתי והפוליטי של 'העלייה השנייה' בשנים 1940-1904", 'הציונות' כרך 1, 1970, עמ' 246-205) (שמואל אלמוג, "לאומיות, ציונות, אנטישמיות", עמ' 67) (שלמה זנד, "האינטלקטואל, האמת והכוח", עם עובד ספרית אפקים, עמ' 146)

 

להלן ה"נתונים המלמדים אותנו על 35 אלף האינטלקטואלים;

 

 

"אבל אין אנו צריכים לרמות את עצמנו, כשאנחנו מדברים על העלייה השנייה ועל יצירתה של העלייה השנייה, הרי אנחנו מדברים רק על מה שהסתנן מתוך זרם בלתי-פוסק שנכנס לארץ ויצא את הארץ. אין הדבר דומה לתיאור איזו תנועת פועלים אחרת, של עם אחר, שהאלמנט שלה יציב, שהפועל שלה הוא תמיד פועל. לא. תנועת הפועלים הציונית, ובפרט באותה תקופה, הרי בעצם ורק משהו, מעט מן המעט, תמצית מן התמצית, הוא שנשאר.      (ברל כצנלסון, "כתבים", י"א, עמ' 140)      

 

לגיון הזרים "העליה השניה", האינטלקטואלים, בעיניו של קומיסר ברונר;

 

 

 

"צופים הם האנשים האלה! צופים, רואים ומרגישים האנשים האלה את כל אימת התקופה - שהרי מה המה כל אותם החזיונות שבכל ארצות הגולה, מעין: נעילת הדלת בפני אמיגראנטים, התרוקנות העיירות מיושביהן; מסירת נפש על 'אוצ'בניקים' אצל עשרות אלפי צעירים וצעירות הולכי בטל, דמתקרים 'אכסטרנים', סרסרות בהמון לצדיית נפשות חיות והתמכרות בנות ישראל לחיי זימה!  ומה הוא הישוב החדש בארץ-ישראל, הריקן והמדולדל, הבטל בששים, התלוי על בלימה, המלא רווקים מדולדלים ובתולות זקנות ונשמות ערטילאיות ואשר - העיקר     ("רשפים", פברואר 1910, "השילוח", אודיסא, תרע"א , כתבי י. ח. ברנר,  ב', עמ' 53) (מ. גבאי, "צר ואויב", עמ' 315)

 

 

 

"... הקולטורה של חברינו, שממנה אנו רוצים ללמוד ואותה אנו רוצים לחקות אצלנו, נכרייה היא לנו, בכדי שנוכל  או נרצה להיכנס לתוכה ולהיבלע בה. אנו רוצים בקולטורה שלהם ברחובנו אנו על אדמתנו אנו, אצלנו, בתוך עמנו, ומה שהיינו עושים אילו היינו מתערבים ביניהם, זאת אנחנו נכונים לעשות בתוכנו על פי דרכנו. איננו רוצים לבוא ולשבת אצלם, אצל שולחן-זרים, אפילו אילו היו מקבלים אותנו, מה שהוא באמת דבר בלתי אפשרי - -

266) למען יהיו חיינו בלי רגשי עבדות, בלי הכנעה, בלי טשטוש הצורה.   (כתבי  י. ח. ברנר, ב', עמ' 61) (מ. גבאי, "צר ואויב", עמ'                               

 

 

"בן-שמן, כ"ז אייר תרע"ג  -  אל מאיר רוטברג

"והרי לך דו"ח מהליכתי לפ"ת: שם צצים עניינים חדשים לבקרים. עדיין לא נשתתק ענין הלשכה, והנה המטבח, והנה הקלוב. מכיון שה'פועל-הצעיר' התבצרו בתוך הוועד, התבצרו 'פועלי-ציון' בתוך וועד הכלוב, העזוב. החליטו לייסד מטבח. ...

"באתי לאוויר של שנאה וחשדים, וחוסר כל יחסים בין שני הצדדים... מהצד השני גם כן דיברו אתי, לכאורה, לשלום. תיכף אחרי האזכרה של מאיר ז"ל התחיל הכיבוש - שלא פסק עד קריאת שמע של שחרית. מה אומר לך, כל הסצינות היפות של הועידות שלנו היא  כאין  וכאפס   מול   אסיפה  זו.    גילו את עצמם באסיפה זו לא רק הפראים כ -  - - ומנוולים כ - - - אלא גם יהודים עין-גנימיים בעלי זקן ואישה. כיצד אין אדם הגון בורח מציבור כזה איני מבין, - - ב-5 בבוקר הפשרה נתקבלה: נצטרפו לועד עוד 4 חברים (2 פועלי-ציון ו-2 בלתי-מפלגתיים, חדשים, טובים) ולהם הזכות לסדר מחדש את כל הענינים. ...    (ברל כצנלסון, "אגרות", 1904-1914,  עמ' 504) (מ. גבאי, "צר ואויב", עמ' 303)

 

 

22.11.1891 - הלל יפה לבני משפחתו;

 

 

"לו בא מוטיה (בן עמי) אלי וראה קצת את הארץ. אמנם, אין השעה יפה לכך. בזמן הזה לא יראה מחלות רבות בין הפועלים ואת חוסר כישרונם לעבודה חקלאית. בכל זאת יוכל ללמוד פה הרבה דברים - יבקר אנשים מומחים ורחוקים מפניות, יכיר לדעת את הפקידים התורכים ואת מנהגיהם; אמנם, מעט מאוד נותרו כאלה שעוד הרוח מצויה בהם; וגם הרוחות שונים הם, ויש ריחות מבאישים. (ד"ר הלל יפה, "דור מעפילים", עמ' 74) (מ. גבאי, "משעבד",  עמ' 306)

 

 

 

"אמש הוזמנתי לנשף שנערך לכבוד שמחת-תורה. באו גם 'פרנקים' עם נשיהם - אות הזמן הוא, כי בדרך כלל אין הספרדיות באות בחברת גברים. שרו שירים ערביים, ספרדיים, עברים ואפילו רוסים. גם גברת ספרדית שרה שיר. עד היכן הגיעה ההתפרקות! רקדו בנוסח ערבי. מראה מעניין - גברות ספרדיות, היושבות על ספות, רגליהן תחתיהן, מעשנות נרגילות, אוכלות באצבעות ונהנות בכל נפשן מהתנהגותן החופשית. לב הגברים היה טוב עליהם מחמת החג והיין האדום ...  (הלל יפה, "דור מעפילים", עמ' 69) (מ. גבאי, "משעבד",  עמ' 306)

 

 

אהרון איזנברג    (לז. גלוקסין וללוין אפשטיין) תרס"א (1900) [קטעים]

"... חללו של עולמנו הקטן מלא עתה מפארנטי (שליח יק"א) ואסיפת הוועדים. זה השבוע השלישי אשר האסיפות נמשכות יום יום בלא-הרף ולרוב מתחילות בבוקר ומתאחרות עד חצות הלילה. פעמים רבות נדמה לי כי הנני יושב בבית-מדרש של פלפולים וכל אחד משתדל להרחיב לשון. כל עניין ודיון מסתבך ומה שגומרים היום סותרים למחר. הסבה היא כי בוועד (המושבות) יושבים עשרים וחמשה איש קבועים ובכל זאת בני המושבות אינם סומכים על הנבחרים האלה ומוסיפים עליהם בכל יום חדשים, פעם מכת זו ופעם מכת אחרת ומה שהאחד בונה השני סותר. בהתאחדות הגדולה הזאת אני רואה פירורים-פירורים וכל חמשה אנשים הם אגודה לעצמם. ...

 

הקומוניסטים שמעו שהברון רוטשילד העביר עשרה מיליון רובל ליק"א, לטיפול בהתיישבות של פליטי המזרח הרוסי, והרוחות סערו. מה פירוש העברת הכספים ליק"א? הרי הם ההתיישבות ולהם מגיע הכסף.  אסיפות לתוך הלילה.והם מחליטים לשלוח מש/לחת לפריש לדרוש את המיליונים לעצמם. אך אף אחד מהקומוניסטים אינו מאמין שהוועד שישלח לא יטול  את הכסף לעצמו. בסוף מתארגנת משלחת לכול קולוניה,

 

 

 

(א. אייזנברג, "מצדה", עמ' 78/9) (מ. גבאי, "צר ואויב", 2000, עמ' 26-23)

תקציר תעודה 180, ב"ספר העליה הראשונה",  א', עמ' 344, בהוצאת יד בן צבי ומשרד הבטחון.

 

 

היסטוריון אינטלקטואל שלמה זנד, כקוסם המהפנט את הקהל בסרטי צבעונין, שולף ארנב מהכובע, צעיפי משי מהאף וביצים מהאוזן, ובאותו זמן, שותפיו מרוקנים את כיסי הצופים.

מזרח אירופה ערש "בני הגבירה", עסקני הציבור שהתנוולו והסתאבו והפכו לחבר בוגדים, האוכלים את עניי היהודים. הם היו/הינם אויב לציונות וליהודי באשר הוא. וכיצד מתיישבת עוינות ל"עם האידיש" עם ציונות, שקמה כדי להציל את יהדות המזרח המדוכאים בידי "בני הגבירה", האויב של "עם האידיש", שהיה שותף להשמדתו

ל"איטלגנציה" ב'מזרח הרחוק' הרוסי, כלומר לחניכי החדר היה מסלול קידום אחד, זה השירות בממסד "בני הגבירה", והעילויים היותר מפולפלים נקלטו בממסד רבני העוולה, ומילאו את תפקידי הרודפים, החוטפים וגובי המס עבור שלטון קהל "בני הגבירה". גם במדינת  דת העוולה והשחיתות הישראלית הדומיננטים והעילויים דוגמת שלמה זנד, עמוס עוז ודומיהם משרתים את הממסד הדורס ונגד האינטרסים של הציבור הרתוק ומכוסה בשבע שמיכות.

 

 

לאינטלקטואלים צאצאי החטופים, לעומת זאת, היה מסלולי קידום בחברה האזרחית וממסד הצאר, אך הם כבר לא היו "עם האידיש", משום שהם היוו אופוזיציה לוחמת נגד שלטון קהל "בני הגבירה" ונגד היידיש.

 

 

"... ולמרבה התבערה מגיח מפעם לפעם הויכוח הנושן בעניין בית-הפועלים. וריב ילהיב ריב. ועד מתפרק וועד קם, 'גיוס' מתפזר ו'גיוס' מתקבץ. ואסיפות-לילה הולכות ונשנות כשהאחת טופחת על פני חברתה. הכל לפי תנודת יחסי הכוחות העולים ויורדים מניה וביה; ותקריות למיניהן צצות יום יום מזה ומזה - ללבות יצרים ולהגביר קטורת הרקח המפלגתי. 'והיחסים בין שני הצדדים מתחדדים והשנאה הולכת וגדלה ואין לראות שום מוצא'. וחברי המרכז נקראים דחופים לבוא ולעמוד בפרץ: 'חברי הועד הקודם לא רצו להיבחר יותר, בידעם מהניסיון את הטעם של 'העבודה המשותפת', - - ושוב יסופר: 'האסיפה נגמרה לפנות בוקר ועייפים ויגעים התפרדו הנאספים לבתיהם בהרגשה, שאולי כבר יתכונן הפעם השלום'. ואולם רק זמן-מה יעבור, והנה נהפכת הקערה על פיה, והמחלוקת חוזרת ומתחדשת - ואין תכלית. 'פתרון, מוצא - היכן למצוא את אלה? והלא צריך סוף-סוף למצוא פתרון!'.  [ליקוטי דברים מתוך גליונות 'הפועל הצעיר' ו'האחדות' מאותו פרק זמן] (ברל כצנלסון, "אגרות ", 1914-1904, עמ' 520) ("צר ואויב", עמ' 307)

 

 

"באים חברי 'השומר' בחדרה לאסיפת פועלים ומכים במגלב (קורבאטש) על השולחנות וצועקים: אנו נכריח אתכם לקבל את הקפא"י ...' [יעקב רבינוביץ, 'רשימות', 'הפועל הצעיר', גל' 11, כ"ו כסלו תרע"ג]. וכך - מספר ב. כצנלסון - נתקלו בוועידה בשתי שיטות מנוגדות לגמרי; וכפשרה בא הניסוח שתלה את העניין במשא ומתן ...

"ההתנגדות בארץ-ישראל לקפא"י הייתה, בעצם, התנגדות כפולה: מצד אחד -  התנגדות מפלגתית. 'הפועל הצעיר' ראה בקפא"י מכשיר

ש'פועלי-ציון' מביאים אותו לארץ כדי להשתלט על ידיו על פועלי ארץ-ישראל, ומשום כך צריך היה להתנגד לו. והיו גם אחרים אשר קיבלו את הקופה, אבל לא קיבלו - - השתלטות חיצונית.   (ברל כצנלסון, "אגרות 1900-1914", עמ'  316) (מ. גבאי, "צר ואויב", עמ' 325)

 

 

"... וכשיבוא יום, ואני עם חברי יחזקאל נתגלה ביום-שישי בהיר אחד פתאום, בטיילת שמתחת לסככה, לבושים 'אשכנזית', באפודות קצרות, - ואחר-כך, כשחברי יחזקאל ייכנס לפרוגימנאזיו"ם שנפתח בעיר זה עתה, לא יגיעו הדברים לידי מעשי-תגרה כנגד ההשכלה...   (י.ל. פרץ, "כתבים", "דביר", ט', ספר א', עמ' עה-פד) (מ. גבאי, "את מי משרת הממסד הישראלי", עמ' 166)

 

 

"...  ציונות   אינה   צ'רטר  -  -  שאינם בקיאים בחיינו, שלבם המצונן אינו לוהט באש-הלהבה הרוסית-הפולנית-היהודית שלנו! ציונות אינה לפי שעה גם ארץ-ישראל, שכן אם יתנו לנו כהיום הזה את ארץ-ישראל, הנוכל לקבל אותה? היש לנו עם חפשי ומתורבת? היכול עמנו לעבוד? ציונות היא תרבות... תרבות... ושוב תרבות...

"מכונסים כאן מאות אנשים, ואנשים בפה מלא, (י.ל. פרץ, "כתבים", כרך 10, עמ' פד)   (מ. גבאי, "גזענות ושד עדתי", עמ' 156)

 

 

י.ל. פרץ -  "השכלה";

 

"דודי, זה שהוא עתיד ללקט ולשמור את כתבי - חטאת הנעורים שלי, אף הוא לבושו אשכנזי- במקצת, לא קצר ביותר, אך גם לא למטה מן הברכיים (שתי מידות היו: עד לברכיים - דייטישמערי"ש, כלומר, אשכנזי-במקצת; וקצר ביותר, כשאדם מתיישב ואין מקטורנו נוגע כמעט במקום-שבתו - דייטיש-ממש).

"והנה א' ל'... הוא עצמו כבר לבוש כמנהג אשכנז, אשכנז-ממש, גר בקצה העיר, מימין לקלוב הקצינים בבית קטן עם גן גדול. מוקף סביב גדר גבוהה של לוחות-עץ, ומבעד לסדקים רואים איך בגן מתהלכת בתו היחידה, קוטפת פרחים או מעיינת בספר.(י.ל. פרץ, "כתבים", "דביר", ד', ספר ב', עמ' צ')

 

זו ההתמסרות של צעירי היהודים למאבק למען כלל הציבור ברוסיה, ובעיקר האיכרים

שמות הפראים, המנוולים ושאר קטעים מצונזרים במקור

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות