תחי צרפת, תהילה לעם הצרפתי

 

 

15.07.2016

 

 

 

מהפכת 1789  הצרפתית  ששינתה את סדרי עולמנו  - 227 שנה 

 

צרפת הייתה הקרקע המתאימה למהפכה בסוף המאה ה-18. בניגוד לגרמניה  שבה התקיימו 356 נסיכויות שונות, צרפת הייתה מאוחדת והבורגנות כבר צברה  הון גדול. הפער בין העצמה הכלכלית לבין העובדה שהייתה משוללת כול זכויות פוליטיות היה אחד הגורמים המכריעים לפרוץ המהפכה. זאת משום שצבירת ההון הגדול בידי הבורגנות גרם להתרוששות הציבור החי על עבודתו, ולהיעדר יכולת לשלם חובות למדינה.

נבחרו 1.200 צירים במחוזות ובפרובינציות השונות של צרפת האבסולוטית, המלוכנית. מהעובדה שהמלך לואי ה-16 ביקש הצעות מפורטות לתיקונים, הסיקה דעת הקהל את המסקנה, שהאסיפה לא תדון רק במצב הפיננסי המעורער של חוסר יכולת לתשלום החובות למדינה, אלא תחוקק חוקה ותהפוך לאספה מכוננת, אשר תשתית את המדינה על בסיס חדש.

התזכירים שהגישו הצירים בהתכנסם בורסאי בראשית מאי  1789, נקראו "חוברות קובלנה", שחוברו על ידי כמרים, משפטנים ואנשים שידעו קרוא  וכתוב. במחוזות השונים חוברו למעלה מ-30.000 חוברות כאלו, קובלנות לא רק על-ידי המעמד השלישי המדוכא, אלא גם על ידי המעמדות העליונים, הכמורה והאצולה. הרכב הצירים: 300  צירי הכמורה, 300 נציגי האצולה ו-600 נציגי המעמד השלישי, שכלל  בעלי מקצועות חופשיים, בעלי חרושת ופשוטי-עם, שכמעט לא היו מיוצגים באסיפה זו

הדרישות הפוליטיות העיקריות של חוברות הקובלנה, מכוונות היו לביטול זכויות-היתר של המעמדות העליונים,   ואלו שחוברו בידי המעמדות העליונים, דברו על הגברת זכויותיהם.

 

ב-17 ביוני החליטה אסיפה של 600 חברי המעמד השלישי, שהם לבדם מייצגים את האומה כולה, בהיותם מייצגים כ-90% מכלל האוכלוסייה הצרפתית. הם הכריזו על עצמם כעל אספה לאומית והזמינו את המעמדות האחרים להצטרף אליהם. כמחצית מחברי מעמד הכמורה הצטרפו לאסיפה הלאומית של המעמד השלישי, והביעו אהדתם למגמות המעמד השלישי.

למחרת היום התכנסו  נציגי שלושת המעמדות לפי פקודת המלך. לואי ה-16 ציין שהחלטות האסיפה הלאומית פירושן מרי והן בטלות ומבוטלות. רק חלק מהאצולה והכמורה צייתו להוראות להתפזר. נציגי המעמד השלישי נשארו במקום. חיילים הקיפו את הבניין, ובתשובה לשר הטקסים לציית  להוראות המלך, הכריז הרוזן מיראבו, שהנאספים התכנסו ברצון העם ולא יתפזרו ולא ייכנעו.

"גדודי צבא מורכבים בעיקר מחיילים שכירים, גרמנים ושוויצרים נקראו מהפרובנציות ובאו לסביבות פריס. השמועות בדבר פיזורה הקרוב של האסיפה הלאומית באמצעות הפעלת-כוח הסעירו  והתסיסו את העם. החליטו לחפש נשק כדי להתגונן בפני הצבא, המנסה להתערב נגד מתן חוקה לצרפת.

 

 

 

כיבוש הבסטיליה

 

העם התכונן למערכה, המועצה הפריזאית של האלקטורים החליטה להקים משמר לאומי, מיליציה בורגנית. כול רובע חויב להשיג 800 רובים, וההמונים נהרו בבוקרו של ה-14 ביולי, אל מחסן נשק בו נמצאו כמה אלפי רובים ותחמושת. הקהל הנסער, אלפים אחדים הסתער על הבסטיליה, המבצר עתיק היומין בעיר עצמה.

מבצר הבסטיליה שימש בית-כלא לאסירי המלך, שהושלכו לתוכו על פי מכתבי החותמת. אלה היו מכתבים, שכול אדם יכול לקנות. הם נשאו את חתימת המלך. קונה מכתב החותמת רשם בו את שם האדם, שביקש שיושלך לכלא, והמשטרה אמנם השליכה את האומלל לבית הסוהר, לעתים לשנים רבות.

המשמר הלאומי של פריז הצטרף אל ההמוני החמושים ברובים ואליהם הצטרפו רבבות משכונות העוני. המפגינים הציבו 5 תותחים מול המבצר. כאשר נשמעו היריות הראשונות התפרץ ההמון לעבר המבצר. מיד לאחר כיבוש המבצר התחילו ההמונים בהריסתו.

 

היה זה היום הגדול של ה-14 ביולי, יום חגה הלאומי של צרפת. ביום הזה , העם הצרפתי שיחרר את עצמו בהסתערות ספונטאנית, לא על-פי פקודת האסיפה הלאומית או בפקודת מישהו מגבוה.

 

הקושי של הבורגנות להסביר להמונים שיש שני סוגי קניין. קניין פיאודאלי פסול וקניין בורגני מקודש, מפני שהוא אנטי-פיאודאלי. הקניין הפיאודאלי נרכש בדרכים פסולות, על ידי כיבוש או מתן מהמלך לאצילים, ואילו הקניין הבורגני נרכש בעבודה, ולכן הוא מקודש, כי הוא לא נרכש באלימות, בכוח הזרוע.

 

בישיבת הלילה של 4 באוגוסט 1789 החליטה האספה המכוננת על ביטול הפיאודליזם. לאור ההסתערות והפחד. משמעות האימה הגדולה של הכפריים בכך שהיא הביאה לביטול היחסים הפיאודליים. אחד האצילים, דה נואי, אדם ללא קניין רב, הכריז על ביטול כללי של כול ההיטלים הפיאודליים, על חיסול עבודת הכפייה, על כול זכויות היוחסין. לאחר מכן עלו אל הדוכן בזה אחר זה אצילים מכול רחבי צרפת והצהירו  בחגיגיות כי מעתה הם מוותרים על הזכויות הפיאודליות שלהם, על זכויות הציד, הדיג, שיפוט האיכרים באחוזותיהם. על המשרות הקנויות למיניהן, והם מבטלים כול שעבוד גופני. כול אי-שוויון בתשלום מסים הוכרז כמבוטל, ותשלום המעשר לכנסייה הוכרז בלתי חוקי. בהתלהבות הכללית, ביטלה האסיפה המכוננת לחלוטין את המשטר הפיאודלי בלילה שבן 4 ל-5 באוגוסט 1789. ב-11 באוגוסט חוקקה האסיפה את חוק ביטול הפיאודליזם, החוק קבע, שזכויות היוחסין הפרסונאליות האישיות מבוטלות.

ואכן, האיכרים היו מוכנים ללכת עם צבאות נפוליאון עד גבולות רוסיה ועד שערי מוסקבה. זה היה אחד הסודות הגדולים של ניצחונות נפוליון. הצבאות של המהפכה, הואיל וצרפת הייתה ארץ אגררית, הרוב הגדול של החיילים היו איכרים במדים, שלא היה חשש לעריקתם. יש לזכור את המשמעות הזאת לגבי כ-80 או 85 אחוזים של העם הצרפתי, שהיו איכרים.

 

 

 

 

הפגנת נשים לוקחת בשבי את לואי ה-16

 

בראשית אוקטובר הגיעו ידיעות שבמסיבה שנערכה בארמון המלכותי בורסאי, רמסו הנוכחים את דגל צרפת ברגליהם ושרו שירים אנטי-מהפכניים. כאשר שמועות אלו פשטו בפריס, התאספו ההמונים בבירה והחליטו לצעוד אל ארמון המלך, מהלך כ-30 ק"מ לורסאי, ולהציג תביעותיהם.

ההפגנה ובה 6.000 בני-אדם הייתה מורכבת בעיקר מנשים רעבות ללחם, שלא היה להם מזון עבור משפחותיהן. הן יצאו לדרך וצעדו שעות אחדות, כדי להביא למלך את הדרישה למזון, כמו גם להפסקת הפעולות האנטי-מהפכניות.

 

כאשר נודע לאסיפה הלאומית אשר ישבה בורסאי, על ההפגנה המתקרבת, אזרו חברים אחדים עוז ודרשו מהמלך לאשר בחתימתו, את החוקים שטרם אישר, ביניהם הצהרת זכויות האדם. המלך נכנס ללחץ והבטיח לחתום על הכול, ואף להחיש לפריס תבואה לאפיית לחם. אולם בינתיים הגיעו המפגינים לורסאי, ובראשם כמה גברים מחופשים לנשים, שהשתתפו קודם לכן בכיבוש הבסטיליה. ההמונים חדרו לתוך הגנים ולתוך הארמון, פרצו לחדרים, הרגו את שומרי המלך והמלכה ודרשו במפגיע לחם והעברת המלך לפריס, לשבי העם הפריסאי.

 

לאור זעם ההמונים נאלצה המשפחה המלכותית להיכנע לדרישות ולהעתיק את מעונה לפריס. בו ביום, ה-6 באוקטובר, הועברו לואי ה-16 ופמלייתו לבירה, תחת פיקוח ההמונים, שצעקו והריעו מרוב שמחה, בתקווה שמעתה יימצא הלחם הדרוש והמיוחל -  הרי הביאו את האופה, את אשת האופה ואת שולית האופה, את יורש העצר, שהיה אז בן שש. בעקבות המלך העתיקה גם האסיפה המכוננת את מושבה  לפריס.

ב-2 בדצמבר 1789 הוחלט כי קרקעות הכנסייה יימכרו יחד עם אדמות הכתר והכסף ישמש להוצאות שוטפות של אוצר המדינה.

הכמורה היוותה מדינה בתוך מדינה, היו לה הכנסות משלה, קרקעות משלה ו-10% מכול שטח המדינה הצרפתית היו בידי הכנסייה. ב-2 בדצמבר 1789 הוחלט כי קרקעות הכנסייה יימכרו יחד עם אדמות הכתר והכסף ישמש להוצאות שוטפות של אוצר המדינה.

בסוף מאי, על פי צו של האסיפה המחוקקת, פוזר משמר-הראש של המלך, אשר מנה 6.000 איש. בראשית יוני, כאשר פיטר המלך את השרים הז'ירונדיים בממשלתו, ומינה ממשלה מורכבת מאצילים מלוכנים, התאמתו השמועות, שאמרו כי החצר ציפתה בכול עת להתקפה רבתי של פרוסיה ואוסטריה (פרוסיה הצטרפה למלחמה בסוף מאי) אשר תשמיד את הסדר המהפכני ותסלק את ההישגים שהושגו עד אז.

 

שלושה שבועות לאחר מכן, ב-25 ביולי 1792, פרסם המצביא העליון של צבאות הפרוסים והאוסטרים, הדוכס מבראונשוויג, מנשר לאומה הצרפתית ובו איים להשמיד את פריס ולהוציא להורג את כול המהפכנים. בהיכנס הצבאות הפרוסיים והאוסטריים הפולשים לבירה, אם יאונה רע כלשהו למשפחת המלך. איום זה של אדם משורות האצולה הזרה, שהעז להכתיב למהפכנים הצרפתים כיצד לנהוג במשפחת המלוכה, הוסיף ושילהב את ההמונים.  קרב רחוב התנהל בין אלפים רבים של לוחמים שהסתערו על הארמון, לבין המשמר השוויצי של המלך, קרב אשר ארך שעות רבות. המלך, שנמלט אל האסיפה המחוקקת, נלקח בשבי, עם משפחתו ומשרתיו והושמו במעצר. בכך תם השלב "השקט" של המהפכה. ביום זה, ה-10 באוגוסט 1792 הופל לא רק סמל הדספוטיזם, כפי שהיה שלוש שנים קודם לכן בבסטיליה, כי אם הדספוטיזם עצמו.

 

לואי ה-16 נידון והוצא להורג

 

ב-20 בספטמבר התקיימה הישיבה האחרונה של האסיפה המחוקקת ויום לאחר מכן התכנס הקונבנט [פרלמן] בפעם הראשונה. בישיבתו הראשונה הכריז על הקמת רפובליקה ועל חיסול המלוכה הצרפתית הבורבונית, אשר שלטה כ-1.000 שנים.. יום זה, ה-20 בספטמבר 1792, הוא אחד הימים המכריעים במהפכה הצרפתית, לא רק בשל התחלת הקונבנט הגדול, האסיפה שהכריעה למעשה את המהפכה, את המלחמה ואת ההצלחה, אלא בשל הניצחון הצבאי הגדול אשר התחולל באותו יום. ניצחון זה הכריע את גורל תולדותיה של המהפכה בכלל

 

ביום שבו הוכרזה הרפובליקה, נחלו הצבאות הרפובליקניים ניצחון ליד ואלמי, בקרב  תותחים נגד הפרוסים. לרשות הצבאות הפרוסיים הפולשים עמדו כ-80.000 חיילים,  מורכבים מכוחות פרוסיים, אוסטריים והסיים וממהגרים צרפתים, אשר ריכזו פחות מ-40.000 חיילים, תחת פיקודם של הגנרלים דימורייה וקרלמן. בתום קרב  תותחים, שארך כול היום, החליט הדוכס מבראונשוויג, מצביאם של הפרוסים, לסגת. בזאת חל מפנה מכריע במהפכה כמו גם במצב הצבאי, כי האיום על פריס הוסר והיוזמה הצבאית עברה למשך מחצית השנה הבאה לידי הצרפתים, ומחצית שנה זאת הייתה מכרעת.

 

בינתיים גבר המאבק הפנימי בין סיעות הקונבנט, עם גילוי תיבת ברזל בחדרו של המלך במהלך חיפושים שנערכו בארמון הטיולרי לאחר כיבושו בידי ההמון. בתיבה זו שמר המלך את כול ההתכתבות החשאית שלו עם החצרות של המלכים הזרים ועם המהגרים בשנים 1792-1791. הסתבר, שגם לאחר בריחתו האומללה ולאחר שהוחזר, ולמרות הבטחתו החגיגית כי יצדד מעתה במהפכה, הוא המשיך לקיים קשרים עם אויבי המהפכה.

 

עם גילוי התיבה הועמד המלך לדין בראשית דצמבר 1792, בפני הקונבנט שנערך כבית-דין. ברוב קולות מועטים, הוחלט לבצע את ההוצאה להורג של לואי קאפה, כפי שנקרא המלך, וב-21 בינואר 1793 בוצע פסק הדין. לדבר זה היה תקדים, מכיוון שגגם במהפכה האנגלית, 140 שנה קודם לכן, הוצא להורג המלך האנגלי דאז, צ'רלס ה-1 וגם אז הפך הפרלמנט לבית-דין.   

 

למהפכה הצרפתית הייתה השפעה עצומה על דעת הקהל וממשלות העולם. בעולם הערבי והמוסלמי לא התקיים שלטון פאודאלי מעולם. בכול זאת, סולטאן האימפריה העות'מנית, סלים השלישי (1808-1789), כך התרשם מהאידיאלים של הצרפתית, שיצק מטבע זהב של לירה עם הכיתוב: حريات, عدلآت مساوات -  חרויות, צדק ושוויון. והוא חתם על הסכם תרבות עם צרפת.

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות