האשכנזים והיהודים - מבחר מחקרים ומאמרים

שנת השמיטה - מי התיר, מי אסר

 "שנת תרמ"ט, שהייתה שנת שמיטה התקרבה, עלתה בעיית העבודה בשדה בשנה השביעית. בשנת תרמ"א 1881, הייתה בעיה זו אחת הסיבות לנטישת פתח-תקווה על-ידי מתיישביה הראשונים. לקיים את המצווה ככתבה וכלשונה בתורה, פירוש הדבר הפסד של היבול במשך זמן העולה על שנה אחת, עד חודש תמוז תר"ן כלומר 18 חודש, ותלות בתמיכה במשך כל התקופה הזאת.   (ד"ר ישראל קלויזנר, "מקטוביץ עד באזל", עמ' 324)

 

 

"לפי הוראות הנדיב נסעו בראשית תרמ"ח לירושלים שלושה מפקידיו, וורמסר, אוסובצקי ובלוך, מנהל ראשון-לציון, ופנו אל הרבנים בדבר היתר העבודה בשנה הבאה. הם באו אל הרב שמואל סאלנט והסבירו לו, כי לאיכרים לא יהיה ממה להתקיים, אם לא יעבדו... הרב ציין, כי אם האדמה תנוח שנה, תתן יותר יבול בשנה שלאחריה; האיכרים אינם מתקיימים עדיין מפרי אדמתם, יתמוך נא אפוא הנדיב בהם כמו בכל שנה, והם יתקיימו בשנת השמיטה בצמצום. הפקידים שאלו את הרב, אם מותר לסדר מכירת הקרקעות לנכרי, בדומה למכירת החמץ בפסח; והרב ענה שאי-אפשר, כי מכירת הקרקעות יש לסדר בערכאות הממשלה, מה שאין כן חמץ... (ד"ר ישראל קלויזנר, "מקטוביץ עד באזל", עמ' 326)

 

 

"א. בן-יהודה ראה ברב שמואל סלאנט את האויב העיקרי של היישוב החדש, ויד ביד אתו הלכו ועד כל הכוללים והעיתון 'חבצלת'. במכתב אל י.ל. גורדון, עורך 'המליץ' כתב: 'עלינו לאזור את שארית כוחנו במלחמת מצווה זו. אויב נורא יושב לנו פה ומבקש להשתמש בשמיטה לחורבן הישוב, האויב הזה הוא רבי שמואל סלאנט. רק הוא לבדו אוסר ועומד על דעתו ומשתדל בכל כוחו'.   (ד"ר ישראל קלויזנר, "מקטוביץ עד באזל", עמ' 327)

 

 

"הרב שמואל מוהליבר שלח אל ר' יצחק-אלחנן ספקטור את מזכירו ויד-ימינו יעקב בכרך עם מכתב. ר' יצחק-אלחנן לא היה מוכן להתיר לגמרי, כפי שחשב לפני כן. אחרי עיון שלו ושל בנו בבעיה במשך חודשיים, לא מצאו יסודות להיתר, אלא על-ידי מכירה למוסלמים דוקא לשתי שנים; המכירה צריכה להיעשות 'כדת וכנימוס גמור', כלומר לפי המקובל בתורכיה...    (ד"ר ישראל קלויזנר, "מקטוביץ עד באזל", עמ' 328)

 

 

"ד"ר גולדברג הודיע לר' יצחק-אלחנן, כי ראשי עדת הפרושים לא זו בלבד שאינם רוצים להסכים להיתר, אלא הם אוסרים גם פירות שביעית ואפילו עבודה על-ידי נכרים; בית-הדין שלהם לא הסכים לערוך שטר-מכירה, אבל בית-דין של העדה הספרדית הסכים... (ד"ר ישראל קלויזנר, "מקטוביץ עד באזל", עמ' 324)

 

 

"הספרדים" כבר נתנו היתר

לעבוד בשביעית!

 

"בעניין השמיטה באה שאלה מצד השלטונות התורכיים. שר-הפנים שאל במברק את הפחה הירושלמי רעוף, אם אמת הדבר, כי רבני ירושלים מונעים את היהודים לזרוע את שדותיהם לשנה הבאה, דבר העלול לגרום נזק להכנסות הממשלה. השר פנה אל הרב הראשי בירושלים וקיבל תשובה, כי הם כבר נתנו היתר לעבוד בשביעית והודיעו על כך לפקידי המושבות...

"עבודת האדמה בשנת תרמ"ט הותרה אפוא בהגבלות מסוימות על-ידי רבנים אחדים ברוסיה*) ועל ידי רבני העדה הספרדית בירושלים, ואילו רבני העדה האשכנזית בירושלים אסרו אותה. הנדיב וחובבי-ציון חפצו, כי עובדי האדמה ינהגו לפי ההיתר. שטר-המכירה לנוכרי נערך בירושלים בבית-הדין של הרב הראשי, שהיה ספרדי ובשם הנדיב הודיע א. שייד למתיישבים, כי הם צריכים לעבוד בשנה הבאה, ומי שלא יעבוד לא יקבל תמיכה. כנגד זה שלחו רבני ירושלים האשכנזים אזהרות חמורות לקיים את האיסור, אף איימו בהטלת חרם. בין המתיישבים בפתח-תקווה היו חרדים רבים, שאפשר היה להניח כי ישמעו בקול רבני ירושלים. איכרי עקרון הפשוטים היו גם הם חרדים. אנשי ירושלים הצליחו להשפיע עליהם. איכרי זיכרון-יעקב לא נמנו בדרך-כלל עם החרדים, אם כי הצטרפו אל הרב הד"ר גולדברג ועשו את הדת קרדום להכות בו את מנהל המושבה... נוצרו שני מחנות מנוגדים ולוחמים: מצד אחד רבני ירושלים האשכנזים, ועד כל הכוללים*, 'חבצלת' עם אליעזר רוקח הצבוע [!?], האיכרים השובתים ואתם אחדים מחובבי-ציון, שסברו שיש לשבות, ומצד שני הנדיב ופקידיו**... (ד"ר ישראל קלויזנר, "מקטוביץ עד באזל", עמ' 331)

*)  אף רב עוולה ושחיתות  מ"בני הגבירה" במזרח הרוסי לא התיר.

**) וכלל היהדות הישראלית-השמית-ערבית עם רבניהם, ושני מתיישבים "ספרדים" בפ"ת

 

 

מנחם אוסישקין תומך

במקיימי שמיטה

 

"רק שתי משפחות בעיקרון החליטו לעבוד, השאר פנו לעזרה אל רבני ירושלים ואל ועד כל הכוללים וביקשו עזרה. לירושלים בא אז לביקור ר' מרדכי גימפל יפה, שהתיישב ביהוד. הרב סייע להם לקבל תמיכה מועד כל הכוללים. אנשי עקרון רדפו את שתי המשפחות, שניגשו לעבודה בשדה... אנשי פתח-תקווה הצטרפו אפוא למקיימי שמיטה.

"להגן על אנשי פתח-תקווה יצא מנחם אושיסקין. במכתב אל עורך 'המליץ' טען כי אנשי פתח-תקווה עושים מה שהם עושים מפני שהם אדוקים, ואין אפוא לדבר על שנוררות; אושיסקין סבר, כי גם אנשי עקרון החרוצים אינם רוצים לעבוד מאותה סיבה.  (ד"ר ישראל קלויזנר, "מקטוביץ עד באזל", עמ' 333)

 

 

ב"ספר יובל פתח-תקווה;  "בני עקרון נידו, והראשונים חובקים ידיים"

 

"הגשמים יורדים בשפע - כותב מ. לובמן מראשון-לציון ללינבלום - וזה שני שבועות אשר לא חדל הגשם לרדת. מתנבאים לשנת אוסם וברכה, אשר לא הייתה כמוה זה זמן כביר. עוד מעט וזמן זריעת החטה והשעורה יעבור. בני עקרון ופתח-תקווה חובקים ידיים ומשתמטים והראשונים עוד ירדפו באף את כל החפץ לעבוד. שתי משפחות בעקרון גילו דעתן ללכת לעבוד ובעד זה נדו אותן ולא יעמדו בתוך ד' אמות שלהן וגם את הנערים השובבים גרו בהן להתקלס בהן ובכל היוצא מדלתי ביתן'. (ספר "יובל פתח-תקווה", עמ' תכז) (מ. גבאי, "רוכב", עמ' 219)

 

 

בעזות מצח משכתבים היסטוריה

 

"בינתיים ושאלת השמיטה הלכה ונתחדדה מיום ליום. הפקידים השתדלו בכל מיני אמצעים, ביניהם - בלתי כשרים וגם מגוחכים. כך, למשל, היה מונח על שולחנו של הפקיד פ'רב צבור של נפוליוני זהב ולכל איכר שהיה נכנס אל משרדו של הפקיד, היה האחרון רומז: התראה, אם לא תהא שוטה ותעבוד, יינתן לך כל הדרוש לך (עובדה מסופרת על-ידי ש. ראב).

 

 

שקי בלוף, מרמה ועוולה; "הפכו את האוסר -  למתיר ואת המתיר – לאוסר"

"ומכתבים רצו מא"י לחו"ל וחזרה, כשרבני חו"ל כגון הרב יצחק-אלחנן ספקטור מקובנה והרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק, בהתחשב עם 'צרת אחיהם האיכרים העניים בארץ-הקודש' מתירים בתנאים ידועים את העבודה בשביעית, ורבני א"י, בייחוד הספרדים, אוסרים את העבודה בכל חומר הדין. ואיכרי ארץ-ישראל ברובם הגדול נוטים לדעת האחרונים. סוף דבר: חמשה איכרים (שלושה ספרדים ושני אשכנזים) לא נשמעו לאסור ויצאו לעבודה, וכל יתר איכרי המושבות, וביניהם איכרי פתח-תקווה, נתנו שמיטה לאדמתם...    (ספר "יובל פתח-תקווה", עמ' תכז) (מ. גבאי, "רוכב", עמ' 219)

 

 

שנת השמיטה ע"פ ויקיפידיה;

"מתוך דאגה לקיום המושבות, הרבנים מ, ושמואל זאנוויל קלפפיש מ פסקו שניתן למכור את הקרקע לזמן מוגבל לנוכרים ובאופן זה לעבוד את האדמה בשנת שמיטה. זה ידוע כ. אליהם הצטרף הרב שנחשב רבן של כל בני הגולה, שהתנה את תמיכתו בהסכמת רבני ירושלים. אולם רבני ה, ובראשם הרב (מהרי"ל דיסקין) והרב סירבו להצטרף להיתר וקבעו כי אין להתחמק משמירת השמיטה, ואדרבא יש לשמוח על ההזדמנות לשמור את השמיטה. גם רבני ובעיקר מוולוז'ין והרב לא תמכו בהיתר. עם זאת, רבני העדה ה - הרב והרב תמכו בהיתר המכירה.

אולם חלק מחקלאי פתח תקווה וחקלאי שמרו את מצוות השמיטה מבלי להסתמך על היתר המכירה. הדבר הביא לסכסוך חריף ביניהם לבין , אשר ראה בהם עצלנים. he.wikipedia.org/wiki/פולמוס_השמיטה

 

 

 

על פי הספריה הלאומית

"בשנת תרל"ח (1878), הוקמה המושבה הראשונה פתח תקווה על ידי בני ירושלים, ששאפו לקיים את המצוות התלויות בארץ. בגלל הקשיים המרובים ננטש המקום בשנת תרמ"ב (1882). וכך לא התמודדו תושביה עם מצוות השמיטה שחלה באותה שנה.

"בשנים הבאות הוקמו המושבות הראשונות. ראשון לציון, ראש פינה, זכרון יעקב ויסוד המעלה. המושבה פתח תקווה חודשה. המושבה עקרון (מזכרת בתיה) הוקמה ביזמתו של הברון רוטשילד. ו

"לקראת שנת השמיטה תרמ"ט (1889) החלו הדיונים על אפשרות קיומה של מצות השמיטה במושבות הצעירות. חובבי ציון רצו שהמושבות יוכלו להתפתח וחששו ששביתת האדמה תביא לאבדן שווקים. הם ביקשו דרכים להתיר את עבודת האדמה בשנה השביעית. הרבנים ברוסיה נחלקו בשאלה אם להתיר את מכירת הקרקעות לנכרים על מנת להפקיע את קדושתה ולאפשר עבודה כבל שנה. הרבנים האשכנזים בירושלים התנגדו מסיבות שונות להיתר המכירה, הם טענו שהברון יוכל לפרנס את המושבות גם בשמיטה, ואין צורך חיוני בעבודה.  jnul.huji.ac.il/heb/shmitta/shmitta_01.html

 

 

רבני האשכנזים ודת החסד

היהודית - שני קטבים

 

האם נושאים רבני הבלוף והעוולה הרוסים גנים של הגזע הארי? האם "אשכנזיותם" באה להם מכוח התורשה? כיצד ואימתי הפכו ל"אשכנזים"? האם בחרו לשאת את התואר "אשכנזי" מתוך רצון חפשי? האם יכולה לדור באדם אחד, שתי זהויות גזעיות בעת ובעונה אחת? אחד העם השיב על כך בשלילה.

בחירת רבני הבערות "בני הגבירה" בגזע האשכנזי-ארי, זוהי בחירה באידיאולוגיה נציונל-סוציאליסטית, הדוגלת בעליונות, התנשאות, ושאיפה לכיבוש, שיעבוד, דיכוי, ניצול, ושלילת זכות קיומו של האחר. "אשכנזי" זהו תואר של חבר במסדר נציונל-סוציאליסטי, של "בני הגבירה, בדומה להשתייכות למסדר האס.אס הנאצי, ולובשי הכתונות החומות של בניטו מוסוליני. כתונת נציונל "אשכנזי" אינה מתיישבת עם יהדות, עם יהודי ומוסר צדק מוחלט של נביאי ישראל.  

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות