אשכנזים והיהודים - מבחר מחקרים ומאמרים

"אשכנזים ויהודים?" מה זה ? למה ההפרדה? מה, הם לא יהודים?

 

 

 

 ה"אשכנזים" כאן הם רבני שלטון הקהל "בבני הגבירה" מהמזרח הרוסי, שהסנוניות הראשונות, בדמותם של שני "חסידים", שאחר שנרדפו והוקעו על-ידי המתנגדים בהנהגת הגאון מוילנה, נאלצו לעזוב את פולין. הגיעו לארץ ב-1777, ונסמכו על יהודי טבריה. ב-1808 הגיעו המתנגדים, שלא רצו לשבת עם ה"חסידים" ונסמכו על שולחן יהודי צפת. במשך הזמן הקימו לעצמם כוללים נפרדים. לאחר הקפיטולציה שהפכה אותם לנתיני

המעצמות הנוצריות, גדל מספרם וב-1843, הם וצאצאיהם מנו כ-400 נפש. מרגע הגיעם של הרבנים החסידים והמתנגדים לארץ, יהודי האסלאם יצאו מגדרם לבסס אותם. הם היו הפטרונים של היישוב, שקרא לעצמו "אשכנזי", ותרומות במאות אלפי לי""ש נשפכו עליהם. אך ככול שמספרם גדל התרבו הכוללים ה"מדינה בתוך מדינה". ב-1852 הגיע ד"ר פרנקל, לייסד בית-ספר. הישראלים תמכו וה"אשכנזים", לא רק שהתנגדו אלא שהם החרימו ושמתו את הישראלים, ומאז נלחמו בישראלים כאויב

 

שלמה זנד לא יברח מהזירה המדינית

 

קראתי את כתביו של פרופ' שלמה זנד כהיסטוריון ומיקמתי אותו בין גדולי מסלפי ההיסטוריה היהודית, בער, דינור, גפני, קדר ורבים אחרים, הוא הביא את דבריהם כלשונם, ולא טרח לרדת בחקירתו לשורשם של הדברים. הפרופ' זנד הביא ציטוטים מאנשי הגות מהמאות ה-12-17 על כך שהמונותיאיזם האקסקלוסיבי, והספרייה המרהיבה, נעשו על ידי יהודאים לאחר ששבו מגלות. אנשים שלא יכלו לדעת את האמת משום שהראב"ד, שהבן שלו התאסלם בבגדאד מחק את יהדות בבל כבר במאה ה-10

ב"מתי ואיך חדלתי להיות יהודי?"  חוזר זנד על טעותו, הנובעת מהסתמכותו של משכתבי ההיסטוריה ה"ציונים" ולפיהם, העם היהודי  אינו עם יהודה, אלא מחרוזת של מתגיירים, ולגרסתו היהדות הייתה דת מגיירת , והיא גיירה את יהודי אל-חג'אז, את יהודי צפון אפריקה, יהודי ספרד ואת הכוזרים, כאשר יהדות בבל גיירה רק את מלכי חדייב והמקבים גיירו  את האדומים ושבטי הגליל הערבים. נכון שיהודי בבל היו פתוחים כלפי מי שהתקרב ליהדות מתוך הכרה וקבלת ערכי הדת.

 

אני מאמין ביושרו והגינותו של שלמה זנד . הכרתי אותו בתחילת שנת הלימודים שלו בכיתה א', מופנם, בישן, וכבר ידע לכתוב ולקרוא, כפל וחלוקה. אביו שאול זנד ז"ל היה חברי כאח לי, בחודשים שהייתי חבר המפלגה הקומוניסטית, הוא היה בן-זוגי לפעילות המפלגתית, שכללה ביקור בבתים לשם רכישת אוהדים, שיווק עיתוני המפלגה וגיוס כספים, שמירה בלילות על מוסדות המפלגה, כתיבת סיסמאות על הקירות והדבקת כרוזים, כאשר המשטרה פותחת באש חיה. לשמש מגינים בהפגנות שלרוב היו עימותים עם המשטרה, הקפצות לשמירה על מנהיגי המפלגה באספות ובעצרות, מכירת עיתוני המפלגה, ותרומות שעלו בדרך-כלל ליותר משליש מהשכר. קשה לתאר היות קומוניסט בשלטון הדיקטטור בן-גוריון. וכאשר שאול זנד תרם שליש מהכנסתו הדלה, נותר בקושי עבור רגל קרושה וקנידלך. ושאול זנד עם החיוך שלא סר מעל פניו, מעולם לא התאונן ולא דבר על מצבו הכלכלי אך תמיד מזומן היה להושיט עזרה וסיוע לאחר.

אני מאמין לכנות  דאגתו של שלמה זנד לישראל ולישראלים. מחוץ לתיעוד ההיסטורי אני תמים דעים עם  פרופ' שלמה זנד, אוהב את התנסחותו ומעריץ  אותו על אנושיותו והיקף ידיעותיו, ואני מאמין שעם התיעוד האובייקטיבי שלי, יכול שלמה זנד להביא לשינוי שהישראלים השבויים מייחלים לעצמם.

 

 

 

בפתח דבר ל"מתי ואיך הומצאה ארץ-ישראל", כתב זנד:

"במקביל לטכנולוגיה יעילה זו של הפצת מיתוס היסטורי מכונן ושימורו, היה צורך: א) להשכיח, כאילו בלי משים, שהיהדות הייתה דת דינמית מגיירת לפחות מאז המאה ה-2 לפני הספירה ועד למאה ה-8 לספירה. ב) להתעלם משלל המלכויות המיוהדות שהופיעו ושגשגו לאורך ההיסטוריה במרחבים גיאוגרפיים שונים. [בהערה כותב זנד: כוונתי לממלכת חדייב במסופוטמיה, ממלכת חמייר בדרום ערב, מלכותה של דהיה אל כהינה בצפון אפריקה, ממלכת סמיאן במזרחה של יבשת זו, ממלכת קודאנגלור בדרום היבשת ההודית, ואימפריית כוזריה הגדולה בדרום רוסיה. לא במקרה לא קיים ולו מחקר השוואתי אחד שמנסה לטפל בתופעה מרתקת זו של התייהדות ממלכות אלו ושל גורל הנתינים הרבים שחיו בהן].

"ג) למחות מהזיכרון הקולקטיבי את המסות האנושיות העצומות שהתגיירו תחתיהן, והיו מסד ללידתן של רוב קהילות הדת היהודיות בעולם. להצניע את הצהרותיהם של ראשוני הציונות -  הבולט ביניהם דוד בן גוריון מייסד המדינה - שידע היטב שהגליית-עם מעולם לא התרחשה, ולכן ראו ברוב הפלחים המקומיים נצר אוטנתי של העברים הקדמונים. (פרופ' שלמה זנד, "מתי ואיך הומצאה ארץ-ישראל", כנרת, 2012, עמ' 23);

 

פרופ' שלמה זנד נוהג בכתיבתו כקוסם. הוא מעלים את יהדות בבל ומחזיר אותה לפי צרכיו. הוא קובע עובדות חסרות שחר וללא סימוכין, כמו הגיור, ובונה עליה הרים וגבעות. זנד מתעלם מהריבוי הטבעי של יהודי בבל במשך אלפי שנים ומייחס את המונותיאיזם האקסקלוסיבי ל"יהודאים", כאשר הוא יודע שמדינת "הבית השני" ב-300 שנותיה הראשונות הותירה להיסטוריה דפים ריקים, וכול ידיעותינו על 130 שנותיה הטראגיות האחרונות, שאובים מיוסף בן-מתתיהו (פלביוס). וכאשר הוא מעלים את יהדות בבל, שכבר נפוצה ברחבי הסהר הפורה ועד הודו וסין, הוא משתומם  מאין צמחו המוני היהודים? הוא כתב:

 

"כולם ידעו מ"גלות בבל" המפורסמת היגרו חזרה לירושלים לאחר הכרזת כורש רק  חלק מהגולים וצאצאיהם. השאר, ואולי הרוב, בחר לחיות ולשגשג במרכזי התרבות השוקקים שבמזרח הפורח והאליטות התרבותיות שבו טיפחו מסורות דתיות עשירות אשר יפוצו בכול מרחבי העולם העתיק. לא יהיה זה מופרך מדי לקבוע שבמידה לא מועטה המונותיאיזם הראשון עוצב במחוזות הגלות שהפכו למושב הקבע של מייסדי יהדות אלה. העובדה שירושלים נותרה, לדידם, מרכז קדוש לא סתרה כלל את הווייתם הדתית... שנים לאחר מכן, שימשו הישיבות המבוססות בסורא, בנהרדאעא ובפומפדיתא כמעבדות העיקריות שבהן זוקקו הדת היהודית ואופני פולחנה. מוסד בית הכנסת נוצר ככול הנראה בהן והתלמוד הבבלי שצמח מהן היה מוערך יותר מהתלמוד הירושלמי, בין היתר, משום שהגיע משדה תרבות "גבוה" יותר.

"כבר יוספוס דיווח שהיהודים בארץ הפרתים מונים "רבבות לאין-שיעור שאין לדעת מספרם". (בער, גלות, עמ'יג)

 

"אם המרכז היהודי בבבל נולד לפחות בתחילתו כאקט של הגליה קדומה, מה מקור  מוצאן של הקהילות היהודיות האחרות שהלכו והתעצמו באזורי אסיה הקרובה וצפון אפריקה, ולאחר מכן סביב כל אגן הים התיכון, זמן רב לפני החורבן? האם גם הן נוסדו כתוצאה מעקירה בכוח?

"ראשית כל, אנו מתוודעים למרכזים היהודיים במצרים השכנה. על פי מחבר ספר ירמיהו היגרו אליה יהודאים כבר בזמן חורבן בית ראשון, אולם במהרה הם נעשו לעובדי אלילים שנענשו על ידי האל. (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי?", רסלינג, 2008, עמ' 142)

 

"ממספר אלפים או אפילו עשרות אלפי מהגרים יהודאים לא עשויה הייתה בשום פנים לצמוח במשך מאתיים שנה אוכלוסייה של כמה מיליוני מאמינים אשר פזורה בכל רחבי היקום התרבותי של המזרח התיכון. (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008, עמ' 146)

 

לפרופ' זנד התאיידו יהודי בבל, שאחר 500 שנה, על-פי מחצית מהגידול הטבעי של יהודי המזרח הרוסי במאה ה-18, יכלו למנות 15-12 מיליון נפש, ויהודי מצרים שיכלו למנות עשרות מיליונים, ונותרו לו לזנד רק היהודאים, שנשאבו למצרים, ומאות אלפים אחדות. שולל זנד את האפשרות שמהם צמחו מיליונים הפזורים בכל היקום התרבותי במזרח-התיכון. גאון.

 

"ההתגיירות, כאחת הסיבות לנוכחות העצומה של מאמינים יהודים ברחבי העולם העתיק לפני חורבן בית שני. מופיעה אמנם כמעט בכול נרטיב שיוצר על ידי ההיסטוריונים הקדם-לאומיים ואף הלאומיים. אולם נתון מכריע זה בהתפשטות היהדות נותר כאמור שולי, והוא נגרר מבויש כשחקן סוג ב' אחר הכוכבים הדרמטיים יותר ש"האירו" את הבנת דרכם ההיסטורית של היהודים: הגליה, פליטות, הגירה וגידול טבעי. אלו העמידו באור "אתני" נאות יותר את סוגיית "פיזורו של העם היהודי". אצל דובנוב וברון, למשל, תופסת ההתגיירות מעמד קצת יותר מרכזי, אך ככול שנתקרב לחיבורים הלאומיים המובהקים פן זה מתעמעם... (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008, עמ' 147)

 

"בין תקופת עזרא במאה ה-5 לבין מרד המקבים במאה ה-2 לפסה"נ נמתחים מעין ''ימי ביניים אפלים'' בתולדות היהודאים. לפני עידן זה מסתמכים ההיסטוריונים הלאומיים על הנרטיב התנ"כי ובתום עידן זה נותרו בידינו ספר המקבים ובעיקר דיווחיו המפורטים של יוספוס בחלק האחרון של "קדמוניות היהודים". (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008, עמ' 148)

 

כאשר הפרופ' זנד יודע ש"בין תקופת עזרא במאה ה-5 לבין מרד המקבים במאה ה-2 נמתחים מעין "ימי ביניים אפלים בתולדות היהודאים", ומדובר בתקופה של קרוב ל-300 שנה, כיצד זה מתיישב עם "תודות לטלטלת ההגליה ו"השיבה" במאה ה-6 לפנה"ס זכו כנראה המשכילים... כך נוצר שדה ייצור ספרותי ייחודי"  (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", עמ' 124); פרופ' זנד מחק את יהדות בבל  ומחזיר אותה לפי צרכיו.

 

עובדה: בתקופת שלטון המקבים ביהודה, התפלג הציבור לפרושים, צדוקים, איסיים וסיקריים. כאשר מיליוני יהודי בבל, עברו את היוונים, הרומאים, הסלווקים, הביזנטים, התרקים, המונגולים והממלוכים - נותרו מאוחדים במשך כ-2.600 שנה, ולא נשמע על כיתות ופילוגים. גם את העיסונים, שהאמינו בשלוש הדתות המונותיאיסטיות, יהודי בבל לא דחו ולא החרימו. הם המשיכו להתחתן עמם, ובמשך הזמן חזרו למונותיאיזם היהודי.

 

פרופ' זנד: "ניתן להציע את ההיפותיזה הבאה: המונותיאיזם האקסקלוסיבי, כפי שהוא ניבט אלינו  מכל דף במקרא, לא נבע מתוך 'פוליטיקה' - של מלך אזורי קטן המנסה להרחיב את גבולות ממלכתו - אלא מתוך 'תרבות': המפגש המדהים בין אליטות אינטלקטואליות יהודאיות, גולות או השבות מגלות, והדתות הפרסיות המופשטות. מקור המונותיאיזם נעוץ היה ככל הנראה במערכת אינטלקטואלית מפותחת, ...

 

"למעשה, לא מדובר בספר אלא בספרייה מרהיבה, שנכתבה, עובדה ושוכתבה במשך למעלה משלוש מאות שנה, כלומר מסוף המאה ה-6 ועד לתחילת המאה ה-2 לפנה"ס. יש לקרוא את התנ"ך כמערכת רב-שכבתית של בדיון דתי-פילוסופי או כמשלים תיאולוגיים, המשתמשים לעתים בתיאורים מעין היסטוריים למטרות פדגוגיות המכוונות בעיקר לדורות הבאים (מערכת הענישה האלוהית מתפקדת אף היא לעתים קרובות ביחס לעתיד).

 

"המחברים והעורכים המגוונים של העולם הקדום ביקשו ליצור קהילת-דת מגובשת והם שאבו מלוא החופן מהפוליטיקה ה'מרהיבה' של העבר[[1]] על מנת לתרום לכינונו של עתיד יציב ומתמשך[[2]] למוקד פולחני מרכזי בירושלים. דאגתם העיקרית הייתה להיבדל מהתושבים עובדי האלילים, ולכן הם המציאו את הקטגוריה של 'ישראל' כגוי קדוש ונבחר שמוצאו בניכר אל מול 'כנען' כאנטי-עם מקומי של שואבי המים וחוטבי העצים. (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", 2008, רסלינג, עמ' 125)

 

 

"יש לא מעט אירוניה בכך שאותם גברים ונשים אשר אימצו את דת משה היו בין הדון והוולגה עוד לפני שהופיעו באזורים אלה רוסים ואוקראינים, בדיוק כשם שאלה שדבקו ביהדות בארץ הגאלים שהו בה קודם שפלשו אליה פרנקים. כך גם בצפון אפריקה, שבה התגיירו פונים טרם בואם של הערבים*), או בחצי האי האיברי שבה שגשגה והתבססה תרבות האמונה היהודית עוד לפני ה'רקונקיסטה' הנוצרית. ...

"מילדי ילדיהם של אלה אשר התייהדו סביב אגן הים התיכון ובממלכת חדייב לפני ואחרי הספירה, ועד ליוצאי חלציהם של החמירים, הברברים והכוזרים גישר המונותיאיזם היהודי בין קבוצות לשוניות-תרבותיות שעלו והתגבשו במרחבים גיאוגרפיים רחוקים זה מזה ואשר צעדו בנתיבים היסטוריים שונים. רבים אמנם זנחו את היהדות, אחרים דווקא דבקו בה בעיקשות, ולמרות כל הסופות המטלטלות הצליחו לחתור ולהגיע עמה עד סף העידן המחלן.

"האם הזמן החמירי, הברברי והכוזרי אבד לצמיתות? האם אין כל סיכוי להתהוותה של היסטוריוגרפיה חדשה שתזמין את אותם יהודים קדמונים, שנשכחו על ידי 'צאצאיהם', להתארח שוב במחוזותיו הלגיטימיים של הזיכרון הציבורי?  (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי?", רסלינג, 2008, עמ' 236)

 

כך פרופ' שלמה זנד גייר בהבל פיו את יהודי אל חג'אז, את יהודי צפון אפריקה, ספרד ואת מלכי הכוזרים. פרופ' זנד הצטרףל לגדולי שכירי החרב הנציונל-ציונים" ההיסטוריונים בער ב-ציון דינור, ברוצקוס, רופין ושורה ארוכה של היסטוריונים שמחקו/מוחקים את זכרם של היהודים הערבים וה"ספרדים" מספר החיים. בעניין החמירי, אוריאל רפפורט להלן:

 

זנד התעלם מתיעוד על כיבוש צפון חצי האי הערבי על-ידי המלך הבבלי האחרון נבונאיד (539-556 לפס"נ). שעשה את תימא לבירתו. אוריאל רפפורט מספר על אחד מקטעי חיבורים שהתגלו במדבר יהודה, המכונה 'תפילת נבונאיד'. מסופר בה על חוזה יהודי שהוכיח את נבונאיד על עבודת האלילים שלו והחזירו למוטב. ... עובדה מעניינת אחרת, שאותם מקומות שכבש נבונאיד  -  כגון תימא, ח'ייבר, יתריב ודדן, מוכרים לנו, בתקופה שלפני מוחמד (יותר מאלף ומאה שנים מאוחר לתקופה זו) כמרכזים יהודיים חשובים. עובדה זו עוררה כמה חוקרים לשער כי שיתף גם יהודים בחילותיו, והושיבם בין היתר במקומות שכבש. (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", מהדורה שלישית, עמיחי, 1984, עמ' 16)

 

"החילות היהודיים במצרים התעצמו במשך הזמן עד כי מילאו במאה השניה לפסה"נ תפקיד מרכזי בחייה המדיניים... היהודים נקלטו גם בשירות המדינה ובחיי הכלכלה. הם מילאו תפקידי-פקידות נמוכים, אך הגיעו גם לדרגות גבוהות ביותר...

"אלכסנדריה הייתה בתקופה זו המרכז הגדול ביותר של התרבות ההלניסטית... היהודים שישבו בעיר זו הושפעו מן התרבות הסובבת אותם. ותוך זמן קצר הפכה הלשון היוונית לשפת דיבורם והעברית נשתכחה מפיהם.(א. רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", עמיחי, 1984, עמ' 83/82)

 

 

  

אין לפרופ' זנד בדל הוכחה לגיור מלבד ממלכת חדייב במסופוטמיה, והאדומים והשבטים הערבים ביהודה, שהמקבים גיירו, שהיו שמים ערבים שהאמינו באלוהי ישראל ורק הויתור על האלוהויות האישיים והמילה עשו אותם יהודים. סמיאן היא שכנה דרומית לאקסום. לפי אחד ההשערות, שם זה ניתן, כנראה, בגלל מקורם של יהודי אתיופיה לפיו, יהודי אתיופיה באו מהצפון, ממצריים. שם אחר שניתן הוא "פלסה" או, "פלשה" בעגה מאוחרת-  הראשון מופיע בספרות האתיופית הנוצרית. שם אחר הוא "הדני"-  השם מופיע בספרות הערבית. www.daat.ac.il/he-il/history/yehudi-olami/kutshin1.htm‏

  

יהודי סמיאן ועוד עשרות קהילות יהודים ביבשת השחורה, הם ניצולי "מרד התפוצות" (117-115 לס"נ); אז התקוממו יהודי מצרים וצפון אפריקה וכבשו את השלטון. הם פרעו בחיילי רומא ובערי הפוליס היווניות. רומא ארגנה צבאות וכבשה בחזרה את מצרים. חלק ממיליוני יהודי מצרים מצאו מחסה בין הברברים ובעומק היבשת השחורה. סמיאן (הפלאשים) היא אחת מקהילות יהודים רבות ביבשת השחורה.

זנד הזכיר את מרד התפוצות כלאחר יד, וטען ש"התמעטות יהודי מצרים וצפון אפריקה לא משום שנהרגו בהמוניהם בזמן המרידות, אלא משום שנעשו נוצרים...", זאת, כרגיל אצל פרופ' שלמה זנד, ללא כול סימוכין.   (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008, עמ' 171);

 

 

 

אמרנו, פרופ' זנד מוחק את יהודי בבל ומחזיר אותם לפי צרכיו.

במאה ה-10 - בבל  אחד

המרכזים התוססים והמפתים

 

סעדיה גאון, "איש אשכולות מפורסם זה, בן המאה ה-10 לספירה, נולד במצרים וגדל בה, אחר-כך היגר לעיר טבריה ופעל בה שנים ספורות. אולם כרבים אחרים הוא העדיף, בהליך קידום הקריירה הרבנית שלו, לעבור בהזדמנות הראשונה שנקרתה על דרכו למרכזים התוססים והמפתים שבבבל. כאשר הוצעה לו משרת ראש ישיבת סורא המהוללת הוא ויתר ללא היסוס על 'ארץ-ישראל', והתעלם לחלוטין מהמצווה לשבת בה כפי שנוסחה במפורש בהלכה. ...  (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?", כנרת, 2012, עמ' 117)

 

מלכי חדייב התגיירו על מנת לזכות

בתמיכת יהודי ומתייהדי מסופוטמיה המרובים

 

כתב פרופ' זנד: "... ייתכן גם שמלכי חדייב התגיירו על מנת לזכות בתמיכת יהודי ומתייהדי מסופוטמיה המרובים במטרה לעמוד בראש אמפריה רחבה. לא מקרה הוא שבזמן מרד הקנאיים השתתפו נציגים חדייבים בהתקוממות נגד הרומאים ונסיכים מהשושלת אף נלקחו בשבי לרומא.(שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008, עמ' 161); לא מתקבל על הדעת שנסיכים מבית חדייב השתתפו בהתקוממות נגד רומא ויהודי  בבל שגיירו אותם, נהגו פסיביות וישבו בבית. בייחוד אם מביאים בחשבון את העובדה שדורות אחדים לאחר כתיבת "ספרי הקודש" על-ידי הראשונים - האמינו כבר שאלוהיים דבר עם משה -  התורה מדאורייתא, והכתוב הינו תיעוד היסטורי.

 

לעניין הדמיון בין תימנים יהודים לתימנים מוסלמים; במשך כל ההיסטוריה היהודי היה/הינו ערבי כשאר ערבים. ה"ציונים", לצורך קבלת פלסטטין והארצות הסמוכות כאחוזה לשלטון קהל "בני הגבירה" הידועים לשמצה, העמידו את היהודי והיהדות כאויב לערבי ולציביליזציה האסלמית. ועל הדמיון, נאמר (الي يقعد مع القوم اربعين يوم يصير واحد منهم) מי שיושב עם עם ארבעים יום, הופך לאחד מהם. ומה קורה לאחר 1.000 או 5.000 שנה? והיהודים לפני שנודעו כיהודים חיו כערבים בין ערבים בחצי האי הערבי והסהר הפורה. וגם לאחר שנהיו יהודים ומוסלמים, המשיכו לחיות,  אם קיימת פתיחות; לשאר קביעותיו ההזויות של הפרופ' זנד אין אחיזה בתיעוד.

 

פרופ' זנד מסתמך בכתיבתו על משכתבי ההיסטוריה ה"ציונים", שכתבו דברים הזויים כעובדות, ועל "עובדות" אלה בנו על עננים חולפים, ערים וארמונות.  דווקא על אלה שסילפו ועיוותו את התיעוד ההיסטורי, וחותרים למחיקתם של יהודי האסלאם וה"ספרדים".

 

"הייתה זו עבודת הדוקטורט של אוריאל רפפורט משנת 1965 - אשר למרבה הצער לא פורסמה למרות שמחברה נעשה להיסטוריון ידוע של הבית השני -  שחרגה מהשיח ההיסטוריוגרפי המצוי וניסתה להסב ללא הצלחה את תשומת הלב המחקרית בישראל לתנופת הגיור הרחבה. רפפורט, בניגוד לכל ההיסטוריונים האתנו-לאומיים, לא חשש לחרוץ בסיכום התזה המבריקה שלו ש'התעצמות היהדות בעולם העתיק אינה יכולה להיות מוסברת -  בשל הקפה העצום -  ע"י ריבוי אוכלוסין טבעי, ע"י הגירה מארץ המולדת או על ידי איזו שהוא הסבר שלא ייקח בחשבון הסתפחות אליה מבחוץ''.  (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי?", רסלינג, 2008, עמ' 150)

 

 

 

 

הבית השני – טרגדיה יהודית

 

"בין תקופת עזרא במאה ה-5 לבין מרד המקבים במאה ה-2 לפסה"נ נמתחים מעין ''ימי ביניים אפלים'' בתולדות היהודאים. לפני עידן זה מסתמכים ההיסטוריונים הלאומיים על הנרטיב התנ"כי ובתום עידן זה נותרו בידינו ספר המקבים ובעיקר דיווחיו המפורטים של יוספוס בחלק האחרון של "קדמוניות היהודים". (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008, עמ' 148)

 

כאשר הפרופ' זנד יודע ש"בין תקופת עזרא במאה ה-5 לבין מרד המקבים במאה ה-2 נמתחים מעין "ימי ביניים אפלים בתולדות היהודאים", ומדובר בתקופה של קרוב ל-300 שנה, כיצד זה מתיישב עם "תודות לטלטלת ההגליה ו"השיבה" במאה ה-6 לפנה"ס זכו כנראה המשכילים... כך נוצר שדה ייצור ספרותי ייחודי"  (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", עמ' 124); פרופ' זנד מחק את יהדות בבל  ומחזיר אותה לפי צרכיו.

 

עובדה: בתקופת שלטון המקבים ביהודה, התפלג הציבור לפרושים, צדוקים, איסיים וסיקריים. כאשר מיליוני יהודי בבל, עברו את היוונים, הרומאים, הסלווקים, הביזנטים, התרקים, המונגולים והממלוכים - נותרו מאוחדים במשך כ-2.600 שנה, ולא נשמע על כיתות ופילוגים. גם את העיסונים, שהאמינו בשלוש הדתות המונותיאיסטיות, יהודי בבל לא דחו ולא החרימו. הם המשיכו להתחתן עמם, ובמשך הזמן חזרו למונותיאיזם היהודי.

 

 

משיחיות שהביאה לחיסול מיליוני יהודים, בשלוש מרידות הזויות נגד רומא; "משיחיות שמצפה לגואל ומשיחיות אקטיביסטית"

"יוסף [בן מתתיהו] מייחס לתקופת הקנזוס של קוויריניוס את היווסדה של כת הסיקאריים, או כפי שהוא מעדיף לכנותה 'הפילוסופיה הרביעית' (בנוסף לפרושים, לצדוקים ולאיסיים). וכך מספר יוסף:

 

"אולם יהודה איש הגולן, מעיר ששמה גמלא, צירף את צדוק הפרושי ונחפז לעורר מרידה. הם אמרו שקנזוס זה אינו מביא לשום דבר, אלא לעבדות גלויה, וקראו לעם להילחם על חירות. (קדמוניות, י"ח, 4)

 

"יוסף גם מנסח בקצרה את תורתה של הפילוסופיה רביעית:

"בכל שאר הדברים היא מסכימה לדעתם של הפרושים. אולם אהבת החירות שאין לנצחה מצויה באנשי הכת הזאת, והם חושבים את האלוהים לבדו למנהיגם וריבונם. נקל להם לקבל על עצמם כל מיני מיתות משונות ומעשי-נקמה בקרוביהם ובידידיהם, ובלבד שלא לכנות שום אדם בשם אדון. (קדמונות, י"ח, 23)

 

"מדברי יוסף ברורים למדי עקרונותיה של התנועה. לפנינו תנועה לאומית, שעקרונותיה מבוססים על ניסוח דתי - אלוהים הוא האדון היחיד שיש לקבל את שלטונו. לכן אין לקבל את שלטונה של רומא.

"קו חשוב, המבדיל את 'הפילוסופיה הרביעית'/הסיקאריים מתנועות משיחיות אחרות בנות-זמנה, הוא ה'אקטיביזם' המוצהר שלהם: '... וגם האלוהות לא תסייע להם להצליח, אלא אם כן ישתתפו בביצוע החלטותיהם...' (שם, 5). ואכן פעלו הסיקאריים בהתמדה נגד שלטונה של רומא . ואף שהאמינו באמונה שלמה שאלוהים יסייע בידם, לא נמנעו משום פעולת-מלחמה כדי להשיג את מטרתם. מיזוג זה של אמונה בסיוע מידי שמים ופעילות מלחמתית עקבית הוא שמעמיד אותם בראש אויביה של רומא בארץ-ישראל.

 

רדיפת-בצע, תאוות-שוד ושחיתות המנהיגים

 

"ידיעות ברורות על הסיקאריים, אנשי 'הפילוסופיה הרביעית', כמו גם על תנועות ההתנגדות לרומא בכלל אין בידינו במידה מספקת, והן באות בעיקר מפי יוסף, אשר שנא אותם, וראה בהם את האשמים בחורבן הארץ והמקדש. ואכן הם מתוארים אצלו כמעט תמיד באור שלילי ביותר. הם מכונים על ידו 'ליסטים' ומעשיהם מנומקים ברדיפת-בצע, תאוות-שוד ושחיתות המנהיגים. לכן מחייבים דבריו בדיקה קפדנית, אם אנו מבקשים להכיר את המציאות. בין תנועות המרד השונות בולטת 'הפילוסופיה הרביעית' בכך שיש לה הנהגה שושלתית, כפי הנראה יש לזהות את יהודה, מייסדה, עם יהודה בנו של חזקיה הגלילי (קדמוניות, י"ז, 272-271) (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", "עמיחי", מהדורה שלישית, 1984, עמ' 243-242)

 

המשיחיות הייתה המניע להתפרצות שלושת המרידות ההזויות נגד רומה: המרד הגדול (68-66) שחיסל את מדינת המקבים; מרד התפוצות, (117-115), ומרד בר כוזיבה (135-131) שהשמיד את רוב יהודי ארץ יהודה, והנותרים אבדו את זכויותיהם האזרחיות עם אבדן מקדשם והמסגרת המדינית, ונתונים היו לרדיפות-דת, נגישות והשפלות.

 

כוהנים גדולים -  כנופיות מפיונרים

 

"הפקרות מרובה הייתה במינוי הכוהנים הגדולים. מינוים היה נתון בתקופה זו בימי אגריפס ה-2. אשר כקודמו, היה מחליפם תכופות. מרובות היו ההתנגשויות בין הטוענים השונים לכהונה הגדולה. משפחות הכהונה הגדולה אלה, נהגו בעם ביד רמה ולקחו באלימות את המעשרות מן הגרונות (קדמוניות, כ', 181-179; 207-197). דבר זה פגע בעם הפשוט ואף בכוהנים הדיוטות, ורבים מביניהם תמכו בשוחרי המרד. זכר המצב המביש הזה נשמר אף בתלמוד:

 

"... אוי לי מבית ביתוס - אוי לי מאלתן. אוי לי מבית חנין - אוי לי מלחישתן. אוי לי מבית קתרוס - אוי לי מקולמוסן. אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי - אוי לי מאגרופן. שהם כוהנים גדולים ובניהן גזברין, וחתניהן אמרכלין ועבדיהן חובטין את העם במקלות.

תנו רבנן ארבע צווחות צוחה עזרה ראשונה צאו מכאן בני עלי שטימאו היכל ה' ועוד צווחה צא מכן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה ועוד צווחה העזרה שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פיאכי תלמידו של פנחס וישמש בכהונה גדולה ועוד צווחה העזרה שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן נרבאי תלמידו של פנקאי וימלא כריסו מקדשי שמים אמרו עליו על יוחנן בן נרבאי שהיה אוכל שלש מאות עגלים ושותה שלש מאות גרבי יין ואוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה  (ת"ב, פסחים, נ"ז, ע"ב)

 

עין יעקב על מסכת פסחים, אות כו:

 [תָּנוּ רַבָּנָן, בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַנִּיחִין עוֹרוֹת קָדָשִׁים בְּלִשְׁכַּת בֵּית הַפַּרְוָה, וְלָעֶרֶב הָיוּ מְחַלְּקִין אוֹתָן לְאַנְשֵׁי בֵּית אָב, וְהָיוּ בַּעֲלֵי זְרוֹעוֹת נוֹטְלִין אוֹתָן בִּזְרוֹעַ. הִתְקִינוּ, שֶׁיִּהְיוּ מְחַלְּקִין אוֹתָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, וַעֲדַיִן הָיוּ גְּדוֹלֵי כְּהֻנָּה נוֹטְלִין אוֹתָן בִּזְרוֹעַ. עָמְדוּ בְּעָלִים וְהִקְדִּישׁוּם לַשָּׁמַיִם, אָמְרוּ, לֹא הָיוּ יָמִים מֻעָטִים עַד שֶׁחִפּוּ אֶת הַהֵיכָל כֻּלּוֹ בְּטַבְלָאוֹת שֶׁל זָהָב, שֶׁהֵן אַמָּה עַל אַמָּה כְּעֹבִי דִּינָר זָהָב, וְלָרֶגֶל הָיוּ מְקַפְּלִין אוֹתָן וּמַנִּיחִין אוֹתָן עַל גַּב מַעֲלָה בְּהַר הַבַּיִת, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ עוֹלֵי רְגָלִים רוֹאִין שֶׁמְּלַאכְתָּם נָאָה, וְאֵין בָּהּ דֶּלֶם. תָּנָא, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, קוֹרוֹת שֶׁל (ארזים) [שִׁקְמָה] הָיוּ בִּירִיחוֹ, וְהָיוּ בַּעֲלֵי זְרוֹעוֹת נוֹטְלִין אוֹתָן בִּזְרוֹעַ, עָמְדוּ בְּעָלִים וְהִקְדִּישׁוּם לַשָּׁמַיִם. עֲלֵיהֶם וְעַל כַּיּוֹצֵא בָּהֶם אָמַר אַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית, מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵף בֶּן חַנִּין: אוֹי לִי מִבֵּית בַּיְתוֹס, אוֹי לִי מֵאַלָּתָן. אוֹי לִי מִבֵּית חַנִּין, אוֹי לִי מִלְּחִישָׁתָן. אוֹי לִי מִבֵּית קַתְרוֹס, אוֹי לִי מִקֻּלְמוּסָן. אוֹי לִי מִבֵּית יִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּיאַבִּי, אוֹי לִי מֵאֶגְרוֹפָן, שֶׁהֵם כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, וּבְנֵיהֶם גִּזְבָּרִין, וְחַתְנֵיהֶם אֲמַרְכָּלִין, וְעַבְדֵיהֶן חוֹבְטִין אֶת הָעָם בְּמַקְלוֹת (תלמוד בבלי, פסחים, דף נז ע"א)

 

 

ינאי ציווה לשחוט לעיניהם את בניהם

ונשיהם ואותם, 800 במספר, צלב

 

המכבים עסקו כול ימיהם במלחמות, מלחמות עם שלטון הסלווקים בסוריה, מלחמות עם ערי הפוליס היווניות, מלחמות בין אחים על השלטון ומלחמות בין האדוקים למתייוונים, להלן אחת מרבות;

"המלחמה [במורדים] הייתה מרה. לפי דברי יוסף נמשכה שש שנים ונפלו בה 50.000 יהודים (קדמוניות י"ג 376 ואילך). המורדים הזעיקו לעזרתם את דמטריוס ה-3, מלך סוריה, ובעזרתו ניצחו את ינאי... בהמשך המלחמה הייתה ידו של ינאי על העליונה ולבסוף הושם מצור על המורדים. אחר מפלתם הוא ציווה לשחוט לעיניהם את בניהם ונשיהם ואותם, 800 במספר, צלב. באותו זמן הוא עצמו התהולל עם פילגשיו. זהו מכל מקום סיפורו של יוסף בן מתתיהו.  (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", "עמיחי", מהדורה שלישית, 1984, עמ' 139-137)

 

 

מבט על משנתו של פרופ' המשיחיות יוסף קלויזנר, היוצר תסכית שכול המככבים בם היו כבר ז"ל 60-50 שנה לפני  עלות שבי הגולה;

מלך המשיח- זרובל בן שאלתיאל - הפחה

 

"גאולה שלמה כזו, כמובן, אינה אפשרית בלא מלך-משיח; ומלך זה הוא גם בעיני זכריה א' - זרובבל בן שאלתיאל בן יהויכין מלך יהודה. בירושלים היו אז כפי הנראה, שתי כיתות,האחת דתית-לאומית, שהלכה אחר יהושע הכהן-הגדול, והשניה מדינית-לאומית, שהלכה אחרי זרובבל הפחה. זו האחרונה, שהנביא זכריה היה קרוב אליה יותר, היתה מרננת אחרי יהושע. הנביא משתדל להוכיח לה, שאין לתבוע תביעות צרובות מ'אוד מוצל מאש', והוא מנקה את יהושע מכתמים (בלשון הנביאית-המליצית: 'מסיר את הבגדים הצואים'), שמצאו בו בעלי-בריתו של זרובבל. אבל ביחד עם זה הוא אומר אל יהושע ואל רעיו: 'הנני מביא את עבדי צמח' (ג', ח'). 'צמח' ככינוי למשיח כבר מוצאים אנו אצל ירמיהו (כ"ג, ה') ... זכריה ביקש לאמת אף את נבואתו בדבר ה'צמח', שיצמח לדוד; וצמח כזה ראה בזרובבל. כי 'ידי-זרובבל יסדו הבית הזה וידיו תבצענה', ומי ש'בז ליום קטנות' הרי צריך לשמוח למראה אבן הבדיל של הבנאים בידי זרובבל, שהוא 'צמח דוד' (זכריה, ד', ה'-י'). (פרופ' יוסף קלוזנר, "הרעיון המשיחי  בישראל", הוצ' רביעית, א', 'מסדה' 1956, עמ' 170/69)

 

"וכמלך-משיח מכתיר הנביא את זרובבל בכתר-מלכות[[3]]. ה'גולה', שנשארה בבבל, שלחה כסף וזהב, שהנביא עושה מהם 'עטרות' (אם-כן שתים) ושם אותן בראש-זרובבל ובראש יהושע. ודאי, ב(זכריה ו', י"א), כתוב 'עטרות' בלשון רבים, נאמר רק: 'ושמת בראש יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול'; אבל למה לו להנביא להכתיר את יהושע בשתי עטרות? - אפשר היה לדמות, שזהו רמז לכתר הכהונה הגדולה וכתר הנשיאות המדינית, שנתאחדו בימי בית שני בידי הכהן הגדול; אבל אם-כן, לא יתיישבו יפה הפסוקים הבאים: 'ואמרת אליו (אל יהושע הכהן הגדול): כה אמר ה' צבאות לאמר: הנה איש-צמח שמו ומתחתיו יצמח ובנה את היכל ה'; והוא יבנה את היכל ה' והוא ישא הוד, וישב ומשל על כסאו, והיה כהן על ימינו (כך צריך לקרוא במקום 'על כסאו', שבא כאן עוד פעם בתור ליטוגראפיה, כי בתרגום השבעים אנו מוצאים: 'כהן על ימינו'), ועצת שלום תהיה בין שניהם' (זכריה, ו', י"ב-י"ג). כאן מדובר, אפוא, על שני מנהיגים, ששניהם יוכתרו ב'עטרות'. ומאחר שרק על זרובבל היה זכריה יכול לומר: 'ובנה את היכל ה', שהרי כבר אמר: 'ידי זרובבל יסדו הבית הזה וידיו תבצענה'; ומאחר שה'צמח' שבזכריה, ג', ח' יכול להיות רק זרובבל, שהרי הנביא אומר ליהושע, שה' 'יביא את עבדו צמח', - ולסוף, מאחר שה'כהן יהא על ימינו' (או 'לימינו') של ה'צמח, שיבנה הבית וישא הוד ויישב וימשול על כסאו, - בעל כרחנו אנו אומרים, שאחת מן ה'עטרות[[4]]' היא בשביל זרובבל כמלך המשיח[[5]]. ורק לאחר שלא נתקיימה נבואה זו וזרובבל לא נעשה משיח, נמחק שמו ונשאר רק שמו של יהושע, שהוא נעשה אחר-כך בפועל מנהיג דתי ומדיני כאחד.(פרופ' יוסף קלוזנר, "הרעיון המשיחי  בישראל", הוצ' רביעית, כרך א', 'מסדה' 1956, עמ' 171/170)

 

"שינוי גדול חל, אפוא,  ברעיון המשיחי בתחילת בית שני. היעודים הרחוקים נעשו קרובים וגדלם נתמעט. המשיח נעשה קרוב ביותר בזמן ובמעלות: היה בן-דורם של בעלי-היעודים ולא הלך בגדולות, באפן שמעלתו העיקרית הייתה - מוצאו מבית-דוד[[6]]. והתקוות לחוסן מדיני היו קטנות, וכאילו נתקצצו כנפיהן; מעוף-הדמיון של חגי וזכריה לא התנשא על ממלכה שפלה בארץ-יהודה הקטנה, שייספחו אליה גם השפלה והנגב (זכריה, ז', ז') ואף האושר הארצי נצטייר בלא צבעים מזהירים ביותר. רק היעוד הרוחני היה גדול: נבואתו של זכריה א' על העמים המרובים והעצומים, שילכו לבקש את ה', ועל 'עשרת האנשים מכל לשונות הגויים', ש'יחזיקו בכנף איש יהודי', כמעט שאינה נופלת בתכנה מחזיונם הנהדר של ישעיה ומיכה, אלא שצבעיה אינם מבריקים כל-כך.

"כל מה שדיברתי עד עכשיו אינו מתייחס אלא לזכריה א'-ח'. מן זכריה ט' עד סוף הספר אנו מוצאים נבואות, שהן שונות בתכנן ובסיגנונן מן הנבואות שבשמונת הפרקים הראשונים במידה מרובה. מצד אחד, אנו מוצאים כאן הזכרת 'בני-יון' (זכריה, ט', י"ג) והעמדת ירושלים לעומת יהודה (י"ב, ב' וגם ו'-ז', ועוד), התנגדות נמרצת לנביאים בכלל, שהם מועמדים בשורה אחת עם 'רוח הטומאה' (זכריה, י"ג, ב'-ו'), וגם אידיאל מאוחר מאוד, שהגויים יעלו לחוג את חג-הסוכות וכל סיר  בירושלים וביהודה יהא קודש לה' להקריב בו קרבנות ולא יהא עוד כנעני בבית ה' (זכריה, י"ד, ט"ז-כ"א). כל זה מוכיח, שלפנינו נבואות מאוחרות מאוד[[7]]. - ומצד שני מדובר בפרקים הללו הרבה על צור וצידון ואשור ועל אפרים ובית-יוסף (עיין בפרקים ט'-י'). וכדי להגדיל את המבוכה מובא במתיא (כ"ז, ט'-י) הפסוק שבזכריה י"א, י"ג בתור דבריו של ירמיהו. על כן הבדיל החכם האנגלי יוסף מיד (Mede) עוד בשנת 1653 בין זכריה א'-ח' ובין ט'-י"ד[[8]]. הרבה חשבו על פי מתיא, שהפרקים האחרונים נתחברו על-ידי ירמיהו, ואחרים - מפני שנזכרו בט'-י'' 'אשור' ו'אפרים' - שהם נכתבו עוד קודם מפלתה של מלכות אפרים ובשעת שלטון האשורים, ובכן - בתחילת ימי-נבואתו של ישעיה הראשון שמזכיר את זכריהו בן יברכיהו' (ישעיה, ח', ב'). ולפי זה יהא זכריה הראשון, זה שבימי ישעיה, בעל הפרקים האחרונים של ספר זכריה, וזכריה השני, זה שבימי חגי, בעל הפרקים הראשונים של ספר זכריה!  (פרופ' יוסף קלוזנר, "הרעיון המשיחי  בישראל", הוצ' רביעית, כרך א', 'מסדה' 1956, עמ' 173/171)

 

 

 

 

[1] העבר הקדום של אבותיהם השומרים והכסדים, שם מצאו את המעיין ממנו  דלו את תורת ישראל

[2] את הסיפור המדהים של יצירת המונותיאיזם ו"הספריה המרהיבה" שיצרו גולי בבל, מביא שלמה זנד מבלי להזכיר את גולת בבל ורק "טלטלת ההגליה ו'השיבה'", הם שיצרו את דת מוסר הצדק של נביאי ישראל, ששמרה על יהודי ערב והאסלאם במשך 2.500 שנה ועד בואם של "בני הגבירה"

[3] כל ההצגה הזו מתרחשת במוחו הרופס של פרופ' קלויזנר, ואין לה שום זיקה למציאות

[4] נביא השקר זכריה, שהתנבא בשנה השניה למלכות דריוש, ומדבר כאילו נוכח בעצמו בירושלים, אינו מזכיר את זרובבל. הוא לא עשה עטרות,  ושבי הגולה יצאו מבבל כשמונים שנה לאחר "נבואתו": (י)  וּבָאתָ אַתָּה בַּיּוֹם הַהוּא וּבָאתָ בֵּית יֹאשִׁיָּה בֶן צְפַנְיָה אֲשֶׁר בָּאוּ מִבָּבֶל: (יא) וְלָקַחְתָּ כֶסֶף וְזָהָב וְעָשִׂיתָ עֲטָרוֹת וְשַׂמְתָּ בְּרֹאשׁ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכּהֵן הַגָּדוֹל:

[5] א. הוהן, שטאדי, מארטי, שטייארנאנל וברנפלד, חושבים שאין להוסיף את שמו של זרובבל אל שמו של יהושע, אלא צריך לשים את שמו של זרובבל במקום יהושע ויש לקרוא רק 'עטרת' ולא 'עטרות' (או יש לתרגם 'עטרות' - טבעות של עטרה), והנביא עשה רק עטרה אחת בשביל זרובבל בלבד, ואחר-כך כשלא נעשה זרובבל משיח, בא שמו של יהושע תחתיו בפסוק זה. ולא נראה לי: השמטה אפשרית היא יותר משינויים מכוונים.

[6] ודאי, כבר הוכחתי, שאף ישעיה וירמיהו ראו מתחילה את משיחיהם בבני דורם חזקיהו וצדקיהו; אבל המעלות, שייחסו שני נביאים אלה לשני המלכים, היו יוצאות מגדר הרגיל.

[7] (ג) עַל הָרועִים חָרָה אַפִּי וְעַל הָעַתּוּדִים אֶפְקוֹד...; (י) וַהֲשִׁיבוֹתִים מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאַשּׁוּר אֲקַבְּצֵם..; (יא) ... וְהוּרַד גְּאוֹן אַשּׁוּר וְשֵׁבֶט מִצְרַיִם יָסוּר: - אינו מתאים עם הרועים שהפכו לגולים, אשור שהפכה לעיים, ומצרים המשועבדת לפרס..!

[8] גם ר' נחמן קרוכמאל ב'מורה נבוכי הזמן', שער י"א (כתבי רנ"ק, וצאת רבידוביץ, עמ' קל"א), כבר הפריד בין שני החלקים של זכריה וייחס את זכריה ט'-י" לימיו של אנטיוכוס הגדול

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות