האשכנזים והיהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

 שלטון הקהל "בני הגבירה" = אשכנזים

 

ידוע שחברא-קדישא שימשה את האשכנזים כאחד מאמצעי הסחיטה, ההרתעה והדכוי במזרח הרוסי, באמצעותה נפרעו ממי שהרהר אחר סמכותם. מרובים היו המקרים שדרשו אלפי רובלים עבור קבורה, וכשלא יכלו לשלם השאירו את הגופה שתעלה צחנה, וגם קבורת חמור מחוץ לגדר שמש להם כאמצעי הרתעה. לעומת קהלות ישראל, שם מהרו לקבור את הנפטר עם כבוד, מבלי לדרוש תמורה, משום שזה נעשה בדרך כלל על ידי מתנדבים. לאותו יחס אשכנזי, זכה גם מי שנהג אורח-חיים חילוני  או שכפר במסורת. "אחר מות קדושים", "אלוהים בוחן כליות ולב" ו"לאלהים המשפט"  הנחה את הפרנסים וקבורת חמור לא נודעה.

 

בירושלים העסיק שלטון הקהל כנופיות בריונים. בריוני אגרוף ונבוט ובריוני הסברה; סופרים,  עיתונאים ומספרים, שהיו שופכים על היריב הררי דברי-בלע והאשמות זדון שאין להם שום יסוד במציאות, הופכים את הלבן לשחור ואת השחור ללבן, בחוצפה ועזות מצח חולנית, ומיד קמה כנופיה אחרת ובהסתמכה על ה"עובדות" שהפיצו הבואשים לפניה, היא מרעישה את העולם ודורשת צדק והגינות לעשוקים. זו למעשה השיטה הנקוטה על-ידי כנופיות בריוני שלטון הקהל, שתיעדו את האירועים עבור נותני לחמם, וכך הם נוהגים עד ימינו אלה.

 

המתעשרים באמצעות קרדום התורה

 

"הממונה הראשון לכספי החלוקה האשכנזית בירושלים היה ר' משה ריבלין משקלוב, כפי שמעידות על-כך הקבלות השונות החתומות על ידיו. בתקצ"ח [1838] חולק הכסף ל419- נפש בסך כולל של 2.603 אדומי-זהב ו93- קאפ. מתוך אותה רשימה למדים אנו על המקבלים והסכומים שנתחלקו. להלן אחדים מהנוטלים:

הרב מוה"ה ישראל     3  נפשות       82     אדו"ז        1  רו"כ     14 קאפ

הרב מוה"ה ישעיה      4  נפשות       39     אדו"ז        -   רו"כ     75 קאפ

הרב  זלמן  שלמה       4  נפשות       27     אדו"ז        -    רו"כ     -   קאפ

 

"לאחר שנתיים עלה מספר הנפשות ל470- והסכום שנתקבל ל2757- אדו"ז, 2 רו"כ, 20 קאפ. - -

"ברשימה זו משנת ת"ר [1840] אנו מוצאים:

הרב מוה"ה ישעיה [ברדקי]    5 נפשות        43    אדו"ז       2  רו"כ

הרב הו"ה זונדל מסאלאנט    4 נפשות        64    אדו"ז       1  רו"כ

הרב הו"ה דוד מלמזה            - נפשות        26    אדו"ז        -  רו"כ

הרב הו"ה שלמה פ"ח             2 נפשות       2       אדו"ז        -  רו"כ

ר' יצחק מפראג                       - נפשות        -      אדו"ז       20 רו"כ

(א. ר. מלאכי, "לקורות החלוקה בירושלים", לוח א"י, י"ח, עמ' 81-85), וכן

 (א. ר. מלאכי, "פרקים בתולדות...", עמ' 98/101)

 

בהערה מסביר שר' שלמה פ"ח קבל "סכום מועט",  בגלל היותו בעל-מלאכה, אך ר' יצחק , האשכנזי מפראג לא היה בעל מלאכה, והוא קבל רק 20 רובל כסף.

 

ד"ר בן ציון גת ב"הישוב היהודי בארץ-ישראל...":

נתונים על חלוקת כספי השנור

"החלוקה הגדולה ביותר ניתנה בכוללות הו"ד [הולנד גרמניה] ואונגרין: 'אלה ישיגו ערך 400 פרנק לנפש [1800 פיאסטר], והיותר קטנה היא בכולל ואלין ואסטריה. לאלה יגיע לכל נפש בערך 20-25 פרנק לשנה [90-112 פיאסטר], בכולל חב"ד 135 פראנק [600 פיאסטר] ולשאר בני-הכוללות, 20-25 פראנק [200-270 פיאסטר]. אחד מן השד"רים בתרכ"ז [1867] מספר, שהחלוקה בכוללות רוסיה ופולניה אינה עולה על 930 פיאסטר לשנה לאיש ואשתו. בשנות השמונים הגיעה החלוקה לסך 220 פיאסטר לשנה. סכום זה בקירוב קובע אף לונץ במאמרו על החלוקה ומציין, שאחר כך ירד הסכום ל120-160- פיאסטר.   (בן ציון גת, עמ' 106/7)

 

"מענים את נפשם באוהלה של תורה" ומתעשרים!

 

"בכוללות, שבהם שולמה ה'קדימה' הגיעה קדימה זו מן 20 פראנק [90 פיאסטר] ועד 135 פראנק [500 פיאסטר] לשנה.

"כיון שאין הפרוטה מצויה בין יהודי ירושלים מחויבים הם לקבל את חלוקתם בראשית השנה כדי לשלם שכר דירה. 'ובכן יקבלו חוקם בשטרות מהכולל... ואחרי שמוכרח לקבל קצב חוקו בשטרות לזמן שנה, עליו להפסיד איזה פראצנט בהם, ונמצא ישאר לו אחר נכיון הפצ"ט 800 טאלר [כלומר 800*) פיאסטר].(הערה 107: כהניו "שאלו שלום ירושלים", שם). רק כולל אחד קיבל את כל אספקתו מן הקופה האמסטרדמית, הוא כולל הו"ד ועל כן היה שמן חלקם  - 25 נפוליון [כ-2.650 פיאסטר = גרוש] לנפש. (בן ציון גת, "הישוב היהודי בארץ-ישראל, עמ' 107)

*) כחומר ביד היוצר, כך  העובדות ההיסטוריות בידי החוקר, בעמוד 53 קבע, על פי סימוכין, את ערכו של הטאלר ל-23 פיאסטר, בעמוד 106 הוא מוריד אותו ל-17.5 פיאסטר ובעמוד 107 ירד ערכו לפיאסטר אחד; הנפוליון עולה ויורד ערכו מ-25- ל-20 פיאסטר, ושוב עולה ל-106 פיאסטר. בכל אופן, ניתן לקבוע שכספי החלוקה היו הרבה יותר גדולים מצרכי קיום סבירים, ואלה שקבלו אותם הפכו לשכבת האמידים ועשירי ירושלים.

 

 

מתנגדים לייסוד בי"ס

ושוללים עבודת האדמה

 

"כשהציע נטר את תכניתו בדבר הקמת בית-ספר חקלאי, הגיע ברי"ל עד כדי שלילת הרעיון של עבודת-האדמה ודבק ברעיון-התעודה. כל איש יודע, אומר ברי"ל, שמאז גלינו מארצנו נעשה תפקידנו להפיץ את האמונה באל אחד, תפקיד, שלא היינו יכולים למלאו אילו היינו איכרים בזויים. - -       (ד"ר בן ציון גת, "הישוב היהודי בא"י", עמ' 314)

                          

 

 

ברי"ל רצה להציל האשכנזים

 מעבודת האדמה

 

"יחיאל ברי"ל, בעל 'הלבנון' ועורכו, מתח ביקורת קשה על דברי הרפורט של נטר ועל הצעותיו. בתקופה זו התנגד ברי"ל לעבודת-האדמה ורצה להציל לכל הפחות את אחיו האשכנזים מצרה זו ('הלבנון', י"ב, גל' 36). הוא סבור, בנגוד לנטר, שיש מקום לבית-אריגה בירושלים למרות התחרותם של אריגי מנצ'סטר ומילהוז.

ברי"ל דוחה גם העיסוק במלאכה

 

"אולם עכשיו, משהוצעה הקמת בתי אריגה ע"י מונטגיו ואשר, מתנגד לה ברי"ל בעל 'הלבנון', אף-על-פי שהוא עצמו הציע אותה חמש עשרה שנה קודם לכן, ומבטל אותה כעפרא דארעא, הוא מסכים רק לשליחת מספר יתומים, שלא יצלחו ללמוד תורה, לבריטניה, כדי שילמדו שם את מלאכת-האריגה ובשובם לארץ יארגו טליתות וציציות ('הלבנון', י"ב, גל' 39)."  (גת, "הישוב היהודי בא"י", עמ' 63/4)

 

 

סוחרים ובעלי-בתים אוכלי חלוקה

"שליחים לעצמם" - חיללו שם א"י

 

"ביחוד נתבזתה השליחות ע"י ה'שליחים לעצמם', סוחרים ובעלי-בתים או סתם יהודים, שחלוקתם לא הספיקה להם*), ועל-כן נסעו לארצות אירופה וחיללו את שמה הטוב של ארץ-ישראל. רעה חולה זו הייתה מצויה בעיקר בקרב האשכנזים."

(ד"ר בן ציון גת, "הישוב היהודי בא"י", עמ' 97)

*) "שליחים לעצמם" היו גם בעלי הון ורכוש, שעסקו בענף "מסחרי" זה. יהושע ילין, אחד מעשירי ירושלים, ציין בספרו, שהוא היה יוצא מדי פעם למסע  שנור בקרב בני משפחת אשתו העשירים, משפחת יחזקאל יהודה.

 

 

שנור פרטי - הכנסה מוכרת כחוק

 

"לעתים קרובות היו פונים יהודי ארץ-ישראל אל קרוביהם וידידיהם בחוץ-לארץ בבקשת נדבות, ואף היו כאלה, שניצלו הזדמנויות שונות כדי לפנות באמצעות העתונות בבקשה אל אחיהם בגולה, שישלחו להם נדבות. כך פונים בשמו של יהודי, שנפצע - -  ומבקשים לשלוח לו נדבות, כיון שנעשה לבעל מום ואינו מסוגל עוד לעבודה הקשה, שטיבה לא פורט, שעסק בה עד כה [בהערה: 'הלבנון', ט"ו, גל' 18]. אך אנו איננו יכולים שלא לשאול למה לא יתמכוהו בכספי-החלוקה, שבודאי יש לו זכות עליהם, ואשר בלי ספק גם קודם-לכן נתפרנס מהם? אך כוחן של הנדבות משך גם מפני שלא חל עליהן דין חלוקה, כפי שקבעו זאת ראשי-העדה בתחילת התיסדותו של הישוב האשכנזי בירושלים: 'נדבות מפורשות מציבור או מיחידים ליחידים בשמם, בין ממדינתנו בין ממדינות אחרות, אין בהם דין חלוקה, כי אם ליד מי שנשלח לו יבוא'. "  (בן ציון גת, "הישוב היההודי בא"י", עמ' 110)

 

 

בן-ציון גת, בדברו על בית-העלמין בצפת, שלא הייתה שונה מירושלים, בסדרי שלטון הקהל שלה ודיכוי הנתינים-צמיתים בידי הממונים, כותב: "רבני השנור סחטו וה"אשכנזים" בוזו"

 

"אף בחברה קדישא לא קיים סדר נכון. למרות התשלומים הגבוהים, הנגבים ממשפחות הנפטרים או מעזבונותיהם, עומד בית העלמין פרוץ ללא גדר וערבים ירביצו שם את צאנם. את המתים הקבורים בסמוך לקברו של האר"י ז"ל משליכים מקבריהם וקוברים שם אחרים במחיר מלא.                          

   (בן ציון גת, "הישוב היהודי בירושלים", עמ' 166)

 

 

פרוד ושנאה מלווים ה"אשכנזים" גם במותם - "במשך הזמן רכשו להם גם הכוללות האחרים בתי-עלמין, עד שהגיע מספרם למספר-הכוללות בירושלים.  (ד"ר בן ציון גת, "הישוב היהודי בא"י", עמ' 31)

 

 

מי  ומי  העולים  לא"י  ממזרח-ארופה?

לחם העצלות מעורר יהודים לעלות לירושלים

"הסיכויים להנאה מן החלוקה ולפרנסה ללא-עבודה וללא-יגיעה מעוררים בני-אדם, שחשקה נפשם בלחם-עצלות, לעלות לירושלים. ('הלבנון', י"ג, גל' 36).

 

לובשי הדר פושטים יד ללא בושה

"הנזק הגדול ביותר שבחלוקה - השפלת צלם האדם - מציג לפנינו לונץ בתיאורו הבא: 'החלוקה הגדולה נתחלקה בבית-הוועד של כל כולל, ובצדק יכלו יושבי ירושלים, שסבלו כ"כ תלאות ופגעים חמריים ורוחניים, לחשוב, שהכסף, שהם מקבלים, אינו צדקה, כ"א פרס" הניתן להם מאחיהם שבגולה בעד החזקת הישוב בעיר ה', ובגלל זה לא השפילה כ"כ את נפש מקבליה. לא כן החלוקה הקטנה, היא השחיתה את רגש האנושיות וההכרה העצמית ותשפיל את רוחו. עוד עומד לנגד עיני תמונת-שמש של כולל זאמוט... יושב על גבי עמוד-האבן שבחורבת ר' יהודה החסיד... ובין ברכיו מונחים שני כיסים, ובהם מטבעות כסף ונחושת גדולות וקטנות, בידו הימנית עפרון קטן ובתיקו רשימת נפשות כל משפחה ומשפחה, וסביבו המון אנשים זקנים ונערים, צעירים וצעירות, ובהם גם לובשי-הדר, וידיהם פשוטות לקבל את מנתם בחלוקה הקטנה. ועל פני כל אחד מהמקבלים לא נראה קו אחד של אודם הבושה. (לוח א"י, ט"ז, עמ' 24).  (ד"ר בן ציון גת, "הישוב היהודי בא"י, עמ' 108)

 

לארץ-ישראל לא עלו המוני העם הנדכאים ומשועבדים לשלטון הקהל ברוסיה, פולין, ליטא וגליציה, וגם לא יהודי מרכז ומערב-ארופה החיים תחת אותו שלטון. לארץ-ישראל עלו בעיקר רבנים בעלי תוקף ומעמד בשלטון הקהל, חוטפים וגובי המס, בריוני שלטון הקהל, שצוידו  בהמלצות רבני קהילתם ודאגו להניח אחריהם צינורות למעבר כספים, זעתם ודמם של המוני בית ישראל המשועבדים, "בני השפחה", כדי לאפשר  ל"בני הגבירה"  לקיים רמת חיים נאותה. ועם בואם הם מקבלים סכומי כסף שיש בהם כדי להתקיים ברווחה ולקנות בתים ונכסים, ועוד לפני שעזבו את עירם כבר נקבע מעמדם בהיררכיה של שלטון הקהל  בקהילות האשכנזים בארץ-ישראל.

 

החרדה מפני בתי-ספר, לימוד שפת-המדינה והשכלה חילונית מעוררת כמה רבנים ותקיפי שלטון קהל להגר לא"י, ובא"י שרתה עדיין חשכת-הבערות ומאסר-הרוח, וישוב יהודי שחוח ונדכא, המתוגבר בכל דור ודור ע"י עולים מרחבי האמפריה הטורקית, ושאר יהודי העולם שלא הכירו שלטון קהל, באים עם הונם ומפזרים אותו לחם לישוב הרעב, ומסים והיטלים לשליטים-ליסטים, וחיש מצטרפים לצבור המרוששים הנענים, המבקשים  הצלה במעשה-נס, ב"אצבע אלוהים",  בסיגוף הגוף וייסורי הנפש, בתיקוני-חצות עם אפר על הראש ובכי תמרורים, בצומות ותעניות, ב"כוונה", בקריאת תהלים,  בצדקה ומעשי חסד, בתחינה לשוכן מעונה, שיבנה משכן כבודו ועיר קדשו, לפוקד עוון שיחיש נס גאולה לעם כבולה... ונדיבים בעם תורמים לבנין בתי-מדרש וכנסיות, משכורות לרבנים ותלמידי-חכמים, היודעים לפנות לאל נורא עלילה, להרגיע את שוכן הערבות, לפייס את אל קנא הפוקד עוון אבות על בנים לדורותם, שיחמול ויסלח לנו את חטא אדם הראשון...

 

שלטון קהל הגיע והוא כבר במעמד האמידים

"על דרגת האמידות של ראשי עדת החסידים בגליל ושל חכמי הספרדים כאחד, מעידה כשהיא לעצמה הבשורה באגרת ר' אברהם מקוליסק משנת תקל"ח [1778], השלוחה לאנשי שלומו ברייסן: 'והרב הגדול המפורסם איש אלוקי מו"ה מנחם מנדיל נ"י עשה שידוך עם בנו המופלג מ' משה עם חכם גדול ומפורסם בתורה וחסידות ובעשירות. ונתן נדוניה סך שמונה מאות אריות. והוא (המחותן) מיקירי וחשובי ירושלים מהספרדים אשר שם. וחכם הנ"ל הוא מחותן של חכם הכולל של טבריה' - - סכום נדוניא זה היה שכיח בקרב מעמד האמידים בימים ההם, כפי שמוכח משאלות ותשובות, והיה חסר אך מעט מקרן שהיו מניחים על רווח, כדי להתפרנס מן הרבית.

"אותו ר' מנדיל מויטבסק ניתנה הברירה בידי אלמנתו אחר מכירת כל 'המטלטלין החשובים' שבעזבונו עד לסך אלף גרוש, להלוות את סכום הפדיון לכולל האשכנזים 'שיעשה פירות ויתנו לה שלושה גרוש לשבוע'. ריווח זה היה מספיק לאדם בודד לפרנסה ברמה בינונית. - - - אנשים ממעמדו של ר' מנדיל מויטבסק נמנה עם שכבה עליונה של מעמד האמידים הרב של צפת: בפנקס בית הדין נרשמו שלושה עסקי הלואות שלו בסכום אלף גרוש כל אחד. [את ההון הזה הצליח לעשות במשך מספר שנים!]

"... והנה דירוג המשכורות השנתיות בישיבת 'חיים וחסד' שנוסדה בשנת 1803 על ידי גביר נדיב מפלורנציה: ראש הישיבה - 200 גרוש, משנהו - 100 גרוש; שמונה חברי הישיבה הנשארים נחלקו לזוגות, לפי משכורת 80 גרוש, 70 גרוש, 60 גרוש ו-50 גרוש, אפילו שלושת בחורי הישיבה שקיבלו בממוצע 30 גרוש כ"א, היו שונים בדרגתם (43, 30 28 גרוש לשנה). משכורת שמש הישיבה הייתה 40 גרוש לשנה. (רפאל מאהלר, "דברי ימי ישראל", ד', עמ' 174/5)

 

20 שנה לאחר עלייתם סמוכים החסידים על קהילת טבריה הענייה

ואוקראיני שלטון קהל שוכר חצר על חשבון הקהילה

"האחריות בעד המסים של כל יהודי העיר, לרבות האשכנזים, חלה בטבריה כבכל הקהילות בארץ על כולל הספרדים, ולכן מצויות הידיעות על חובות הקהילה וצרותיה באגרות שליחיו. בשנת 1785 מתאוננת הקהילה על עול החובות שעלה לסכום של 15 אלף גרוש 'בנשך ומרבית'. רק חלק ההלואות נועד לצורכי אנשי הקהילה, כגון קניית חטים לתלמידי חכמים עניים ולעניים סתם בשעת הרעב, ואילו עיקר החובות מקורם ב'רשעת הגויים'. הגזירה האחרונה שביטולה עלתה השוחד רב, היא פקודת הפחה להרחיב את הרובע היהודי בעיר, על ידי תוספת 'חצר (רחוב) עם בתים מרווחים'. לפי הפרטים הנמסרים באחת אגרות החסידים, יצאה היוזמה מאת יהודי אוקראיני תושב עכו. ששכר את ה'חצר' ההיא אצל הפחה.

"דמי השכירות של החצר הנוספת נקבעו בסכום אלף גרוש לשנה. בשנת 1786 מודיעים באגרת שליח, 'כי כוללות טבריה הדלה והענייה רבץ תחת משאו מעול החובות'. הקהילה, ש'עמיה רובה ככולה מכת המקבלים', היינו חסידים החיים על נדבת אחיהם, תושביה, 'העניים והאביונים צועקים בייא בייא - - -' בשנה האחרונה הטילה המלכות חובת תיקון הדרכים. הגזירה החדשה גרמה להוצאה של יותר מאלף לירות שלוו ברבית קצוצה. באגרת 1798 נקבעים חובות הקהילה בטבריה בעשרים אלף גרוש. (רפאל מאהלר, "דברי ימי ישראל", כרך ד', עמ' 160)

 

 

טכניקות ואמנות השנור  - אדר א' תר"ס

"ימים טובים אמנם באו, ירושלים התקדמה בשנים האחרונות ההתקדמות גדולה אשר איש לא יכול להכחישה; כי יחד עם ההתקדמות הכללית התקדם גם משלוח יד השנוררים הפרטיים. ידיעת הלשונות הזרות, הידיעות הגיאוגראפיות, עשיית כרטיסי ציורי המקומות הקדושים, אלבומי הפרחים הטבעיים, העיתונים, ספרי האדרסות, וגם הליטוגרפיה והפוטוגרפיה, כל אלה יחד היו לרקחות ולטבחות לשנוררות הקדושה, היודעות להשתמש בכל המצאה חדשה למטרותיה ולתכליותיה אשר כולם אל מקום אחד הן הולכות - אל לב הנדיבים וכיסם; העסק החל ללכת בגדולות, ותחת החנוונים הקטנים, עניים פשוטים תלמידי חכמים שהיו כותבים בלשון הקודש לאנשי שם בחו"ל הנודעים לחובתם לתורה ולארץ הקדושה, קמה עתה סיטונים, מבני המודה האחרונה: אנשים חצאי-משכילים אשר לימדו ידם מעט לכתוב אשכנזית באותיות לע"ז, אנשים היודעים כי להעתיק מכתב בכוח הליטוגרפיה במאה ובמאתים טפסים דיה שעה אחת, אף יודעים המה כי בחו"ל ישנו בכל עיר גדולה ספר שבו נדפסות אדרסות הסוחרים, והחברות, וגבאיהן וכו'.     (דוד ילין, "ירושלים של תמול", עמ' 370)

 

 

הראשים שודדים את פשוטי העם ומחזיקים אותם בבורות

 

"בשנת 1800 הוגשו לשלטונות הצרים ברוסיה  שתי תכניות שמטרתן המוצהרת הייתה 'תיקונם של היהודים' ושילובם במסגרת המדינה. שתי הצעות אלו הקשורות בשמם של הסנטור דרז'בין, שהיה גדול משוררי רוסיה באותו זמן, ושל שר-הפלך הליטאי פריזל השפיעו במידה מרובה על התהוות 'התקנה' של 1804 .

 

"לפי פריזל 'כדי לשים קץ לחוסר סדרים בעם היהודי, להפסיק את השוד שראשיהם שודדים אותם, להגן על פשוטי היהודים מדכוי ולהביאם עם זה למצב המועיל למדינה יש לערוך במצבם תיקון כללי.

הן בעיני פריזל ה'נאור' והן בעיני דרז'בין השמרן היהודים הם חבר טפילים המתקיים על מרמה ופשע שיש לשנות באופן דחוף את אורח חייהם על מנת להגן על האוכלוסייה הכללית מפניהם.

 

"בעניין האוטונומיה מסכם פריזל: 'כדי להשיג שלטון בלתי מוגבל על העם ולבססו, משתדלים הראשים להחזיקו בבורות, אמונות תפלות וקנאות. כדי שתהא להם עילה בטוחה לשדוד הם הנהיגו חברות שכונו בשם 'קהלים' ו'סביבות', כביכול לשם איסוף מסי מדינה, אשר הם מטילים בשרירות לבם על הצבור כולו, בלי הגינות כלשהי'.

 

"פריזל ודרז'בין מלאים ביקורת על מצב החינוך אצל היהודים, לדעת פריזל 'העם הזה אין לו כל חינוך כלל, ולא כללי מוסר, שעליהם מתבססת כל חברה, לכן אין דבר המזיק להם יותר מאשר אם יישארו העסקים, הקשרים והפעולות הנסתרות עתה של העם הזה בלא השגחה... הנוער היהודי אינו מתחנך להגינות, לסדר, לציות לחוקים כלל. המדעים שלהם, שמלמדים אותם המורים המוחזקים על-ידי הקהל, מוגבלים לקריאה וכתיבה, ואילו החובות שבין אדם לחברו אינם ידועים להם כלל. אם אחד מהם, בגלל נטייה מיוחדת, ישכיל על-ידי קריאה וירכוש שם של מלומד בלימודי חול, הרי יעזבוהו לנפשו, הוא לא יכנס לשום משרה ציבורית, יבלה את חייו ערירי, יתקיים על נדבות ויסיים את חייו בלי שום תועלת לחברה'. (אטינגר, "העבר", לדברי ימי יהודי רוסיה, כ"ב, עמ' 87 והלאה) (מ. גבאי, "משעבד", עמ' 278)

 

השלטונות הצרים לא הצליחו לעשות שום שינוי בהתנהלות שלטון קהל "בני הגבירה", משום שהבורות, האמונות התפלות והקנאות שנטעו במוחות היהודים, הפכו לתרבות, לדת.  כאשר הגיע ד"ר לילנטל, נציג יהדות גרמניה שביקשה להפיץ השכלה בקרב יהודי המזרח הרוסי. התייצב הציבור היהודי נגד הד" לילנטל, ובכול מקום אליו הגיע קיבלו אותו בהפגנות: "נו סקול זליים". לא רוצים בית-ספר. 

המעצמה העולמית העבירה את שלטון הקהל "בני הגבירה" לפלסטין, את יהודי המזרח הרוסי שלח למשרפות.  ואת הבורות, האמונות תפלות והקנאות, החדיר לישותם של יהודי האסלאם, שכבש לעבדות בסיוע המעצמה העולמית. עברו למעלה מ-200 שנה, מאז פריזל ודרז'בין והתמונה שהם ציירו ב-1800, תואמת את ההוויה הישראלית ב-2016.

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות