האשכנזים והיהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

 שיירת יהודה חסיד מוטטה את היישוב 

 

סמוך ליציאתה של שיירת ההוזים המרחפים של יהודה "החסיד", להקביל את פני שבתי צבי הקם לתחייה, נתקעה ספינתם של עולים מהמע'רב בחוף הלבנוני. והעולים ללא עזרה, סוכנות ואדמ"ורים, מתיישבת בכוחות עצמה בדיר אל קמר וחצביה,

 

 

"ההסכמים נותרים על הנייר";

"מפני שהשעה צריכה לכך, אחיא זכירה זכירה מעשה שהיה לשנים שעברו פשר דבר בעיר המהוללה נקהלו רבני אשכנז וספרד ונתפשרו על כל הוצאות עה"ק חמשים גרוש מדי חודש בחודשו אורח ישרים סלולה. ובשנת ת"ס שנתחייבו בני אשכנז לבני ספרד סך מה ומטה ידם גדל פרע ונגדעה ונפלה חזרו ונתפשרו בעד 500 גרוש לשנה בתנאי שיפרעו החוב הקודם בראשית השנה ולא תסוב נחלה.ובשנת תס"ד שנתרבו ההוצאות חזרו ונתפשרו בעד 750 גרוש, כנראה מכתבי הפשר, ועל העתיד לא נתרצו בקצבה זו והניחו מקום הוספה לבאים אחריהם רחבת ידיים וגדולה, ...

 

"בני אשכנז פורקים עול וספרדים דווין וסחופים";

"מפני ששיוו בשיעוריהן כל הקהל כאחד בבניינה של ירושלים משפט אמת שלום שפטו בשעריכם, היטב בעיני ה' שבני אשכנז יפרקו עול ובני ספרד דווין וסחופין להעמיד את ירושלים. אחינו ושרינו תנו עיניכם בבירה, שיתו לבבכם לחילה, שאלו שלום ירושלים, וזכותא דרבים עדיף אם תהיו כמונו אשר יחדיו נסבול עול ואל מצור ירושלים כאשר תתפשרו עמנו על השנים שעברו ועל החובות שפרענו פשר ראוי בעיני אלוקים הבוחר בירושלים, וצועק לעים שתכתבו לגלילות אשר יביאו מתנות קדשיהם קופות ונדבות ליד הספרדים צעירי הצאן מעלות ירושלים. אנן נמי על משמרתנו נעמוד לעבוד ולמשא נשא ונסבול ואתנו תשבו לבטח ולנצח זו ירושלים וכל הבא לשכון כבוד יהי אלוקינו עמו ויעל . ...       (מ. בניהו, "קהל אשכנזים בירושלים", ספונות, ב', עמ' קעב)

 

 

"נתעלם ששילמנו חובותיכם ונחשוב שאין אשכנזים בירושלים";

"... אתם הרי ישראל שימו לבבכם לכל הדברים כי בנין עה"ק תלוי בידיכם, גלוי לכל העמים כי אלו יצויר שאין אתם חייבים פשר השנים שעברו ומה שפרענו בעדכם קרן ורבית כמה פעמים, וגם אלו אשכנזים לא היו דרים בירושלים הנה בהיות עשרה ת"ח בירושלים יהיו מצובא או מדמשק ממזרח וממערב עובר ארחות ימים, הלא הייתם חייבים להחזיק בידם, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים ושתיכון תפילתנו קטורת עם תפלתם, כדרך שמצינו בבית עולמים דברים ק"ו בצירוף כל הטענות, ומה גם כי אין אנו אוחזים במשפט ושיקוב הדין ההרים הרמים, רק שפתינו בחיבה ואהבה שעל העבר תתפשרו פשר טוב לשמים ולבריות יחדיו יהיו תמים, לקיים קרא דכתיב אעלה את ירושלים על ראש.

 

"וגם בהתרפסות; חלוצים תעברו לפני אחיכם"

"מפני חדש תוציאו דבר מלכות מלפני בית דינכם הצדק לתקן תקון פירות לקיים ארבע אמות של הלכה והעמדת בה"כ מקדש מעט נוה צדק ותלי"ת [ותהלה לשם יתברך] בני אשכנז הם קהלה גדולה להם משפט הבכורה על כל בני הגולה שם יזבחו זבחי צדק וגם פירות הללו יהיו בעצתכם וע"פ כתבכם לא ע"פ שליחי א"י רודפי צדק, כי עיקר הצלחת בנין עה"ק הייתה לפי שבטלנו רגל השלוחים מכל המקומות עד יבא ויורה צדק. ... (מ. בניהו, "קהל אשכנזים בירושלים", ספונות, ב', עמ' קעג)

 

"מטילים מסים כבדים על יהודי טורקיה למען א"י"

"נוסף על נטל המסים והפקעת הירושות נפגעו תושבי ירושלים על-ידי התקנות, שראשיתן בהסכמות שנת 1729, על דבר עיכוב פרעון חובות הכולל ליהודים כל עוד לא נפרעו המלוים המוסלמים. התקנות האלו כבדו לא רק על האמידים, אלא גם על עולים מעטי רכוש, שמסרו את שארית כספם לכולל 'על רווח'. (במצוקה הכספית שהכולל היה שרוי בה תדיר, היה ניחא לו בקבלת סכומים למפרע כדמי פיטורין ממסים שונים, קרה תכופות, שהעולים ארצה לא היו מחכים עד שיתפשרו עם הכולל, אלא היו משיגים את כתב ההתפשרות אצל פקידי הכוללים בקושטא. יש גם שהשליח של הכולל בחוץ-לארץ ראה עצמו מיופ-כוח להתפשר עם המועמד לעלייה בדבר המסים. בהתפשרות בעד 'דמי קבורה' היה הכולל גובה לרוב סכום הקצבה של שנה אחת שהמתפשר היה מקבל מדי שנה בשנה מחו"ל.[מי מקבל? מהיכן?]

"המקובל הרב ר' שלמה מולכו התפשר עם פקידי ירושלים בקושטא עוד בהיותו בסאלוניקי, בשנת 1778, כשנתיים לפני עלותו ארצה, על סכום 700 גרוש בעד פיטור מן המסים.  (רפאל מאהלר, "דברי ימי ישראל", ד', עמ' 168)

 

"בעל האמצעים משועבד לטובת העניים"

"מקור קבוע של הכנסות הכולל היו מסי העקיפים והמסים הישירים. מס עקיפין, הידוע בקהילות הספרדים בשם 'גאבילה' הוטל על הבשר ועל היין. הגאבילה של בשר הכילה גם את שכר העבודה של קצבים, השוחטים ובודקים והמנקרים. בגאבילה הזאת נמסרה בחכירה, ואחר-כך מדי שנה בשנה בהכרזה. הגבילה של יין נגבתה גם ממוכרי יין, בשיעור חמישה למאה של מחיר היין, גם מבעלי-הבתים, בשיעור שני גרוש לקנטאר, כשקנו ענבים בימי הבציר לעשות יין לעצמם, בשם גאבילה נקרא גם מס ממחזור הסחורות של סוחרי היבוא מחו"ל והיצוא לחו"ל. המס הזה שהיה מעיקרא מיועד לקופת העניים, נקבע במחצית המאה הי"ח בשיעור 3 למאה, אך לפי תקנה משנת 1819 לא הגיע אלא ל-1 למאה.

 

"תשלום מס-הכנסה מכל מקור"

"מס ההכנסה נקבע לפי תקנה קדומה בשיעור עשרה למאה מסכום של חמישים גרוש ומעלה לשנה. בין שההכנסה באה מחו"ל בין 'מתוך העיר', בתקנות משנת 1729, שנתקנו על-ידי פקידי ירושלים בקושטא, הועלה המינימום של הכנסה שנתית החייבת במס של 10% ל-80 גרוש, ואילו בעל הכנסה נמוכה מזו 'יתפשר עם ממוני הק"ק על עריכתן כאשר יכשר בעיניהם, הכל לפי מה שהוא אדם ולפי חומר הנושא' - משלם המס היה נאמן בשבועה על הצהרת הכנסתו. בתקנות מאוחרות מדובר במס של עשרה אחוזים מ'בעלי בתים' ו'בעלי אומנויות' בלי הבדל גובה ההכנסה. כנראה הוענקו לאלמנות הנחות ממס הכנסה בשים לב לכך, שהכולל היה יורש את עיזבונן אחרי מותן. לפי תקנה שלא פורש תאריכה, היו 'נשים שבאו לשכון כבוד פה עיר הקודש', פורעות מס שמונה למאה מהכנסה מחו"ל של מאתיים גרוש ומעלה, חמשה למאה מהכנסה פחות ממאתים, ואילו בעלות הכנסה פחות ממאה גרוש לשנה היו פטורות מכל מס הכנסה.

 

"ולא ייקח את כספו  ויסתלק מהעיר"

"לפי אותו השיקול של משפט הירושה של הכולל, נקבע מס הנישואין לאלמנות. מאלמנה הנישאת, וכן מגרושה וחלוצה שנישאה, נגבה מס נישואין בשיעור עשרה אחוז מן הנדוניה. במשך הזמן תיקנו, שאלמנה שיש לה יורש 'פה עיר הקודש' חייבת בנישואיה במס 5% ואם אין לה יורש !(% מס. בשנת 1803 הועלה מס הנישואין מאלמנה שאין לה יורש לשיעור 20%. הכולל היה גובה פיצויים בעד הפסד שהגיע להכנסותיו מחמת עזיבת העיר על-ידי תושב הקהילה. מי שעוזב את ירושלים 'בין לצאת לחו"ל, בין לשאר מקומות בא"י, חייב היה לפרוע לכולל מסים בעד שלוש שנים. בתקנה משנת 1801 הוטל על מי שרצה לעקור את דירתו מירושלים מס כולל בשיעור ששה אחוזים מנכסיו בארץ ובחו"ל. גם מי שלא עזב את ירושלים, אלא כדי להשתטח על קברי האבות 'לשכם או לחברון', חייב היה 'שיפרע להכולל' קודם.  (רפאל מאהלר, "דברי ימי ישראל", כרך ד', עמ' 168)

 

 

"כספי הצדקה מוקפאים  ומתפרנסים על ידי ה"ספרדים"

"יחד עם פעולותיהם לארגונה של קהילת ירושלים פנו הפקידים והציעו את עזרתם לחידושו של ק"ק אשכנזים. ידוע לנו על חליפת מכתבים בין פקידי ירושלים בקושטא וורטהיים (מזכיר במכתבו אגרת מר' חיים קמחי חבר ועד הרבנים בקושטא למען ארץ-ישראל, על מצב האשכנזים בירושלים. ירושלים, לונץ, שם, עמ' 42) בעניין ה'פשר' של האשכנזים עם הערבים, הם רצו בוודאי לחסל את פרשת החובות של האשכנזים בעת אחת עם מאמצם להשיג 'פירמאן' בעד חובות הספרדים, באותו זמן שיצא השליח מטעם הסולטאן לירושלים, לשם בירור שיעור החובות, בשנת תפ"ז [1727], החליפו הפקידים גם אז מכתבים עם וולף ורטהיים מווינה. ר' חיים קמחי שלח אליו מכתב על מצב האשכנזים והצורך לבוא לעזרתם. הקהילות האשכנזיות בגולה לא שלחו את הכספים שבידם והיישוב האשכנזי בירושלים הוסיף להתקיים בחסותה של הקהילה הספרדית, שעליה היה לכלכל גם את האשכנזים. מלבד זה היו האשכנזים חייבים לספרדים חלקם במס, עוד מלפני ביטולו של הקהל, 'ובכל זאת אחינו בני אשכנז לא שתו את לבם שאת במשא לא על השנים שעברו ולא על החובות שפרעו בעצם לאלי הארץ... ואף על ההווה ידיהם משוכות' (אגרת כט) בשנת תצ"ה [1735] הזהירו פקידי ארץ-ישראל בקושטא את הקהילות האשכנזיות בגולה, שאם יוסיפו להתעלם ממצבם של האשכנזים בירושלים תכרע גם הקהילה הספרדית בעול החובות וההוצאות ותהרס אף היא... על פנייתם של פקידי קושטא לא נתקבלה כל תשובה. (פרופ'  מ. בניהו, "קהל אשכנזים בירושלים", "ספונות", ב', עמ' קנט)

 

 

"כספי הצדקה של יהדות אשכנז התגלגלו לאוצר בית הבסבורג!"

"...בינתיים פשט הבנקאי ר' וולף ורטהיים את הרגל בשנת תצ"ב (1732) לאחר  שנסיך בווריה לא שילם לו את חובותיו. אולם כשחזר לאיתנו החזיר את כל הסכום שהיה מופקדבידו לשם ארץ-ישראל בצרוף רבית, ולאחר מותו נוסדה מהסכום הזה קרן-קיימת, שהופקדה באוצר הקיסר ושפירותיה יוקדשו לקהילות ירושלים חברון וצפת, ויחולקו מדי שנה בשנה ע"י ציר אוסטריה בקושטא. הקרן, שהייתה מכונה 'הקרן הירושלמית', הייתה קיימת עד סוף מלחמת-העולם-הראשונה, ואבדה יחד עם בית-המלכות של הבסבורג.      (יערי,"שלוחי א"י", עמ' 337)

 

סמוך ליציאתה של שיירת ההוזים המרחפים של יהודה "החסיד", להקביל את פני שבתי צבי הקם לתחיה, נתקעה ספינתם של עולים מהמע'רב בחוף הלבנוני. והעולים ללא עזרה, סוכנות ואדמ"ורים, מתיישבת בכוחות עצמה בדיר אל קמר וחצביה, יצחק בן צבי מספר:

 

 

יצחק בן-צבי ב"שאר ישוב: "היישוב היהודי בדיר-אל-קמר ביזמתם והאמצעיהם של המערבים";

 

"המיסיונר יוסף וולף שביקר את דיר-אל-קמר ביום 19 לפברואר 1822, מזכיר שני שמות של יהודים, את היהודי העשיר בכור אהרן ערבי, ויהודי אחר בשם שאול הכהן ארזי, אף סופר לו במקום, כי יש בעיר שבע משפחות יהודיות, המתגוררות שם למעלה משלוש מאות שנה, כלומר מזמן כיבוש התורכים. וולף מספר שיהודי דיר-אל-קמר שמחו לשמוע אותו מדבר עברית.

"... לפי דבריהם נוסד הישוב היהודי בדיר-אל-קמר אך ורק על-ידי יהודי המערב (כלומר צפון אפריקה), שהיו מהגרים מארצם לרגל סיבות שונות, ומהם באו מזמן לזמן ללבנון.

 

"משפחת צרור, למשל, שהיא ענפה ורבת אוכלוסין, באה ללבנון מן המע'רב, לדברי צרור, לפני 220 שנה, בערך, וחשבונו עמו: שבעים שנה ישבו בבעלקין (עיירה נוצרית הסמוכה לדיר-אל-קמר), משם עברו לדיר-אל-קמר, ושכנו בה 80 שנה, עד שנת 1860. נמצא שהם הגיעו ללבנון בשנת 1710. ... גם משפחת זיתוני וחביה באו באותה תקופה לבעקלין, אולם הם לא הגיעו אליה ישר מהמערב אלא דרך חצביה.

"גבורת יהודי דיר-אל-קמר, אומץ לבם וחוסנם הגופני היו למשל בפי הבריות, והכינוי 'דיראני הוא' (דיראני - איש דיר-אל-קמר) היה שם נרדף לגיבור. ...       (בן-צבי, "שאר ישוב", עמ' 441/4)

 

 

"ותשליך עליו בכלי המשחית  וימת לעיניה"

"מכל העדויות אין לראות מה היו מעשיהם של יהודי דיר-אל-קמר ועל מה הייתה פרנסתם. על כך יש לנו עדות מעניינת מתקופה מאוחרת יותר. ר' יהוסף שווארץ, מספר על יישוב יהודי איתן היושב מזמן רב בלבנון ועוסק בחקלאות ואלה דבריו:

 

"'בשלושה מקומות בהר הלבנון נמצאים מבני עמנו, היינו בטראבלוס [טריפולי], בדיר-אל-קמר (נמצאים בערך שמונים בעלי בתים, רובם סוחרים ובחצביא [בערך שלושים]. והם אהובים מאד לאנשי דורסי, והם אנשים חזקים אנשי חיל ועובדי אדמה. כמו גויי ההר. גם בנותיהם רועות צאן, עם קשת ורומח בידיהן ללחום עם חית השדה ואורבים. זה עשרים שנה [ב-1825] יצאה נערה יהודית מעיר חצביא עם צאנה השדה, וקשתה במתנה, והנה בא ישמעאלי אחד לענותה, כי בשדה מצאה ואין מושיע לה. ותזהיר אותו לאמר: אל תגע בי כי מות תמות. ולא שמע אליה, ותקם ותשליך עליו בכלי המשחית ומת לעיניה. וכאשר בא הדבר לפני השופטים ויהללו בשערים מעשיה'.

 

"דברי ר' יהוסף שווארץ מעידים על יישוב העוסק גם בחקלאות ובמרעה-צאן, הוא ובניו ובנותיו. אולם ניכר שעיקר מחייתם של יהודי דיר-אל-קמר לא היה על עבודת האדמה ('רובם סוחרים'), אבל עצם העובדה שהם היו בעלי קרקעות וכרמים זיתים וגפנים ועסקו בחקלאות - אינה מוטלת בספק. ועוד בשנת 1865 מספר בעל המכתב ב'לבנון' שיהודי העיר הזאת, בעזבם את מקומם לרגל מאורעות שנות 1859-1860, מכרו את כל שדותיהם וכרמיהם לשכניהם הנוצרים. מלבד החקלאות עסקו היהודים במלאכה, במסחר ובהלוואות.

 

"תעשיית סבון, משי והפקת ברזל"

 

"היהודים היו קונים עדרי צאן שלמים מן הדרוזים ומן הבדוים שבהרי חורן, בני מאה ראש וגם בני 500 ראש, ומפקידים אותם בידי חמרים ערבים בסביבות דיר-אל-קמר, אולם מקור עשרם העיקרי היה לפי דברי א. זיתוני, מגידול תולעת המשי. ...

"ממקור אחר אנו שומעים, שגם תעשית הסבון הייתה מסורה במונופולין לאביו-זקנו של א. זיתוני, ושהיהודי הנ"ל ביחד עם שותפו היהודי היו מספקים סבון לכל תושבי הלבנון. ...

"שעבן צרור מספר, שאביו-זקנו היה נאמנו היחידי של האמיר בשיר, והיה מאסף בעבורו את מעשר המשי ויתר התוצרת, והיה חביב מאד על האמיר בעבור ישרו וגבורתו. הר' יהוסף שווארץ אומר (בדברו על המתכת) ש'ברזל נמצא בהר הלבנון במחוז עיר דיר-אל-קמר, והיהודים יושבי העיר ההיא שוכרים מהאמיר את כל ההרים האלה ומצרפים שם ועושים שם ממנו ברזלי פרסאות הסוסים וכו' הנשלחים בכל הארץ'.

"על גבורתם של יהודי דיר-אל-קמר התהלכו סיפורים רבים. ר' יהוסף שווארץ מספר, על מעשה גבורתם של בני דיר-אל-קמר וחצביה במלחמות האמיר בשיר, שבא לעזרתו של עבדאללה פחת עכו בשנת 1831.

"זקני דיר-אל-קמר מוסרים שבזמן הרעש בצפת (1837) שלחו החכמים מצפת לדיר-אל-קמר שיחושו ויבואו לעזרתם. הלכו 35 בחורים מזוינים מישראל; באו לצפת ועזרו לפינוי המפולת, אספו את ההרוגים והביאום לקבר ישראל, וכנראה שאף הושיטו עזרה חומרית לנגועים.  (בן-צבי, "שאר ישוב", עמ' 449/51)

 

 

"... המעשה בבחורה היהודיה הגיבורה מחצביא אירע בשנת 1825. כשש שנים אחרי זה השתתפו אנשי חצביה היהודים, יחד עם אנשי דיר-אל-קמר, בכיבוש צאנור. מספר המשפחות היהודיות שישבו בחצביה באותה תקופה הגיע לשלושים. ...

"יהודי חצביה עסקו לא רק במסחר כי אם גם בעבודות-אדמה ובגידול צאן. בזה נבדלו מהיהודים תושבי הערים הגדולות, דמשק, חלב, צידון ובירות. הם דמו בזה ליהודי דיר-אל-קמר ומוכתארה בלבנון, פקיעין, שפרעם, וכפר-יסיף בא"י. ואמנם יהודי חצביה התחתנו ביהודים הפלאחים מהכפרים הנ"ל.     (בן-צבי, "שאר ישוב", עמ' 449)

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות