העבר היהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

שבטי ברברים פושטים על אירופה ומחריבים את רומא

 

התגבשות מחדש של עמי אירופה: שטף שבטים מקדמת אסיה פושט על אירופה, משמיד את תושביה המקוריים והאחד את משנהו;

 

"הגותים טענו כי צור-מחצבתם בדרום שוודיה ואייה; קרוב לודאי שהיו ילידי חבל הויסלה. מכל מקום התפשטו דרומה-מערבה אל הדנובה, מקום שם נודעו בשם ויזיגותים, ובתור אוסטרוגותים השתקעו בין הדנייסטר והדון. בלב אירופה - בין תחומי הויסלה, הדנובה והרהיינוס - נעו שבטים חסרי-מנוח שעתידים היו לשנות את פני המפה ולעצב מחדש את אומותיה: תורינגיים, בורגונדיים, אנגלים (Angles), סכסונים, יוטים, פריזיאנים, גפידים, Gepidae  קואדים, וונדאלים, אלמאנים, סואבים, לומברדים פראנקים מול הנחשולים האתניים הללו לא הייתה לאימפריה כל חומת-מגן חוץ מאשר בבריטניה, זולת מצודה וחיל-מצב אקראי בצדי דרכים. (וויל דוראנט, "תולדות התרבות", ניומן, תשכ"ה, א' עמ' 17)

 

"בשנת 401 פלש אלאריק לאיטליה ובדרכו בזז את האוכלוסייה. אלפי פליטים נהרו למילאנו ווארונה ומשם נסו לרומא. האיכרים מצאו מקלט בערי-חומה ואילו העשירים ביקשו לעבור בדרך הים לקורסיקה, סרדיניה או סיציליה.- - ורק מתן שוחד ראוי להתכבד מיד הונוריוס שכנע את אלאריק לעזוב את אדמת איטליה.

 "בקרוב אלאריק אל מילאנו ביקש הקיסר הפחדן להעתיק את בירתו לגאליה. עתה תר אחר מקום בטוח מזה ומצאו בעיר ראוואנה, אשר מפאת הבצות סביבה, נבצרה הגישה אליה בדרך-היבשה, ומפאת השרטונים גם בדרך הים. אך הבירה החדשה רעדה לא פחות מקודמתה בשעה שהוליך הברבארי רדאגסיוס מחנה בן מאתיים אלף אלאנים, קואדים, אסטרוגוטים וונדאלים אל מעבר להרי-האלפים והסתער על העיר פלורנציה אשר עמדה בגדולה. ... (וויל  דוראנט, "תולדות התרבות" , א, עמ' 21)

 

"בשבת 433 לערך מת המלך ההוני רואה והוריש את כס-מלכותו לאחייניו בלאדה ואטילה. בסביבות שנת 444 נהרג בלאדה - יש אומרים בידי אטילה - ואז משל אטילה ('אבא-זוטא' בלשון הגותים) על שבטים שונים מצפון לדנובה, מן הדון ועד הריינוס. ההיסטוריון הגותי יורדאנס מתאר אותו תיאור שאין אנו יכולים לדעת את מידת דיוקו:

"הוא האיש אשר יולד לזעזע עמים, האיש אשר הפיל את חתיתו על עולם ומלואו בשמועות אשר נפוצו אודותיו. גאה היה בהילוכו, מזוור עיניו אנה ואנה למען תעדנה תנועות גופו על רהב נפשו. את המלחמה אהב בכל מאודו אך במעש כבש את יצרו. גיבור-עצה, חנון לנכנעים ונוטה חסד לבאים תחת חסותו. קצר-קומה היה, חזהו רחב, ראשו גדול, עיניו קטנות וזקנו דליל ושיבה זורקה בו. חוטמו השרוע וחזות-פניו הכהה העידו על צור-מחצבתו.

"עתה, בשנת 444, היה אטילה האיש החזק באירופה. הקיסר המזרחי תיאודוסיוס השני והקיסר המערבי ולנטיניאנוס הרימו לו מס מפני דרכי שלום, וכלפי אומתם טענו כי אין אלה בלתי אם שלמונים למלך בן-חסות. מאחר שהיה לאל-ידו להוציא למערכה חצי מיליון איש לא ראה אטילה כל מניעה להשתלט על אירופה והמזרח התיכון כולו. בשנת 441 חצו מצביאיו וצבאותיו את הדנובה, לכדו את סירמיון, סינגידונון (בלגראד), נאיסוס (ניש) וסארדיקה (סופיה) ואיימו על קונסטנטינופול עצמה. תיאודוסיוס השני שלח נגדם צבא אשר נחל תבוסה, והאימפריה המזרחית זכתה בשלום רק במחיר מס שנתי מ-700 ועד 2100 ליטראות זהב. בשנת 447 חדרו ההונים לתראקיה, תסאליה וסקיתיה (דרום-רוסיה), שדדו שבעים ערים וכבשו אלפי-אדם לעבדים. השבויות נוספו על נשי השובים וכך החלו דורי דורות של עירוב-דמים אשר בגללו ניכרים עד היום התוואים המונגולים הרחק-מערבה עד בוואריה. פשיטות הוניות אלו החריבו את הבלקנים למשך 400 שנה ורבות בשנים חדלה הדנובה מהיות נתיבת-סחר ראשית בין המזרח והמערב, והערים על גדותיה נשמו מאין יושב.

"בשנת 451 שם אטילה פעמיו אל הריינוס עם חצי מיליון איש, שסס ושרף את טריאר ומץ והכריע לטבח את תושביהן. פלצות אחזה את כל גאליה: הפעם לא היה לה עסק עם לוחם בן-תרבות כיוליוס קיסר, עם פולש נוצרי ויהא גם אריאני -כגון אלאריק וגייזריק; הפעם ירד עליה ההוני הנורא והאיום, אותו dei flagellum אשר נועד להעניש את הנוצרים ועובדי-האלילים כאחד על אשר נאה דרשו ולא נאה קיימו...    (וויל דוראנט, "תולדות התרבות", ניומן, תשכ"ה, א' עמ' 30)

 

 

"... אם נאמין לדברי פרוקופיוס, נשאה אבדוקסיה חן בעיני גייזריק לא פחות מחינה של הונוריה בעיני אטילה. להיענותו של גייזריק היו טעמים ונימוקים: שוב התעשרה רומא על אף פשיטתו של אלאריק ומאת הצבא הרומאי נבצר להגן על איטליה. המלך הוונדאלי הפליג לדרך עם צי שאין לנצחו (455)...

 

"... ארבעה ימים תמימים הופקרה העיר [רומא] והייתה לבז; כנסיות נוצריות לא נפגעו אך כל אוצרות-המקדשים שנותרו לפליטה נלקחו אל ספינות-הוונדאלים. שולחנות-הזהב, המנורות בעלות שבעת הקנים ושאר כלי-קודש מבית-המקדש בירושלים אשר הביא טיטוס לרומא לפני ארבע מאות שנה, נלקחו עם שאר המלקוח. כל המתכות היקרות, העדיים  והרהיטים נחמסו מארמון-הקיסר ומבתי-העשירים,  אם רק נותר בהם בז לפליטה. אלפי שבויים נכבשו לעבדים, נשים נקרעו מעל בעליהן, הורים מעל ילדיהם...

 

"עתה היה מעשה התוהו-ובוהו באיטליה שלם. יובל-שנים של פלישות, כפן ומגיפה הותיר אלפי חוות הרוסות ואלפי אקרים בלתי-מעובדים, לא מדלדול האדמה אלא מדלדול האוכלוסייה. אמברוזיוס הקדוש (ס. 420) קונן על חורבנן ושממונן של בולוניה, מודאנה, פיאצ'נצה, האפיפיור גלאזיוס (ס. 480) תיאר אזורים גדולים בצפון-איטליה והנה אין בהם כמעט נפש-אדם חיה. רומא עצמה נצטמקה מ- 1,500,000 נפש עד 300,000 נפש. וכל זאת תוך מאת-שנים בלבד! כל ערי-האימפריה הפורחות התרכזו עתה במזרח. הקמפאניה סביב רומא, שהייתה פעם עשירה בחוילות וחוות פוריות, נעזבה למען ביטחון הערים הבצורות, והערים גופן התכווצו עד ארבעים אקרים למען יקל להקים סביבן חומות מגן.   (וויל דוראנט, "תולדות התרבות", ניומן, תשכ"ה, א' עמ' 32)

 

 

"תוצאות הכיבוש הברבארי היו רבות לבלי ספור. מבחינה כלכלית היה פירושן שיבה אל הכפר. מחייתם של הברבארים הייתה על יוגבות, מרעה, ציד ומלחמה ועדיין לא למדו כל אותן סביכויות-מסחר שבזכותן שגשגו הערים; אחר ניצחונם בטל למשך שבע מאות שנים צביונה העירוני של הציביליזציה המערבית. מבחינה אתנית הביאו עמן הנדידות הללו עירוב חדש של סממנים גזעיים - עירוי ניכר של דם גרמני לאיטליה, גאליה וספרד ודם אסיאתי לרוסיה, הונגריה ומדינות הבלקן...      (וויל דוראנט, "תולדות התרבות", ניומן, תשכ"ה, א' עמ' 33)

 

 

קרל הגדול חרב תורן של הכנסיה

 

"בשנת 771 מת קרלומאן השני וקרל נעשה מלך יחיד בגיל עשרים-ותשע. מקץ שנתים פנה אליו האפיפיור אדריאנוס השני בקריאת-עזרה דחופה נגד דזידריוס הלומברדי אשר פלש למדינתיו. קרל הגדול צר על פאויה ולכדה. נטל לעצמו את כתר לומברדיה, אישר את 'מנחת פפין' וקיבל עליו את תפקיד מעוזה ומגינה של הכנסייה הנוצרית בכל סמכויותיה החילוניות. בשובו לעיר-בירתו אאכן החל בסדרה של חמשים-ושלשה מסעי-מלחמה - אשר כמעט את כולם ניהל בראש צבאותיו - כדי ליישר את הדורי ממלכתו על ידי כיבוש באאריה וסכסוניה והכנסתן תחת כנפי הנצרות;- - הסכסונים שבגבולו המזרחי היו עובדי-אלילים אשר העלו פעם באש כנסיה נוצרית וערכו פשיטות-אקראי אל תחומי גליה. עילות אלה  הספיקו לקרל הגדול לערוך שמונה-עשרה מערכות-קרב - (772-804). בידי הסכסונים המנוצחים נתן קרל הגדול את הברירה בין טבילה ומיתה - ופקד לכרות ביום אחד את ראשיהם של 4.500 מורדים. אחר הדברים האלה עשה דרכו לתיאונויל לחוג את הולדת הנוצרי.    (וויל דורנט, "תולדות התרבות", כרך 7, עמ' 389) (מ. גבאי, "משעבד", עמ' 139)

 

ודפי ההיסטוריה מלאים מסעי-צלב, ומשלחות עונשים, שיסוי עמים לטבוח אח-את-אחיו, והרבה נחלי דם. אך רק את היהודים רדפה הכנסייה במשך מאות שנים, טבחה ושרפה אותם על שתלו את ישו בן האלהים.לכנסיה עמד צבא של נזירים מכל עם ולשון, שחלקם עינה בצום נפשו,  ויתר על מנעמי החיים וחי בצניעות מיגיע כפיו, ואחרים, שלא היו מעטים הקדישו לגאולת נפשם של כופרים, משבט הטרובדורים בדרום צרפת שהוכחד, ועד שריפתו של הויס, דיקן אוניברסיטת צ'כיה.

 

יהודים ראשונים באירופה

על-פי הזמנתו של קרל הגדול

 

היסטוריונים "ציונים" שקי בלוף ומרמה, העמידו יהודים מול יהודים. יהודי בבל מול יהודי א"י, יהודי בגדאד נגד הכורדים, את יהודי המזרח הרוסי שעשו מהם אשכנזים, נגד יהודי אשכנז המשומדים, אף שידעו שיהדות אשכנז הם צאצאיהם של אותם יהודים מבבל, שהגיעו בשנת 780 לסה"נ, ע"פ בקשתו של קרלוס הגדול מהארון אל-רשיד, ורבי מכיר וחסידיו נתקבלו בוודאי כבני אצולה.

כתב הראב"ד:"והמסורת היהודית מצידה מספרת: 'והמלך קרלייש שלח למלך בבל, שישלח מן היהודים אשר לו מזרע המלוכה, מבית דויד, והוא שמע לו ושלח לו אחד משם, גדול וחכם, ושמו ר' מכיר*), והושיבו בנרבונה עיר הגדולה ונטעו שם ונתן לו אחוזה גדולה שם..' (הוספות ל'ספר-הקבלה'. של הראב"ד). בעלי התוספות היו צאצאיו של רבי מכיר, המתייחס לבית דוד, שנקראו 'מלכי היהודים'.  רבינו תם ואחיו רבי מכיר, עוד נודעו כמלכי היהודים.

 

 

אבן חורדאדבה, הגיאוגראף של ראשית המאה התשיעית מספר על סוחרים יהודים מעיראק, שאחר הכיבוש המוסלמי קיבלו אחוזות בדרום צרפת: 

    יהודי דרום צרפת סוחרים

בין מזרח ומערב

 "...המדברים ערבית, פרסית, יוונית, פרנצית, ספרדית וסלבונית. הם נוסעים ממערב למזרח וממזרח למערב, ביבשה ובים. מן המערב הם מביאים סריסים, שפחות, נערים, ברוקדות, עורות בונה, פרוות נמיות ושאר פרוות וחרבות. הם מפליגים מפרנציה שבמערב הים התיכון ועולים בחוף פארמה, ומשם מעבירים את סחורתם על דבשות גמלים לקולזום, מרחק עשרים וחמשה פרזנג. משם הם מפליגים בים המזרחי (האדום) מקולזום לאל-ג'אר ולג'ידה, והלאה לסינד, הודו וסין. מסין הם מביאים בחזרה מושק, אהלים, כופר, קנמון ואחרים ממוצרי האזורים ההם, וחוזרים לקולזום. אחר הם מעבירים אותם לפרמה ומפליגים שוב בים המערבי. מהם מפליגים עם סחורותיהם לקונסטנטינופול, ומוכרים אותן ליוונים, ומהם מביאים אותן אל מלך הפרנצים ומוכרים אותן שם.

 "פעמים הם מביאים את סחורותיהם מארץ הפרנצים על פני הים המערבי ופורקים באנטיוכיה. משם הם נוסעים דרך שלושה ימים ביבשה לאל-ג'אביה, וממנה הם מפליגים במורד הפרת לבגדאד, ומשם במורד החדקל לאובילה, ומאובילה לעומאן, סינד, הודו וסין...  (ברנרד לואיס, "הערבים בהיסטוריה", עמ' 87)

 

הנסיגה בהתפתחותם התרבותית של יהדות אשכנז, במאות ה-15-10 באה עקב ביסוס השלטון הפיאודלי, והפיכת הברברים למגיני הנצרות. הקנאות הדתית-נוצרית והבערות של סביבתם, היא שהצמיחה, כארבע מאות שנים לאחר מכן את איש הקבלה וההזיה המשיחית, רבי שלמה "אשכנזי" ממנפוליה, שציפה לבואו בכל רגע, וברוב חכמתו הוא החרים  את מורה  נבוכים ושאר ספרי  משה בן מימון. זהו ההבדל והשוני בין עולם האסלאם, שאפשר חופש מחשבה ויצירה, לבין הבערות ודיכוי רוח האדם, עד כדי התאבנות, שהשליטה הכנסייה הנוצרית, וכדוגמתו מדיניותו של  שלטון הקהל במזרח אירופה.

 

 

ברוצקוס ה"ציוני" עשה שינוי קטן, הוא מחק את יהודי עיראק ובמקומם רשם יהודי רגנסבורג,  וקיוב. מדוע? כדי להציב את יהודי עיראק במשבצת של המפגרים.

יהודים אנשי העולם הגדול

מסחר ממערב אירופה ועד סין

 

 "ההופעה הראשונה של יהודים מאירופה המערבית ברוסיה הקיובית קשורה בהתפתחות מסחר השיירות היהודי בין מערב ומזרח. - - אחת מהן הייתה דרך הצפון ממיינץ דרך רגנסבורג, פרג, קראקא וארצות הסלאבים, עד לאיטיל  ליד שפך הוולגה, והלאה לטורקיסטאן ולסין. דרך יהודית זאת תוארה, כמפורט למעלה, על ידי אבן חורדאדבה בשנת 847 - - יהודי רגנסבורג וקיוב היו בימים ההם הספקים הראשיים של תבלין ומשי מהמזרח לאירופה המערבית. דרך הסוחרים היהודים במאה השתים עשרה מתוארת יפה בספרו של ר' פתחיה, שעבר מרגנסבורג לפראג, לקראקא ולקיוב, דרך ערבות הפולובצים, לטאמאן, ומשם דרך הים לטרפזונד, והלאה לנציבין ולבגדאד. (יוליוס ברוצקוס, "העבר", כב, עמ' 292-3)

 

 

 

על התאבנות המחשבה היהודית באשכנז, כתב גרץ: מאז רבנו גרשם, ש"הוא ואחיו רבי מכיר**)הביאו את חכמת-התלמוד מנרבונה לגדות הרינוס", שם שרתה העבדות והבערת, ו"היהודים האשכנזים לא היו יותר משכילים מהנוצרים". (גרץ, ד', עמ' 30),

*) והחכם מכיר מזרע המלוכה לא נסע בגפו להתייצב בפני קרלוס הגדול. ואין ספק שנלוו אליו מאות תלמידיו וחסידיו, שמשכו אחריהם עוד בני משפחה וקרובים

**) רבנו גרשום ואחיו רבי מכיר הם צאצאי רבי מכיר, שהגיע לנרבונה עם חסידיו ותלמידיו, לבקשת קרלוס הגדול לפני כ-300 שנה, כאשר נמנו על אצולת יהדות בבל, שנשאה את לפיד הדעת והקדמה בעולם

 

"ההופעה הראשונה של יהודים מאירופה המערבית ברוסיה הקיובית קשורה בהתפתחות מסחר השיירות היהודי בין מערב ומזרח. - - אחת מהן הייתה דרך הצפון ממיינץ דרך רגנסבורג, פרג, קראקא וארצות הסלאבים, עד לאיטיל  ליד שפך הוולגה, והלאה לטורקיסטאן ולסין. דרך יהודית זאת תוארה, כמפורט למעלה, על ידי אבן חורדאדבה בשנת 847 - - יהודי רגנסבורג וקיוב היו בימים ההם הספקים הראשיים של תבלין ומשי מהמזרח לאירופה המערבית. דרך הסוחרים היהודים במאה השתים עשרה מתוארת יפה בספרו של ר' פתחיה, שעבר מרגנסבורג לפראג, לקראקא ולקיוב, דרך ערבות הפולובצים, לטאמאן, ומשם דרך הים לטרפזונד, והלאה לנציבין ולבגדאד. עקבות יהודי המערב ניכרים גם בקיוב, ששם נתחבר בשנת 1124 פירוש לתנ"ך ברוח בעלי התוספות בצרפת. בשנת 1181, אנו מוצאים בקיוב את הרב משה, שלמד מפי רבנו תם ברמרו (צרפת). הרב מקיוב מוסר, באמצעות סוחרים, שאלות בהלכה של רבני המערב לראש הישיבה בבגדאד, שמואל בן עלי. ...  (יוליוס ברוצקוס, "העבר", כב, עמ' 292-3)

 

    יהודי דרום צרפת סוחרים

בין מזרח ומערב

 

אבן חורדאדבה, הגיאוגראף של ראשית המאה התשיעית מספר על סוחרים יהודים מעיראק, שאחר הכיבוש המוסלמי קיבלו אחוזות בדרום צרפת:  "...המדברים ערבית, פרסית, יוונית, פרנצית, ספרדית וסלבונית. הם נוסעים ממערב למזרח וממזרח למערב, ביבשה ובים. מן המערב הם מביאים סריסים, שפחות, נערים, ברוקדות, עורות בונה, פרוות נמיות ושאר פרוות וחרבות. הם מפליגים מפרנציה שבמערב הים התיכון ועולים בחוף פארמה, ומשם מעבירים את סחורתם על דבשות גמלים לקולזום, מרחק עשרים וחמשה פרזנג. משם הם מפליגים בים המזרחי (האדום) מקולזום לאל-ג'אר ולג'ידה, והלאה לסינד, הודו וסין. מסין הם מביאים בחזרה מושק, אהלים, כופר, קנמון ואחרים ממוצרי האזורים ההם, וחוזרים לקולזום. אחר הם מעבירים אותם לפרמה ומפליגים שוב בים המערבי. מהם מפליגים עם סחורותיהם לקונסטנטינופול, ומוכרים אותן ליוונים, ומהם מביאים אותן אל מלך הפרנצים ומוכרים אותן שם.

"פעמים הם מביאים את סחורותיהם מארץ הפרנצים על פני הים המערבי ופורקים באנטיוכיה. משם הם נוסעים דרך שלושה ימים ביבשה לאל-ג'אביה, וממנה הם מפליגים במורד הפרת לבגדאד, ומשם במורד החדקל לאובילה, ומאובילה לעומאן, סינד, הודו וסין...                                          (ברנרד לואיס, "הערבים בהיסטוריה", עמ' 87)

 

יהודי פרס, עיראק וסוריה שהתישבו בדרום צרפת בעקבות כיבושי האסלאם, היו אנשי העולם הגדול. שמונים שנה אחר התישבותם בדרום צרפת, עוד דברו ערבית, פרסית, יוונית, ספרדית וכו'. הם היו נושאי התרבות בין שבטי הברברים הפראים, קיבלו את חסות השליטים והיוו חולית קשר בין הנצרות והאסלאם. יחסו האוהד של קרל הגדול עודדה אותם להתיישב בערי הברברים ורמיזה, שפאייר מינץ ואחרות. הנסיגה בהתפתחותם התרבותית באה עקב ביסוס השלטון הפיאודלי, והפיכת הברברים למגיני הנצרות. הקנאות הדתית-נוצרית והבערות של סביבתם, היא שהצמיחה, כחמש מאות שנים לאחר מכן את איש הקבלה וההזיה המשיחית, רבי שלמה פטיט ה"אשכנזי" ממנפוליה, שציפה לבואו בכל רגע, וברוב חכמתו הוא החרים  את מורה  נבוכים ושאר ספרי  משה בן מימון. זהו ההבדל והשוני בין עולם האסלאם, שאפשר חופש מחשבה ויצירה, לבין הבערות ודיכוי רוח האדם, עד כדי התאבנות, שהשליטה הכנסייההנוצרית, וכדוגמתו מדיניותו של  שלטון הקהל במזרח אירופה.    (וויל  דוראנט, "תולדות התרבות", ז', עמ' 376)

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות