האשכנזים והיהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

 רבי דוד סובב בארץ 1824

ברעש אדמה חזק ב1.1.1837 נהרסו שתי ערי הקודש צפת וטבריה ונהרגו כמה אלפי נפשות. הניצולים שנשארו ללא בתיהם ורכושם, הניצולים נתקבלו כאן בסבר-פנים ונתמכים ביד נדיבה ע"י היהודים כאן. - מאגרת ר' יהוסף שווארץ מירושלים לאחיו

 

 

מסעות ר' דוד דבית הלל; סובב בארץ בשנת 1824, קרוב לודאי לשם שנור, ורשם את הישובים בהם נמצאו יהודים ולהלן: יהודים יושבים בשכם, פקיעין, שפא-עמר, כפר יאסיף וכו':

 

האשכנזים מדברים גרמנית איטלקית ואנגלית

 

"בירושלים עצמה יש למעלה משלשת אלפים משפחות יהודים, ילידי הארץ ואנשים שנתקבצו מכל קצוי העולם, ולהם חמשה בתי-כנסת, שלושה ליהודים ילידי-הארץ וליהודים שעלו מארצות שלטון מוסלמי, הקרויים בשם ספרדים, ושנים ליהודים אירופיים הקרויים אשכנזים, מלבד אלה יש להם חמשה בתי מדרש הקרויים בעברית 'ישיבות'. באשר ללשונות השגורות בפי היהודים, הרי הספרדים מדברים ספרדית, - יהודי א"י ויהודי צפון-אפריקה מדברים ערבית, והיהודים האירופים [רובם] מדברים גרמנית, מקצתם מדברים איטלקית ומקצתם אנגלית. כשספרדים ואשכנזים מזדמנים, הם מדברים ביניהם עברית                   (ר' דוד דבית הלל, יערי ,"מסעות א"י", עמ' 500)

 

 

"שכם היא עיר גדולה מוקפת חומה יפה, - - יש בה כעשר משפחות יהודים מילידי הארץ, ולהם בית-כנסת קטן, (עמ' 511); פקיעין שוכנת בעמק - יושבות בה כעשרים משפחות יהודים ילידי הארץ, רובם בעלי עדרי צאן ועזים, (עמ' 521); בעכו יש כעשרים וחמש משפחות יהודים, ולהם בית-כנסת, לשונם ערבית, אבל יש מהם השומעים ספרדית, מנהגיהם כמנהגי יהודי ארץ-ישראל בכלל...(עמ' 521); במרחק מסע שתי שעות לערך מעכו, בדרך לטבריה, נמצאת עיר קטנה ושמה שפאעמר, יש בה כעשרים משפחות יהודים עובדי אדמה ילידי הארץ... (עמ' 524); צפונית-מזרחית לעכו נמצא כפר-יאסיף, ובו כחמש עשרה משפחות יהודים ילידי הארץ, העוסקים בעבודת האדמה. " (א. יערי, "מסעות ארץ-ישראל", עמ' 500-528)

כך הוא ממשיך עם צידון, טריפולי לאדקיה וכו'

 

עשר שנים אחר ר' דוד עורך ר' מנחם מנדל מקמיניץ מסע בא"י ב-1833/4; מספרו "קורות העתים": בשכם גם מניין אשכנזים

בירושלים – ב-1833/4

עדיין לא נמצאו "אשכנזים"

 

בחיפה - פרינקין "...רק אין שם יהודים ממדינתנו, רק יהודים הנקראים פרינקין (ספרדים) (יערי, "מסעות א"י", עמ' 537); העיר הקדושה צפת אז (קודם הרעש) עיר גדולה, ונמצאו בה שני אלפים בעלי בתים, (עמ' 538); בשכם - ויש בה לערך ג' מנינים יהודים, שני מנינים ספרדים ומנין אחד המה אשכנזים, (עמ' 541); בירושלים נמצאו בערך שלושת אלפים יהודים, וחכם שלהם הוא הרב הגאון ר' יונה משה נבון (עמ' 541); חברון היא עיר גדולה, ויש בה יהודים שני כוללים, כולל ספרדים אחד, וכולל חב"ד אחד."            (א. יערי, "מסעות ארץ-ישראל", עמ' 537 והלאה)

 

 

ושוב - הישראלים ה"ספרדים" מבססים

את רבני ה"אשכנזים" בארץ-ישראל

 

באגרת ר' יהוסף שווארץ מירושלים לאחיו משנת 1837: "ניצולי צפת הגיעו ונתמכים ביד נדיבה";

 

"אני מקווה שהגיע לידך מכתבי האחרון מיום 17 בפברואר ש.ז. שבו הודעתיך בפרוטרוט על הרעש הנורא בשתי ערי הקודש צפת וטבריה וסביבותיהן ביום 1 בינואר - שבו נהרגו כמה אלפי נפשות. לפיכך לא אגע הפעם בעניין נוגה זה, שלזכרו נשפך דם לבי עד היום. רוב האומללים שניצלו בחייהם, אבל נשארו ללא צל קורה וללא רכוש, נתקבלו כאן בסבר-פנים ונתמכים ביד נדיבה ע"י היהודים כאן. (ר' יהוסף שווארץ, "אגרות א"י", א'. יערי, עמ' 370)

 

אשכנזים נתיני מדינות הנוצרים

פטורים לגמרי ממסים ומכל עול

 

"אנחנו הגרמנים, ובכלל כל הזרים שבאו מאירופה ואינם נתיני השלטון התורכי - הנקראים בלשון הארץ: פרנקו - פטורים לגמרי מהמסים הנזכרים ומכל עול כבד שמטיל הפחה על נתיניו. - - בפני בית-המשפט אני מופיע תמיד במלבוש גרמני, ואז מתיחסים אלי כאל פרנקו, ביחס מיוחד לטובה.

 

מפנים את הדיירים בפקודה

 - לשכן את הצבא

 

"- - וסידור הצבא נעשה בצורה דוחה זו: שני ימים לפני שעומד הצבא להיכנס לעיר, נכנס קצין ושני אנשים עמו לאחד הבתים, מתבונן בחדרים, וכשנראים הם בעיניו מתאימים לחפצו, מפקד הוא בקול המעורר חרדה, לפנות את כל הבית עד היום המיועד; וכך הוא הולך מבית לבית עד שמצא מקום לכל הצבא. המשפחה העלובה שנפגעה צריכה אפוא לעזוב את ביתה - לעתים קרובות למשך שנים - - - ביתי מצא, כנראה, חן בעיניהם, כי ביקרו בו אורחים בלתי-קרואים אלה, ועוקל על ידם; הוטל עלי לעזוב את דירתי, לרצוני או שלא לרצוני, אולם כשרמזתי להם שאני גרמני - פרנקו - התנצלו על טעותם ועזבוני בידידות. לאחר ימים אחדים נכנס הצבא לירושלים וביתי ניצל.

 

ופורצים לבתי-העיר

 וסוחבים ומגייסים לצבא

 

 "בצורה מקורית מגייסים כאן לצבא לפתע פתאום, ולעתים שתים-שלוש פעמים בשנה. בחצות-הליל חודרים קציני צבא אחדים לבתי העיר וסוחבים אתם את כל בעלי-הכוח שבבנים לצבא. דבר זה נמשך עד שנשלם כל מספר אנשי הצבא הנדרש מהעיר ההיא. כל אותם הימים סגורים שערי העיר גם ביום. ברחובות העיר עומדים משמרות כדי שלא יוכל איש להתחמק - וכל המתחמק נענש בענשים קשים. שונה סדר הגיוס בין תושבי הכפרים, קוראים את ראש הכפר (השיך) ומצוים אותו להביא מתוך אכריו מספר מסוים של גברים לצבא עד היום המיועד, ובאם לא יעשה כך, דמו בראשו. אין לתאר מה רבה הבהלה והיללה שסדר-גיוס זה מעורר בין תושבי העיר והכפר. "       (ר' יהוסף שווארץ, "אגרות א"י", א'. יערי, עמ' 377/8)                

 

 

מייסדים שלטון קהל אשכנזי בירושלים

 

"בשנת 1839 עלה לירושלים ר' זונדל סלאנט, ויבקשו ממנו עדת האשכנזים להיות להם למורה צדק קבוע. ויקבעו לו דירה בחצר הקהל, ברחבת ר' יהודה חסיד... ובשנת 1841 עלה לירושלים גם חתנו הגאון המפורסם ר' שמואל סלנט. הוא נתמנה למורה ודיין לעדת האשכנזים על פי פקודה מפקידים ואמרכלים בוילנא, וגם קבעו לו פרס שכר בטלה, וגם לו נתנה העדה דירה בחצר הקהל, סמוך לבית חותנו הגאון ר' זונדל  סלאנט... ובהיות הגאון ר' שמואל סלאנט צעיר לימים מר' ישעיה בורדקי, וגדול ממנו בתורה וחכמה, היה ר' ישעיה בורדקי עוין אותו, וגם את כל התושבים החדשים הנוטים אחריו. מיד אחרי בואו הושיב בית-דין צדק קבוע בבית אחד סמוך לביתו, ויהי הוא ראש בית-הדין, הגאון זונדל סלאנט המורה-צדק, ור' ישעיה בורדקי המנהל והמנהיג... וספרו שפעם אחת קפח הגאון ר' שמואל סלאנט (את בורדקי) בדבר הלכה ומרוב כעסו סטרו ר' ישעיה בורדקי על לחיו... אז נחלקה העדה לשתי מפלגות: מפלגת 'החצר' (ר' ישעיה בורדקי) ומפלגת 'החורבה' (ר' ש' סלאנט)."   (יהושע ילין, זכרונות א"י, א', עמ' 159)

 

 

רבני פולניה מקימים כולל

 "מדינה עצמאית"

 

"והיות כי הממונים בירושלים וגם הגבאים בוילנא לא שמו לב לתביעת הרבנים והנכבדים הפולנים - להעריכם ברשימת החלוקה והקדימה לפי ערכם ומעלתם בהתאמה לערך הרבנים והנכבדים הליטאים, למרות הכסף הרב הנשלח מפולניה לוילנא מדי שנה בשנה - נאספו כל ילדי פולניה היושבים בירושלים וישלחו לכל רבני ועשירי עריהם מכתבי תלונות ומחאות נמרצות על העוול אשר עושים להם הממונים בירושלים והגבאים בוילנא, לא נענו להם כפי רצונם ותביעתם. אז החליטו רבני פולניה להפרד מוילנא וליסד כולל בפני עצמם לאנשי מדינתם... ואת מורי-אבי [את ר' דוד טביא מלמזה] מנו למנהל וממונה ראשי בעיר הקודש ירושלים,  - -"      (יהושע ילין, זכרונות א"י, א', עמ' 160)                                       

                   

 

שלטון הקהל האשכנזי

 קובע את הכנסת צמיתיו

 

"בעת ההיא נפרדו כוללי האשכנזים הפרושים לפי מחוזותיהם, וכל הפרושים בירושלים, חברון, צפת וטבריה, היו לכולל אחד, ונקרא 'כולל וילנא', שם ישבו הפקידים והאמרכלים הראשיים שבחו"ל. כל הכספים אשר נקבעו בכל ערי רוסיה לטובת ישוב א"י, הנקראים כסף ר' מאיר בעל הנס', היו נשלחים לעיר וילנא, ומשם נשלחו הכספים להממונים שבירושלים לחלקם בין התושבים לפי הערכות הגבאים בוילנא, על פי הרשימות שקיבלו מהממונים בירושלים. שרשמו את כל בית-אב, מספר נפשותיו ויחוסו ומעשיו, כי ה'חלוקה' נחלקת על פי שתי מדרגות. האחת נקראת 'דמי נפש', אשר נתנת לפי מספר נפשות, והשניה נקראת 'דמי קדימה', אשר ניתנת לפי ערכו ויחוסו של כל ראש בית אב. לחלוקה השניה זוכים רק אותם 'בני עליה' הידועים להגבאים בוילנא, - -        (יערי, זכרונות א"י, א', עמ' 166)

 

 

רבני שלטון הקהל גילו את מכרה הזהב, יהודי ארצות האיסלאם הנדיבים, עם הלב והכיסים הפתוחים, שעזבו חיי רווחה, ללא רועץ ומציק, ועלו לחונן את עפרה, שעל אף  האמונה הלוהטת בגאולה בדרך נס, ובית-מקדש שירד משמים, עזבו מולדת אבות לקיים את הוראת רבי יהודה חי אלקלעי שפסק בעשור השלישי למאה הקודמת, שאין לסמוך על הנס בלבד, אלא שחייבים לדור בארץ ולעבד את אדמתה. יהודים תמימים אלה עם הענווה, להסתיר ולטשטש את דבר העזרה שהגישו לאחיהם בצרה, אהבת הארץ ורגש האחריות הלאומית, עם תרבות ואהבת לרעך כמוך ומאחיך אל תתעלם, שתרמו וחזרו ותרמו לשלושים כוללי רבני שלטון הקהל. אברהם בן יעקב ב"יהודי בבל בארץ-ישראל", מביא את ספורם של עשרות נדיבים בבלים שבנו בתי מדרש, בתי-חולים ומוסדות חסד לכל פרודי כוללי ה"אשכנזים" בכל ערי הקודש, על-פי לוחות השיש שהיו מוצבים בחזית הבניינים.

 

 

שחרור הצמיתים ב1864-, 97% מעמי רוסיה שנמכרו כצאן ביחד עם האדמה, כמעט ולא שינה את מעמדו של הצמית היהודי, המשועבד לשלטון הקהל, ורק התיקון בחוק משנת 1874, שעשה את האזרח ברוסיה הצארית ישות עצמאית, הוציא את היהודי משלטון החושך של שלטון הקהל. היהודי לא נזקק עוד לחתימתו של הרב על הפספורט, שיאפשר לו לבקר בעיירה סמוכה, או לעסוק במשלוח-יד מסוים, ולא דאג עוד לילדיו שיחטפו לשרות בצבא במקום "לומדי התורה". התוצאה הייתה הרת אסון ל"בני הגבירה", שאיבדו את העדרים, מקור מחייתם,  ולא היו מורגלים בעבודה או יצירה שתבטיח את קיומם. אלפים היגרו לא"י והגדילו בתמידות את הישוב ה"אשכנזי". בניהם של רבנים מחוגי שלטון הקהל שנחשפו ל"השכלה", פנו אל המלמדות והכתיבה, עיתונים וירחונים צצו כפטריות בשפה העברית, שהייתה שגורה בפי "לומדי תורה" במזרח-אירופה. כל המספרים והפובליציסטים היהודים במזרח-אירופה, מהמחצית השנייה של המאה הקודמת ועד מחצית  המאה העשרים היו תלמידי-חכמים מ"בני הגבירה", הם חיפשו דרכים להשיב את העדרים למכלאות, יסדו את "חובבי-ציון" כעסק לפתרון בעייתם האישית, והם הקימו את המפלגות-כוללים הציוניות, שכבשו את הישוב היהודי במהלך מלחמת העולם הראשונה, והפקיעו את זכותו של עם ישראל  על ארץ-ישראל.

 

אלטארס ביקש ליישב באלג'יריה

כמה רבבות מיהודי רוסיה

 

"אותה שנה ניסה יהודי אחד מחוץ-לארץ להקל מצב יהודי רוסיה על-ידי הגירה חלקית אבל גם נסיונו עלה בתוהו. הסוחר יצחק אלטארס ממרסיי בא לרוסיה בהצעה, להעביר חלק מן היהודים לאלג'יריה, שעברה זה-לא-כבר לרשות צרפת. משופע מכתבי המלצה מאת ראש הממשלה הצרפתית ג'זו ועוד שרים, נשא ונתן אלטארס בפטרבורג עם המיניסטרים נסלרודה ופרובסקי ובווארשה עם הנציב פאסקביץ, על מתן רשיון למספר מסוים של יהודים לצאת מרוסיה. לדבריו, נכונה ממשלת צרפת להעניק באלג'יריה אזרחות לכמה רבבות יהודי רוסיה האובדים בעניים, וכסף להוצאות הדרך נותן בית הרוטשילדים שבפריס. בפטרבורג אמרו לאלטארס תחילה, שירשו ליהודים לצאת מן הארץ תמורת פדיון-ממון מסוים. בווארשה הודיעוהו, שהקיסר התיר את היציאה בלי פדיון כלשהו (אוקטובר 1846). אף על-פי-כן עזב אלטארס את רוסיה לפתע פתאום מסיבה בלתי ידועה, והצעתו לא נתגשמה." (שמעון דובנוב", "דברי ימי עם עולם", כרך ט', עמ' 112)

 

 

ה"עזים" מתקשים לבוא בדברים

 עם האיש הגדול - אלטארס

 

מצבם של היהודים במזרח-ארופה היה ידוע ליהודי התפוצות, מאז גזירות ת"ח ושיירת השבתאים של ר' יהודה חסיד וזרם ה"הארחי פרחי" ו"הביטל יודן", שהתישבו ליד קהילות ה"ספרדים" במרכז אירופה. דוגמה למעורבותם של פרטים מישראל לטובת יהודי מזרח-אירופה, הפסקה להלן ממחקרו של עמנואל אטקס:

 

"יהודי ספרדי שהופיע במפתיע בווילנה והציע לממן הגירתם ויישובם של רבים מיהודי רוסיה באלג'יר. מחמת המצוקה הכלכלית החריפה ששררה בשנות הארבעים, עוררה הצעה זו עניין רב. והנה האגרת שכתב מ"א גינצבורג בערב יום-הכיפורים תר"ז [1847] בווילנה, נאמר בין השאר: '- - העזים מתקשים לבוא בדברים את האיש הגדול ההוא [אלטאריס], כי שמעו עליו כי איננו מתנהג בחסידות כהשר משה (מונטפיורי) לפניו."   (עמנואל אטקס, "ציון", תשל"ח, עמ' 312)

 

 

"סלתה ושמנה" של רבני העוולה

עולה לא"י

 

לארץ-ישראל לא יכלו לעלות המוני העם הנדכאים ומשועבדים לשלטון הקהל ברוסיה, פולין, ליטא וגליציה, וגם לא יהודי מרכז ומערב-אירופה החיים תחת אותו שלטון. לאותם  צמיתים מדוכאים שחיו על עמלם, ועסקו במלאכות שונות, גם הקשות והמפרכות למען קיומן, לא היו אפשרויות ואמצעים להגר, וכאשר נוצרה אפשרות להגירה הם בחרו להתרחק ככל האפשר מחוגי שלטון הקהל, שרדף אחריהם בנסיון להחזירם ללול. כך היה עד לעלית היטלר לשלטון. לארץ-ישראל של המאה התשע-עשרה עלו אך ורק רבנים בעלי תוקף ומעמד בשלטון הקהל, נוכלים, רמאים, חוטפים וגובי המס, בריוני שלטון הקהל, שצוידו  בהמלצות רבני קהילתם ודאגו להניח אחריהם צינורות למעבר כספים, זעתם ודמם של המוני בית ישראל המשועבדים, "בני השפחה", כדי לאפשר  ל"בני הגבירה"  לקיים רמת חיים נאותה. ועם בואם הם מקבלים סכומי כסף שיש בהם כדי להתקיים ברווחה ולקנות בתים ונכסים, ועוד לפני שעזבו את עירם כבר נקבע מעמדם בהיררכיה של שלטון הקהל  בקהילות האשכנזים בארץ-ישראל.

 

החרדה מפני בתי-ספר, לימוד שפת-המדינה והשכלה חילונית מעוררת כמה רבנים ותקיפי שלטון קהל להגר לא"י, שעדיין שרתה בה חשכת-הבערות ומאסר-הרוח, וישוב יהודי שחוח ונדכא, המתוגבר בכל דור ודור ע"י עולים מרחבי האמפריה התורקית, ושאר יהודי העולם שלא הכירו שלטון קהל, באים עם הונם ומפזרים אותו לחם לישוב הרעב, ומסים והיטלים לשליטים-ליסטים, וחיש מצטרפים לצבור המרוששים הנענים, המבקשים  הצלה במעשה-נס, ב"אצבע אלוהים",  בסיגוף הגוף וייסורי הנפש, בתיקוני-חצות עם אפר על הראש ובכי תמרורים, בצומות ותעניות, ב"כוונה", בקריאת תהלים,  בצדקה ומעשי חסד, בתחינה לשוכן מעונה, שיבנה משכן כבודו ועיר קדשו, לפוקד עוון שיחיש נס גאולה לעם כבולה... ונדיבים בעם תורמים לבנין בתי-מדרש וכנסיות, משכורות לרבנים ותלמידי-חכמים, היודעים לפנות לאל נורא עלילה, להרגיע  שוכן הערבות, לפייס את אל קנא הפוקד עוון אבות על בנים לדורותם, שיחמול ויסלח לנו את חטא אדם הראשון...

 

ה"אדמו"רים", ה"גאונים", ה"מוהר"רים", החסידים והפרושים, על עשרות כיתותיהם, תפשו חזקה על היחסים והתקשור בין הבורה לבין הנברא בצלם, ועקב יכולתם להשפיע טובה וחיים ארוכים,  שיחון ויכפר עוון, ויעביר את הורי המנדב, שהלכו לעולמם, מאש הגהנום לחמדת גן-עדן, הגיעו רוב כספי המנדבים ה"ספרדים" לידי רבני שלטון הקהל, והם אוכלים את עדרי הצאן העקוד בערי הקודש. במשך שמונים שנה, מאז עליית החסידים ב1777- ועד 1856, הם וצאצאיהם מנו 1610 בירושלים, ועוד מניינים אחדים בטבריה  צפת וחברון. ד"ר בן-ציון גת קובע במחקרו שבשנת 1856 מנו כל כוללי הפרושים בירושלים  1060, וכוללי החסידים 550 נפש. לעומת 6.000-7.000 ספרדים, לפי הערכות שונות בשנים 1845-1852.

 

מפגש  רבני שלטון הקהל האשכנזי, המורגלים בחיי רווחה על חשבון ציבור נענה, שתודעתם התירה נטילת זיעתו ודמו של הזולת, וניסיון של דורות רבים בשלטון דיכוי ושעבוד קהילות, תוך שימוש בנשק החרם והנדוי, בהתרת דם המוחרם ורכושו, באלימות ושימוש באמצעיהם של שליטים זרים ובכוח שכירים בריונים וצבא מלשינים ורודפים, בהחרמת רכוש והשלכת משפחות יהודים על הנשים והטף על מחוץ ליישוב, לעשותם ל"ארחי פרחי", משום שפשע בפגיעה בכבוד הרב, או שלא יכול היה לעמוד בתשלום  שטר-חוב, שאינו חב, מפגש זה בין רבנים הרואים בקהילות ישראל עדרי-צאן, שנבראו כדי להנעים לכלי-הקודש את חייהם, לבין הישראלים בא"י, המתפרנסים מעמלם וממה שהביאו אתם מהגולה, שהטמיעו מזה אלפי שנים את מוסר הצדק המוחלט של נביאי ישראל בחיי היום-יום, וקיימו למעשה את "וגר זאב עם כבש", ובתום ילדות ממתינים, ממתינים ומחכים לנס, שבית המקדש ירד בנוי משמים בכל הדרו הקודם, ובינתיים הם דואגים לקיומו  ובטחונו של כל פרט מישראל מבלי להביט על מוצאו.  מפגש זה היה חסלני לגבי הישראלים ה"ספרדים", ככל ששלטון הקהל האשכנזי הלך והתבסס, והעביר לחצרו את כספי הצדקה של נדיבי העם לא"י, ונכסיו החומריים הלכו והתרבו, כשהוא רק נוטל, חי כפרזיט ומסרב להשתתף בהוצאות הציבוריות, את העניים מפנה ל"ממשלה" ה"ספרדית", וכל עיסוקו חתירה מתמדת לשים יד על מקורות הפרנסה והקיום של יושבי הארץ הישראלים. וכולל ה"ספרדים", שוקע בחובות פונה לנדיבי ישראל ב"קונטרס אמת מארץ", מציג את מצבו החמור ומבקשת הלואה, עם רבית ובטחונות.

 

 

מי בכם מכל עמו ידבנו רוחו

להלוות עם בטחונות ובריבית

 

כתב-יד גסטר 975: תזכיר של כולל הספרדים בירושלים בשנת תרט"ו (1854)*

מ. ולנשטיין  מעיר: עמוד על טיבה של השפה העברית! להלן קטעים אחדים:

 

"* מתוך ספריית ג'ון ריילנדז של אוניברסיטת מנצ'סטר (אוסף גאסטר 1854), המובא ע"י מאיר ולנשטיין ב"ציון", חוב' א-ב, תשל"ח, עמ' 75-96, מתוך תזכיר זה שנשלח לנדיבים בחו"ל, עומדים אנו על מצבה ותפקודה של העדה ה"ספרדית", וביחד עם שאר התעודות ועדויות מצטיירת דמותה של הנהגה, שתפקדה כממשלה שדאגה לכלל היהודים, ובראש וראשונה לקליטת העולים, עזרה סוציאלית ובעקר לבטחון, באמצעים המוגבלים שעמדו לרשותם.

 

"ובשנת התקצ"ז (1837) נתחדש דבר גדול בירושלים ת"ו והוצאה גדולה וכבדה בבנין בתי כנסיות אשר היו חרבים מהם במכסה לוחות ושברי לוחות ומהם במחצלאות ויריעות מטולאות כאהלי קידר לחורב ביום ולקרח בלילה ובאותה שנה העיר ה' את רוח השר הגדול של מצרים, שכבש כל אלו הארצות, ונתן רשות (פירמאן) לבנות הבתי כנסיות והסכימו כל הרבנים וכל העדה ועמדו בזריזות גדולה ואמרו עת לעשות - - ובכן נמנו וגמרו והוכרחו ללוות לפי שעה בהכשר וריבית מגויים ומבני ברית סך גדול. - -

 

"ובפרט בשנים הללו בסיבת המלחמות*), (מלחמת קרים 1853-1856) נפסקו צנורות השפע מערי טורקיא ושאר המקומות ועל זה החובות עלו ריוח על הקרן משנה לשנה. זוהי סיבה שנעלה החוב הנזכר עד שלא נשאר לנו כוח לעמוד ואנחנו צווחים על זה מזה כמה שנים לכל המקומות ואין איש שם על לב.

 

"ועלה סיכום החוב סך הכל אלף אלפים (מיליון) ושש מאות ושבעה עשר אלף גרוש וארבע מאות ואחד וחמשים גרוש העולים שלושה עשר אלף ליבראס וארבע מאות ליבראס {לי"ש] על זאת גדלה הצעקה גדולה בירושלים כי אין לנו אפשרות לתת הכשרויות ורווחים וכל הבעלי חובות יתומים ואלמנות צועקים בלב מר ואין עונה עד כי תשש כוחנו. על כן אנחנו מבקשים מאחב"י שידרשו ויחקרו מי בכם מכל עמו אשר ידבנו רוחו להלוות איזה סכום על ערך פירות כמנהג לונדריס [לפי רבית הנהוגה בלונדון] שילוו לנו על סמך הכנסות שכירות העולים מהחצרות וכל הקרקעות שיש לכולל בירושלים. -   (מאיר ולנשטיין, "ציון", חוב' א-ב, תשל"ח, עמ' 77/9)

 

 

*) מלחמת קרים שקרעה מהאמפריה התורקית את מולדביה וקרים הייתה אחת בשרשרת התבוסות שספגה תורכיה. קדם לה מלחמת השחרור של יוון, וניתוקה מפודוליה, בסראביה, רומניה, יוגסלביה, בולגריה, שהעבירה לשלטון הנוצרים המוני ישראלים "ספרדים", וצנורות הצדקה של  א"י  נפגעו.

 

הוצאות ציבוריות של כולל ה"ספרדים"

 

"על אלה אני בוכיה הן אלה קיצור חשבון הכללי מכל הוצאות כוללות עיר קדשינו ירושלים, העלובת נפש כולל הספרדים יצ"ו המוכים ומעונים בהוצאה הנצרכת לגויים יושבי הארץ וגדוליה, וסובלים על שכמנו את מכות הארץ ואת תחלואיה הוצאותיה ופיזוריה לישוב העיר כדי שנוכל לשבת על אדמת הקודש וגם כדי שיהיו דרכי ציון שמורות לכל עובר ושב מבני ברית מכל פגע רע וגם שישבו אתנו לבטח גם שאר כוללי אחב"י האשכנזים פרושים, חסידים, וואלין, ורוסיין, הו"ד [הולנד גרמניה] ואשכנז דייטשלנד הכל מוטל עלינו הספרדים אזרחי הארץ הקדומים הדרים פה עה"ק ירושלים (רעייאת) אדונינו המלך החסיד - - ומן ההכרח לרצותם כמנהג אבותינו ולתת להם כל הקבוע להם מידי שנה בשנה - - על כן מן ההכרח ללכת עמם בשלום ובמישור כדי שלא יבוטל ישוב העיר ומה גם כי בימים האלה ובזמן הזה רבו כמו רבו קופצים על הבתים ועל החצרות. - -

 (מאיר ולנשטיין, "ציון", חוב' א-ב, תשל"ח, עמ' 83)

 

 

פירוט ההכנסות וההוצאות מראה על דאגת הכולל הישראלי ה"ספרדי" לצרכי הכלל, ובין היתר תשלומי המסים הממשלתיים השונים, תשלומים לתקיפי ארץ למען בטחון הכלל, תמיכה בעניים, חולים, הכנסת כלה, קבורה וכו' וכו'.

 

עד כאן כתב יד גסטר 975,  או תזכיר כולל הספרדים בירושלים בשנת תרט"ו, [1854], ואתה מוצא גרעון של עשרות אלפי גרוש לשנה שגרמו לגידולו של החוב מדי שנה. ובאותה חוברת, "בעמוד המקביל מתפרסם "מחקרו" של ישראל ברטל, "בירורים בשולי תזכיר כולל הספרדים בירושלים בשנת תרט"ו".

 

"מחקרו" של בר טל עוסק בהורדת-פרופיל והמעטת-דמות, במציאת סתירות בתזכיר תוך הסתמכות על מחקרים מגמתיים של יערי, גת, אריה בן-יעקב, אברהם דוד ועוד, המכסים ומטשטשים את פשעיהם של רבני שלטון הקהל, שמלאו את הארץ חמס, מתעלמים מהפצעים נוטפי המוגלה ונטפלים לנקודת-חן, הדוקרת ומסמאות את עיניהם. בגלל קוצר היריעה אסתפק בהבאת שתיים מקביעותיו:

 

 

כולל ה"ספרדים, מוסד פיננסי

הדומה למנזרים היוונים והארמנים בירושלים

 

"מן התזכיר והמקורות הכרוכים בענייניו, ובמיוחד מביקורתו של פרנקל, עולה אפוא תמונת כוללות הספרדים במלוא מורכבותה: קהילה על כל מוסדותיה ותפקידיה, שיש בה ייחוד בשל משמעות הישיבה בירושלים ובאותה עת מוסד פינאנסי, הדומה בעיקרו למנזרים היוונים והארמנים בירושלים; משמעות אידיאולוגית מיוחדת לכל סעיף שבפעולות העדה - ומציאות כלכלית הנמצאת לעתים קרובות בסתירה לסדר הקדמויות הרעיוני המוצהר. בקשת חכמי הספרדים נראית כנסיון לפתור בעיה כלכלית של הכולל בלי לוותר על מישטר חברתי-כלכלי שהנציח את גורמיה. במקום לוותר במשהו על הכנסות העילית המנהיגה השליכו יהבם על מלווה מבחוץ."

 (ישראל ברטל, "ציון", א-ב, עמ' 112)

 

 

ובכן לברטל לא הפריע שלטון הכוללים-מדינות האשכנזי, שנהנו מכל ההטבות והזכויות של כלל ישראל בירושלים מבלי להשתתף בהוצאות, שכל פרט מצבאות שלטון הקהל קיבל חלוקה גדולה, חלוקה קטנה ו..קדימה, בנוסף לעסקי השנור הפרטי  שהעשיר אותם... בר טל נטפל דווקא ל"הכנסות העילית המנהיגה" של הספרדים, שהכנסתם לא עלתה על 50-60 גרוש לשנה, ותלמידי-חכמים עניים קבלו 30 גרוש לשנה  ואף פחות. ולא נעלמה מעיני החוקר העובדה שרוב הישיבות נוסדו על-ידי מנדבים, שפזרו את הונם לבניין מוסדות ציבור ותמיכה בישוב, והעמידו קרן תמיכה בישיבות שיסדו גם לאחר מותם. זאת לעומת מאות ואלפי גרושים לנפש לשנה, הכנסתם של רבני שלטון הקהל מכספי הצדקה. אך בקטנות כאלה לא עסק בר טל.

 

במידה מסויימת, האמת עמם

 

"- - מאידך, מציגים מנסחי התזכיר את עדת הספרדים כאחראית על שמירת שלום כלל יהודי ירושלים, אשכנזים וספרדים, ועל כל העניינים הקשורים ביהדות הירושלמית כולה. ובמידה מסוימת האמת עמם, שכן לפחות חלק ניכר מן הפגיעות האפשריות באתרים לא היה ניתן למניעה גם על-ידי חסות הקונסולים, ובוודאי שלא פגיעות כלכליות ביהודים על-ידי העלאת שכר דירה וכיוצא באלו.    (ישראל ברטל, "ציון", א-ב, עמ' 12 והלאה)

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות