האשכנזים והיהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

ריבוי טבעי לא חל על יהודי בבל

 

 

ובגליציה? "את הדוחק הכלכלי הגביר הקצב המהיר של ריבוי האוכלוסייה. במשך 30 שנים 1816-1846 גדל מספר תושבי גליציה מ-3.000.000 בקירוב ל-4.845.147. גידול האוכלוסייה היהודית היה מקביל לזה של כלל האוכלוסייה. 200.000 בשנת 1816, 283.945 בשנת 1840... [כלומר כ-42% ב-23 שנים]

 

 

 

"ההתגיירות, כאחת הסיבות לנוכחות העצומה של מאמינים יהודים ברחבי העולם העתיק לפני חרבן בית המקדש, מופיעה אמנם כמעט בכל נרטיב שיוצר על ידי ההיסטוריונים הקדם-לאומיים ואף הלאומיים אולם נתון מכריע זה בהתפשטות היהדות נותר כאמור שולי, והוא נגרר מבויש כשחקן מסוג ב' אחר הכוכבים הדרמטיים יותר ש'האירו' את הבנת דרכם ההיסטורית של היהודים: הגליה, פליטות, הגירה וגידול טבעי. אלו העמידו באור 'אתני' נאות את סוגיית 'פיזורו של העם היהודי'. אצל דובנוב וברון , למשל, תופסת ההתגיירות מעמד יותר מרכזי... (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי?", רסלינג, 2008,עמ' 147)

 

"היום, אחר שנים רבות של לימוד היסטוריה, איני חושב שהתקיים אי פעם עם יהודי אשר הוגלה מארצו לא במקרה כה דמו תימנים יהודים לתימנים מוסלמים, יהודים צפון אפריקנים לברברים ילידי אותו אזור, יהודי אתיופיה לשכניהם האפריקנים, יהודי קוצ'ין ושאר תושבי דרום מערב הודו, ויהודי מזרח אירופה ובני השבטים הטורקיים והסלאביים שישבו בקווקז ובדרום-מזרח רוסיה. בעלי האמונה היהודית, למורת רוחם של האנטישמים, מעולם לא היו 'אתנוס' זר ופולשני שהגיע מרחוק, אלא אוכלוסיה אוטוכטונית  שאבות אבותיהן התגיירו ברוב מקומות מושבן טרם בואן של הנצרות או האסלאם. (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצאה ארץ-ישראל", כנרת, 2012, עמ' 27/26)

 

 

"ערב חורבן בית המקדש נמצאו מאמינים יהודים בכול רחבי האימפריה הרומית כמו גם בארץ הפרתים במזרח, ומניינם במרחבים אלה כבר היה גדול לאין שיעור ממספר היהודים ביהודה. מצפון אפריקה ועד לארמניה ופרס ועד רומא פרחו וטפחו קהילות יהודיות.

"שלום ברון הציע את מספר השיא של שמונה מיליון יהודים שחיו לדעתו במאה ה-1 לספירה*). קשה לקבל אומדן כה מופרז. אולם חצי מהערכה זו, כלומר ארבעה מיליון, כפי שהציעו ארתור רופין ואדולף הארנק, נראה פחות מוגזם וסביר יותר לאור כמות העדויות המגוונות על הנוכחות העצומה של מאמינים יהודים ברחבי העולם הקדום.

 

הווי אומר, עם הטלטלה העצומה של מלחמות אלכסנדר הגדול החלו תושבי יהודה חסרי המנוח להגר מארצם בהמוניהם, לנדוד מארץ לארץ ואגב כך גם להספיק ולהעמיד צאצאים מרובים. (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי?", רסלינג, 2008, עמ' 144)

*) ראו  רופין, "מלחמת היהודים", עמ' 28;  בפתח "האטלס ההיסטורי", תולדות עם ישראל, מובא גרף דמוגרפי של ה"עם הנודד". על פיו בשנת 200 לפנה"ס מנה ה"עם" חמש מאות אלף נפשות, בשנת 0 לספירה כארבעה וחצי מיליון ובשנת 500 לספירה רק תשע מאות אלף נפשות.

 

*) הנשים היהודאיות ילדו תאומים ושלישיות, וכול תשעה שבועות במקום תשעה חודשים, ואילו הנשים הבבליות נטלו גלולות נגד הריון. לכן היהודאים  נאלצו להגר בהגירה מסיבית לכול פינות העולם, והבבלים שלא התרבו הלכו ונמוגו עד שבמאה העשירית עברה יהדות בבל מהעולם  -  כך על פי הצלבנים האשכנזים כובשי היהודים ומשמידיהם.

 

פרופ' זנד, כשאר היסטוריונים "ציונים", אינם מבחינים בממד הזמן והריבוי הטבעי, כאשר מדובר בגולת בבל, עבורם קיימת רק ומדינת הכוהנים והמקבים שיצאו מתוך גולת בבל,  אפשר שזה תוצאה של חוסר ידיעה או הסחת דעת, וייתכן גם שזה נעשה מתוך כוונת זדון להשפיל ולעורר ספקות לגבי מוצאם של היהודים, על ידי גיור המוני גויים. זאת כאשר הם ערים, לריבוי העצום של יהודי המזרח הרוסי, בשלטון "בני הגבירה", שאכלו את קהילות ישראל במשך מאות שנים והורידו אותם למחילות חשוכות, כאשר מנעו מהם השכלה ולמוד שפת המדינה בה הם חיים במשך מאות שנים.

 

 

גאליציה - עוני, פיגור, שכרות  וריבוי!

 

 

"נחשלותה הכלכלית-סוציאלית של גליציה העמיקה והלכה במחצית הראשונה של המאה הי"ט, בעטייה של המדיניות  הכלכלית של ממשלת הריאקציה והדיכוי הלאומי... נוכח המגמה הכלכלית של סגירת האימפריה בפני היבוא מחוץ-לארץ, ייעדה הממשלה לגאליציה את התפקיד של ארץ חקלאית, המשמשת שוק לתוצרת התעשייה של פרובינציות-המערב, אוסטריה ובוהמיה-מורביה, אף שלא הגיעה גליציה לאותו שפל-המדרגה בו הפך ה'עוני הגליציני' לשם דבר.

 

"אופיה האגרארי המובהק של כלכלת הארץ ונחשלותה הסוציאלית והתרבותית נתנו את סימניהם בשיגשוג תעשיית המשקאות החריפים. כבר בשנת 1841 נרשמו בארץ (עדיין בלי שטח הרפובליקה של קראקוב)2.431  בתי-משרפות יי"ש ו-430 בתי בישול בירה, ייצור היי"ש הגיע  1.100.000 הקטוליטר לשנה, היינו כ-25 ליטר לנפש...

(רפאל  מאהלר, "דברי ימי ישראל", כרך ה',  עמ' 242)

 

 

מחורבן בית ראשון ועד חורבן בית שני חלפו כ-680 שנה. תרגיל ב"אקסל" מראה, שאם נשווה את ריבוי גולי בבל לריבוי האוכלוסייה בגליציה, אף שלגולי בבל לא היה חרם רבנו גרשום שאסר ריבוי נשים. מספרם של יהודי בבל בשנת 445 לפסה"נ (160 שנה לאחר הגלות), כאשר 42 אלף שבי הגולה עלו ליהודה, למעלה מ-570.000 נפש, כלומר שהעולים ליהודה מנו כ-8-7% מיהדות בבל. ונתון מדהים:

 

בעזרת אקסל החזרנו את יהודי גליציה לשנת 1720, שאז מנו 22.600 נפש, כמספר גולה בבל  (אף שבמציאות כול יהודי האימפריה הפולנית שהתחלקה בין אוסטריה ורוסיה מנו כ-60 אלף), ובמשך פחות מ-300 שנה הם מנו 3.305.617 נפש.

בטבלה השניה התחלנו בשנת 1816, כאשר יהודי גליציה מנו 200 אלף, ובמשך שש מאות שנה הגיע מניינם ל- 1.283.035.300 נפש. כן, מיליארד 283 מיליון 35 אלף ו-300 נפש.

 

 

 

  

 

ובכן, 22.600 הגולים בבבל עשויים היו למנות לאחר שלוש מאות ושלושים שנה 6.665.447 נפש, ולאחר שש מאות שנה מיליארד 283 מיליון 35 אלף ו-300 נפש, ואילו יהודי מצרים, עשויים היו להגיע עד מרד התפוצות (117-115 לפסה"נ) לעשרה מיליארד נפש. ומה שגזר את דינם של היהודים שהיגרו למצרים, זו לא הייתה הקללה של יהוה בפי ירמיהו, אלה הזרות של הרוח היהודית-ערבית לאדם הפרעוני המצרי, ועמידתו של היהודי בשרות הכובש הפרסי, כאויב לאדם המצרי.

 

איני יודע אם ההתעלמות ממרכיב הזמן, של מאות ואלפי שנים, שלקו בו כל ההיסטוריונים שכתבו בנושא זה, הוא תוצאה של חוסר ידיעה והיסח דעת, או שהוא בא לגמד את היהודים הערבים וה"ספרדים", באמצעות החדרת הספקות בכל הנוגע להווייתם, העיסוק באחר מפנה את תשומת הלב מהבעיה היהודית האקטואלית, שלטון הכבוש של טרסט הפשע האוסטיודה מהמזרח הרוסי, שהפך בארץ לאשכנזי-ארי שונא ישראל, ואויב ליהודי באשר הוא. כעת נראה קצב הגידול של היהודים, תחת מגף שלטון קהל "בני הגביה";

 

כאשר התעלמו ה"ציונים" מהריבוי הטבעי של יהדות בבל, הותירו את ההתגיירות כמקור יחיד לריבוי. אך יהודי בבל גם אם היה ריבויים 10% מזה של גליציה, הם יכלו למנות עשרות מיליונים, לכן כה התחשבו בהם בית סלווקוס, הרומאים, הביזנטים

יהודה סלוצקי - מאתיים שנה ליהדות רוסיה 1772 - 1972:

 

 

"התקופה הראשונה 1772-1793, הייתה מעין פרולוג מבטיח טובות. מספר היהודים שבאו בצל מלכותה של יקטרינה ה-2 היה כששים אלף בלבד... התקופה השנייה, מחלוקת פולין השנייה עד למותו של אלכסנדר הראשון, בה נכנסים בתחום השלטון הרוסי המונים גדולים של יהודים, בראשיתה בעקבות החלוקות 1795-1793, ולאחר מכן בעקבות סיפוח אזור הוויסלה ב-1815. מעתה הפכה בעיית היהודים מבעיה שולית של איזור ספר קטן לבעיה מרכזית של כל ה'חבל המערבי' במדינה.

 

 

 

"ב-1815 נערך מספר היהודים בתחומי האימפריה הרוסית ב-1.400.000; ב-1897 הגיע מספרם ל-5.215.000, למרות ההגירה שהוציאה מחוץ לגבולות רוסיה באותם 82 שנה. (י. סלוצקי, "העבר", לדברי ימי יהודי רוסיה", י"ט, עמ' 6)(מ. גבאי, "משעבד", עמ' 284)

 

 

 

 

 

כן !! את/ה לא טועה במשך 574 שנות גידול באותו קצב, 1.455.000 יהודי רוסיה היו מונים 13 מיליארד, 896 מיליון, ו-521.889 אלף נפש, זאת אילו היו ממשיכים באותו קצב ריבוי עד שנת 2.389.

 

"אולם ריבויים של היהודים לא היה רק מספרי, חלקם היחסי באוכלוסיה הכללית הלך וגדל, בייחוד במאה הי"ט. כאשר סופחה בילורוסיה המזרחית לרוסיה ב-1772 הגיע אחוז היהודים ל-5% מכלל האוכלוסיה, ב-1897 היוו היהודים בפלכי ויטבסק ומוהילוב 12%. ב-9 הפלכים שנכללו בשטח שנספח לרוסיה בשלוש החלוקות של פולין עלה אחוז היהודים ב-50 השנים האחרונות למאה הי"ט מ-9.25 - ל-13.4, וזאת לאחר הגירה בלתי פוסקת מאותם פלכים הן לחלקים אחרים של רוסיה והן אל מעבר לגבולותיה. בפלכי פולין הרוסית עלה אחוז היהודים מ-7.8% בשנת 1816 עד ל15% בשנת 1913. בפלכי 'רוסיה החדשה' (חרסון ייקטרינוסלאב, טאבריה ובסרביה עלה חלקם של היהודים משנת 1844 עד 1913 מ-3% ל-7.9%.     (יהודה סלוצקי, "העבר", לדברי ימי יהודי רוסיה", י"ט, עמ' 6) (מ. גבאי, "משעבד", עמ' 285)

 

 

"הרעיון של כינון בתי ספר ממשלתיים מיוחדים לילדי היהודים שחלק ניכר מתקציבים כוסה מהכנסותיו של מס הנרות, היה תואם את יסודותיה של מדיניות הממשלה הרוסית בגין הפצת ההשכלה בקרב הדור היהודי המתבגר ולהשרשתה הכפויה של ההשכלה בין צעירי היהודים, - מדיניות שהתבלטה ברבע השני של המחצית הראשונה של המאה ה-19, בתקופת מלכותו של ניקולאי הראשון.

 

"האוכלוסיה היהודית, שהייתה רובה ככולה דבוקה לערכיה של היהדות המסורתית, ראתה ביזמתו של השר אוברוב, לפתוח בתי-ספר לילדי היהודים מזימה מוסווית נגד היהדות, ורק משכילים בודדים מקרב היהודים הביעו התלהבותם לגבי היזמה הזו. כדוגמה קלאסית לתגובה של המוני היהודים, תשמש 'קבלת הפנים' הצוננת והנזעמת שנערכה לד"ר מ. לילינטאל בביקורו בקהילת מינסק כדי להצביע לפרנסיה על היתרונות של בתי הספר שמטעם הרשות לילדי היהודים. הד"ר לילינטאל הוקע על ידי הפרנסים וה'עמך' כאחד ונאלץ לעזוב בבושת פנים את מינסק כשהוא מלווה בקריאת ההמון שחציה רוסית וחציה אידית: 'שקאלס, ני ז'לאיים!' (בתי-ספר לא רוצים!) - ביטוי שהפך סמל למאבקה של היהדות האורתודוקסית נגד ההשכלה הכפויה מטעם הרשות בימים ההם...

 

"הלימוד בבתי-הספר היה חינם ולתחזוקתם שימשו כאמור הכנסותיו של המס שהוטל על נרות השבת...  (מ. ברגר, "העבר", לדברי ימי יהודי רוסיה, י"ט, עמ' 127)

 

 

 

יהודית הררי ב"אישה ואם בישראל"; פועה רקובסקי (1955-1865); אימה פולניה, בת משפחת רבנים חרדים, שיועדה ללדת חמש-עשרה עשרים ילדים, לטרוח על גידולם, לצד הטיפול בבעל יושב-על-התורה, ובנוסף לדאוג לפרנסה, כלכלה, הלבשה והוצאות שונות.

 

"פועה רקובסקי נולדה ב-1865 בביאליסטוק, פולין, למשפחה אדוקה שהקימה מתוכה שלושים ושלושה דורות בנים בקהילות ליטא ופולין. גם לאביה הייתה סמיכות לרבנות אך הוא עסק במסחר, לא רצה לעשות תורתו קרדום לחפור בו. לילדיו נתן חינוך דתי מסורתי ולימדם עברית, גרמנית, פולנית ורוסית מפי מורים פרטיים

"מנהג המשפחה היה להשיא את הבנים והבנות בגיל צעיר מאוד. אמה נישאה בגיל ארבע-עשרה וילדה חמש-עשר ילדים. רוב ילדי המשפחה היו בעלי כשרון אך יותר מכולם הצטיינה פועה בחריפת שכלה, באופיה העז ובשקידתה. בגיל צעיר נרקמה אהבה בינה לבין אחי אביה הצעיר, אך אחת הדודות סילקה אותו בחוזק יד  מפועה והשיאה לו את בתה. משראו בני המשפחה שאהבתם נמשכת גם אחרי חתונתו, החליטו להשיא את פועה לקרוב עשיר.

"נישואיה של פועה הוחגו נגד רצון הנערה, חבשו לראשה פאה נכרית [לאחר שגילחו את שער ראשה..! – מ. גבאי], פתחו בשבילה חנות, ופועה עסקה במסחר בו איבדה את הנדוניה שלה...

"את בעלה לא אהבה, ואחר הולדת שני ילדיה החליטה לשים קץ לסבלה ולהתגרש ממנו - והיא בת עשרים. בעלה לא רצה לשחררה, עזב את הבית וגט לא שלח לה. עניין הגירושין נמשכו שש שנים, ובינתיים עזבה פועה את ילדיה בבית הוריה, ונסעה ללמוד כאכסטרנית בגימנסיה. סופה שקיבלה תעודת הוראה. (יהודית הררי, "אישה ואם בישראל", מסדה, עמ' 199) (מ. גבאי, "רוכב", עמ' 235)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מלבד ה"ציונים" אף אחד לא טען שיהודי הבית השני הוגלו לאחר תבוסת המתמרדים המשיחיים. גם אין בתיעוד זכר להגליה, מלבד העשרות שנלקחו לתהלוכת הניצחון. מפליא כיצד פרופ' זנד והסטוריונים "ציונים" לא ראו מקור  להתפשטות היהודים מלבד יהודה

אין להיסטוריונים ה"ציונים" בדל סימוכין והוכחה להתגיירותם של הכוזרים. בכוזריה היו כשליש מהאוכלוסיה יהודים, ואילו מלכי כוזריה היו מתייהדים זה לא היה נעשה ללא ידיעת המרכז היהודי בבגדאד.

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות