האשכנזים והיהודים - מבחר מחקרים ומאמרים

עמוס עוז - חבית שחורה של גזענות נציונל-אשכנזית

 

עמוס עוז, הכהן הגדול של ה"שמאל" הישראלי -  ב"קופסה שחורה"  של בלווף, מרמה, אחיזת-עיניים וגניבת דעת, מעביר עוז סדנה למעשה בלוף ומרמה, עזות-מצח חולנית ונצחנות -  ב"קופסה שחורה" רוקח עמוס עוז מסה של דברי בלע, ביזוי והשפלה של היהודים הערבים ומישל סומו הבעל של האיקסית שלו ע"פ קופסה שחורה, ומהלל, מנשא, מרומם ומאדיר מהגר רוסי שהרג שלוש ערבים בפטיש; בהמשך מבטים על המשורר והבימאי היהודי, יהודה סומו, אבי התיאטרון היהודי, ועל הצגת תיאטרון בעברית בצפון אפריקה, במאה ה-17.

"אין ספק שגם המחזה העברי הקדום ביותר הנמצא בידינו נועד להצגה בחג הפורים. אותו מחזה, הקומדיה בחמש מערכות בשם 'צחות בדיחותא דקידושין' (היינו קומדיה של הקידושין) ליהודה סומו איש מנטובה (1592-1527), הגיעה אלינו בכתב-היד בשתי מהדורות שונות. בכותרת שמעל לנוסחו הראשון נאמר 'הוא ספר... אשר בדה מלבו פלוני בימי בחרותו לצחק בו בימי פורים ובשעת חדווה'. (ח. שרמן, המחזה העברי הראשון (1946), 17; על שתי המהדורות עיין שם, עמ' 173-171), והצירוף 'לצחק בו' מציין את עניין ההצגה, הואיל ובעברית לא נמצא אז מונח מיוחד לאותה פעולה. (ח. שרמן, "לתולדות השירה והדרמה העברית, מחקרים ומסות", חלק ב', מוסד ביאליק, עמ' 53/2)

 

"'צחות בדיחותא דקידושין' אינו אלא שריד מתוך סדרת מחזות עבריים לחג הפורים שנתחברו במאה השש-עשרה. היו אלה יצירות בנות-חלוף, והיהודים לא נהגו לשמור על העתקותיהן ואפילו לא ציינו את קיומן לזכר הדורות הבאים. רק דרך מקרה נודע לנו בזמן האחרון מתוך רשימות ספרים שהיו שייכים ליהודי מנטובה, כי באוספו הפרטי של יצחק סולם**) נמצאו בשנת 1595 - נוסף על 'צחות בדיחותא דקידושין' -  מחזה מקראי על יוסף, היינו על נושא שהיה מקובל מאוד אצל חוגגי פורים בארצות שונות, ואף מחזה בשם המופלא 'איוונוקו'***)...

"מקהילת ויניציאה יש לנו ידיעות מפורשות על הצגות לפורים החל משנת 1531. הסופר מארינו סאנוטו מודיע לנו ביומנו מה-4 במרס ש.ז. (הוא הי"ד באדר רצ"א) כי יהודי ויניציאה הציגו בשכונתם קומדיה נפלאה, ובהזדמנות זו באו בני-האצולה הנוצריים להסתכל בהן; משמע שההצגה נערכה באיטלקית.

"סמוך ל-1560 הוצג בוויניציאה המחזה האיטלקי 'אסתר', פרי עבודתם המשותפת של המשורר הפורטוגלי שלמה אושקי ושל אליעזר לוי, אחי אמו של יהודה-אריה ממודינא. לפי עדותו של מודינא, נועדה דראמה זו לקהל יהודי בלבד. היא הוצגה בכל זאת ברוב פאר גם לבני האצולה הנוצריים וזכתה להצלחה. (ח. שרמן, "לתולדות השירה והדרמה העברית, מחקרים ומסות", חלק ב', מוסד ביאליק, עמ' 55/4)

 

 

"סומו קנה את עולמו בספרות האיטלקית -  או ביתר דיוק: בתולדות התיאטרון

לא במחזותיו כי אם בחיבורו 'שיחות בעניין ההצגה על הבימה' ,  הנחשב בצדק למקור ממדרגה ראשונה אצל בעלי המקצוע. בזמננו זכה ספר קטן זה לתרגום מלא באנגלית, וראוי מאוד היה להתרגם גם לעברית; לאו-דווקא בגלל העניינים המועטים הנוגעים ליהדות שיש למצוא בו, כגון דעתו של המחבר, כי עם ישראל הקדים את היוונים בהמצאת הדראמה וספר איוב אינו אלא טרגדיה בעלת חמש נפשות מאת משה רבנו!' אלא בגלל השקפותיו המעניינות ביותר על סוג הדראמה בכלל ובראש וראשונה בגלל תיאורו החי של תפקידי הבימאי והשחקנים בהצגה. דבריו על דרכי התאורה והתפאורה ועל תכנם של האינטרמדיות חשובים להכרת הטכניקה והטעם של זמנו, אבל יש שהוא משמיע דעות מהפכניות ממש, שזכו להכרה כללית רק מאות שנים אחריו: למשל, שיש לבחור בתלבושות שונות בהתאמה לתקופת חייהם וארץ מוצאם של בעלי התפקידים, או שמן הראוי להתאים את התאורה למצב-הרוח השורר במחזה ברגע זה או אחר. הערותיו של סומו על חיתוך דיבורם של השחקנים, על דרך ההבעה, על תנועות-הלווי ועל המשחק בכללו ראויות להישמע בתשומת-לב גם כיום. (ח. שרמן, "לתולדות השירה והדרמה העברית", חלק ב', מוסד ביאליק, עמ' 118/117)

 

יהודה סומו מייסד הדראמה העברית

 

"שמו של סומו מובלע ונעלם בתוך הקהל העצום של מחברי מזות איטלקיים במאה הט"ז, אבל בתולדות התיאטרון העברי יש לו מקום יחיד ומיוחד; שהרי עד כמה שמגיעות ידיעותינו, הוא היה מייסדו. הדראמה העברית לא נתפתחה בדקרך אורגנית,  ולא כאן המקום לעמוד על הסיבות של תופעה זו ועל סימניה. ייתכן שכבר בימי-הביניים הושמעו טקסטים עבריים מסוימים בצורה דראמאטית, אף-על-פי-כן שאין שאין בידינו כל הוכחות ברורות לכך. ייתכן גם כן, כי בזמנים קדומים ערכו מעין הצגות בחג הפורים, אבל אין כל הכרח להנחה, כי לשונן הייתה דווקא עברית ולא לועזית... מתוך רשימת הספרים שהיו ברשות יהודי מאנטובה ב-1595 למדים אנו, כי באותו זמן היו ליצחק סולם העתקות של 'בדיחותא דקדושין היינו קומדיה בלשון עברי' (המחזה שלפנינו), 'מעשה יוסף' (כנראה מחזה מקראי) ו'קומידיאה איוונוקו בלשון קודש' (בוודאי עיבוד הקומדיה 'Eunuchus' לטרנטיוס לפי תרגומה האיטלקי).

 

רם, הראשון מבין המחזות המקוריים בעברית הוא הטקסט של 'צחות בדיחותא דקדושין'. חמישה כתבי-יד מכילים אותו. בקדום והשלם שביניהם נקרא הוא 'צחות  בדיחותא דקידושין', ושם כבד ומשונה זה בא כנראה להביע את המושג 'קומדיה של הקידושין'... (ח. שרמן, "לתולדות השירה והדרמה העברית", חלק ב', מוסד ביאליק, עמ' 119/118)

 

"לפי מצב העניינים הייתה לו לסומו הזכות להכריז על חידוש שהכניס אל הספרות העברית, ובשיר-הפתיחה רומז הוא לזה בלשון צנועה: הדור ראו חדש אשר מלאתי ישן. היה עליו להתגבר על מעצורים חמורים. בתקופת המשנה והתלמוד היה התיאטרון העתיק -  ובמיוחד הקומדיות -  לתועבה בעיני החכמים; עלילותיו היו גדושות מעשה-זימה וניבול-פה... מאקיאווילי, גדול בעלי הקומדיות של התקופה הראה לנו את מוסרה הפגום במחזהו Mandragola (הדודאים) כבתוך ראי נאמן. בהשוואה למחזות אלה תיראה הקומדיה העברית צנועה ביותר, ואכן פוסק סומו במאמרו האיטלקי שאסור להגדיש את הסאה בניבול-פה, אבל קצת מן התבלין הזה דרוש לכל קומדיה הגונה; נימוקיו להסברת העניין מבדחים למדי. מכל מקום הטיל סומו על עצמו תפקיד עדין ומסוכן. ההתנגדות של חוגים מסויימים לתיאטרון לא נעלמה מהר באיטליה, ועוד במאה הי"ז השמיע שמואל אבוהב בוויניציה דברים נמרצים נגד מבקרי המחזות.

"המעצור העיקרי בדרך לתיאטרון העברי היה בלי ספק בחוסר מסורת המקשרת את העניין לספרים המקובלים מאז. הרי אפילו חידוש פעוט כמו השימוש בתווי-נגינה לטקסטים עבריים אצל שלמה די-רוסי זקוק היה לדברי סניגוריה מיוחדים!  על כן חוזרים ונשנים אותם דברים מימי-הביניים  ואילך: כל פעם שמכניסים איזה חידוש בולט אל הספרות, מנסים המחדשים לטהר את השרץ בהודיעם, כי הדברים בעצם עתיקים וממקור ישראל יצאו; אלא שבעוונותינו הרבים נשתכחו הם אצלנו, והגויים מתפארים בהם בלי כל זכות. ויש שהמחברים העברים מודיעים חגיגית, כי מטרתם להראות לשאר האומות שאפשר להביע בעברית כל דבר הניתן להבעה בלשונותיהן.

(ח. שרמן, "לתולדות השירה והדרמה העברית", חלק ב', מוסד ביאליק, עמ' 120/119)

הזכרתה של ה"הצגה של מחזה עברי בצפון אפריקה" של יצחק פליאג'י היא מקרה חריג. שכן, חיים שרמן והממסד ה"ציוני" הטילו חרם על איזכור תרבותם ויצירתם של היהודים הערבים, המועמדים להשמדה רוחנית. בכתיבתם אין זכר לחיי תרבות, לפיוט ולשירה ביהדות ערב שירדה מעל הבמה כבר במאה העשירית ונסוגה אל הבערות ששררה בקרב ה"מוסלמים הפראים".

כך יכול יודנראט עמוס עוז ליטול אחד מעמודי התווך של התרבות היהודית, את אבי התיאטרון והמחזאות, יהודה סומו, משפחה שהעמידה דורות של משוררים, רופאים ואנשי-ציבור, ולעשות מאחד מצאצאיו סחבת-רצפה, להסיח דעת-הציבור מהתבהמותם של הנציונל-סוציאליסטים, שהיו בישראל ל"אשכנזים"

 

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות