השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

ציונים מנצלים את ה"חוב הלאומי" של היהודי

 

קאפן פרוכטנבוים-גרינבוים   מרטש

פרוכטנבוים הוא בנו של חבר הנהלת הסוכנת היהודית יצחק גרינבויים, ששימש כראש המשרתים באושוויץ, והרג יהודים להנאתו. וככול שהוא מתאכזר ליהודים, בייחוד לדתיים כך מתכווץ פרוכטנבוים בפני חשובים ממנו כעכבר.

 
"'לא למעני באתי להשתדל. הן אין אדוני יודע כלל שבבלוק שלו נמצא הרבי משיליוו ! הרי זה ממש נס מן השמיים שנקלע אל כבודו!'
"פרוכטנבוים, ראש-המשרתים של בלוק-10, עמד וידו תחובה בכיס-מכנסיו, מישיר מבטו לתוך עיני היהודי. הוא הניחו לסיים את דבריו. כבר רגיל הוא בכך. בכל משלוח חדש קורה כדבר הזה.


,,'ישמע-נא, איש צעיר', נקט הלר טון-רעות חמים כלפי פרוכטנבוים, כמשפטו כל הימים בלשכת משרדו המהודרת. 'הרואה הוא שם, באצטבה ההיא? שם-שם, בכיוון אצבעי! שם נמצא הרבי משיליוו. ואותו אדמוני על-ידו סופר ציוני מכובד הוא, פרבר שמו. אביו של אדוני ודאי שמע את שמעו. חלילה, אל לכבודו לחשוד בי: לא הייתי ואינני חסידם של אדמו"רים. אך להציל צריך ! אין מה לדבר, אדוני  הצעיר, להציל צריך! הרי זו ממש אצבע אלוהים שהרבי משיליוו נקלע לבלוק של אדוני'.


"פרוכטנבוים לא זע משלוותו. עמד ללא נוע, ידו האחת תחובה לו בכיס-מכנסיו וכרסו מובלטת במוגזם - יציבתו האהובה של פרוכטנבוים. כמו הוסיפה לו זו נופך-חשיבות, כשסיים הלר סוף-סוף לדבר החלה ידו הסגורה של פרוכטנבוים מקפצת במתינות לאורך מקלו עד אשר הגיעה לאמצעיתו, ואז, בנועם, בניחות, דרך רעות, הקיש קלילות בידית הפלדה דמוית-הגרזן על חזהו של המבשר הנלהב, כשהוא שואל תוך-כך במנוחה, בשלוות-השקט, אפשר לומר בחוסר עניין מיוחד:
"'- אתה מכיר אותי ?'
"'את אביו של אדוני אני מכיר'. - 'אתה!' מדוע נקט כלפיו לשון אתה? סוף-סוף יש לו להלר בנים קשישים ממנו. ואם גם באושוויץ, ובכן מה? כאן אין כבר בנו של פרוכטנבוים חייב בכבודו של קשיש ?

"'אם כן, מה אתה אומר - שמי?' טופח שוב פרוכטנבוים קלילות בגרזנית-הפלדה על חזהו של הלר.


"שמורות-עיניו של הלר מפלבלות עתה בעצבנות, נעצמות ונפקחות בלי הרף. לבו מתחיל נוקף ומנחש לו מה. באושוויץ אתה חש בעליל בפרוש עליך המוות את גלימתו. הלר מתחיל להרהר אם לא נפלה כאן טעות. ראשית-קצהו של חשד מבעית מחלחל בו. אך לא! הן בפירוש נאמר לו: בנו של פרוכטנבוים! 'מה שם אדוני, הוא שואל ? פשיטא: פרוכטנבוים שם אדוני. פרוכטנבוים, בנו של פרוכטנבוים'.

"חיש, בדוחק הספיקה העין לראות, ניחת להב-הגרזן בראש הלר כהבקיע קרדום בגזע-אילן, ומיד מחץ ועוד מחץ, פעם אחר פעם. תוך שניות-מספר הפך מדמות-אדם למסכת-דמים מרוטשת, זוועתית, שעיניה נחלי-דם. ממש שניות ולא יותר.
"פרוכטנבוים עמד נינוח, רפוי, ידו האחת תחובה בכיס-מכנסיו, ממתין באורך-רוח לרגליים הכושלות אחורנית שתגענה סוף-סוף עד לסמיכת-האצטבה, ושם תיעצרנה. לימינו של הלר ולשמאלו ניצבו בשורותיים משרתי-הבלוק. עיניו של פרוכטנבוים עקבו אחרי הרתיעה המתנודדת כעקוב שחקן-ביליארד אחרי התגלגל הכדור שחבט בו. משנעצרה המסכה כמסומרת אל סמוכת-העץ של האצטבה, רק אז ניגש אליו פרוכטנבוים סמוך-סמוך, שוב הקיש קלילות בגרזנית-מקלו על חזהו שטוף-הדם, הקיש דרך רעות, בנחת, אפשר לומר בחוסר עניין מיוחד :
"'אם כן, מה שמי, אתה אומר?' הפטיר שאלתו.
"עיני-דם בצבצו מתוך מסכת-הראש. הפה שנעקר ממקומו שוב לא היה אלא דבלולי-בשר נפוחים, תלויים על בלימה, שלא זעו אלא רק נשמו ונשפו בכבדות כהלחת כלב משורבב-לשון.
"'אם כן, מה שמי, אתה אומר ?' נתלתה שוב השאלה באוויר.
"אחד ממשרתי-הבלוק שעמד סמוך למאורה, לחש לעברו: 'אמור: 'אדון ראש-המשרתים!'
"פרוכטנבוים הזעיף עיניו במשרת-הבלוק ושניו חרקו בזעם : 'אל תעזור לו, בן-זנונים! לא את פיך שאלתי!' וחיש נתברקה שוב פלדתית באוויר ידית-המקל, עלה וירוד, עלה וירוד.
"גוף מרוטש שחוק-דמות התפלש בנפתוליו על האדמה. קול משונה שווע משם בלי הרף: 'אדון ראש-המשרתים!... אדון ראש-המשרתים!... יהודים, הצילו!... אדון ראש-המשרתים!... הצילו יהודים !... הצילו !' ...

"אך עתה שוב לא שמע פרוכטנבוים מאום. טבול היה עד אבדן-החושים בטירוף-רצח, זה הטירוף התוקפו כל-אימת שמזכירו מישהו את מוצאו: 'הכניסו אותו פנימה !' זרק פרוכטנבוים לעבר משרתיו.
"מתוך קיטון-הבלוק בקעו יללות-הצלה חנוקות: 'אדון ראש-המשרתים!'... ופתאום, דממה. כעבור דקות-מספר נפתחה הדלת, והמשרתים גררו החוצה פגר אל מאחורי הבלוק.

"שגעון-עוועים היה תוקף את פרוכטנבוים כשביטא מי במפורש את שם-משפחתו. לעקור מן השורש ביקש את כל מי שידע את זהותו. אין להבין מפני מה היה פרוכטנבוים מתאווה לטבע את שמו בנהר-דמים. אולי חשש פן יהיה לו ייחוס-עברו כאבן-נגף בדרך לקריירה שלו באושוויץ; ואולי לא רצה שישרוד גם אחד שיוכל לספר אחר-כך  בחוץ על מעלליו באושוויץ. מכל מקום, השם פרוכטנבוים גירה את זעמו כגרות גלימה אדומה את חיית-הפרא. 'אדון ראש-המשרתים!' כך ולא אחרת יקראו לו. אמנם ראשי-הבלוקים לא קראוהו אלא בשמו, פרוכטנבוים. אך אל פרומיננטים רוחש פרוכטנבוים כבוד ודרך-ארץ יותר מן הנחות שבאסירים.

"כמעט בכל משלוח שהגיע לאושוויץ נמצאו תמיד כאלה שהשם פרוכטנבוים סנוור את עיניהם בברק-זהרו, והם נפלו לו קרבן כזבובים לרעל הממותק. מכל משלוח ומשלוח בחר לו פרוכטנבוים קרבן אחד לדוגמה, למען יראו כל היתר ויידעו: 'אדון ראש-המשרתים !'
"תכלית-שנאה היה פרוכטנבוים שונא יהודים דתיים. עיניו נתרשפו ביקוד אש זרה, מיוחדת-במינה, כשנפל לידיו יהודי דתי. קל-וחומר - רב ! לפיכך, אך סיים את טיפולו בהלר, מיד קרא אליו את שני המומלצים מאצטבתם. אך נתן מבטו בהם, מיד זיהה מי משניהם הוא הרב: את קדקדו של זה כיסה קרע-שרוול של אפודת-אושוויץ להיות לו לכיפה. פרוכטנבוים מדד את השנים במבט כבד-גועל. פרצופו נתעווה במכאוב-אמת על כי שכמותם עודם בחיים. ואף כי ברגיל הייתה לשון-דיבורו פולנית, עתה פנה אל הרבי משיליוו ביידיש-עילגים חקיינית; ידו בכיס מכנסיו, עמד ועיין ברבי משיליוו, ושיניו הקפוצות החריקו את ה'ריש' בניגון אנטישמי מובהק: 'רררררביצין !' ...
"מוחו זמם ותיחבל עתה באיזו מיתה יכבדם.       (ק. צטניק, "פיפל", "עם עובד", עמ' 61)


"מוני התקרב בהליכתו אל רחבת-המפקד. שם עשו שני אסירים 'ספורט': שפופים-מרחפים באוויר, כפופי-ברכיים, ועכוזיהם מוגבהים כחוק-אושוויץ בדיוק חמישה סנטימטרים מעל הארץ. איש-איש ולבנה בידיים הנשואות אל-על, והם מנתרים ומדלגים אגב כך מקצה הרחבה ועד קצה, נתר ושוב, בלא הפוגה ומנוח, ועל רציפות-ניתורם מנצח פרוכטנבוים - ידו בכיסו, כרסו מנופחת, וידית-מקלו חובטת בפינת מגפו:

"'פיפל !' נצטהל פרוכטנבוים משהשגיח במוני, 'הנה זה שלפניך הוא, רררררביצין !'... אתה יודע מה זה רררררביצין ? והשני הוא ה'שאמעס' שלו. השאמעס האדום. אם שני השרצים הנבזים האלה לא ישכבו אחרי שעה אחת של 'ספורט' על ערמת-המתים, כבר לא יקרה להם כל רע באושוויץ'.
"תוך דילוגו נישאו עיני הרבי משיליוו אל מוני. מוני הלך לו הלאה. אין בכך שום חידוש. בכל אחת ואחת מרחבות-המפקד אתה יכול לראות ראשי-משרתים עושים 'ספורט' לאסיריהם. לעיתים לא רחוקות אסירים של בלוק שלם עושים ספורט באמצע הלילה. סתם כך, בלי שום סיבה מיוחדת...

"...פתאום-לפתע נסבו צעדיו [של מוני]  והוליכוהו, דרוכי-עוז, בחזרה לרחבת-המפקד: 'פרוכטנבוים!' חתך נמרצות בקולו. נדהם היה לשמע פסקנות ה'פרוכטנבוים' שפרץ לו מפיו. אבל אין דבר, כולם יודעים שבפני חשובים ממנו מתכווץ פרוכטנבוים כעכבר.
"קודם כל, סלק את השנים, יש לי עסקה בשבילך'.


"בשבילך, פיפל, בשבילך הכל! הסתלקו, שרצים נאלחים!' הרעים עליהם פרוכטנבוים במשטמה. 'שלא אראה אתכם לפני עיני !'
,,'היום אזלו כל התפודים במחנה', סח לו מוני בלחש אינטימי. 'רוץ למקלפה אל ואצק, שיתן לך את התפודים האחרונים שלו. מתחשק לי להכין לברונו לביבות לארוחת-הצהריים. ברור, פרוכטנבוים ? לך הוא יתן, ועוד איך יתן !' תחב לו מוני לכיסו את חפיסת הסיגריות שהביא מן המחראה קודם-לכן. 'ועוד איך יתן !'  (ק. צטניק, "פיפל", הוצאת "עם עובד", עמ' 65)

    
 "ברחבה שמאחרי בלוק 1 התגוששו והתאגרפו היוונים. מתאמנים היו בהכנת 'מספרים' חדשים. בחורים יהודים מסלוניקי. ילדי-ישראל. מי היה מצייר לעצמו - מהרהר חיים-יידל - כי שכמותם יהודים הם ? לאושוויץ היו צריכים לשלחו כדי שיראה ויידע כי שחמתנים  שזופים אלה, בעלי הזרועות המוצקות והרגליים השריריות, אחיו הם, בשר מבשרו ודם מדמו. מלה אחת יידיש אינם יודעים להגות, אך 'שלום!' יוצא מפיהם כפסוק חי מן החומש. בכל יום-ראשון עורכים הם ברחבת-המטבח תחרות אגרוף מיוחדת לכבוד בכיר-המחנה ופמלייתו. המתאגרפים ! עכשיו הם מתאמנים. שמוליק, אפסנאי-הלחם, ניצב על מפתנו של בלוק-המחסן, צופה ומתמוגג מנחת. פתאום ניסוב שמוליק על עקביו, נבלע באפלולית המחסן ומיד הוא צץ ובשתי ידיו הוא מעיף אליהם שני לחמים ארוכים כפרחים לתוך זירה. גופיהם של המתאגרפים, אשר רגע קודם היו קלועים ומפותלים במאבקם, מתפרדים זה מזה כהרף-עין, פוסקים מהתגוששותם, חוטפים את שני הלחמים מעל הקרקע, מצהירים שניהם הלבנות אל שמוליק, פולטים משהו ביוונית בקולם הצרוד, ונעלמים. חסל סדר התאגרפות. רק עכשיו תופס חיים-יידל במה החכמה: לא לחינם נעמדו להתאמן דווקא פה, מאחרי מחסן-המזון. ילדי-ישראל. וכי מה הם רוצים ? רק לחיות. יוון. בכל מקום ומקום יהודים. אף פעם לא ידע כי שם, ביוון היהודים דומים כל-כך לגויים. ילדי-ישראל. הנה חיפשו ומצאו להם זיז-פרנסה : מכים איש את רעהו באגרופיהם וחיים מזה. אף אחד מהם איננו משרת-בלוק פה. אף אחד מהם לא נתמנה ראש-בלוק. אף כי בזרת-שמאלו מסוגל אחד שכזה להשכיב את פרוכטנבוים משכבת-נצח. פרוכטנבוים הלא אינו ראוי להיות כפרת צפרנו הזעירה של אחד מהם. 'שלום !' אף לא מלה אחת יידיש, אבל 'שלום' הם אומרים מכל לב ליהודי הבלוק. פעמים הם מפגינים יהדותם בכך שהם משמיעים ברכת-ה'מוציא' בטרם ינעצו שניהם הצחורות בכיכר-הלחם שעתה-זה העיף להם שמוליק. פרוכטנבוים. ימח-שמו-וזכרו! הקצב. הרוצח.  (ק. צטניק, "פיפל", הוצאת "עם עובד", עמ' 128)


 "טורי-האסירים צעדו בסך לעבר שער-המחנה עשרה-עשרה בשורה לרוחב. כל הגולגלות אחידות-מראה בעיגולי מערומן. רפאים דהים, צהובים.
"קומאנדו צועד לעבודה.
"אך נפתח השער מיד התחילו אלות-הקאפואים - בלי דעת מתי, כיצד ולמה - לחבוט בגולגלות שבשורות. נראה היה כאילו חבטו הקאפואים במרבד ארוך צהוב.


"בהגיען לבנין-המשמר הגרמני נעצרו השורות, ואולם האלות עמלו זו בחריצות שבעתיים וברצחנות כפולה-ומכופלת חבטו במרבד הצהוב. ומסתבר שצדקו, שכן פתאום החל צהוב-המרבד מגלה ומפיק את צבעו האמיתי לכל גווניו : פסיפס-דמים לאודם.
"כפי הנראה לא נתחולל כל זה אלא לכבוד הזקיף הגרמני שבבנין-המשמר, להפגין לפניו את מהימנות מלאכתם. אל לגרמני לחשוב אף לרגע כי לשם קישוט נענד סרט-הקאפו לזרועם. ואולם הגרמני, כשהופיע על המפתן, אף לא חנן אותם במבט. אפילו לא נפנה לעברם לראות אם מכים הקאפיאים ואם לא. כל הדבר כולו לא עניין אותו כמלוא הנימה. לגבי דידו הכל צואה. צואה. שעמום ארוך צהוב. רק אחת רוצה הוא עכשיו לדעת : מה מספר היוצאים העוברים על-פניו לצאת בעד השער. הקאפו הבכיר זינק אל הגרמני, עקר כומתתו מראשו, התמתח דום צבאית, ודיוח :
"'יש לי הכבוד להודיע: קומנדו-עבודה, אלף אסירים, למצעד החוצה !'


"הגרמני הקפיץ עפרונו באוויר מעל לשורות, כאילו היה סופרן באמת, ואת הסיכום רשם בגיליון-הדו"חים. אלותיהם של הקאפואים נזדרזו עתה שוב בתנופתן. הם נעצו עיניהם בגרמני אגב חבטם  בגולגלות בצעקות-חימה: 'בני-זנונים! צואת-מוזלמאנים שכמותכם! זונות!' שמא בכל-זאת ייכמר לב-הגרמני הרחמן להציץ אל ההצגה הנערכת לכבודו. אבל הגרמני רק רשם את המספר ומיד הסתלק ונעלם בתוך בנין-המשמר.
"נעלם הגרמני, ומיד צנחו האלות מדולדלות בידי הקאפואים. עתה דומים היו כעבדים שאדונם שפך על פרצופם את גביע-היין שהגישו לו.
"השורות צעדו בסך. הרבי משיליוו הידס בשורה לצדו של פרבר כילד קטן. מוזר : מהלומת הקאפו פגעה בכתפו, ואילו הוא בשל כך התחיל לצלוע על ירכו דווקא. כשנכנס הקאפו לבלוק כדי לחטוף אסירים לקומנדו הצביע פרוכטנבוים קודם-כל על אצטבתו של הרבי משיליוו: 'קח לך משם את הטפיל הקלריקאלי ההוא שמימיו לא עבד ! קצת אוויר צח בחוץ יועיל לררררביצין !'
"השורות צעדו מחוצה למחנה. בחוץ נתמשכה עוד חומת-תיל חשמלית. כאן ראשיתו של הכביש החיצון המוביל לכל מחנותיה ומדוריה של אושוויץ, אותו כביש בו אצות המשאיות יומם ולילה לקרמטוריון.
"האסיר שבשורה מאחרי הרבי בעט ודרס בעקביו בגידופי-צעקות: 'מוזלמאן זנאי, אל תיסחב שם כמו פגר ! אני לא רוצה לסבול בגללך. אני אלשין לפני הקאפו שאתה מקלקל את הקו של השורה. זוז קדימה ! קדימה !'
"'רבי, אחוז-נא בזרועי', אמר פרבר.
"'אין צורך, אין צורך. הנה אני הולך. ככה. השורה כבר ישרה'.
"'קאפו ! קח שם את כל האצטבה !' צעק פרוכטנבוים, 'ואל תשכח לקחת אתך גם את ה'שאמעס' האדמוני !'. 

"אביו, המנהיג הציוני - מהרהר פרבר- ודאי יבוא ראשון לאושוויץ בתום המלחמה להתפלש פה בעפר, וראשון יסקול באבנים את פגר-בנו התלוי. הלא בנו כגופו. פרוכטנבוים האומלל ! כל ימיו יידמה לו כי ידיו הן שעשו באלת בנו. הוא לא יידע איך עליו לספוד ולהתאבל. בלי ספק יתעה עד סוף ימיו לבוש בשק ואפר על ראשו, אפר-המשרפה של היהודים שרצחם בנו בלא עתם. הלוא הבן אבר הוא מאביו, כשם שהפרי אבר מן העץ. על-אחת-כמה-וכמה שהרוגיו נפלו קרבן בעיקר משום שהשמיעו את שם אביו. כמה יהודים אולי היו עדיין חיים אילו היה אביו של ראש-המשרתים פרוכטנבוים סוחר זעיר, סנדלר, או שמש
של בית-כנסת. מי יודע כמה יהודים היו עדיין בחיים אילו היה פרוכטנבוים, המנהיג הציוני, עקר וחשוך-בן.  

                             (ק. צטניק, "פיפל", הוצאת "עם עובד", עמ' 151)

 


זכור את אשר עשו בן-גוריון וה"ציונים" ליהודים..!

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות