השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

ציונים מנצלים את ה"חוב הלאומי" של היהודי

 

"הלהט הגרמני להיפטר מהיהודים גבר והלך ככל שקרב מועד המתקפה על פולין. לחץ מלמעלה ובעיקר מצד אלה בצמרת הנאצית שהיו ממונים על ענייני היהודים, ובראשם גרינג, הימלר והיידריך דרבן את אנשי הס.ס. שעסקו בפועל בגירוש היהודים, לחפש דרכים ושיטות כדי לזרז את התהליך.

מולם התייצב בן-גוריון שהתנגד להפרדה בין  פתרון הבעיה היהודית של הטלר, לבין פתרון הבעיה ה"ציונית" בפלסטין (שביקשה מדינה יהודית בפלסטין והארצות הסמוכות)

 

"עליית הטלר לשלטון  בבחינת רעידת אדמה לגבי אירופה והעולם כולו, אולם יותר מכול, הורגש הדבר בקרב יהדות העולם בכלל, ויהודי גרמניה בפרט, כוונותיו המוצהרות של הטלר לגבי היהודים לפני עלותו לשלטון, אשר לא נלקחו ברצינות מספקת על-ידי מרבית העולם, הפכו תוך זמן קצר למדיניות מעשית. החרם על בתי-מסחר יהודיים, אשר הוכרז בגרמניה בראשית אפריל 1933, הצביע בעליל על הכיוון האנטי-יהודי של המדיניות הנאצית. במקביל, החל נישולם של יהודי גרמניה ממשרות ממשלתיות, אקדמיות וציבוריות. פגיעות גופניות ספורדיות, תעמולת זוועה בעיתונות, התנכרות הולכת וגוברת של גרמנים לעמיתיהם היהודים - כל אלה הולידו גל של הגירת יהודים אל מחוץ לתחומי הרייך השלישי. בשנים הראשונות הייתה ההגירה מתונה למדי. ב-1933 יצאו את גרמניה 37 אלף יהודים, ב-1934 יצאו 23 אלף ועד האנשלוס יצאו מגרמניה 143 אלף יהודים. אף-על-פי-כן, בעיית הפליטים מגרמניה הפכה משנה לשנה קשה יותר. מדינות העולם, אשר בתחילה עוד היו מוכנות לקלוט את הפליטים, סגרו את שעריהן בראותם כי מדובר בשטף גואה. שערי א"י שהיו עד 1937 פתוחים לפליטי גרמניה, ננעלו על-ידי שלטונות המנדט בעקבות לחץ ערבי... (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 1)

 

"ההיענות המהירה של איגוד הקהילות היוגוסלביות מעיד על אופיו המיוחד ועל מודעותו  הלאומית המפותחת של קיבוץ יהודי זה. כאמור מדובר על כ-75 אלף איש (מהם היו רשומים  באיגוד כ-68 אלף, כולל ילדים קטנים), שהם פחות או יותר גודלה של קהילה בינונית מפולין. מרבית יהודי יגוסלבייה היו אנשי המעמד הבינוני: סוחרים, פקידים, תעשיינים קטנים,  אינטלקטואלים. לא היו בה עשירים מופלגים ולא עניים מרודים... (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 3); כך זה היה בכול קהילות ה"ספרדים" ויהודי האסלאם, וה"ציונים" ניצלו את ה"חוב הלאומי" של היהודים, כדי לשעבדם.

 

"במהלך 1933 הגיעו ליוגוסלביה כ-4.400 פליטים, שהם כ-12% מכלל הפליטים שיצאו מגרמניה באותה שנה. מרביתם יצאו את המדינה עוד באותה שנה, אולם כ-1.800 איש נשארו.

"בשנת 1934 נכנסו ליוגוסלביה 4.200 פליטים שהם כ-18% מכלל הפליטים היהודים שיצאו את גרמניה באותה שנה. בשלוש השנים הבאות ירד מאוד מספר הפליטים מגרמניה: ב-1935 נכנסו 2400 איש; ב-1936 - 2.200; ב-1937 - 2.800. באותן השנים, בהן עדיין אפשר היה להגר לארצות מערב-אירופה, ארצות-הברית וא"י, עזבו מרבית הפליטים במהירות את יוגוסלביה. מכאן, שמרבית הסיוע ניתן לאנשים במעבר - דבר שדרש מהוועדים מאמץ לא גדול, לא היה צורך לדאוג לשיכוני-קבע, תעסוקה, לחינוך ולסיפוק צרכים אחרים. יחד עם זאת, כבר בתקופה זו התעוררו לא מעט בעיות ביחסים בין הקהילות והפליטים ובין הקהילות והשלטונות...

"אך יותר משהדאיגו את פעילי הקהילה מקרים ספורים אלה, העיב על פעילותם מחסור תמידי במזומנים. ככל שגלי ההגירה גברו והתעצמו, הלך המחסור והכביד. מסתבר שגם לנדיבות-לבם של יהודי יוגוסלביה היה גבול. אמנם התרומות גדלו משנה לשנה, אך בכך לא היה די. עד 1939 היה חלקם של המוסדות היהודיים בעולם בסיוע לפליטים שהגיעו ליוגוסלביה קטן מאוד. ב-1934 הוא הגיע ל-6%, ב-1935 ל-7%, ב-1936 ל-10%, ב-1937 ל-12% וב-1938 ל-16%. רק מ-1939 ואילך, לאחר בואה של קבוצת קלאדובו, הגיעה תרומת המוסדות היהודיים מחוץ ליוגוסלביה לבין שליש למחצית מהסכום הכללי. סך-כול הוצאות הסיוע לפליטים ביוגוסלביה הגיעו לכמיליון ו-400 אלף דולר (בערכים של 1940), מהם תרמו יהודי יוגוסלביה 742 אלף דולר (כ-53%), הג'וינט - 386 אלף דולר (כ-28%), והיצ"ם (רכישת כרטיסי נסיעה) - 277 אלף (כ-19% מחסור בכספים הוליד חדשות לבקרים מגביות 'מיוחדות', מסי הקהילה הועלו שוב ושוב ונוסו דרכים שונות ומשונות להרבות תרומות...   (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 4)

 

"ב-12 בפברואר 1938 פלש הצבא הגרמני לאוסטריה. ב-13 לחודש הוכרז על סיפוח אוסטריה לרייך. האנשלוס היה לעובדה.

"מעשה תוקפנות זה שינה לחלוטין את מצבה הגיאופוליטי של יוגוסלביה, כעת גבלה יוגוסלביה עם הרייך השלישי, הסכנה הגרמנית התקרבה עד מאוד. לא היה שום ספק כי חדירתה של גרמניה לתוך הבלקנים, אשר החלה עוד לפני האנשלוס, תקבל תאוצה ויוגוסלביה תהיה אחד מיעדיה המרכזיים. ברור היה כי מכאן ואילך תצטרך ממשלת יוגוסלביה, יהיה הרכבה הפוליטי אשר יהיה, להתחשב בתביעותיה של גרמניה.

"מובן מאליו שלאנשלוס הייתה השפעה על מדיניותה ה(אנטי-)יהודית של ממשלת הרייך, מדיניות של רדיפות, נישול, גזל וכיו"ב, שמטרתה הסופית באותה עת הייתה פינוי גרמניה מהיהודים, הייתה קיימת עוד לפני כן, אולם כעת היא הפכה לאינטנסיבית הרבה יותר, תכופה ונמרצת. צירופם של כרבע מיליון יהודי אוסטריה לרייך וזירוז ההכנות לקראת מלחמה יזומה באירופה, הביאו את הטלר ועוזריו למסקנה כי הבעיה היהודית חייבת להיפתר בהקדם האפשרי. פתרון בעת ההיא משמעו גירושם של היהודים אל מחוץ למדינה. מכיוון שקצב הגירת היהודים מהרייך עד אותה עת לא היה  מהיר דיו, הוחלט כי התהליך יזורז והאחריות על כך באוסטריה תרוכז באורח בלבדי בידי הס.ס.

"מכאן שהאנשלוס הגביר את הלחץ על יהודי הרייך ובראש וראשונה על יהודי אוסטריה, אשר נאלצו לחפש במהירות ארצות אליהן יוכלו להימלט. ארצות כאלה, כפי שהתברר באורח חד-משמעי בוועידת אוויאן שנערכה ביולי 1938, לא היו בנמצא. למעשה הייתה יהדות הרייך נתונה בין הפטיש והסדן, הלחצים הפנימיים, הפגיעות הפסאודו-חוקיות, הכלכליות והפיזיות מצד גורמים ממשלתיים, מפלגתיים ואחרים הלכו וגברו. הטרור, שכלל מעצרים רחבי היקף, הלך והתעצם ומאידך, כל הניסיונות לצאת את הרייך נתקלו בחומת סירוב של מרבית מדינות העולם. (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 8)

 

" כבר ביום סיפוחה של אוסטריה ביקש שר הפנים היוגוסלבי, קורושץ, ממשרד החוץ בבלגרד להורות לשגרירות בווינה ולקונסוליות בגראץ וקלגנפורט (צלובאץ) שלא להנפיק בשום פנים ואופן 'אשרות כניסה לשמאלנים קיצוניים (Ljevicare Krajne), לקומוניסטים וליהודים'. בסעיף אחר נאמר כי 'על שומרי הגבול להסביר בנימוס (לאנשים הבאים) כי הכניסה ליוגוסלביה אסורה. באם דבר זה לא יועיל יש להחזיר את השמאלנים, הקומוניסטים והיהודים למקומות מהם באו'.

"בהמשך באה פנייה למפקדת הצבא, חיל הים והז'נדרמריה לתגבר את כוחותיהם המופקדים על שמירת הגבולות. לגבי אזרחים סתם שאינם נמנים על הקטגוריות הנ"ל מותרת הכניסה במקרה הצורך, על-פי שיקול הדעת של הממונים במקום.

"אשר לבעלי אשרות המעבר, הרי לפחות לגבי רומניה הוברר כי משמרות הגבול הרומניים אינם מתירים מעבר יהודים שבידיהם אשרות כניסה רומניות. יתר-על-כן: שיבתם של יהודים אזרחי רומניה למולדתם נמנעת, אלא אם כן נמצאות בידיהם אשרות כניסה רומניות מיוחדות. אי לכך נצטוו משמרות הגבול היוגוסלביים למנוע כניסת יהודים בעלי אשרות מעבר הנמצאים בדרכם לרומניה. בעיית הפליטים היהודים המגיעים מאוסטריה נידונה בצמרת הממשל בבלגרד עד שלבסוף, ב-25 במרץ, הוציא משרד הפנים הוראות מוסמכות וחד-משמעיות. בין השאר נאמר שם:

"בעקבות שינויי השלטון,.. באוסטריה נמלטים לארצנו יהודים אוסטרים, אשר מגיעים אלינו לא רק ישירות (מאוסטריה) אלא גם דרך ארצות אחרות.

"אי לכך היננו אוסרים כניסת יהודים אוסטרים בלי שים לב לאזרחותם, ומצווים להחזירם בכל תנאי לארצם.

"אסור בשום מקרה ותנאי להתיר ליהודי להמשיך בנסיעתו אל פנים המדינה...!

"באותו יום ממש יצאה הוראה עוקבת ממחלקת הביטחון בזאגרב לפיה יש לדווח לאלתר על כל יהודי אשר בדרך זו או אחרת הצליח להסתנן לאחת הערים או העיירות במחוז.   (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 10)

 

"האוניות יוצאות מסושאק

"האנשלוס ומדיניות הגירוש הנאצית שהונהגה באוסטריה מיד לאחר הסיפוח, העמידו את בעיית מציאת מקומות מקלט ליהודי אוסטריה וגרמניה בראש דאגתם של המוסדות היהודיים והציוניים. כישלונה המביש של ועידת אוויאן ואי-נכונותן של מרבית מדינות העולם לקלוט פליטים יהודים, חיזק את התיזה הציונית לפיה ארץ המקלט היחידה הינה ארץ-ישראל. אולם למרבה הצרה, באותה שעה ממש, חלה תפנית במדיניות העלייה של ממשלת בריטניה*). זו העריכה כי באווירה של התגברות המתיחות הבינלאומית אשר עלולה להוביל למלחמה, אסור לה, לבריטניה, להסתכן בהגברת העוינות הערבית. להערכתם, המשך העלייה היהודית המסיבית, על רקע המרד הערבי בארץ-ישראל, עלול לחזק באורח מסוכן את הכוחות האנטי-בריטיים בעולם הערבי ולאלץ את בריטניה להקצות כוחות צבא גדולים למזרח-התיכון על חשבון זירות מלחמה חשובות יותר. כך קרה שיהודי גרמניה ואוסטריה נמצאו בין הפטיש והסדן. מצד אחד הופעל עליהם לחץ כבד ביותר, מלווה במעצרים וטרור, כדי לאלצם לעזוב את הרייך ומאידך, לא היה להם, פשוטו כמשמעו, להיכן לברוח.   (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 21)

*) כישלון ועידת אוויאן, הודות למאמציו של בן-גוריון, שמנע יצאת יהודים משטחי השלטון הנאצי לא"י, שכן הספר הלבן הבריטי נתקבל במאי 1939, ומ-1936 עד 1940 נכנסו לארץ כעשרת אלפים יהודים; הפלסטינים וארצות ערב הציעו ב-19.12.1937 כנסתם של 100 אלף יהודים לשנה לפלסטין ופתיחת שערי ארצות ערב בפני יהודי אירופה. לוינסקי השיב בשם ה"ציונים", שאינם מעוניינים ביצירת גלויות חדשות; בריטניה הציעה טריטוריות נרחבות ללינת-לילה או ישיבת קבע. אך בן-גוריון, שכבש מעמד של בא-כרוח העם היהודי, קבע שהיהודים משטחי הכיבוש הנאצי יועברו לפלסטין לאחר המלחמה וניצחונה של בריטניה, ואמנם, בן-גוריון קיים הבטחתו, הוא הביא אותם אפר ליד ושם.

 

"בעוד שאצל הרביזיוניסטים נתקבל רעיון העלייה הבלתי-חוקית בקלות יחסית, הרי בהנהגת היישוב המאורגן נתגלו חילוקי-דעות. בן-גוריון, שרת ומקורביהם לא ששו להיכנס לעימות עם הממשל הבריטי. הם קיוו עדיין כי תוכנית החלוקה של ועדת פיל תתבצע, ומשום כך לא היה להם כל עניין בשלב זה לעורר התנגדות אצל הממשל הבריטי...

"בנטל הארגון והטיפול המעשי בעלייה הבלתי-לגלית נשאו בראש וראשונה אנשי הקיבוץ המאוחד, אשר נמנו על הפלג האקטיביסטי והרדיקלי במפא"י. הם נתמכו על-ידי ראשי ארגון 'ההגנה', אשר בתוקף עיסוקיהם הביטחוניים פיתחו יחס תקיף יותר כלפי הממשל המנדטורי ונחשבו לקיצוניים בחבורת מנהיגי מפא"י. לחבורה זו השתייכו: אליהו גולומב, דב הוז, דוד הכוהן, שאול מאירוב יצחק טבנקין ואחרים. ברל כצנלסון, אשר נלחם בעוז נגד תוכנית פיל ומשום כך לא חשש מהעימות עם הבריטים ואולי היה אף מעוניין בו, פרש את חסותו והוסיף תוקף לפעילות עלייה ב'.

"הדיונים והוויכוחים בין מצדדי ומתנגדי העלייה הבלתי-חוקית לא שינו את המצב ברייך הגרמני ואת העובדה שאלפי פליטים יהודים ניסו בכל הדרכים האפשריות להימלט מגרמניה ואוסטריה. מדיניות הגירת היהודים הכפויה של הס.ס., נכנסה לאחר האנשלוס להילוך גבוה. אנשיו של היידריך בווינה עודדו וסייעו לכל מי שתרם לסילוק היהודים מהרייך, הם לא בדקו בציציות והיו מוכנים להידבר עם כל אחד ובלבד שיזרז את יציאת היהודים...

 

"באוניות הראשונות 'פוסידון' (ינואר ומאי 1938) ו'ארטימיסיה' (אפריל ויולי 1938), אשר הפליגו מנמל פיראוס הועלו באורח בלתי-חוקי כ-400 איש, רובם אנשי 'החלוץ' הפולני. בעלייה זו טיפלו בעיקר שלושה אנשים: יהודה בראגינסקי מגבעת השלושה, שהיה שליח 'החלוץ' בפולין וארגן ב-1934 את הפלגת אוניית המעפילים הראשונה 'ולוס' וחזר כעת לאירופה, שליח 'החלוץ' בפולין זאב שינד מקיבוץ איילת השחר, שגויס על-ידי בראגינסקי ולוי שוורץ, על בשעתו עם בראגינסקי בטיפול ב'ולוס'.

"במקביל לשליחי היישוב המאורגן, פעלו באירופה גם נציגי הרביזיוניסטים, בין אפריל 1937 ויוני 1938 הועלו על-ידם, במה שקרוי עליית 'אף על פי', מעל 500 איש, מרביתם חברי בית"ר מאוסטריה, פולין, ליטה ולטביה. העלייה, בניצוחו של פעיל בית"ר משה קריבושיין (גלילי), בוצעה על ספינות זעירות שנרכשו והפליגו מיוון והונחתו בחוף טנטורה, דרומית לחיפה. (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 22)

*) מפלגות ה"ציוני" דאגו להצלת אנשי ההכשרה שלהם, כל מפלגה את אנשיה, על חשבון קהילות וארגונים יהודים

 

"כאמור, יצאו גם אנשי המוסד לעלייה ב' לחפש נמל מוצא הדש, תחילה נקבעו בסיסי ההפלגה באיטליה. בסתיו 1938 רכש זאב שינד מבעל האוניות היווני ורניקוס (Vernikos), תמורת כ-4500 לי"ש אוניית גרר רוסית ישנה בת כ-140 טון, בשם 'אטרטו' (Atrato). בלוויית ורניקוס הזקן ושני בניו, דמיטריוס וקוסטא, יצא שינד לתור את נמלי מזרח הים התיכון. עם תום הסיור הוחלט כי ונציה ראויה לשמש נקודת מוצא. קשיים מקשיים שונים מנעו הפלגת הספינה מוונציה ולאחר תלאות וחיבוטים הפליגה 'אטרטו' בנובמבר 1938 מנמל בארי (Bari) בדרום איטליה. העולים הגיעו בשלום ליעדם והאונייה שבה לאיטליה והפליגה בינואר 1939 מנמל אנקונה (Ancona). בפעם השלישית הפליגה 'אטרטו' מנמל נאפולי אולם בשובה הסתבר כי שלטונות איטליה לא יתירו את המשך ההפלגות. על כן הוחלט להעביר את הפעילות אל מחוץ לגבולות איטליה.

 

"הגיע תור יוגוסלביה

"בקיץ 1938 , בעיצומן של הפלגות 'אטרטו' מאיטליה, ערך יהודה בראגינסקי סיור לאורך החוף האדריאטי כדי לחפש נמל אלטרנטיבי במידה שהאופציה האיטלקית תשתבש*). לבסוף הגיע למסקנה כי נמלי דוברובניק וספליט אינם באים בחשבון, בשל הימצאות קונסוליות בריטיות במקום. לעומת זאת, עשוי נמל סושאק בצפון הים האדריאטי, סמוך לגבול האיטלקי, להתאים. (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 24)

 

*)13.11.1938 - בן-גוריון בישיבת הועד הפועל הציוני בלונדון; "ממשלת אנגליה... ממטירה עלינו הצעות טריטוריאליסטיות. מציעים לנו מקום בטנג'ניקה, בגויאנה, באנגולה ועוד כמה ארצות (ב"ג, "כנסת לזכר ביאליק", 5, עמ' 375) (מ. גבאי, "שואה", עמ' 158); אך "בא-כוח העם היהודי" מנע יציאת היהודים ועד להשמדתם

 

 

"שתי קבוצות בני-נוער היו אמורות לצאת בהפלגה הראשונה. על הקבוצה הראשונה נמנו 278 אנשי 'החלוץ' מגרמניה. הם הגיעו לווינה בקרונות רכבת מיוחדים שהועמדו לרשותם על-ידי הגסטפו בברלין. בווינה ציפתה לבאים קבוצת 'החלוץ' אוסטרית בת 100 איש. את השיירה ליוו משה אגמי ופינו גינצבורג, חבר רמת הכובש, אשר היה נציג המוסד בגרמניה, וכן מספר סוכני גסטפו מווינה. בהגיע הרכבת לתחנת הגבול בג'קנש עוכבה על-ידי משמרות יוגוסלביים. באותה שעה התנהלה 'קולורדו' לאטה וטרם הגיעה לסושאק, כך שהודעה על הימצאות אונייה בנמל, שכזכור הייתהתנאי להתרת מעבר גבול, לא נמסרה...

 

"דקות ספורות לפני שהאולטימטום היוגוסלבי פג, הגיעה לגבול הבשורה כי 'קולורדו' נכנסה לנמל. עיכוב נוסף לשם בדיקת כשירותה הימית של האונייה, נמנע בעזרת שוחד. ב-7 במרץ 1939, הפליגה 'קולורדו' מנמל סושאק בדרכה לנקודת המפגש עם 'אטרטו', אי-שם בין איי הים האדריאטי. כעבור שלושה ימים, ב-10 לחודש, נפגשו שתי הספינות. 378 העולים הועברו מ'קולורדו' ל'אטרטו', אשר יצאה בדרכה ארצה. ב-15 במרץ עגנה האונייה מול חופי הרצליה. העולים הורדו ללא פגע והתפזרו ברחבי הארץ. על אף המכשולים והתלאות הוכתרה ההפלגה הראשונה מיוגוסלביה בהצלחה.  (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 26)

 

"פרשת קולורדו הגיעה חיש מהר לידיעת הנציגים הבריטים בחוף הדלמטי ואלה דיווחו על כך לממונים עליהם בבלגרד ומשם ללונדון ולארץ-ישראל, משום-מה התגובה הבריטית הרשמית איחרה לבוא. פנייתם הראשונה לשלטונות היוגוסלביים באה רק בתחילת מאי 1939. בינתיים הפליגה מסושאק על סיפונה של 'קולורדו' ('אטרטו') באמצע אפריל קבוצה נוספת, עליה ידובר בהמשך. תסבוכת 'קולורדו' עוררה גם את פקידי משרד הפנים בבלגרד. נציגי איגוד הקהילות נקראו בדחיפות למשרד הפנים והאיש שהיה ממונה על ענייני הפליטים הטיח בפניהם טענה שהם, עסקני האיגוד, 'מבריחים אנשים בלב-ים.' מכיוון שבאיגוד לא ידעו מאומה על הפרשה, הם יכלו לטעון במצפון שקט כי לא היה להם שום חלק בעניין.

 

"עוד לפני שפעילי עלייה ב' בווינה הספיקה לעכל את הידיעה, זומן משה אגמי אל מפקד הגסטפו, ד"ר לאנגה. לאנגה, אשר עניין 'קולורדו' נודע לו מהעיתונות, תקף אותו בחריפות וביקש לדעת האם יעדם של הפליטים הייתה אכן מקסיקו או שהם הובאו לארץ-ישראל. אגמי השיב בלא היסוס כי הפליטים נמצאים בדרכם לדרום-אמריקה. 'אם כן,' תהה לאנגה, 'כיצד זה שהספינה שבה תוך זמן קצר, ריקה לספליט?' לבסוף נאות לאנגה לקבל אישור חתום בידי אגמי שהפליטים הפליגו למקסיקו. אגמי חתם על הצהרה ושוחרר.

"ברור שלאנגה והגסטפו ידעו שהיוצאים יפליגו ארצה בדרך בלתי-חוקית. זהותו של אגמי כשליח ארצישראלי ופעיל עלייה ב' לא הייתה בבחינת סוד. מכאן שלפחות מהצד הגרמני נועד התרגיל כולו להיות מעשה אחיזת-עיניים. (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 28)

 

 "ב-15 באפריל 1939, יצאה 'קולורדו' בפעם השנייה מסושאק, כשעל סיפונה 388 איש, רובם חברי תנועות נוער ציוניות מצ'כיה. הקבוצה הועברה אי-שם בים האדריאטי ל'אטרטו' וכל העולים הורדו בלא פגע ב-23 באפריל בחוף שפיים.

"גם הפעם הגיע לבריטים מידע על ההפלגה. ב-18 בחודש שיגר קונסול בריטניה בזאגרב שדר למחלקת העלייה בירושלים, לפיו הפליגו ב-15 באפריל 400 יהודים צ'כים על סיפונה של 'קולורדו'. יעד ההפלגה הרשמי - איזמיר. הקונסול ראפ הוסיף שככל הידוע לו, שלטונות הנמל בסושאק הזהירו את רב-החובל כי במידה ואי-הסדרים של ההפלגה הקודמת יישנו, תוחרם אונייתו.

"ידיעה זו לא עוררה את לונדון וירושלים לפעולה. רק ב-3 במאי, בעקבות ידיעה מוטעית, נתבקשה השגרירות הבריטית בבלגרד למנוע הפלגתה של ספינה בשם 'אטסטו' (Atsato) שהייתה אמורה להוביל עולים בלתי-חוקיים מסושאק ארצה. השגריר סר רונלד יו קמבל (Campbell Hugh Ronald) פעל במהירות וב-4 במאי פנה למשרד החוץ בבלגרד. מאחר ופנייה זו לא נענתה, העלה קמבל את העניין שוב באמצע מאי, בפגישתו עם שר החוץ היוגוסלבי.. (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 32)

 

"הקשיים שהלכו וגברו בגבול היוגוסלבי, השמועות על המעקב והלחץ הבריטי ביוגוסלביה והחשש מפני ההשלכות של פרשיית 'קולורדו', שכנעו ככל הנראה את ראשי המוסד כי הגיעה העת לנטוש את סושאק ואת יוגוסלביה ולמצוא נמל מוצא חדש. למרבה האירוניה, ממשלת יוגוסלביה לא נטתה להיכנע ללחץ הבריטי והייתה מוכנה להתעלם גם להבא מהפלגת אוניות מעפילים מנמליה. מהתיעוד היוגוסלבי עולה כי בעיית קבוצות פליטים הנמצאות בדרכן לנמלי יוגוסלביה, עלתה על הפרק בפעם הראשונה בדיון של ועדה בינמשרדית לענייני פליטים רק ב-14 בדצמבר 1939. הוועדה המליצה על הנפקת אשרות מעבר קולקטיביות לקבוצות פליטים הנמצאות במעבר. ראש-הממשלה, צבטקוביץ', דחה המלצה זו ורק אז, כלומר בדצמבר, הוחלט רשמית למנוע הפלגות מיוגוסלביה.

 

"'קולורדו' הפליגה לנמל ברינדיזי והספיקה להעביר ל'אטרטו' שתי קבוצות מעפילים נוספות. קבוצה אחת, ובה 327 איש, הפליגה מברינדיזי ב-28 באפריל והגיעה ארצה בשלום ב-2 במאי. הקבוצה השנייה, ובה 390 איש, הפליגה מקונסטנצה ב-20 במאי ונתפסה ב-28 בחודש על-ידי הבריטים. העולים נכלאו במחנה עתלית ושוחררו כעבור זמן-מה. 'אטרטו' הוחרמה וצוותה גורש מהארץ, 'קולורדו', שנותרה בלא בת-זוגתה, ביצעה שתי הפלגות נוספות ארצה. בהפלגתה השניה נלכדה על-ידי  הבריטים.

"המעקב הבריטי אחרי המתרחש בנמלי הים האדריאטי נמשך גם אחרי הפסקת ההפלגות. במכתב ששוגר ממשרד המושבות למשרד החוץ בפברואר 1940, נאמר:

"... המסלול (של הפליטים) מגרמניה לחוף האדריאטי קיים עדיין... (לפיכך) נודה באם תיעתרו לפנייתו של הנציב העליון (בארץ-ישראל) ותורו לנציגינו ברומא ובלגרד לבדוק בזהירות את העניין.'     (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 34)

 

"כיצד נועלים גבול?

"בעקבות ההצלחות המדיניות המרשימות של הרייך השלישי, החל בסיפוחה של אוסטריה במרץ 1938 והמשכן בוועידת מינכן בספטמבר ובביתורה של צ'כוסלובקיה במרץ 1939, נוספו לגרמניה כ-300 אלף יהודים.! מכאן שהאובססיה הגרמנית להתייצב למלחמה כאשר אין בה עוד יהודים, לא רק שלא התגשמה, אלא שצורפו לרייך יהודים אשר על-פי ההשקפה הנאצית עלולים להוות בעת מלחמה 'גיס חמישי'. הלהט הגרמני להיפטר מהיהודים גבר והלך ככל שקרב מועד המתקפה על פולין. לחץ מלמעלה ובעיקר מצד אלה בצמרת הנאצית שהיו ממונים על ענייני היהודים, ובראשם גרינג, הימלר והיידריך דרבן את אנשי הס.ס. שעסקו בפועל בגירוש היהודים, לחפש דרכים ושיטות כדי לזרז את התהליך. כישלונה המוחלט של ועידת אוויאן שכנע אותם כי מדינות העולם יעשו ככל יכולתן כדי למנוע מהיהודים המגורשים מגרמניה מציאת מקלט וחסות. מתוך כך נתגבשה בחוגי הס.ס. דעה כי רק אמצעים אלימים, מקיפים ויוצאי-דופן עשויים לזעזע את דעת הקהל והמדינות, להאיץ את בריחת היהודים ולקרב את מה שהם כינו כבר אז (בהקשר שונה) 'הפתרון הסופי של הבעיה היהודית'. אמצעים אלימים ובלתי-שגרתיים כאלה משמעם הגברת הטרור המופעל כלפי היהודים. זו הייתה מטרת הפוגרום הכול-גרמני רחב ההיקף של 'ליל הבדולח', בנובמבר 1938. פסגת אותה אורגיית הצתות, ביזה ורצח הייתה כליאתם של כ-80 אלף יהודים במחנות-הריכוז. עצירים אלה שימשו כבני-ערובה ושחרורם מהמחנות הותנה בעזיבתם המיידית את תחומי גרמניה. מרבית יהודי גרמניה רצו בכל מאודם להימלט מהמדינה, אולם לא היה להם לאן לברוח... (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 36)

 

"...באוקטובר 1936, שלח הקונסול פרוינד דיווח מפורט לברלין על מצב הפליטים, הסיוע המוגש להם, מעמד הקהילה במקום, האישים המעורבים, וכיו"ב. מפעם לפעם נהג פרוינד להעביר לברלין פרסומים של הוועד היהודי לסיוע לפליטים, בליווי פרשנות. כמו כן דיווח על פעילות ההסתדרות הציונית ותנועות הנוער. פרוינד גילה, ככל הנראה בהוראה מגבוה, עניין מיוחד ביחסה של הכנסייה הקתולית לפליטים והרחיב את הדיבור על מכת המרות הדת שפשטה בקרב יהודים עשירים. ברור כי הגרמנים ראו ביוגוסלביה יעד פוטנציאלי ליהודים המגורשים.

"למרות רצונם העז, לא יכלו היוגוסלבים, מתוך חשש מתגובה גרמנית, לפעול בהחלטיות ותקיפות יתרה נגד פליטים יהודים שאולצו לצאת מגרמניה ונכנסו בדרך בלתי-חוקית ליוגוסלביה.

"היוגוסלבים ידעו כי אנשי גסטפו מעודדים, ולא פעם אפילו מארגנים, חציית גבול בלתי-חוקית של יהודים. שירותי הביטחון היוגוסלביים דיווחו על כך שוב ושוב. באחד המסמכים (מתחילת 1941) נאמר ש...

 

"חקירתם של פליטים יהודים שנתפסו על-ידי משמרות הגבול וגורמי ביטחון אחרים, הוכיחה ללא ספק את מעורבתם של אנשי גסטפו בהברחת גבול, בדצמבר 1939 נתפסו בזאגרב 21 פליטים יהודים מגרמניה ששהו במקום באורח בלתי-חוקי ומחקירתם עלה כי 'ארגון כלשהו בווינה מארגן את מעבר הגבול'. במסמך מובעת הדעה כי 'בגלל המצב הבינלאומי... אין שום אפשרות להחזיר את הפליטים... אל מעבר לגבול'. בדיווח אחר, מספרת הפליטה מריאנה אלינה (Allina):

 

"... ב-14 בדצמבר 1939 הגעתי (מווינה) למקום בשם ארנהאוזן (Ernhausen)… התייצבנו במפקדת הגסטפו... ושוחררנו כעבור זמן קצר... המשכנו לעבר הגבול היוגוסלבי. שוטר גרמני תפס אותנו.,. אחרי שהודענו בתחנת המשטרה כי אנו מבקשים לחצות את הגבול היוגוסלבי, הדריכו אותנו כיצד והיכן לחצות את הגבול.

 

"הגברת אלינה ועמיתיה נתפסו על-ידי היוגוסלבים והוחזרו. בהגיעם שוב לארנהאוזן נעצרו על-ידי הגסטפו. למחרת הובלו לגבול היוגוסלבי, הפעם הצליחו להסתנן, להגיע לזאגרב, שם נעצרו כעבור זמן-מה.

"פליט אחר, קרל זוסמן, סיפר כי סוכן גסטפו הוליך אותו ואת אשתו אל הגבול היוגוסלבי. קרל זוסמן הכריז במשטרה כי שני שוטרי גבול גרמנים הובילו אותו לגבול היוגוסלבי והראו לו כיצד לחצותו.

"בהמשך מסופר על איש גסטפו שנהג להסיע יהודים אל הגבול. כעבור זמן-מה הופיע בעיתון סלובני אחר 'סלובנסקי דום' (Dom Slovenski) מאמר בשם 'מבריחי יהודים פועלים שוב'. עיתון זה נזהר יותר מקודמו והוא מציין כי 'אנשי משטרה חשאית מסוימת, בעזרת מבריחים מקצועיים שלנו (יוגוסלביים) עוסקים בהברחה (של יהודים)... ומוסרים אותם לידי הקהילה היהודית בזאגרב. בדרך זו הוברחו עד היום... אלפי בני-אדם. בעניין מעורבים גם מספר אישים רמי דרג.' במרץ 1941, ערב הפלישה הגרמנית ליוגוסלביה, הופיעה ב'סלובנץ' כתבה בשם 'יהודים מסתערים על גבולנו'. ההסבר שניתן על-ידי העיתון ל'הסתערות' זו היה בהלת השילוחים ללובלין. להערכת העיתון, ה'הסתערות' מאורגנת על-ידי הגרמנים בווינה, והינה עסק משגשג ומקור לרווחים עצומים. (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 38)

 

"כדי למנוע החזרת הפליטים לגרמניה היו השלטונות הגרמניים מוכנים לחרוג מנוהגם שלא לחדש את דרכוניהם של יהודים שעזבו את גרמניה. בפברואר 1938 פנה הקונסול הגרמני בזאגרב, פרוינד (Freundt), למשרד החוץ ושאל כיצד לנהוג ביהודים גרמנים המבקשים לחדש את דרכוניהם. הוא הוסיף כי מי שאינו נושא דרכון בר-תוקף מגורש לאלתר מיוגוסלביה. לפרוינד השיב לישקה (Liscka) ממחלקה Bii (דרכונים) במשרד הראשי לביטחון הרייך בברלין:

"כדי למנוע גירושם של פליטים יהודים שתוקף דרכוניהם פג אנו מאשרים חידוש הדרכונים לשלושה חודשים נוספים...

"מצב הדומה לזה שבגבול הגרמני-יוגוסלבי שרר גם בגבול ההונגרי-יוגוסלבי. גם כאן לא העזו היוגוסלבים, מחשש להגברת המתיחות, למחות - גם כאשר נמצאו בידם הוכחות ברורות למעורבותם של גורמי ממשל הונגריים בהברחת יהודים. בשני דו"חות של משטרת הביטחון היוגוסלבית מסוף 1940 וראשית 1941, מצוינים שמות אישים ומוסדות הונגריים אשר מסייעים להברחת יהודים. לטענת היוגוסלבים נמצא מרכז ההברחה במשרד הסיוע לפליטים יהודים ברחוב בטלן גאבור (Gabor Bethlen) מס' 2. בבודפסט, משרד זה עומד בקשר עם המשרד הממשלתי לפיקוח על זרים, פליטים המגיעים להונגריה מופנים אל עיר הגבול סגד (Szeged), שם הם נמצאים, בידיעת המשטרה, תחת חסותה של הקהילה היהודית במקום.  לאחר תשלום, מופנים הפליטים על-ידי המשטרה למבריחי גבול בעלי מוניטין או למשמרות גבול הונגריים אשר משמשים כמורי-דרך.  (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 40)

 

"נוסף לכך רומניה, שמנמליה עמדו האוניות להפליג, ראתה בעין יפה הרחקת יהודים אל מחוץ לאירופה וקיוותה להיפטר בדרך זו מיהודיה היא. משום כך יכלו מארגני העלייה הבלתי-לגלית לפעול בתחומיה באורח חופשי וללא חשש מהתערבות אנגלית. יוזמת פרל הצליחה. עד תחילת הפלגתן של אוניות המוסד במאי 1939 , הפליגו מקונסטנצה (Constanza), טולצ'יאה (Tulcea), ובלצ'יק (Balchik), שש אוניות שאורגנו על-ידי הרביזיוניסטים או על-ידי יזמים פרטיים מסוגו של וילי פרל, אשר עמדו בקשר כזה או אחר עם התנועה הרביזיוניסטית.' הרביזיוניסטים, שהיו מאז תחילת העלייה הבלתי-לגלית היוזמים ופורצי הדרך, ניסו להגיע לשיתוף פעולה רשמי עם ממשלת רומניה. אין ספק שמדיניותה האנטי-יהודית המסורתית של רומניה דרבנה את הממשלות השונות שהתחלפו חדשות לבקרים לחפש דרך 'לפתור' את מה שהם כינו 'הבעיה היהודית'.' הדרך הטובה ביותר בעיניהם הייתה 'עידוד' יציאת יהודי רומניה מהמדינה. מכאן, שתמיכתם בעלייה הבלתי-לגלית נבעה בראש ובראשונה מההנחה כי אל היהודים היוצאים מגרמניה, אוסטריה, פולין ומארצות אחרות יצורפו גם יהודי רומניה. במהלך 1938 נפגש ז'בוטינסקי פעמיים עם מלך רומניה קארול ועם ראש-הממשלה, קאלינסקו (Calinescu), בפגישות אלה התחייבו הרומנים להתיר מעבר פליטים יהודים בדרכם ארצה וכן לסייע למארגני העלייה. נציגי הרביזיוניסטים ברומניה מימשו בינואר 1939 את הסכמת הדרגים הבכירים בממשל הרומני.

"העברת מרכז הפעילות לנמלי הים השחור לא נעלמה מעיני הבריטים. במשרדי החוץ והמושבות הצטבר מאז אביב 1939 חומר רב על העלייה הבלתי-לגלית, שכלל מידע על סחר באוניות המעפילים, מעקב אחרי העולים בדרכם אל נמלי המוצא, וכן דיווחים על מוסדות ואישים המעורבים בפעילות זו. גל האוניות הראשון שיצא מנמלי הים השחור בחודשים דצמבר 1938 - ינואר 1939, כולן אוניות רביזיוניסטיות ופרטיות, עבר ללא תגובה בריטית של ממש. אולם הגל השני, שתחילתו באפריל 1939, שבו נטלו חלק גם אוניות המוסד, החריד את הבריטים משלוותם. (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 44)

 

 "למרות ההבטחות שהובטחו לבריטים, היו בממשל היוגוסלבי כאלה שלא רק שתמכו בסיוע למעבר הפליטים בדנובה, אלא אף ניסו לחדש את הפלגת האוניות מנמלי הים האדריאטי. בסוף נובמבר 1939 נשלח מלשכת התיירות היוגוסלבית בבודפסט מכתב למשרד המסחר והתעשייה בבלגרד, בו נאמר בין השאר:

 

"בחודשים האחרונים פונים אלינו שוב ושוב מארגני קבוצות מהגרים העושות דרכן לארץ-ישראל בבקשה להשיג עבורן (היתרי) מעבר ביוגוסלביה. אנו מבקשים ממנהל התיירות להביא לפני הממונים את הטיעון הבא: סיוע לתנועת ההגירה היהודית משמש אינטרס יוגוסלבי מובהק. מסעם לארץ-ישראל ייעשה באמצעי תחבורה שלנו. עד היום הפליגו קבוצות אלה באוניות החברה היוגוסלבית לשיט בדנובה (Plovidba Recna) וחברות אחרות, עד נמל רוסה או עד השפך, שם הועברו לאוניות אחרות בהן הפליגו הלאה, על השטת נוסעים אלה מתנהלת היום מלחמה עזה בין המדינות הניטרליות. בימים אלה מנסה גם בולגריה להצטרף לתחרות כדי לשפר את מאזן מטבע החוץ שלה.

"לדעתנו, הנתיב הטוב ביותר לקבוצות אלה הינו: ברכבת מבודפסט לקופריבניצה ועד ספליט ומשם באוניות יוגוסלביות לארץ-ישראל... מעבר כזה יביא רווח למנהל הרכבות ולבעלי האוניות שלנו, אשר נפגעו קשות מאז תחילת המלחמה.

"עסקה כזו תסייע במיוחד לאוניות תובלה, מפני שזו הדרך שבה מובלים מהגרים אלה... מדובר על המון של כשלושים עד חמישים אלף פליטים. אנגליה עצמה מסייעת לפעילות זו ומתירה ירידת הפליטים אשר מגיעים לחופי הארץ. על מנת למנוע הישארות הפליטים ביוגוסלביה אנו מציעים להסיעם עד הנמל בקרונות חתומים... בליווי שוטרים אשר יקבלו את משכורתם מחברות התובלה.

"פנייה זו, לצד פניות רבות של גורמי תיירות שביקשו הקלות לתיירים יהודים הבאים לנפוש ביוגוסלביה, הביאו ב-14 בדצמבר 1939 לכינוסה (במשרד החוץ היוגוסלבי) של ועדה בינמשרדית שדנה ב'(הנפקת) אשרות תיירים ליהודים הבאים מהונגריה ושאלת מעברן של קבוצות מאורגנות של פליטים יהודים בדרכן לארץ ישראל או לארצות אחרות שמעבר לים'.  (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 50)

 

 

זכור את אשר עשו בן-גוריון וה"ציונים" ליהודים..!

 

 

 

 

 

 

"הלהט הגרמני להיפטר מהיהודים גבר והלך ככל שקרב מועד המתקפה על פולין. לחץ מלמעלה ובעיקר מצד אלה בצמרת הנאצית שהיו ממונים על ענייני היהודים, ובראשם גרינג, הימלר והיידריך דרבן את אנשי הס.ס. שעסקו בפועל בגירוש היהודים, לחפש דרכים ושיטות כדי לזרז את התהליך.

מולם התייצב בן-גוריון שהתנגד להפרדה בין  פתרון הבעיה היהודית של הטלר, לבין פתרון הבעיה ה"ציונית" בפלסטין (שביקשה מדינה יהודית בפלסטין והארצות הסמוכות)

 

"עליית הטלר לשלטון  בבחינת רעידת אדמה לגבי אירופה והעולם כולו, אולם יותר מכול, הורגש הדבר בקרב יהדות העולם בכלל, ויהודי גרמניה בפרט, כוונותיו המוצהרות של הטלר לגבי היהודים לפני עלותו לשלטון, אשר לא נלקחו ברצינות מספקת על-ידי מרבית העולם, הפכו תוך זמן קצר למדיניות מעשית. החרם על בתי-מסחר יהודיים, אשר הוכרז בגרמניה בראשית אפריל 1933, הצביע בעליל על הכיוון האנטי-יהודי של המדיניות הנאצית. במקביל, החל נישולם של יהודי גרמניה ממשרות ממשלתיות, אקדמיות וציבוריות. פגיעות גופניות ספורדיות, תעמולת זוועה בעיתונות, התנכרות הולכת וגוברת של גרמנים לעמיתיהם היהודים - כל אלה הולידו גל של הגירת יהודים אל מחוץ לתחומי הרייך השלישי. בשנים הראשונות הייתה ההגירה מתונה למדי. ב-1933 יצאו את גרמניה 37 אלף יהודים, ב-1934 יצאו 23 אלף ועד האנשלוס יצאו מגרמניה 143 אלף יהודים. אף-על-פי-כן, בעיית הפליטים מגרמניה הפכה משנה לשנה קשה יותר. מדינות העולם, אשר בתחילה עוד היו מוכנות לקלוט את הפליטים, סגרו את שעריהן בראותם כי מדובר בשטף גואה. שערי א"י שהיו עד 1937 פתוחים לפליטי גרמניה, ננעלו על-ידי שלטונות המנדט בעקבות לחץ ערבי... (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 1)

 

"ההיענות המהירה של איגוד הקהילות היוגוסלביות מעיד על אופיו המיוחד ועל מודעותו  הלאומית המפותחת של קיבוץ יהודי זה. כאמור מדובר על כ-75 אלף איש (מהם היו רשומים  באיגוד כ-68 אלף, כולל ילדים קטנים), שהם פחות או יותר גודלה של קהילה בינונית מפולין. מרבית יהודי יגוסלבייה היו אנשי המעמד הבינוני: סוחרים, פקידים, תעשיינים קטנים,  אינטלקטואלים. לא היו בה עשירים מופלגים ולא עניים מרודים... (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 3); כך זה היה בכול קהילות ה"ספרדים" ויהודי האסלאם, וה"ציונים" ניצלו את ה"חוב הלאומי" של היהודים, כדי לשעבדם.

 

"במהלך 1933 הגיעו ליוגוסלביה כ-4.400 פליטים, שהם כ-12% מכלל הפליטים שיצאו מגרמניה באותה שנה. מרביתם יצאו את המדינה עוד באותה שנה, אולם כ-1.800 איש נשארו.

"בשנת 1934 נכנסו ליוגוסלביה 4.200 פליטים שהם כ-18% מכלל הפליטים היהודים שיצאו את גרמניה באותה שנה. בשלוש השנים הבאות ירד מאוד מספר הפליטים מגרמניה: ב-1935 נכנסו 2400 איש; ב-1936 - 2.200; ב-1937 - 2.800. באותן השנים, בהן עדיין אפשר היה להגר לארצות מערב-אירופה, ארצות-הברית וא"י, עזבו מרבית הפליטים במהירות את יוגוסלביה. מכאן, שמרבית הסיוע ניתן לאנשים במעבר - דבר שדרש מהוועדים מאמץ לא גדול, לא היה צורך לדאוג לשיכוני-קבע, תעסוקה, לחינוך ולסיפוק צרכים אחרים. יחד עם זאת, כבר בתקופה זו התעוררו לא מעט בעיות ביחסים בין הקהילות והפליטים ובין הקהילות והשלטונות...

"אך יותר משהדאיגו את פעילי הקהילה מקרים ספורים אלה, העיב על פעילותם מחסור תמידי במזומנים. ככל שגלי ההגירה גברו והתעצמו, הלך המחסור והכביד. מסתבר שגם לנדיבות-לבם של יהודי יוגוסלביה היה גבול. אמנם התרומות גדלו משנה לשנה, אך בכך לא היה די. עד 1939 היה חלקם של המוסדות היהודיים בעולם בסיוע לפליטים שהגיעו ליוגוסלביה קטן מאוד. ב-1934 הוא הגיע ל-6%, ב-1935 ל-7%, ב-1936 ל-10%, ב-1937 ל-12% וב-1938 ל-16%. רק מ-1939 ואילך, לאחר בואה של קבוצת קלאדובו, הגיעה תרומת המוסדות היהודיים מחוץ ליוגוסלביה לבין שליש למחצית מהסכום הכללי. סך-כול הוצאות הסיוע לפליטים ביוגוסלביה הגיעו לכמיליון ו-400 אלף דולר (בערכים של 1940), מהם תרמו יהודי יוגוסלביה 742 אלף דולר (כ-53%), הג'וינט - 386 אלף דולר (כ-28%), והיצ"ם (רכישת כרטיסי נסיעה) - 277 אלף (כ-19% מחסור בכספים הוליד חדשות לבקרים מגביות 'מיוחדות', מסי הקהילה הועלו שוב ושוב ונוסו דרכים שונות ומשונות להרבות תרומות...   (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 4)

 

"ב-12 בפברואר 1938 פלש הצבא הגרמני לאוסטריה. ב-13 לחודש הוכרז על סיפוח אוסטריה לרייך. האנשלוס היה לעובדה.

"מעשה תוקפנות זה שינה לחלוטין את מצבה הגיאופוליטי של יוגוסלביה, כעת גבלה יוגוסלביה עם הרייך השלישי, הסכנה הגרמנית התקרבה עד מאוד. לא היה שום ספק כי חדירתה של גרמניה לתוך הבלקנים, אשר החלה עוד לפני האנשלוס, תקבל תאוצה ויוגוסלביה תהיה אחד מיעדיה המרכזיים. ברור היה כי מכאן ואילך תצטרך ממשלת יוגוסלביה, יהיה הרכבה הפוליטי אשר יהיה, להתחשב בתביעותיה של גרמניה.

"מובן מאליו שלאנשלוס הייתה השפעה על מדיניותה ה(אנטי-)יהודית של ממשלת הרייך, מדיניות של רדיפות, נישול, גזל וכיו"ב, שמטרתה הסופית באותה עת הייתה פינוי גרמניה מהיהודים, הייתה קיימת עוד לפני כן, אולם כעת היא הפכה לאינטנסיבית הרבה יותר, תכופה ונמרצת. צירופם של כרבע מיליון יהודי אוסטריה לרייך וזירוז ההכנות לקראת מלחמה יזומה באירופה, הביאו את הטלר ועוזריו למסקנה כי הבעיה היהודית חייבת להיפתר בהקדם האפשרי. פתרון בעת ההיא משמעו גירושם של היהודים אל מחוץ למדינה. מכיוון שקצב הגירת היהודים מהרייך עד אותה עת לא היה  מהיר דיו, הוחלט כי התהליך יזורז והאחריות על כך באוסטריה תרוכז באורח בלבדי בידי הס.ס.

"מכאן שהאנשלוס הגביר את הלחץ על יהודי הרייך ובראש וראשונה על יהודי אוסטריה, אשר נאלצו לחפש במהירות ארצות אליהן יוכלו להימלט. ארצות כאלה, כפי שהתברר באורח חד-משמעי בוועידת אוויאן שנערכה ביולי 1938, לא היו בנמצא. למעשה הייתה יהדות הרייך נתונה בין הפטיש והסדן, הלחצים הפנימיים, הפגיעות הפסאודו-חוקיות, הכלכליות והפיזיות מצד גורמים ממשלתיים, מפלגתיים ואחרים הלכו וגברו. הטרור, שכלל מעצרים רחבי היקף, הלך והתעצם ומאידך, כל הניסיונות לצאת את הרייך נתקלו בחומת סירוב של מרבית מדינות העולם. (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 8)

 

" כבר ביום סיפוחה של אוסטריה ביקש שר הפנים היוגוסלבי, קורושץ, ממשרד החוץ בבלגרד להורות לשגרירות בווינה ולקונסוליות בגראץ וקלגנפורט (צלובאץ) שלא להנפיק בשום פנים ואופן 'אשרות כניסה לשמאלנים קיצוניים (Ljevicare Krajne), לקומוניסטים וליהודים'. בסעיף אחר נאמר כי 'על שומרי הגבול להסביר בנימוס (לאנשים הבאים) כי הכניסה ליוגוסלביה אסורה. באם דבר זה לא יועיל יש להחזיר את השמאלנים, הקומוניסטים והיהודים למקומות מהם באו'.

"בהמשך באה פנייה למפקדת הצבא, חיל הים והז'נדרמריה לתגבר את כוחותיהם המופקדים על שמירת הגבולות. לגבי אזרחים סתם שאינם נמנים על הקטגוריות הנ"ל מותרת הכניסה במקרה הצורך, על-פי שיקול הדעת של הממונים במקום.

"אשר לבעלי אשרות המעבר, הרי לפחות לגבי רומניה הוברר כי משמרות הגבול הרומניים אינם מתירים מעבר יהודים שבידיהם אשרות כניסה רומניות. יתר-על-כן: שיבתם של יהודים אזרחי רומניה למולדתם נמנעת, אלא אם כן נמצאות בידיהם אשרות כניסה רומניות מיוחדות. אי לכך נצטוו משמרות הגבול היוגוסלביים למנוע כניסת יהודים בעלי אשרות מעבר הנמצאים בדרכם לרומניה. בעיית הפליטים היהודים המגיעים מאוסטריה נידונה בצמרת הממשל בבלגרד עד שלבסוף, ב-25 במרץ, הוציא משרד הפנים הוראות מוסמכות וחד-משמעיות. בין השאר נאמר שם:

"בעקבות שינויי השלטון,.. באוסטריה נמלטים לארצנו יהודים אוסטרים, אשר מגיעים אלינו לא רק ישירות (מאוסטריה) אלא גם דרך ארצות אחרות.

"אי לכך היננו אוסרים כניסת יהודים אוסטרים בלי שים לב לאזרחותם, ומצווים להחזירם בכל תנאי לארצם.

"אסור בשום מקרה ותנאי להתיר ליהודי להמשיך בנסיעתו אל פנים המדינה...!

"באותו יום ממש יצאה הוראה עוקבת ממחלקת הביטחון בזאגרב לפיה יש לדווח לאלתר על כל יהודי אשר בדרך זו או אחרת הצליח להסתנן לאחת הערים או העיירות במחוז.   (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 10)

 

"האוניות יוצאות מסושאק

"האנשלוס ומדיניות הגירוש הנאצית שהונהגה באוסטריה מיד לאחר הסיפוח, העמידו את בעיית מציאת מקומות מקלט ליהודי אוסטריה וגרמניה בראש דאגתם של המוסדות היהודיים והציוניים. כישלונה המביש של ועידת אוויאן ואי-נכונותן של מרבית מדינות העולם לקלוט פליטים יהודים, חיזק את התיזה הציונית לפיה ארץ המקלט היחידה הינה ארץ-ישראל. אולם למרבה הצרה, באותה שעה ממש, חלה תפנית במדיניות העלייה של ממשלת בריטניה*). זו העריכה כי באווירה של התגברות המתיחות הבינלאומית אשר עלולה להוביל למלחמה, אסור לה, לבריטניה, להסתכן בהגברת העוינות הערבית. להערכתם, המשך העלייה היהודית המסיבית, על רקע המרד הערבי בארץ-ישראל, עלול לחזק באורח מסוכן את הכוחות האנטי-בריטיים בעולם הערבי ולאלץ את בריטניה להקצות כוחות צבא גדולים למזרח-התיכון על חשבון זירות מלחמה חשובות יותר. כך קרה שיהודי גרמניה ואוסטריה נמצאו בין הפטיש והסדן. מצד אחד הופעל עליהם לחץ כבד ביותר, מלווה במעצרים וטרור, כדי לאלצם לעזוב את הרייך ומאידך, לא היה להם, פשוטו כמשמעו, להיכן לברוח.   (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 21)

*) כישלון ועידת אוויאן, הודות למאמציו של בן-גוריון, שמנע יצאת יהודים משטחי השלטון הנאצי לא"י, שכן הספר הלבן הבריטי נתקבל במאי 1939, ומ-1936 עד 1940 נכנסו לארץ כעשרת אלפים יהודים; הפלסטינים וארצות ערב הציעו ב-19.12.1937 כנסתם של 100 אלף יהודים לשנה לפלסטין ופתיחת שערי ארצות ערב בפני יהודי אירופה. לוינסקי השיב בשם ה"ציונים", שאינם מעוניינים ביצירת גלויות חדשות; בריטניה הציעה טריטוריות נרחבות ללינת-לילה או ישיבת קבע. אך בן-גוריון, שכבש מעמד של בא-כרוח העם היהודי, קבע שהיהודים משטחי הכיבוש הנאצי יועברו לפלסטין לאחר המלחמה וניצחונה של בריטניה, ואמנם, בן-גוריון קיים הבטחתו, הוא הביא אותם אפר ליד ושם.

 

"בעוד שאצל הרביזיוניסטים נתקבל רעיון העלייה הבלתי-חוקית בקלות יחסית, הרי בהנהגת היישוב המאורגן נתגלו חילוקי-דעות. בן-גוריון, שרת ומקורביהם לא ששו להיכנס לעימות עם הממשל הבריטי. הם קיוו עדיין כי תוכנית החלוקה של ועדת פיל תתבצע, ומשום כך לא היה להם כל עניין בשלב זה לעורר התנגדות אצל הממשל הבריטי...

"בנטל הארגון והטיפול המעשי בעלייה הבלתי-לגלית נשאו בראש וראשונה אנשי הקיבוץ המאוחד, אשר נמנו על הפלג האקטיביסטי והרדיקלי במפא"י. הם נתמכו על-ידי ראשי ארגון 'ההגנה', אשר בתוקף עיסוקיהם הביטחוניים פיתחו יחס תקיף יותר כלפי הממשל המנדטורי ונחשבו לקיצוניים בחבורת מנהיגי מפא"י. לחבורה זו השתייכו: אליהו גולומב, דב הוז, דוד הכוהן, שאול מאירוב יצחק טבנקין ואחרים. ברל כצנלסון, אשר נלחם בעוז נגד תוכנית פיל ומשום כך לא חשש מהעימות עם הבריטים ואולי היה אף מעוניין בו, פרש את חסותו והוסיף תוקף לפעילות עלייה ב'.

"הדיונים והוויכוחים בין מצדדי ומתנגדי העלייה הבלתי-חוקית לא שינו את המצב ברייך הגרמני ואת העובדה שאלפי פליטים יהודים ניסו בכל הדרכים האפשריות להימלט מגרמניה ואוסטריה. מדיניות הגירת היהודים הכפויה של הס.ס., נכנסה לאחר האנשלוס להילוך גבוה. אנשיו של היידריך בווינה עודדו וסייעו לכל מי שתרם לסילוק היהודים מהרייך, הם לא בדקו בציציות והיו מוכנים להידבר עם כל אחד ובלבד שיזרז את יציאת היהודים...

 

"באוניות הראשונות 'פוסידון' (ינואר ומאי 1938) ו'ארטימיסיה' (אפריל ויולי 1938), אשר הפליגו מנמל פיראוס הועלו באורח בלתי-חוקי כ-400 איש, רובם אנשי 'החלוץ' הפולני. בעלייה זו טיפלו בעיקר שלושה אנשים: יהודה בראגינסקי מגבעת השלושה, שהיה שליח 'החלוץ' בפולין וארגן ב-1934 את הפלגת אוניית המעפילים הראשונה 'ולוס' וחזר כעת לאירופה, שליח 'החלוץ' בפולין זאב שינד מקיבוץ איילת השחר, שגויס על-ידי בראגינסקי ולוי שוורץ, על בשעתו עם בראגינסקי בטיפול ב'ולוס'.

"במקביל לשליחי היישוב המאורגן, פעלו באירופה גם נציגי הרביזיוניסטים, בין אפריל 1937 ויוני 1938 הועלו על-ידם, במה שקרוי עליית 'אף על פי', מעל 500 איש, מרביתם חברי בית"ר מאוסטריה, פולין, ליטה ולטביה. העלייה, בניצוחו של פעיל בית"ר משה קריבושיין (גלילי), בוצעה על ספינות זעירות שנרכשו והפליגו מיוון והונחתו בחוף טנטורה, דרומית לחיפה. (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 22)

*) מפלגות ה"ציוני" דאגו להצלת אנשי ההכשרה שלהם, כל מפלגה את אנשיה, על חשבון קהילות וארגונים יהודים

 

"כאמור, יצאו גם אנשי המוסד לעלייה ב' לחפש נמל מוצא הדש, תחילה נקבעו בסיסי ההפלגה באיטליה. בסתיו 1938 רכש זאב שינד מבעל האוניות היווני ורניקוס (Vernikos), תמורת כ-4500 לי"ש אוניית גרר רוסית ישנה בת כ-140 טון, בשם 'אטרטו' (Atrato). בלוויית ורניקוס הזקן ושני בניו, דמיטריוס וקוסטא, יצא שינד לתור את נמלי מזרח הים התיכון. עם תום הסיור הוחלט כי ונציה ראויה לשמש נקודת מוצא. קשיים מקשיים שונים מנעו הפלגת הספינה מוונציה ולאחר תלאות וחיבוטים הפליגה 'אטרטו' בנובמבר 1938 מנמל בארי (Bari) בדרום איטליה. העולים הגיעו בשלום ליעדם והאונייה שבה לאיטליה והפליגה בינואר 1939 מנמל אנקונה (Ancona). בפעם השלישית הפליגה 'אטרטו' מנמל נאפולי אולם בשובה הסתבר כי שלטונות איטליה לא יתירו את המשך ההפלגות. על כן הוחלט להעביר את הפעילות אל מחוץ לגבולות איטליה.

 

"הגיע תור יוגוסלביה

"בקיץ 1938 , בעיצומן של הפלגות 'אטרטו' מאיטליה, ערך יהודה בראגינסקי סיור לאורך החוף האדריאטי כדי לחפש נמל אלטרנטיבי במידה שהאופציה האיטלקית תשתבש*). לבסוף הגיע למסקנה כי נמלי דוברובניק וספליט אינם באים בחשבון, בשל הימצאות קונסוליות בריטיות במקום. לעומת זאת, עשוי נמל סושאק בצפון הים האדריאטי, סמוך לגבול האיטלקי, להתאים. (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 24)

 

*)13.11.1938 - בן-גוריון בישיבת הועד הפועל הציוני בלונדון; "ממשלת אנגליה... ממטירה עלינו הצעות טריטוריאליסטיות. מציעים לנו מקום בטנג'ניקה, בגויאנה, באנגולה ועוד כמה ארצות (ב"ג, "כנסת לזכר ביאליק", 5, עמ' 375) (מ. גבאי, "שואה", עמ' 158); אך "בא-כוח העם היהודי" מנע יציאת היהודים ועד להשמדתם

 

 

"שתי קבוצות בני-נוער היו אמורות לצאת בהפלגה הראשונה. על הקבוצה הראשונה נמנו 278 אנשי 'החלוץ' מגרמניה. הם הגיעו לווינה בקרונות רכבת מיוחדים שהועמדו לרשותם על-ידי הגסטפו בברלין. בווינה ציפתה לבאים קבוצת 'החלוץ' אוסטרית בת 100 איש. את השיירה ליוו משה אגמי ופינו גינצבורג, חבר רמת הכובש, אשר היה נציג המוסד בגרמניה, וכן מספר סוכני גסטפו מווינה. בהגיע הרכבת לתחנת הגבול בג'קנש עוכבה על-ידי משמרות יוגוסלביים. באותה שעה התנהלה 'קולורדו' לאטה וטרם הגיעה לסושאק, כך שהודעה על הימצאות אונייה בנמל, שכזכור הייתהתנאי להתרת מעבר גבול, לא נמסרה...

 

"דקות ספורות לפני שהאולטימטום היוגוסלבי פג, הגיעה לגבול הבשורה כי 'קולורדו' נכנסה לנמל. עיכוב נוסף לשם בדיקת כשירותה הימית של האונייה, נמנע בעזרת שוחד. ב-7 במרץ 1939, הפליגה 'קולורדו' מנמל סושאק בדרכה לנקודת המפגש עם 'אטרטו', אי-שם בין איי הים האדריאטי. כעבור שלושה ימים, ב-10 לחודש, נפגשו שתי הספינות. 378 העולים הועברו מ'קולורדו' ל'אטרטו', אשר יצאה בדרכה ארצה. ב-15 במרץ עגנה האונייה מול חופי הרצליה. העולים הורדו ללא פגע והתפזרו ברחבי הארץ. על אף המכשולים והתלאות הוכתרה ההפלגה הראשונה מיוגוסלביה בהצלחה.  (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 26)

 

"פרשת קולורדו הגיעה חיש מהר לידיעת הנציגים הבריטים בחוף הדלמטי ואלה דיווחו על כך לממונים עליהם בבלגרד ומשם ללונדון ולארץ-ישראל, משום-מה התגובה הבריטית הרשמית איחרה לבוא. פנייתם הראשונה לשלטונות היוגוסלביים באה רק בתחילת מאי 1939. בינתיים הפליגה מסושאק על סיפונה של 'קולורדו' ('אטרטו') באמצע אפריל קבוצה נוספת, עליה ידובר בהמשך. תסבוכת 'קולורדו' עוררה גם את פקידי משרד הפנים בבלגרד. נציגי איגוד הקהילות נקראו בדחיפות למשרד הפנים והאיש שהיה ממונה על ענייני הפליטים הטיח בפניהם טענה שהם, עסקני האיגוד, 'מבריחים אנשים בלב-ים.' מכיוון שבאיגוד לא ידעו מאומה על הפרשה, הם יכלו לטעון במצפון שקט כי לא היה להם שום חלק בעניין.

 

"עוד לפני שפעילי עלייה ב' בווינה הספיקה לעכל את הידיעה, זומן משה אגמי אל מפקד הגסטפו, ד"ר לאנגה. לאנגה, אשר עניין 'קולורדו' נודע לו מהעיתונות, תקף אותו בחריפות וביקש לדעת האם יעדם של הפליטים הייתה אכן מקסיקו או שהם הובאו לארץ-ישראל. אגמי השיב בלא היסוס כי הפליטים נמצאים בדרכם לדרום-אמריקה. 'אם כן,' תהה לאנגה, 'כיצד זה שהספינה שבה תוך זמן קצר, ריקה לספליט?' לבסוף נאות לאנגה לקבל אישור חתום בידי אגמי שהפליטים הפליגו למקסיקו. אגמי חתם על הצהרה ושוחרר.

"ברור שלאנגה והגסטפו ידעו שהיוצאים יפליגו ארצה בדרך בלתי-חוקית. זהותו של אגמי כשליח ארצישראלי ופעיל עלייה ב' לא הייתה בבחינת סוד. מכאן שלפחות מהצד הגרמני נועד התרגיל כולו להיות מעשה אחיזת-עיניים. (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 28)

 

 "ב-15 באפריל 1939, יצאה 'קולורדו' בפעם השנייה מסושאק, כשעל סיפונה 388 איש, רובם חברי תנועות נוער ציוניות מצ'כיה. הקבוצה הועברה אי-שם בים האדריאטי ל'אטרטו' וכל העולים הורדו בלא פגע ב-23 באפריל בחוף שפיים.

"גם הפעם הגיע לבריטים מידע על ההפלגה. ב-18 בחודש שיגר קונסול בריטניה בזאגרב שדר למחלקת העלייה בירושלים, לפיו הפליגו ב-15 באפריל 400 יהודים צ'כים על סיפונה של 'קולורדו'. יעד ההפלגה הרשמי - איזמיר. הקונסול ראפ הוסיף שככל הידוע לו, שלטונות הנמל בסושאק הזהירו את רב-החובל כי במידה ואי-הסדרים של ההפלגה הקודמת יישנו, תוחרם אונייתו.

"ידיעה זו לא עוררה את לונדון וירושלים לפעולה. רק ב-3 במאי, בעקבות ידיעה מוטעית, נתבקשה השגרירות הבריטית בבלגרד למנוע הפלגתה של ספינה בשם 'אטסטו' (Atsato) שהייתה אמורה להוביל עולים בלתי-חוקיים מסושאק ארצה. השגריר סר רונלד יו קמבל (Campbell Hugh Ronald) פעל במהירות וב-4 במאי פנה למשרד החוץ בבלגרד. מאחר ופנייה זו לא נענתה, העלה קמבל את העניין שוב באמצע מאי, בפגישתו עם שר החוץ היוגוסלבי.. (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 32)

 

"הקשיים שהלכו וגברו בגבול היוגוסלבי, השמועות על המעקב והלחץ הבריטי ביוגוסלביה והחשש מפני ההשלכות של פרשיית 'קולורדו', שכנעו ככל הנראה את ראשי המוסד כי הגיעה העת לנטוש את סושאק ואת יוגוסלביה ולמצוא נמל מוצא חדש. למרבה האירוניה, ממשלת יוגוסלביה לא נטתה להיכנע ללחץ הבריטי והייתה מוכנה להתעלם גם להבא מהפלגת אוניות מעפילים מנמליה. מהתיעוד היוגוסלבי עולה כי בעיית קבוצות פליטים הנמצאות בדרכן לנמלי יוגוסלביה, עלתה על הפרק בפעם הראשונה בדיון של ועדה בינמשרדית לענייני פליטים רק ב-14 בדצמבר 1939. הוועדה המליצה על הנפקת אשרות מעבר קולקטיביות לקבוצות פליטים הנמצאות במעבר. ראש-הממשלה, צבטקוביץ', דחה המלצה זו ורק אז, כלומר בדצמבר, הוחלט רשמית למנוע הפלגות מיוגוסלביה.

 

"'קולורדו' הפליגה לנמל ברינדיזי והספיקה להעביר ל'אטרטו' שתי קבוצות מעפילים נוספות. קבוצה אחת, ובה 327 איש, הפליגה מברינדיזי ב-28 באפריל והגיעה ארצה בשלום ב-2 במאי. הקבוצה השנייה, ובה 390 איש, הפליגה מקונסטנצה ב-20 במאי ונתפסה ב-28 בחודש על-ידי הבריטים. העולים נכלאו במחנה עתלית ושוחררו כעבור זמן-מה. 'אטרטו' הוחרמה וצוותה גורש מהארץ, 'קולורדו', שנותרה בלא בת-זוגתה, ביצעה שתי הפלגות נוספות ארצה. בהפלגתה השניה נלכדה על-ידי  הבריטים.

"המעקב הבריטי אחרי המתרחש בנמלי הים האדריאטי נמשך גם אחרי הפסקת ההפלגות. במכתב ששוגר ממשרד המושבות למשרד החוץ בפברואר 1940, נאמר:

"... המסלול (של הפליטים) מגרמניה לחוף האדריאטי קיים עדיין... (לפיכך) נודה באם תיעתרו לפנייתו של הנציב העליון (בארץ-ישראל) ותורו לנציגינו ברומא ובלגרד לבדוק בזהירות את העניין.'     (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 34)

 

"כיצד נועלים גבול?

"בעקבות ההצלחות המדיניות המרשימות של הרייך השלישי, החל בסיפוחה של אוסטריה במרץ 1938 והמשכן בוועידת מינכן בספטמבר ובביתורה של צ'כוסלובקיה במרץ 1939, נוספו לגרמניה כ-300 אלף יהודים.! מכאן שהאובססיה הגרמנית להתייצב למלחמה כאשר אין בה עוד יהודים, לא רק שלא התגשמה, אלא שצורפו לרייך יהודים אשר על-פי ההשקפה הנאצית עלולים להוות בעת מלחמה 'גיס חמישי'. הלהט הגרמני להיפטר מהיהודים גבר והלך ככל שקרב מועד המתקפה על פולין. לחץ מלמעלה ובעיקר מצד אלה בצמרת הנאצית שהיו ממונים על ענייני היהודים, ובראשם גרינג, הימלר והיידריך דרבן את אנשי הס.ס. שעסקו בפועל בגירוש היהודים, לחפש דרכים ושיטות כדי לזרז את התהליך. כישלונה המוחלט של ועידת אוויאן שכנע אותם כי מדינות העולם יעשו ככל יכולתן כדי למנוע מהיהודים המגורשים מגרמניה מציאת מקלט וחסות. מתוך כך נתגבשה בחוגי הס.ס. דעה כי רק אמצעים אלימים, מקיפים ויוצאי-דופן עשויים לזעזע את דעת הקהל והמדינות, להאיץ את בריחת היהודים ולקרב את מה שהם כינו כבר אז (בהקשר שונה) 'הפתרון הסופי של הבעיה היהודית'. אמצעים אלימים ובלתי-שגרתיים כאלה משמעם הגברת הטרור המופעל כלפי היהודים. זו הייתה מטרת הפוגרום הכול-גרמני רחב ההיקף של 'ליל הבדולח', בנובמבר 1938. פסגת אותה אורגיית הצתות, ביזה ורצח הייתה כליאתם של כ-80 אלף יהודים במחנות-הריכוז. עצירים אלה שימשו כבני-ערובה ושחרורם מהמחנות הותנה בעזיבתם המיידית את תחומי גרמניה. מרבית יהודי גרמניה רצו בכל מאודם להימלט מהמדינה, אולם לא היה להם לאן לברוח... (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 36)

 

"...באוקטובר 1936, שלח הקונסול פרוינד דיווח מפורט לברלין על מצב הפליטים, הסיוע המוגש להם, מעמד הקהילה במקום, האישים המעורבים, וכיו"ב. מפעם לפעם נהג פרוינד להעביר לברלין פרסומים של הוועד היהודי לסיוע לפליטים, בליווי פרשנות. כמו כן דיווח על פעילות ההסתדרות הציונית ותנועות הנוער. פרוינד גילה, ככל הנראה בהוראה מגבוה, עניין מיוחד ביחסה של הכנסייה הקתולית לפליטים והרחיב את הדיבור על מכת המרות הדת שפשטה בקרב יהודים עשירים. ברור כי הגרמנים ראו ביוגוסלביה יעד פוטנציאלי ליהודים המגורשים.

"למרות רצונם העז, לא יכלו היוגוסלבים, מתוך חשש מתגובה גרמנית, לפעול בהחלטיות ותקיפות יתרה נגד פליטים יהודים שאולצו לצאת מגרמניה ונכנסו בדרך בלתי-חוקית ליוגוסלביה.

"היוגוסלבים ידעו כי אנשי גסטפו מעודדים, ולא פעם אפילו מארגנים, חציית גבול בלתי-חוקית של יהודים. שירותי הביטחון היוגוסלביים דיווחו על כך שוב ושוב. באחד המסמכים (מתחילת 1941) נאמר ש...

 

"חקירתם של פליטים יהודים שנתפסו על-ידי משמרות הגבול וגורמי ביטחון אחרים, הוכיחה ללא ספק את מעורבתם של אנשי גסטפו בהברחת גבול, בדצמבר 1939 נתפסו בזאגרב 21 פליטים יהודים מגרמניה ששהו במקום באורח בלתי-חוקי ומחקירתם עלה כי 'ארגון כלשהו בווינה מארגן את מעבר הגבול'. במסמך מובעת הדעה כי 'בגלל המצב הבינלאומי... אין שום אפשרות להחזיר את הפליטים... אל מעבר לגבול'. בדיווח אחר, מספרת הפליטה מריאנה אלינה (Allina):

 

"... ב-14 בדצמבר 1939 הגעתי (מווינה) למקום בשם ארנהאוזן (Ernhausen)… התייצבנו במפקדת הגסטפו... ושוחררנו כעבור זמן קצר... המשכנו לעבר הגבול היוגוסלבי. שוטר גרמני תפס אותנו.,. אחרי שהודענו בתחנת המשטרה כי אנו מבקשים לחצות את הגבול היוגוסלבי, הדריכו אותנו כיצד והיכן לחצות את הגבול.

 

"הגברת אלינה ועמיתיה נתפסו על-ידי היוגוסלבים והוחזרו. בהגיעם שוב לארנהאוזן נעצרו על-ידי הגסטפו. למחרת הובלו לגבול היוגוסלבי, הפעם הצליחו להסתנן, להגיע לזאגרב, שם נעצרו כעבור זמן-מה.

"פליט אחר, קרל זוסמן, סיפר כי סוכן גסטפו הוליך אותו ואת אשתו אל הגבול היוגוסלבי. קרל זוסמן הכריז במשטרה כי שני שוטרי גבול גרמנים הובילו אותו לגבול היוגוסלבי והראו לו כיצד לחצותו.

"בהמשך מסופר על איש גסטפו שנהג להסיע יהודים אל הגבול. כעבור זמן-מה הופיע בעיתון סלובני אחר 'סלובנסקי דום' (Dom Slovenski) מאמר בשם 'מבריחי יהודים פועלים שוב'. עיתון זה נזהר יותר מקודמו והוא מציין כי 'אנשי משטרה חשאית מסוימת, בעזרת מבריחים מקצועיים שלנו (יוגוסלביים) עוסקים בהברחה (של יהודים)... ומוסרים אותם לידי הקהילה היהודית בזאגרב. בדרך זו הוברחו עד היום... אלפי בני-אדם. בעניין מעורבים גם מספר אישים רמי דרג.' במרץ 1941, ערב הפלישה הגרמנית ליוגוסלביה, הופיעה ב'סלובנץ' כתבה בשם 'יהודים מסתערים על גבולנו'. ההסבר שניתן על-ידי העיתון ל'הסתערות' זו היה בהלת השילוחים ללובלין. להערכת העיתון, ה'הסתערות' מאורגנת על-ידי הגרמנים בווינה, והינה עסק משגשג ומקור לרווחים עצומים. (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 38)

 

"כדי למנוע החזרת הפליטים לגרמניה היו השלטונות הגרמניים מוכנים לחרוג מנוהגם שלא לחדש את דרכוניהם של יהודים שעזבו את גרמניה. בפברואר 1938 פנה הקונסול הגרמני בזאגרב, פרוינד (Freundt), למשרד החוץ ושאל כיצד לנהוג ביהודים גרמנים המבקשים לחדש את דרכוניהם. הוא הוסיף כי מי שאינו נושא דרכון בר-תוקף מגורש לאלתר מיוגוסלביה. לפרוינד השיב לישקה (Liscka) ממחלקה Bii (דרכונים) במשרד הראשי לביטחון הרייך בברלין:

"כדי למנוע גירושם של פליטים יהודים שתוקף דרכוניהם פג אנו מאשרים חידוש הדרכונים לשלושה חודשים נוספים...

"מצב הדומה לזה שבגבול הגרמני-יוגוסלבי שרר גם בגבול ההונגרי-יוגוסלבי. גם כאן לא העזו היוגוסלבים, מחשש להגברת המתיחות, למחות - גם כאשר נמצאו בידם הוכחות ברורות למעורבותם של גורמי ממשל הונגריים בהברחת יהודים. בשני דו"חות של משטרת הביטחון היוגוסלבית מסוף 1940 וראשית 1941, מצוינים שמות אישים ומוסדות הונגריים אשר מסייעים להברחת יהודים. לטענת היוגוסלבים נמצא מרכז ההברחה במשרד הסיוע לפליטים יהודים ברחוב בטלן גאבור (Gabor Bethlen) מס' 2. בבודפסט, משרד זה עומד בקשר עם המשרד הממשלתי לפיקוח על זרים, פליטים המגיעים להונגריה מופנים אל עיר הגבול סגד (Szeged), שם הם נמצאים, בידיעת המשטרה, תחת חסותה של הקהילה היהודית במקום.  לאחר תשלום, מופנים הפליטים על-ידי המשטרה למבריחי גבול בעלי מוניטין או למשמרות גבול הונגריים אשר משמשים כמורי-דרך.  (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 40)

 

"נוסף לכך רומניה, שמנמליה עמדו האוניות להפליג, ראתה בעין יפה הרחקת יהודים אל מחוץ לאירופה וקיוותה להיפטר בדרך זו מיהודיה היא. משום כך יכלו מארגני העלייה הבלתי-לגלית לפעול בתחומיה באורח חופשי וללא חשש מהתערבות אנגלית. יוזמת פרל הצליחה. עד תחילת הפלגתן של אוניות המוסד במאי 1939 , הפליגו מקונסטנצה (Constanza), טולצ'יאה (Tulcea), ובלצ'יק (Balchik), שש אוניות שאורגנו על-ידי הרביזיוניסטים או על-ידי יזמים פרטיים מסוגו של וילי פרל, אשר עמדו בקשר כזה או אחר עם התנועה הרביזיוניסטית.' הרביזיוניסטים, שהיו מאז תחילת העלייה הבלתי-לגלית היוזמים ופורצי הדרך, ניסו להגיע לשיתוף פעולה רשמי עם ממשלת רומניה. אין ספק שמדיניותה האנטי-יהודית המסורתית של רומניה דרבנה את הממשלות השונות שהתחלפו חדשות לבקרים לחפש דרך 'לפתור' את מה שהם כינו 'הבעיה היהודית'.' הדרך הטובה ביותר בעיניהם הייתה 'עידוד' יציאת יהודי רומניה מהמדינה. מכאן, שתמיכתם בעלייה הבלתי-לגלית נבעה בראש ובראשונה מההנחה כי אל היהודים היוצאים מגרמניה, אוסטריה, פולין ומארצות אחרות יצורפו גם יהודי רומניה. במהלך 1938 נפגש ז'בוטינסקי פעמיים עם מלך רומניה קארול ועם ראש-הממשלה, קאלינסקו (Calinescu), בפגישות אלה התחייבו הרומנים להתיר מעבר פליטים יהודים בדרכם ארצה וכן לסייע למארגני העלייה. נציגי הרביזיוניסטים ברומניה מימשו בינואר 1939 את הסכמת הדרגים הבכירים בממשל הרומני.

"העברת מרכז הפעילות לנמלי הים השחור לא נעלמה מעיני הבריטים. במשרדי החוץ והמושבות הצטבר מאז אביב 1939 חומר רב על העלייה הבלתי-לגלית, שכלל מידע על סחר באוניות המעפילים, מעקב אחרי העולים בדרכם אל נמלי המוצא, וכן דיווחים על מוסדות ואישים המעורבים בפעילות זו. גל האוניות הראשון שיצא מנמלי הים השחור בחודשים דצמבר 1938 - ינואר 1939, כולן אוניות רביזיוניסטיות ופרטיות, עבר ללא תגובה בריטית של ממש. אולם הגל השני, שתחילתו באפריל 1939, שבו נטלו חלק גם אוניות המוסד, החריד את הבריטים משלוותם. (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 44)

 

 "למרות ההבטחות שהובטחו לבריטים, היו בממשל היוגוסלבי כאלה שלא רק שתמכו בסיוע למעבר הפליטים בדנובה, אלא אף ניסו לחדש את הפלגת האוניות מנמלי הים האדריאטי. בסוף נובמבר 1939 נשלח מלשכת התיירות היוגוסלבית בבודפסט מכתב למשרד המסחר והתעשייה בבלגרד, בו נאמר בין השאר:

 

"בחודשים האחרונים פונים אלינו שוב ושוב מארגני קבוצות מהגרים העושות דרכן לארץ-ישראל בבקשה להשיג עבורן (היתרי) מעבר ביוגוסלביה. אנו מבקשים ממנהל התיירות להביא לפני הממונים את הטיעון הבא: סיוע לתנועת ההגירה היהודית משמש אינטרס יוגוסלבי מובהק. מסעם לארץ-ישראל ייעשה באמצעי תחבורה שלנו. עד היום הפליגו קבוצות אלה באוניות החברה היוגוסלבית לשיט בדנובה (Plovidba Recna) וחברות אחרות, עד נמל רוסה או עד השפך, שם הועברו לאוניות אחרות בהן הפליגו הלאה, על השטת נוסעים אלה מתנהלת היום מלחמה עזה בין המדינות הניטרליות. בימים אלה מנסה גם בולגריה להצטרף לתחרות כדי לשפר את מאזן מטבע החוץ שלה.

"לדעתנו, הנתיב הטוב ביותר לקבוצות אלה הינו: ברכבת מבודפסט לקופריבניצה ועד ספליט ומשם באוניות יוגוסלביות לארץ-ישראל... מעבר כזה יביא רווח למנהל הרכבות ולבעלי האוניות שלנו, אשר נפגעו קשות מאז תחילת המלחמה.

"עסקה כזו תסייע במיוחד לאוניות תובלה, מפני שזו הדרך שבה מובלים מהגרים אלה... מדובר על המון של כשלושים עד חמישים אלף פליטים. אנגליה עצמה מסייעת לפעילות זו ומתירה ירידת הפליטים אשר מגיעים לחופי הארץ. על מנת למנוע הישארות הפליטים ביוגוסלביה אנו מציעים להסיעם עד הנמל בקרונות חתומים... בליווי שוטרים אשר יקבלו את משכורתם מחברות התובלה.

"פנייה זו, לצד פניות רבות של גורמי תיירות שביקשו הקלות לתיירים יהודים הבאים לנפוש ביוגוסלביה, הביאו ב-14 בדצמבר 1939 לכינוסה (במשרד החוץ היוגוסלבי) של ועדה בינמשרדית שדנה ב'(הנפקת) אשרות תיירים ליהודים הבאים מהונגריה ושאלת מעברן של קבוצות מאורגנות של פליטים יהודים בדרכן לארץ ישראל או לארצות אחרות שמעבר לים'.  (מנחם שלח,  "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 50)

 

 

זכור את אשר עשו בן-גוריון וה"ציונים" ליהודים..!

 

 

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות