השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

פרשת קלאבודו-שאבאץ

 

אשרו את עלייתם, נטלו את כספם, קיבלו עבורם את הכסף לרכישת "דארין 2", והרדימו אותם בהבטחות. הם לקחו את הנערים ונטשו את הבוגרים לגורלם. זה כאשר מדובר בחלוצים מארצות אשכנז. עם "חלוצים" מפולין לעומת זאת, הם משחררים אותם ממחנות ריכוז, ודואגים לצרכיהם, מביאים אותם  לארץ בדרך חתחתים, ודואגים להם כול חייהם. וזאת למה? מפני שיהודי מהמזרח הרוסי רגיל למלאת הוראות בלי לחשוב, ואילו יהודי מערבי פועל על-פי שיקול דעתו.

 

 "ספר זה מספר את סיפורם של כ-1000 מעפילים, שיצאו בנובמבר 1939 מווינה (או דרכה) לארץ-ישראל. באפריל 1941 חזרו ונפלו בידי הנאצים ביוגוסלוויה, ולא זכו להשלים את מסע עלייתם. עשרים חודשי השהייה ביוגוסלוויה, תחילה בכפר קלאדובו ואחר-כך בעיר שאבאץ, נתנו לקבוצת המעפילים את שמה ולגורלם המר את הכותרת 'פרשת קלאדובו-שאבאץ'

"כאשר סופחה וינה לרייך, מנתה הקהילה היהודית באוסטריה כ-185,000 נפש. מדיניותם המוצהרת של הנאצים הייתה, לאלץ את היהודים לצאת את המדינה במהירות וללא רכושם באמצעות אלימות וגזרות כלכליות, ואכן, יהודי אוסטריה יצאו בהמוניהם אל הארצות השכנות, אף שלא ידעו אם יימצא עבורם מקום להשתקעות של קבע. 

"סיפור קורותיה של קבוצת קלאדובו-שאבאץ נוגע בהיבטים מסוימים של הקשרים שבין היישוב והגולה בתקופת השואה, שבמוקדה ההגשמה הציונית והצלת היהודים...     (חנה ויינר ודליה עופר "פרשת קלאדובו-שאבאץ",  "עם עובד", תשנ"ב, עמ' 13)

 

 

"בווינה לאחר הסיפוח לרייך: המוצא היחיד - הגירה

"חמישה ימים אחרי פלישת הגרמנים לאוסטריה הוקמה בווינה מפקדה של הגסטפו, וכל ענייני היהודים נמסרו לידיה. בו ביום יצאה הפקודה שעל הקהילה וכל יתר הארגונים היהודיים להפסיק את פעילותם. רק בתחילת חודש מאי [1938] הורשו הקהילה, המשרד הארצישראלי (המשרד שטיפל בכל ענייני העלייה מטעם ההסתדרות הציונית) ו"החלוץ" לשוב ולפתוח את משרדיהם כדי לזרז את הגירת היהודים...   (חנה ויינר ודליה עופר "פרשת קלאדובו-שאבאץ",  "עם עובד", תשנ"ב,  עמ' 19)

 

"הרשויות הגרמניות הכירו בחשיבותן של הכשרות 'החלוץ', שסיפקו הכשרה מקצועית, לזירוז ההגירה, אך דרשו שתוקם מסגרת מאוחדת לכל הארגונים הציוניים שעסקו בהכשרת נוער. לאחר משא-ומתן מייגע בין ארגוני 'החלוץ' של הזרמים למיניהם, שהיו יריבים אלה לאלה, הוקמה ב-26 ביוני 1938 הסתדרות 'החלוץ' הכללית. מזכיר 'החלוץ', וילי (זאב) ריטר, מאנשי 'תכלת לבן - נצ"ח', נתמנה למזכיר הכללי של ההסתדרות החדשה. גם תנועות הנוער הצטוו להתאחד, ובאוגוסט 1938 הוקם על-פי פקודת אנטון ברונר, הקומיסר לענייני ארגונים ואגודות, ארגון גג של כל תנועות הנוער, ששמו 'הסתדרות הנוער הציוני', ולראשה התמנה אהוד אבריאל...

"עקב הצטרפותם של אלפי חברים חדשים אל 'החלוץ' בתוך פרק-זמן קצר, והגידול שנבע מן האיחוד, נפלה על הארגון מעמסה כבדה מאוד, שדרשה מאמץ עצום. 'החלוץ', שפעל עד אז כמעט ללא מנגנון בחדר יחיד, העתיק את משרדו לקומה שלמה, וגייס לעבודה פעילים מתנועות הנוער.    (חנה ויינר ודליה עופר "פרשת  קלאדובו-שאבאץ",  "עם עובד", תשנ"ב, עמ' 21)

 

"פרעות נובמבר בווינה התייחדו רק בהיקפן ובמאסרים ההמוניים: מאות בתי-כנסת ובתי-מדרש הוצתו, 7,800 יהודים נאסרו, ו-4,500 מהם נשלחו לדאכאו. בנובמבר הוחרפו הגזרות נגד היהודים. יותר מ-4,000 בתי-עסק נסגרו ואלפי יהודים גורשו מדירותיהם

"בעקבות גזרות ופרעות נובמבר נהר גל חדש של בני נוער וצעירים אל 'החלוץ' ואל תנועות הנוער... (חנה ויינר ודליה עופר "פרשת קלאדובו-שאבאץ", "עם עובד", תשנ"ב, עמ' 22)

 

"... באותם הימים התברר שאפשר לשחרר צעירים ממחנות הריכוז באמצעות אישור של 'החלוץ', שמובטחים להם מקום הכשרה בגרמניה או אפשרות יציאה לחו"ל. בחודשים הראשונים אחרי פרעות נובמבר הצליחו אנשי 'החלוץ' להוציא מגרמניה 370 חברים להכשרות בהולנד, בדנמרק ובשוודיה ('הכשרות חוץ-לארץ'), ומאות מקומות הכשרה נוספים היו צפויים להתפנות שם עקב ההעפלה. באותה תקופה נרשמו להכשרה 1400 מועמדים חדשים. בשל המחסור במקומות הכשרה קלט 'החלוץ' לפי שעה 600 חברים בקורסים לעברית בערים, עד שיסודרו להם מקומות. כמו בווינה גם בחוג הפעילים בגרמניה שררה התחושה ש'החלוץ' נהפך למשרד נסיעות לכל דבר. (חנה ויינר ודליה עופר "פרשת קלאדובו-שאבאץ", "עם עובד", עמ' 23)

 

"הואיל ואהוד אבריאל הוא שהשיג את המימון למשלוח הזה, הוא כונה 'המשלוח של אהוד', אולם גם הפעם הוא אורגן בשיתוף עם 'החלוץ' בברלין, ואפרים פרנק בא מברלין לווינה לתאם את המסע עם אבריאל. הוחלט ש-180 מעפילים מגרמניה יצורפו למשלוח, ומהם 50 מדנציג, שקהילתה תרמה למוסד 1000 לי"ש. בגרמניה עסקו בבחירת האנשים ובהכנות למסע גם ראובן גולן (קורט גולדמן, ששימש באותה העת ראש מחלקת ההכשרה המקצועית של 'החלוץ') וחבר 'הבונים' צבי שרון (היינץ שוורץ). מרטין הירש, מפעילי 'מכבי הצעיר', התמנה לאחראי על קבוצת המעפילים מגרמניה.

"ב-26 באוקטובר נסע אהוד אבריאל עם 'יוקל' אל כל מקומות ההכשרה. למחרת התקבל מרשויות השלטון הנאציות אישור סופי ליציאה, ובתחילת נובמבר החלו אנשי ההכשרות להתקבץ בווינה לקראת היציאה. אבריאל בילה עם חברי תנועתו בבית הקיבוץ העירוני בערב שירה וריקודים, ורשם ביומנו: 'היה זה האירוע החלוצי הראשון מזה זמן רב.'

"לפי התכנית היו המעפילים אמורים לנסוע אל ברטיסלבה ומשם לשוט בדנובה דרך הונגריה ויוגוסלוויה אל סולינה שברומניה, השוכנת במוצא הנהר, על חוף הים השחור. הדאגה העיקרית של אבריאל וחבריו הייתה שעדיין לא נמצאה למוסד אנייה להשיט בה את המעפילים מן הים השחור לארץ. בשיחות טלפון ארוכות שניהל אבריאל עם אנשי המוסד בג'נווה ובבוקרשט שמע רק תשובה אחת - לפי שעה אין אנייה.      (חנה ויינר ודליה עופר  "פרשת  קלאדובו-שאבאץ", הוצאת "עם עובד", תשנ"ב, עמ' 32)

 

"כשבא יחיאלי אל ג'נווה ב-29 בנובמבר לא הייתה בידי המוסד אף לא אנייה אחת כשירה למסע. בתחילת דצמבר הוא יצא אל איטליה, ושם קיבל ידיעות על סיכוי לחכור שתי אניות באתונה. לפיכך חזר לשם ב-8 בחודש, אך באתונה היו הבשורות רעות: בלחץ הבריטים אסרה ממשלת יוון להסיע פליטים-מעפילים; האניות שניהל עליהן המוסד משא-ומתן נשמטו מידיו.

"במצב זה היה על אגמי, שנשאר לבדו בג'נווה, להכריע בדבר העברת מעפילי 'המשלוח של אהוד' מברטיסלבה אל חופי הים השחור, אף שלא חיכתה להם שם שום אנייה להסיעם אל ארץ-ישראל. והוא נתן את האות. בין 8 ל-10 בדצמבר יצאה האנייה הגרמנית 'אורנוס' מברטיסלבה, ופניה מועדות לנמל סולינה שברומניה. על סיפונה היו 1,002 מעפילים. בברטיסלבה הצטרפו למשלוח מעפילים אחדים, ביוזמתם שלהם, וביניהם כמה מיוצאי צ'כוסלובקיה.      (חנה ויינר ודליה עופר "פרשת  קלאדובו-שאבאץ",  "עם עובד", עמ' 34)

 

"ב-15 ביוני בא סימה שפיצר אל קלאדובו לדווח למעפילים על הפגישה בבודפשט, והכול ציפו שבעקבות ההוראה להתכונן ליציאה ישמעו מפיו את הבשורה על מועד ההפלגה. אך נכונה להם אכזבה מרה. וכך מתאר אגון אופריכטיג את ביקורו של שפיצר ואת 'בשורתו': 'הכול היה מוכן להפלגה. זה היה ב-15 ביוני 1940; חיכינו רק למר שפיצר שיבוא להיפרד. הוא בא והודיע לנו שעקב כניסת איטליה למלחמה לא נוכל להמשיך בנסיעה.' שפיצר הסביר למעפילים שבעקבות הצטרפות איטליה למלחמה ייפסק השיט החופשי בים התיכון, ולכן אין עוד כל אפשרות לעלות בעלייה בלתי-חוקית בדרך הים.

"שפיצר הוסיף והודיע לעולים שמאחר שאין עוד כל סיכוי לעלות לארץ בעלייה בלתי-חוקית, יקבלו כל המעפילים רישיונות עלייה ויעלו לארץ בעלייה חוקית דרך ארצות הבלקן. וזה יהיה סדר חלוקת הרישיונות: ראשונים יקבלו אותם בני הנוער הזכאים להיכלל בעליית הנוער; אחריהם נערות, שיכולות להיקלט בארץ במוסדות ההכשרה של ויצ"ו; אחר-כך משפחות, חברי 'החלוץ', יחידים וחדשים שהצטרפו זה מקרוב אל המשלוח...  (חנה ויינר ודליה עופר "פרשת קלאדובו-שאבאץ",  "עם עובד", תשנ"ב, עמ' 54)

 

 

"לאחר שהודיע שפיצר שהעלייה תיעשה בדרך חוקית, והכול יקבלו רשיונות עלייה, ולאחר שנקבע סדר חלוקת הרשיונות, גברה ההתארגנות המפלגתית להשגת רשיונות עלייה. המבוגרים, שראו את עצמם מקופחים, בהיותם אחרונים ברשימה, ביקשו ליצור שדולה חזקה בארץ למען ארגון עלייתם... רוטמן פעל עכשיו לצרף אל קבוצתו את אנשי 'המזרחי' ו'פועלי ציון'.

"...לרוטמן היתה עמדה נחרצת בעניין הזה. הוא סבר שיש לתת עדיפות לפעילים הציונים. עוד בראשית המסע סבר שרבים מן העולים אינם זכאים לעלות לארץ-ישראל בגלל אופיים והתנהגותם, ומפני שלא היה להם כל קשר לציונות ולעם היהודי. קל וחומר עכשיו, במציאות החדשה בקלאדובו; עכשיו בוודאי יש להעדיף את 'בעלי הזכות'...   (חנה ויינר ודליה עופר "פרשת קלאדובו-שאבאץ", "עם עובד", תשנ"ב, עמ' 58)

 

 

"המעבר לשאבאץ

"באוגוסט 1940 נפוצו בין המעפילים שמועות שהם עומדים לעזוב את הכפר. באותו החודש הגיעו גם הוראות להכין את בני הנוער בגיל המתאים לעליית הנוער (16-12), כי נתקבלו רישיונות עלייה בשבילם. כל המועמדים מילאו שאלונים, ומידותיהם נלקחו לצורך הכנת המסמכים והבגדים לדרך. נמסר שהקבוצה הראשונה של בני נוער ובעלי רישיונות עלייה אחרים תצא לדרך באמצע ספטמבר. בראשית ספטמבר עברו על-יד קלאדובו אניות נהר גרמניות ועליהן מעפילים מן הרייך. היו אלה שלוש האניות 'מילוס', 'פסיפיק' ו'אטלנטיק', שארגן 'המשרד להגירה אל מעבר לים' של ברטולד שטורפר, שהיה מוכר היטב לאנשי וינה. לפיכך חשבו רבים שהשמועות בדבר עזיבת המקום מרמזות על המשך המסע לא"י, אף-על-פי שאיש לא אמר זאת במפורש, ועל כן הם קיבלו את הפרידה מקלאדובו ברוח טובה.

"ואולם עד מהרה נודע לאנשי הקבוצה שהם עומדים להפליג מערבה, לשאבאץ שעל נהר הסאווה, המרוחקת מרחק רב יותר מן הים השחור ומא"י. הידיעה הכתה רבים בהלם, ועד מהרה נפוצו שמועות חדשות, שאין כאן אלא כוונה סמויה להחזיר את הקבוצה אל ברטיסלבה. - -

"העיר שאבאץ שוכנת כ-70 קילומטרים ממערב לבלגרד, ובאותה העת חיו בה כ-18.000 תושבים. אנשי הקבוצה תיארו במכתביהם את רחובותיה הסלולים ואת חנויותיה, את בתי המידות שבה, את בתי-הקולנוע, בתי-הקפה, הספרייה העירונית ובית-החולים, רוב תושביה היו סרבים וסלובנים, ומיעוטם צוענים. הייתה בה קהילה יהודית ספרדית קטנה של כ-83 נפשות, ובראשה רב. בית-כנסת נאה עמד במרכז העיר... למגורי הפליטים הוקצו שני מבנים גדולים, ששימשו לפנים טחנת קמח ('Muehle Die', 'הטחנה' בפי הפליטים) ומחסן חיטה ('המגזין' בפי הפליטים).

"'הטחנה' הייתה מבנה  של שלוש קומות, ובה שוכנו חברי תנועות הנוער ואנשי 'החלוץ'...                      (חנה ויינר ודליה עופר "פרשת קלאדובו-שאבאץ", עמ' 60)

 

"דאריין 2"

"בחודש מאי 1940 מצא צמרת בנמל פיראוס אנייה, 'דאריין 2' שמה (להלן: 'דאריין'), שנראה היה שתתאים להסעת נוסעים, לאחר שתוכשר לשם כך. בסופו של אותו החודש הצטרף אגמי אל צמרת, והשניים ביקשו מהנהלת המוסד בג'נווה שתעביר לידיהם את הכסף לרכישת האנייה, שכן בעליה רצו להשלים את העסקה ללא דיחוי. כעבור ימים אחדים העביר להם יחיאלי 30 אלף דולרים לתשלום ראשון מכספי הג'וינט... עכשיו לא היה אלא להכין את האנייה להשטת מעפילי קלאדובו.

"בסוף חודש מאי בישרו אנשי המוסד לסימה שפיצר על קניית 'דאריין' וביקשו ממנו להכין את כול הדרוש להפלגת המעפילים בדנובה עד הים השחור. ואולם ב-10 ביוני הצטרפה איטליה למלחמה, והתעורר חשש לביטחונן של האניות המפליגות בים התיכון. יחיאלי היושב בג'נווה שאל את ראשי המוסד בארץ כיצד לפעול, וקיבל הוראה להשהות את ההכנות להפלגה... כעבור ימים אחדים קיבלו מברק מאליהו גולומב, ובו הוראה להפסיק הפסקה מוחלטת את 'מפעל שפיצר'. (כך כונו מעפילי קלאדובו בצופן.) (חנה ויינר ודליה עופר "פרשת קלאדובו-שאבאץ",  "עם עובד", עמ'76)

 

"... ההוראה לעצור את 'מפעל שפיצר' נשארה בעינה. יתרה מזו, כעבור ימים אחדים הוחלט בישיבה שהתכנסה בביתו של משה שרתוק, שהשתתפו בה אליהו גולומב, דוד הכהן ופעילים אחרים של המוסד וה'הגנה', ובה נוכח גם אגמי עצמו, להעביר את 'דאריין' מרשות המוסד לרשות דוד הכהן ויהודה ארזי, שעסקו בפעולות שיתוף חשאיות עם הבריטים. בין שאר הפעולות שהציעו השניים לבריטים במזרח התיכון ובארצות הבלקן היו פעולות חבלה ומיקוש, שיפגעו בתעבורה על נהר הדנובה, ובעיקר באספקת נפט מרומניה לגרמניה. לשם כך היו זקוקים לאניות... האניות ששימשו למבצעי עלייה ב', ובכלל זה 'דאריין', שכבר הוחל בהכנתה להסעת מעפילים, התאימו להם ביותר, שכן בשימושן לעלייה ב' הן הוסוו לשם הטעיית הגרמנים וממשלות הבלקן, שעקבו אחר תנועת אניות המעפילים.

"בעצם השתלבה ההחלטה עם מדיניותה של המנהיגות המדינית, ובראשה חיים וייצמן, דוד בן-גוריון ומשה שרתוק, להרחיב ככול האפשר את שיתוף הפעולה עם הבריטים בימי המלחמה, כדי ליצור תנאים לחיזוק כוחו הצבאי של היישוב ולשינוי עמדתה של בריטניה בשאלת ארץ-ישראל עם סיומה של המלחמה...

"... על ההחלטה להוציא את 'דאריין' מידי המוסד בקיץ 1940. שומה על המדיניות הציונית, כתב וייצמן, להעדיף את המטרות לטווח ארוך, כלומר, הקמת מסגרת שבה ימצאו המוני היהודים מקלט, על פני המשימות המיידיות של העלאת קבוצת עולים זו או אחרת. (חנה ויינר ודליה עופר "פרשת קלאדובו-שאבאץ", עמ' 77)

 

"אנשי המוסד היו חלק של ארגון ה'הגנה', ומקצתם אף עברו, כאמור, לעסוק בפעולות השיתוף עם הבריטים. על כן נטו לראות בשני תחומי הפעולה, עלייה ב' והשיתוף, תחומים משלימים...   (חנה ויינר ודליה עופר "פרשת קלאדובו-שאבאץ", עמ' 78)

 

"עליית הנוער

"ילדי עליית הנוער יצאו משאבאץ בשבועות האחרונים של חודש מרס 1941. הקבוצה שיצאה לארץ כללה 207 עולים: 111 בני נוער בגילאי עליית הנוער, ובכללם כמה צעירים יותר, 6 אנשי 'החלוץ' שהצטרפו לילדים כמדריכים ומלווים, ו-90 יתומים, בניהם של יהודים אזרחי פולין בגרמניה, שהועברו בידי רחה פרייר ליוגוסלוויה... בכך תרמה עליית הנוער את חלקה לפתרון בעיית העולים...

"במכתב תשובה לאווה מיכאליס-שטרן כתבה הנרייטה סולד שהיא מסכימה שמפעל עליית הנוער צריך להיות מפעל הצלה, אך אין לשכוח 'את הקווים הפורמליים שקבעה עליית הנוער לבחירת הילדים המתאימים, ושאת הבדיקות הרפואיות יש לעשות בכל הקפדנות. [...] עלינו לקחת בחשבון לא רק את הפרט אלא גם את הארץ, שלבניינה אנו אחראים.' הנהלת עליית הנוער החליטה אפוא לדבוק בעקרונות הישנים לבחירת בני נוער, למרות הלחצים המתמידים שלחצו עליה גורמים ציוניים שונים לצרף לקבוצות עליית הנוער בני נוער פליטים.   (חנה ויינר ודליה עופר "פרשת קלאדובו-שאבאץ",  "עם עובד", תשנ"ב, עמ' 86)

 

"המוסד חוזר לטפל בהעלאת אנשי קלאדובו

"ב-17 ביולי 1940 נחתם זכרון דברים בין זאב שינד, נציג המוסד, ובין יהודה ארזי, נציג אנשי השיתוף, בדבר העברת האנייה 'דאריין' לידי אנשי השיתוף. מטעמי נוחות הוסכם ש'דאריין' תוסיף להיות רשומה על שמו של שמריה צמרת, איש המוסד, והוא יעבירה לאלכסנדריה לאחר שיעשו בה אנשי השיתוף סידורים טכניים מתאימים. ואולם למעלה מחודש לא נעשה דבר בעניין הזה.

"בינתיים נמשכה כסדרה, למרות הצטרפות איטליה למלחמה, תנועת אניות אזרחיות בים השחור ובים התיכון. ביולי 1940 הגיעה בחשאי לחופי הארץ 'ליברטד', אנייה קטנה שארגן ברוך קונפיני, איש התנועה הציונית בבולגריה, שקשר קשרים הדוקים עם אנשי המוסד כבר בשנת 1939 והעלה לארץ כ-2,600 מעפילים. מגרמניה ואוסטריה הגיעו ידיעות על הכנות קדחתניות ליציאתם של למעלה מ-3,000 מעפילים שאירגן ברטולד שטורפר, וביניהם חברי 'החלוץ', שבנובמבר 1939 לא הספיקו להצטרף לקבוצת המעפילים שנמצאה עכשיו בקלאדובו.

"כשראה צמרת, שעדיין היה ביוון, שדבר לא נעשה בעניינה של 'דאריין', התעוררו בלבו תקוות שאפשר יהיה להחזיר אותה ליעדה המקורי. הוא ידע היטב עד כמה קשה להשיג אניות בשוק היווני ושאל את חבריו, אנשי המוסד בארץ, אם אמנם הוטלה משימה ברורה על 'דאריין', ואם לא, אולי תוכל לחזור ל'מפעל שפיצר'. בתשובה נאמר לצמרת שעליו לשלוח את האנייה לאלכסנדריה, ובשבוע האחרון של אוגוסט היא יצאה לשם. ואולם באותו מברק עצמו, מאמצע אוגוסט, התבקש צמרת לשוב ולחפש במרץ אנייה אחרת לאנשי קלאדובו.   (חנה ויינר ודליה עופר "פרשת קלאדובו-שאבאץ", "עם עובד", תשנ"ב, עמ' 89)

 

"כניסת הגרמנים לשאבאץ

"ב-6 באפריל פלשו הגרמנים ובעלי-בריתם ליוגוסלוויה. מכתב אחד ויחיד הגיע לא"י, ובו תיאור שתיאר עד ראייה את כיבוש שאבאץ בידי הגרמנים. הנערים אברהם ושלמה דוד, אשר עלו לארץ משאבאץ במרס 1941 עם קבוצת ילדי עליית הנוער, זכו לקבל מהוריהם מכתב אחרון, שנכתב ב-14 במאי 1941. האב, המהנדס אמיל דוד, סיפר לבניו כי במוצאי החג הראשון של פסח (שבת, 12 באפריל), בשעה שש בערב, החלו הגרמנים להפגיז את שאבאץ מעבר לנהר הסווה (Sava). ההפגזה נמשכה כל הלילה, ובבוקר כבר היו הגרמנים בעיר.

 

"משטר הכיבוש בסרביה וגורל יהודיה

"... הרצח ההמוני של יהודי סרביה החל בסתיו 1941 ברצח הגברים היהודים בירייה במסגרת פעולות הצבא לחיסול הלוחמה הפרטיזנית נגד הכובשים הגרמנים ביוגוסלוויה, ובעיקר במסגרת רצח בני הערובה, רצח זה נעשה בזמן שהאיינזצגרופן (עוצבות המבצע) ביצעו בסיוע הצבא הגרמני רציחות המוניות בשטחי ברית-המועצות. הנשים היהודיות בסרביה נרצחו ממרס עד מאי 1942 בקרון גז שהובא מגרמניה לשם ביצוע 'הפתרון הסופי'. גורל אנשי קבוצת קלאדובו-שאבאץ הוא חלק מסיפור דמים זה. (חנה ויינר ודליה עופר "פרשת קלאדובו-שאבאץ", "עם עובד", תשנ"ב,  עמ' 93)

 

 

זכור את אשר עשה בן-גוריון וה"ציונים" ליהודים..!

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות