השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

 עשרים ימי לחימה בגטו וארשה הבוער (מסיפורי מינכהאוזן)

 

 

כמה מלים על הספר ומחברו - הגרעין בסיפורו של קז'יק הוא סיפורם של עשרים ימי לחימה בגטו המורד, שבמהלכם גם נעשו המאמצים להציל את שרידי הלוחמים ולהביאם למקום מבטחים בצד הארי. ראוי לציין, שעדותו הייתה אחת מחמש התעודות הראשונות של לוחמי האי"ל, אשר הועברו ללונדון מוארשה הארית במאי 1944, והתפרסמה לראשונה בשם 'יומנו של לוחם' בקובץ 'חורבן ומרד של יהודי וארשה' שנערך בידי מלך ניישטאט ויצא לאור בשנת 1946 .

"בטבע הדברים, אותה עדות הייתה מתומצתת ולא כללה פרטים רבים וחשובים. עתה מובא לפנינו הסיפור השלם על האירועים שהתרחשו בגטו הלוחם ובצד הארי, שקאז'יק נטל בהם חלק ישיר או עקיף.  יודקה הלמן  - בית-לוחמי הגיטאות (שמחה רותם (קז'יק), "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, 1985, עמ' 9)

 

''היה זה בשנת 1942, והגטו שם חיו הורי ואחיותי סבל מרעב וממגיפות. ברפת היו חמש או שש פרות. הייתי מוציא אותן אל המרעה ושוהה שם כל שעות הבוקר והצהריים, כמעט עד לשעות מנחה. הימים ימי קיץ. רובץ הייתי בתוך הירקות של האחו, מעלי שמי הקיץ - וכך כל היום. רק לחליבה היה עלי להחזיר את הפרות לרפת. שעות ארוכות שכבתי לי בעשב, מתבונן בשמיים, מקשיב לזימרת הציפורים. לעת ערב הייתי שב אל בית קרובי לעשות שם את הלילה. אך שלוות-הנפש הייתה ממני והלאה. רדפה אותי ולא הרפתה המחשבה שבגטו רעב ומגיפות, ואילו אני שרוי לי כל הימים בין ירקות הדשא לכחול השמיים. במשך כל הקיץ של 1942, לרבות 'האקציה הגדולה', נמצאתי בכפר, ללא שום קשר עם הורי. מיום צאתי מהעיר לא שמעתי מהם דבר, לא קיבלתי אפילו פתק. גם הם לא ידעו עלי דבר. כחצי-שנה - עד אוגוסט 1942 - חייתי כנער-כפר, הרחק מן המצוקה שהייתה נחלתם של רוב בני עמי. באותה תקופה גורשו מגטו וארשה, 'לצורך יישובם מחדש', כ-350,000 יהודים, שהובלו, כפי שהתברר מאוחר יותר, למחנות המוות. יום אחד החליטו להקים גטו גם בכפר העלוב הזה. נאמר ליהודים שאסורה עליהם היציאה מתחום מוגדר. לא יותר מעשרים משפחות יהודיות התגוררו שם, והכפר כולו לא היה אלא רחוב 'ראשי' אחד ועוד כמה שבילי שתי-וערב.

 

''כעבור זמן-מה החלטתי לשוב לוארשה. את דרכי עשיתי כשאני מתחזה לנוצרי. עוד לפני צאתי הצלחתי לסדר לי - תמורת תשלום - תעודה המעידה שאני פולני-נוצרי. בבואי לוארשה נוכחתי לדעת  שהורי עברו להתגורר בצ'רניאקוב, בחווה. בזמן הגירוש הגדול מגטו וארשה למחנה-ההשמדה בטרבלינקה, בשנת 1942, הייתה החווה הזאת מעין אי מבודד והייתה מקום-עבודה מוכר על-ידי השלטונות הגרמניים. כפלא היה זה, שעשרות חלוצים צעירים וגם יהודים סתם, חיים בימים כאלה בשיתוף מלא, עוסקים במלאכות שונות כדי לקיים את החווה ולהתקיים מעבודתם. מצב זה נמשך כמעט עד סוף 1942. נסעתי אפוא לשם. שמי לא היה כלול ברשימת העובדים. אבי הועסק באותו זמן כשומר בשדה, ועד אשר הצליחו להגניב גם את שמי לרשימה הסתתרתי בסוכת-השמירה שלו, בשדה. מרבית העובדים היהודים היו חלוצים מתנועת 'דרור' ואיתם כמה משפחות, ביניהן משפחתנו. כאן שמעתי לראשונה על מה שקרה בגטו, ועל הגירוש הגדול...

"בין החלוצים בחווה פגשתי ברבקה פאסמאניק, חברת 'הנוער הציוני', מבוגרת ממני בשנתיים-שלוש. זכרתי אותה מהימים שביקרתי במועדון 'הנוער הציוני' לפני המלחמה.

''האם אהיה מוכן לצאת בשליחות אל הגטו? - שאלה אותי. הסכמתי מיד.

"למחרת היום מסרה לידי חבילה קטנה, שתכולתה לא הייתה ידועה לי. הורו לי להכניסה בין הבטנה לבין בד-המעיל (היה צריך לפרום את הביטנה). שמתי פעמי לעבר הגטו. התכנית שלי הייתה להסתתר, עד שאבחין בקבוצת יהודים שחוזרת אל הגטו מהעבודה, ואז להצטרף אליה. אני מסתתר והנה היהודים פוסעים בשורות. הגרמני, המוביל, מסיט לרגע מבטו מהקבוצה, ואני 'נדבק' אליה כהרף-עין. היהודים חושדים בי שאינני יהודי, ששתלו אותי בקרבם כדי 'לעשות צרות'. הם מתלחשים ביניהם שיסגירו אותי לידי הגרמנים. התחננתי שיאמינו לי שאני יהודי ולחיזוק דברי התחלתי לדבר יידיש, ולמלמל תפילות. לבסוף נעתרו לי, אך הזהירוני כי תהיה לי בעיה בשער, שכן לכל אחד מהם חבילת מזון ולי - אין. הבעיה נפתרה לאחר שאחד מהיהודים נתן לי חלק מחבילת המזון שלו... (קז'יק, "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, תשמ"ד, עמ' 27)

 

''כך נכנסתי אל הגטו. המראה שהתגלה לעיני היה מראה של עיר-רפאים. רחובות שלמים ללא נפש חיה. דירות פרוצות. נכנסתי לאחדות מהן מתוך דחף של סקרנות: נוצות מתעופפות ברוח, קרעי בגדים... זה כל מה שנותר. אמור הייתי להגיע אל כתובת מסוימת ולמסור את החבילה ללוטק ריטבלט, שעמד אז בראש תנועת-הנוער הציונית 'עקיבא', אליה השתייכתי. הפגישה עם לוטק הייתה נרגשת; לא ראינו איש את רעהו חודשים מספר. ישבנו ושוחחנו עד לשעות הקטנות של הלילה, מעלים שמות של חברים שנלקחו בגירוש הגדול, מוסרים זה לזה ידיעות על אלה שנותרו. בבוקר חזרתי אל החווה...

''בתחילת דצמבר 1942 הקיץ הקץ על החווה בצ'רניאקוב כמקום עבודה ליגלי. יצא צו שעל כל היהודים שבחווה לעבור אל הגטו של וארשה. ביום המיועד הובילו הגרמנים בשיירה את כולנו אל הגטו. בהיותנו בין החומות השמיע לנו קצין ס.ס. דברי-הרגעה ואמר שלא נפחד, שכן הכול יסתדר בכי טוב.

''בגטו שהיה משופע בדירות ריקות מצאה משפחתי דירה להתגורר בה. יצאתי לעבוד במחסנים שהגרמנים ריכזו בהם את רכוש היהודים שפונו מהגטו. היו אלה מחסנים ענקיים, מלאים רהיטים. הסיעו אותנו אל האזורים המפונים בגטו והוטל עלינו לרוקן מהבתים את תכולתם; הכול נעשה בפיקוח הגרמנים.

 

"באותה תקופה השתייכתי כבר אל האי"ל (הארגון היהודי הלוחם) והוצבתי בקבוצה לוחמת ברחוב מילא 34. בבית הזה גרו גם הורי. האקציה השנייה, שהתחילה ב-18 בינואר 1943, מצאה אותנו, חברי האי"ל, נחושים בדעתנו להילחם, אבל חסרי-נשק כמעט לחלוטין. היו אקדחים בודדים פה ושם. (קז'יק, "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, תשמ"ד, עמ' 29)

 

"יום אחד בא יצחק צוקרמן לבקר אותנו ב'בסיס'. הייתה זו הפעם הראשונה שראיתיו. מעולם לא התייחסתי בדחילו-ורחימו אל 'אנשים חשובים', ואף לא צפיתי שבעתיד הקרוב אשהה במחיצתו ויחד נעשה כברת-דרך משמעותית. לימים שמעתי שהוא כינה אותי כמי ש'היה המקשר הראשי של האי"ל, השליש והעוזר שלי'.

 

"עיקר עיסוקנו היה רכישת כלי-נשק, שעלו כמובן כסף רב. מאין לנו מקורות מימון כלשהם, היה עלינו להשיג את הכסף מעשירים יהודים, וזה לאחר פעולת-הכנה של בילוש ואיסוף מידע על מצבם הכספי, תנאי מגוריהם, אפשרויות החדירה והנסיגה וכו'. כמובן, המבצעים נעשו בדרך-כלל בלילות. היינו חודרים לדירה ומשתדלים לשכנע את האיש שיתן לנו את הכסף הנדרש ללא שימוש בכוח. פעם פרצנו לדירה שאחד מדייריה מסר לנו קודם-לכן את כל הפרטים הנחוצים, אף פתח לנו את הדלת (מובן שהעמדנו פנים כאילו איננו מכירים אותו, וכדי שההטעיה תהיה שלמה אף נכנס האיש ב'תגרה' אתנו); היו שם יהלומים שהוסתרו במנורות, וכמובן, הפקענו אותם לצרכינו. (קז'יק, "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, תשמ"ד, עמ' 35)

 

''הצבנו תצפית ליד ביתו של אחד העשירים וגם אספנו מידע. קבענו מועד לפעולה. הדירה - בקומה ב'. אחד מאיתנו מקיש על הדלת וכשהיא נפתחת אנו פורצים פנימה, מאתרים את בעל-הבית, מתיצבים מולו בתנועה 'משכנעת' ומכריזים כי 'באנו להתרים אותו למען האי"ל'; היהודי - מסרב; אני מקרב אליו את קנה-האקדח, היהודי מתאבן ואינו מוציא הגה מפיו; אז פוקד עלי הנוך: 'קאז'יק, הרוג אותו!' מן הכינוי 'קאז'יק' שנתן לי הבינותי שעלי להיראות כקאז'יק, משמע פולני; עטיתי ארשת משונה, גלגלתי את עיני, ניפחתי את החזה, אחזתי את היהודי בצווארונו וטילטלתי אותו אל פינת החדר: 'שמע איתי אין חכמות!' – אמרתי לו; כאשר שמע את השם 'קאזיק' הבין כי מדובר בגוי, ועם גוי לא מתחכמים, ובמיוחד באלה הזמנים; הוא נשבר, ביקש שהות קצרה, הלך למקום-סתר, שלף ומסר לידינו - אמנם בעיוות-פנים - את 'תרומתו'.

''מאז נדבק אלי השם קאז'יק.       (קז'יק, "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, עמ' 39)

 

''ה'מרחרחים', דהיינו אנשי המודיעין שלנו, זיהו במרחב שלנו, באזור המברשתנים, יהודי עשיר מאוד. שקלו באיזו דרך יהיה אפשר להוציא ממנו כסף, לאחר שסירב לתרום מרצונו החופשי. במפקדה הוחלט לקחת את בתו, צעירה יפהפיה, כבת-ערובה.

''באחד הימים יצאתי כראש חוליה של שלושה לביתו של האיש. באמתלה כלשהי ביקשנו את בתו להתלוות אלינו. הלכתי לצידה כששני חברי צועדים במרחק מה ממני. תוך כדי הליכה הרגישה שמשהו לא כשורה. התחילה לחשוד שהסיפור שסיפרנו איננו נכון וכי יש לנו כוונות אחרות.

''הייתי לבוש מעיל-עור, כדרך שלבשו משתפי-הפעולה עם הגסטאפו, וזה לבוש בולט לעין. למרות שהמרחק מביתם אל חדר-המעצר לא עלה על כמה מאות מטרים - היה בכך סיכון גדול. ממבטי העוברים-ושבים הבינותי שאנו מעוררים חשד: צעיר במעיל עור, המחזיק נערה בזרועה, והיא כנגררת אחריו. החברים שצעדו בעקבותי היו דרוכים, נשקם מוכן לפעולה. 'בית-המעצר' של האי"ל שכן בעליית-גג, באזור המברשתנים. כאן, בחדר המעצר, הבהרנו לה שאין לנו נגדה דבר ושמטרתנו היחידה היא לאלץ את אביה לתרום לארגון סכום כסף. אם תהיה היענות מצידו - תשוחרר מיד. הנערה נתבקשה לכתוב לאביה מכתב שהוכתב לה על-ידנו ושוגר על-ידי שליח אל ביתה. ... גם אביה הובא לבית-המעצר. הוא דאג מאוד לשלום בתו והחליט לבוא מרצונו כדי להיווכח במו-עיניו שלא אונה לה כל רע.

"נאלצתי להשתמש באיום ההוצאה-להורג. פעלתי בהתאם לתסריט. האיש הועמד בפינה. דרכתי את האקדח שבידי. האצבע על ההדק. אמרתי: 'אני יורה בך אם אינך נענה...' האיש נשבר והחל, זו לראשונה, לנהל משא-ומתן על גובה הסכום... האיש האמין שגוי לפניו, 'ארי' טהור. נראה שעשיתי עליו רושם של אדם שאפשר לתת בו אמון. אחרי שניאות 'לתרום', החל לדבר על לבי שאסכים לקחת את בתו לצד 'הארי' ולהסתירה שם. (קז'יק, "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, תשמ"ד, עמ' 40)

 

"בקרב, בפיקודו של הנוך גוטמן

"לאוזנינו כבר הגיעו הדיווחים שהועברו על-ידי קשרים, על ההתנגשויות עם הגרמנים ועל שאר האירועים של יום אתמול בגטו המרכזי. הם ראו שם במו-עיניהם גרמנים הרוגים. הידיעה התסיסה אותי עוד יותר: גם אני רוצה לפעול! לא עבר זמן רב עד שבא הדבר שאליו נשאנו את עינינו: שטח המברשתנים הוקף ז'נדרמים ושכירים אוקראינים. עמדתי במרפסת הפונה לצד רחוב ואלובה. מעבר לחומה נראו גרמנים ואוקראינים. הם ירו, מזמן לזמן, אל חלונותינו, סתם, לשם שעשוע. ואילו אנו קיבלנו פקודה לנצור אש. ב-19 באפריל, ב-4 לפנות בוקר ראינו חיילים גרמניים עוברים בצומת נאלאבקי בדרכם אל הגטו המרכזי. הולכים, הולכים בלי סוף. אחריהם טנקים, מכוניות משוריינות, תותחים קלים ומאות אחדות של אנשי הוואפן-ס.ס., רכובים על אופנועים. 'הולכים כמו למלחמה', אמרתי לצפורה, חברתי בעמדה. פתאום הרגשתי שהננו חלשים מאוד. מה אנו מה כוחנו נגד צבא, נגד טנקים ומכוניות משוריינות. בידינו אין אלא אקדחים ורימונים. רוחי לא נפלה. סוף-סוף הגיע הזמן לעשות אתם את החשבון...  (קז'יק, "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, תשמ"ד, עמ' 43)

 

היה זה ב-20.4.43 - כאשר עמדתי בעמדת-תצפית סמוכה לשער, נתגלתה פתאום לעיני פלוגת ס.ס. המתקרבת אל השער. לחצתי בידי האחת על כפתור-האזעקה ובשנייה תפסתי את תקע-ההפעלה של חומר-הנפץ. אותו רגע התפרץ לעמדה מפקדי, הנוך, חטף מידי את התקע, ורק לאחר שהמתין שניות אחדות הפעיל את המוקש: נשארתי מרותק למקומי, משותק כמעט - קול נפץ אדיר! נתקפתי תאווה עזה לראות במו עיני. ואכן ראיתי: גוויות מרוסקות של חיילים; איברים מתעופפים; אבני-מרצפות וגדרות בתים מתפוררים; אנדרלמוסיה שלמה. ראיתי ולא האמנתי: חיילים גרמנים צורחים תוך כדי מנוסה, משאירים נפגעים בשטח. שלפתי רימון ועוד רימון וזרקתי. גם חברי היו יורים ומשלחים בהם אש. לא היינו צלפים, אך באחדים פגענו. הגרמנים הסתלקו. אך כעבור זמן-מה חזרו, אחוזי-פחד - האצבע על הדק-הרובה. אין הם הולכים, הם רצים בצד החומות. אנחנו נותנים לששיה הראשונה לעבור; חבל לבזבז תחמושת על קבוצה קטנה; אחרי השישיה אנו פורצים קדימה: בידינו שני רימונים 'תוצרת בית', עשרה בקבוקי-מולוטוב ואקדחים. 'שלאמק - הדלק!' אני קורא לעבר חברי וזורק את הרימון על הגרמנים. אנחנו משליכים עליהם את בקבוקי-המולוטוב. הגרמנים ניצתים. אנחנו יורים לעבר האש. חבל על הרימון היחיד שברשותנו ואנו נסוגים במעלה הרחוב, תופסים עמדה עם שאר הלוחמים. משתרר שקט.

"הגרמנים ברחו, אך כעבור חצי-שעה חזרו. קיבלנו את פניהם בבקבוקים וברימונים. אחד הגרמנים, שראה בחורה בעמדה, קרא בהשתאות: 'האנס, הבט: אישה!' והתחיל לירות בה. אולם היא לא נרתעה. בחיפוי אש עזה החלו הגרמנים לסגת. אחד מלוחמינו, שתפס עמדה בעליית-הגג, המטיר יריות בגרמנים שליד החומות, חרף האש העזה שבאה משם, והרג שישה מהם. (קז'יק, "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, תשמ"ד, עמ' 44)

 

"מטחי יריות ולהבות-אש

"לאחר זמן-מה חזרו הגרמנים, נושאים עמם אלונקות, לאסוף את הנפגעים. ניצלנו את ההפוגה כדי לדלג לעמדה אחרת. מעתה החל האויב להפעיל נשק אוטומטי, תותחים ולהביורים. עתה התחיל המצור האמיתי: קולות של ירי מכל סוגי הנשק מתערבבים זה בזה, תותחים, מכונות-ירייה, מרגמות, נשק קל. כולנו ניצבנו בעמדותינו והאויב לא נראה. יאוש! אין במי להילחם! הגרמנים תפסו עמדות מחוץ לחומות והמטירו עלינו אש-תופת. פתאום אפפו להבות את הבית: להבות-האש והעשן החונק אילצונו לעזוב את העמדות. שלושה בחורים חיפו על הנסיגה; כאשר נוכחנו שאין לנו יותר מה לעשות בשטח המברשתנים החלטנו לסגת. לא היה תכנון מראש לנסיגה; הכביד על מצבנו זה שלא ידענו לאיזה כיוון לפנות. בתוך האנדרלמוסיה הלכתי לתור אחרי מקום שנוכל לסגת אליו. קיבלתי על עצמי תפקיד זה בגלל חזותי הארית ומדי הס.ס. שלבשתי, שאפשרו לי לנוע לאור היום. אלא שהייתה סכנה שלוחמים מקבוצות אחרות באמת יחשבו אותי מרחוק לאיש  ס.ס. ויפתחו עלי באש. תוך כדי חיפושי נקלעתי אל בונקר ברחוב שווינטוירסקה 34. כשהתחלתי לרדת למטה, ראו יושבי הבונקר תחילה את מגפי, ואחר-כך את מעיל ה-ס.ס. שלי, ופתחו בצווחות. בקושי, ובעוד-מועד הצלחתי להרגיעם. לאחר שהתרכזו כל אנשי הקבוצה בבנוקר זה התחלנו לחפש את שתי הקבוצות האחרות של הארגון, שאיתן אבד לנו הקשר. רצינו להפוך בונקר זה למקום ריכוז של כל הקבוצות הפועלות בשטח המברשתנים. לאט-לאט התחילו הקבוצות להתאסף. (קז'יק, "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, תשמ"ד, עמ' 45)

 

"לבסוף פגשנו את שתי קבוצותינו, שגם הן חיפשו אותנו. כינסנו את כולם בבונקר שווינטוירסקה 34. היו שם 100-80 חברי האי"ל. אנשי הבונקר קיבלו את פנינו בלבביות רבה. היו אלה 'יהודים-סתם' שביקשו להצטרף אלינו. לדאבוננו לא היה בידינו מספיק נשק. (קז'יק, "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, תשמ"ד, עמ' 46)

 

"אל הגטו המרכזי

"במשך כל היום היו מהלכות משמרות של הארגון היהודי הלוחם בכל האזור והגרמנים לא נראו כלל. לפנות-ערב החלו לזרום אלינו אנשים שהבונקרים שלהם עלו באש; רבים נשרפו חיים. השטח היה אפוף להבות. לנוכח האש המשתוללת בכל בתי הגטו הפך המצב בכל הבונקרים להיות ללא נשוא. גם הבונקר שלנו נתמלא עשן וכשנאלצנו לעוזבו גמלה ההחלטה לפלס דרך אל הגטו המרכזי. התכנסנו בחצר לפני צאתנו, עומדים בטורים סדורים. תמונת ההתכנסות לא תימחה מזיכרוני לעולם: היה לילה, אך הלהבות האירו את השטח כמו בצהריים. סביב היה הכול עולה באש. נשמע נפץ של קירות מתמוטטים. היה עלינו לעבור בחנויות בוערות והלהבות היו אופפות אותנו מכל עבר, ואנו חשופים למשמרות של לאטבים, אוקראינים וגרמנים האורבים לנו בפרצות. המעבר אל הגטו המרכזי היה אפשרי רק דרך פרצה אחת בחומה. למרות הסיכון עלה הדבר בידינו, ורק קבוצה אחת, שאיבדנו עמה את הקשר, נכשלה במשימה. שלאמק שוסטר ואני שימשנו מורי-דרך. החברים היו מדלגים דרך הפרצה לאחר שקיבלו מאתנו אות.

"על המאורעות בגטו המרכזי נודעו לנו הפרטים הבאים: טנק גרמני הוצת ועשרות גרמנים נהרגו. אבדותינו היו מעטות. בשלושת הימים הראשונים של המרד לא הצליחו הגרמנים להוציא אפילו יהודי אחד מן הבתים. אחרי שנכשלו ניסיונותיהם לחדור אל הגטו עצמו החליטו לחסל את הגטו מבחוץ, על-ידי הרעשה מתותחים והפצצה מן האוויר. כעבור ימים מעטים נהרס הגטו עד היסוד. "כמופקד על הסיורים ביקרתי אז בכל העמדות והייתה לי הזדמנות להכיר את כל חברי הארגון שהיו שם. (קז'יק, "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, תשמ"ד, עמ' 47)

 

"בגטו המרכזי התרכזנו בבונקר 'גפנר', שמעליו נמצאו לפנים המחסנים המרכזיים של המזון בגטו, ברחוב פראנצ'שקנסקה 22. כשהגענו לשם כבר היה הבונקר - מרתף רחב-ידיים - גדוש וצפוף. החום והמחנק היו ללא-נשוא, אנשים התנהגו כמשוגעים לכל דבר והיו כאלה שהיו מוכנים לגזול מאחרים מזון באיומי נשק. קבלת-הפנים הידידותית-כמעט שזכינו לה הייתה לנו בבחינת הפתעה, לאמור: רק כאשר נותר בגטו קומץ יהודים בלבד, הבינו הכול - למרבה הצער מאוחר כל-כך - כי הלוחמים אינם 'אויבי העם'. יצאנו לחפש מצרכי-מזון בבונקרים ריקים ובמרתפי הבתים. פעם ירדנו לתוך מרתף שקירותיו פלטו גלי חום. מצאנו עצמנו, אני וחברי, דורכים בתוך מין מצע רך וקל, כמו נוצות. היה זה אפר. גוויות חרוכות היו מוטלות בו. בפינה נתקלנו בחבית-דבש. שיקענו בה ידיים, כמעט רותח היה. ליקקנו מן הדבש עד בחילה. בלילות המשכנו בסיורים. ה'רחובות' לא היו אלא טורי הריסות שהוסיפו לבעור. קשה היה לעבור מבלי לדרוך על גוויות חרוכות. פעם נתקלתי בערימת גופות שמתוכה עלה בכי של ילד. בהתקרבי ראיתי גוויית-אישה חובקת בזרועותיה תינוק חי... עמדתי רגע והמשכתי ללכת.

"כעבור שלושה ימים נאלצנו לעזוב את הבונקר הזה, ששימש לנו בסיס לגיחות. עברנו לאזור ה'נייטרלי', אך גם משם נאלצנו לצאת מחמת להבות האש והעשן המחניק. המצב בבונקרים היה מדכדך, חסר-תקווה. היה מורגש חוסר אוויר, מחסור במים ובמזון. עבר יום ועוד יום וכבר היום העשירי ל'אקציה'.  הגטו שרוף.

"חברי המפקדה שבגטו - מרדכי אנילביץ, צביה לובטקין, מיכאל רוזנפלד והירש ברלינסקי - ישבו לטכס עצה. לא היו אשליות באשר לעתיד הגטו הבוער. הוחלט לשגר שליחים אל הצד הארי, אל נציג הארגון, אנטק, שנמצא שם כבר כשבועיים.

"לאחר 12-11 ימי לחימה, מרבית הלוחמים עדיין היו בחיים. הגרמנים המשיכו את הטקטיקה של השמדת הגטו מבחוץ, על-ידי הרעשה ארטילרית והתקפות מן האוויר; לבסוף שלחו חבלנים להצית ולפוצץ כל מרתף ובונקר. במצב זה לא יכולנו ממילא להיכנס אתם בקרב ועמדה רק שאלה של זמן - מתי כולנו ניקבר חיים מתחת להריסות. המפקדה החליטה על-כן לחפש דרך להציל את הלוחמים שעדיין אפשר היה להצילם. (קז'יק, "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, עמ' 48)

 

החומה חילקה את הרחוב באמצע: החלק הבלתי-זוגי בתוך הגטו והזוגי בחלק הארי. כאשר היינו שקועים בחיפושים אחר דרך לצאת מן הגטו, עלינו, באחד מהסיורים, על המנהרה.

"אספנו קצת חפצים שאולי יהיו נחוצים לנו בצד הארי: חולצה וסוודר, ועוד אי-אילו דברים. הוכברג ולילק יצאו ללוות אותנו עד לפתח. נפרדנו, יצאנו מהמנהרה - ואנו בצד הארי.  התחבאנו בעליית-גג וחיכינו לבוקר, כי היה עלינו להתמצא בסביבה, ואף זאת: מוטב שלא נסתובב בחוץ בשעות העוצר. באור ראשון ירדנו במדרגות והצצנו החוצה. בחצר נותרו סימנים בולטים של קרב שהתנהל כאן. פתאום הופתענו על-ידי פולני נוצרי שהופיע באחת הדלתות. מיד פתחתי בסיפור שבדיתי בו-במקום: שנינו נתקענו אצל היהודים בגטו; עוד לפני פרוץ המרד נכנסנו לצורך עסקה של בגדים, ונתקענו במרד; רק עתה, במאמצים רבים, עלה בידינו לצאת החוצה. האיש שוכנע, בירך אותנו על שהצלחנו לצאת מהגטו, אף הדריך אותנו כיצד לצאת מהבית מבלי להיתקל במשמר הגרמני הניצב בקרבת מקום. המשמר הזה, אמר, תפקידו לשמור על הגטו מבחוץ. גם זאת סיפר לנו, שבביתו התמקמה לא מזמן קבוצה של יהודים מזוינים שנמלטו מהגטו, הם הופתעו בתוך הבית על-ידי אנשי גיסטפו וס.ס. והתפתח קרב, ש'את תוצאותיו ניתן עדיין לראות', אמר והצביע על החצר והחדרים. ואמנם ראינו על הגג גוויות, תרמילי כדורים, חורים בקירות - עדות לאשר התרחש. לדבריו, חלק קטן מהקבוצה הצליח להיחלץ ברכב שסופק, כפי הנראה, על-ידי אנשים מבחוץ שעזרו להם.

"מאוחר יותר נודע לי שאכן חברי הקבוצה הרביזיוניסטית הם שהשתמשו במנהרה לאחר שהחליטו לנטוש את הגטו ולעבור לצד הארי. זיגמונט ואני פעלנו על-פי הנחיותיו של האיש וחמקנו מבעד לפתח שנפער באחד הקירות. פנינו לרחוב קשיז'ניבסקגו 44, אל דירתן של אנה וונחלסקה ואחותה מריה סביצקה. ... היינו תשושים אחרי ימים רבים שלא טעמנו טעם מזון - הגענו אל ביתה של אנה, שהייתה אלמנתו של עסקן פ.פ.ס. (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית). צלצלנו בדלת. אנה, שהכירה היטב את זיגמונט, קידמה את פניו בשמחה ובלבביות. זיגמונט הציג אותי. הצטרפה אלינו גם אחותה, מריה סביצקה. ראשית-דבר הן הציעו לנו להתרחץ ולהחליף בגדים. לי הייתה זו מקלחת ראשונה מאז ה-18 באפריל,   (קז'יק, "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, תשמ"ד, עמ' 50)

 

"המפתח לפתרון היה במציאת קשר אל עובדי תעלות-הביוב, המתמצאים במערכת המפותלת והסבוכה הזאת, שיוליכונו חזרה אל הגטו, בדרך שנוכל להשתמש בה גם לשם חילוץ אלה שייוותרו בחיים. ידענו שההשמדה בגטו נמשכת, שכל רגע הוא גורלי מדי יום היינו נפגשים להתייעצויות ולמסירת דין-וחשבון הדדי על מאמצינו. בפגישות אלה השתתפו: אנטק, זיגמונט, לפעמים גם טדק (טוביה שיינגוט) ואנוכי.

"התקשרנו עם כמה מעובדי-הביוב. סבורים היינו שהעניין מסודר, אך ברגע האחרון נרתעו הללו מן הסיכון. איש לא הטיל ספק שחדירה לגטו הבוער, כאשר הגרמנים שוקדים להשמיד את כל היושבים בו, כרוכה בסכנת-חיים. (קז'יק, "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, תשמ"ד, עמ' 52);

ומדוע לא עברו בדרך בה עבר קז'יק, שכן הוכברג ולילק יצאו שלוו את קז'יק עד לפתח הכירו את המקום

 

"כאמור, הקושי היה נעוץ במציאת מורה-דרך בסבך תעלות-הביוב. הנחנו שאת הבעיות האחרות נוכל לפתור ביתר קלות, שאכן יעלה בידינו בתחבולות שונות להשיג כלי-רכב. אפשר שנוכל אף למצוא מסתור לאנשים ביערות שמסביב לוארשה... אבל כיצד מוציאים את האנשים דרך תעלות-הביוב? היום החמישי מאז יציאתי מן הגטו חלף גם הוא. נפגשתי עם אנטק. השיחה הייתה קשה מאוד. עשינו הערכת-מצב. מסקנתנו הייתה שאנו עלולים לאחר את המועד. אנטק אף השמיע מעין איום, בנוסח: 'מחר אני חוזר לגטו אם העניין לא יוסדר.' לאט-לאט נתגבשה התכנית לחילוץ הלוחמים מתוך הגטו.

"בלילה שבין ה-7 ל-8 במאי 1943 יצאה קבוצת-חילוץ אל הגטו. למרבה האכזבה חזרה הקבוצה כעבור זמן קצר, משום שהתעלות היו סתומות. וגם זאת: הגרמנים, שהיו מופקדים על פתחי-היציאה של התעלות, הטילו פנימה רימונים וגם ריססו ביריות את התעלה כל אימת ששמעו הד של צעדים. למחרת, בלילה שבין ה-8 לבין ה-9, התארגנה קבוצה אחרת, בפיקודי. חברי זיגמונט סירב לבוא אתנו מחשש שהפעם לא יחזור משם חי, וילדתו הקטנה, המוסתרת בכפר אצל נוצרים, תישאר לבדה בעולם. על-כן פניתי אל רישק וביקשתיו לבוא עמנו. רישק היה אחד המסתתרים בצד הארי, חברו של טדק שיינגוט; הכרתיו זה מקרוב והייתה לי תחושה שאפשר לסמוך עליו.

"גורלו של זיגמונט התעמר בו: לא עברו אלא ימים אחדים והוא נתפס ונורה למוות על-ידי הגרמנים, בדרכו מן הכפר, אחרי ביקור אצל בתו. (קז'יק, "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, תשמ"ד, עמ' 53)

 

"אל הגטו וממנו בתעלות הביוב

"בלילה שלאחר כשלון הקבוצה הקודמת יצאנו לדרך. טדק וקוסטק נשארו למעלה, לא ירדו לביבים. שני אנשי התעלות, רישק ואני נכנסנו ופנינו בכיוון הגטו. לומר שהיה זה 'אור לתשעה במאי', בעשר בלילה - יהיה בכך משהו אירוני: בתעלות-הביוב שוררת חשכת-אימים. לפני שירדנו לתעלה התחיל 'מלך הסחטנים' לחשוד שאני יהודי ולפקפק באמיתות הסיפור על הצלת הנוצרים. תעלת-הביוב המרכזית בוארשה גובהה כ-2 מטרים, והשפכים זורמים בזרם אדיר; צריך היה מאמץ כביר להחזיק בצדי-התעלות שלא להיסחף בזרם; וקושי נוסף: התעלות הצדדיות הן קטנות, ולפעמים צריכים היינו לזחול על גחוננו כדי לעבור בהן. המובילים שלנו התחרטו מדי פעם ואיימו לנטוש אותנו. נתתי להם משקה חריף, דיברתי אתם בטוב וברע, איימתי באקדח, וכך התקדמנו. ברגע מסוים אמרו השניים: זהו, אנחנו בתוך הגטו. טיפסתי בשלבי-ברזל שבקיר התעלה. רישק נשאר למטה, לשמור עליהם שלא יסתלקו. הרמתי את מכסה-הביוב וגיליתי שאני אמנם בתחומי הגטו, במרחק מטרים ספורים מן השער שברחוב זמנהוף, בקטע שבין סטיקי לניסקה. השעה הייתה שתיים בלילה.

"רחוב זמנהוף היה מואר על-ידי זרקור, מצד רחוב דז'יקה. היה עלי לזחול על בטני עד רחוב מוראנובסקה. היו בידי כמה כתובות של קבוצותינו הלוחמות. ראשית כל עשיתי דרכי אל מרתף-האספקה שבפראנצ'יסקנסקה, משם יצאתי אל הצד הארי. נכנסתי לחצר, אך מצאתי רק שיירי מפולת של המקלט. ... הרגשתי איך הזמן אוזל. חדלתי מן החיפוש. מלא יאוש מיהרתי לרחובות נאלבקי, מילה וזמנהוף, אך בשום מקום לא מצאתי איש. הגטו היה שרוף עד היסוד. ערימות של גוויות התגוללו ברחובות, בחצרות ובין עיי-המפולת.  (קז'יק, "ובתוכי העבר", הוצאת משרד הביטחון, תשמ"ד, עמ' 55)

 

"במאמץ על-אנושי עלה בידי להשתחרר ממחשבות ההתאבדות ולהחליט לחזור לתעלות-הביוב. ככל שהתקרבתי יותר לפתח-הכניסה לתעלת-הביוב היה השטח מואר יותר על-ידי זרקורים, על שום קירבתו לעמדה הגרמנית שבכניסה לגטו. את הקטע האחרון עשיתי בזחילה והצלחתי לבסוף להשתחל לתוך התעלה. ירדתי וסגרתי מעלי את המכסה. 'נלך! אין שם איש!' - התמלטה צעקה מפי. לא היה זה קולי ולא קול-אנוש, הוא היה מופנה אל רישק ואל פועלי הביבים שחיכו לי.

"התחלנו לחזור. תוך כדי הליכה הייתי מאותת בפנסי - שמא בכל-זאת נותר מישהו ומסתתר כאן. לפתע שמעתי רחש בתעלה צדדית. נדמה לי שהבחנתי באור מהבהב. האם גרמנים הם אלה, או שמא יהודים? עצבי היו מתוחים עד קצה הגבול, האצבע ליטפה את הדק האקדח. אני מוכן לירות. משהו עצר בעדי. אני ממתין וחוזר על סיסמת הארגון. המתח עולה... מהתעלה הצדדית מגיחה פתאום קבוצה של עשרה לוחמים. רגע אנו עומדים כמאובנים. האם זה חלום?. כולם מבקשים לחבקני. לאחר דקות ספורות אני כבר יודע: איחרנו ביום אחד בלבד...

"בו-במקום החזרתי שניים מהקבוצה לגטו, במטרה לקבץ את שרידי הלוחמים ולהביאם אל תעלות-הביוב. הבטחתי לסמן את הדרך, אף להעמיד בצמתים שיש בהם חשש לתעיה לוחמים שיכוונו את דרכם. בדרך המשיכו החברים לספר על מה שעבר עליהם ולתאר את שמונת הימים שבהם נעדרתי מהגטו

"לאחר-מכן עלינו - רישק ואני - במעלה .הביבים. אצל 'מלך הסחטנים' המתינו לנו טדק (טוביה שיינגוט) וקשאצ'ק (איש א.ל.). החלפנו בגדים ויצאנו, לדווח לחברי על המצב. הוחלט שטדק ואני ניצור לפנות-ערב קשר עם הלוחמים שבתעלת-הביוב. על קשאצ'ק הוטלה הדאגה להשיג רכב להעברת הלוחמים ליער. כן קבענו בינינו שלמחרת, דהיינו ב-10 במאי, מיד אחרי צאת העוצר, ניפגש כולנו ליד פתח-התעלה ונוציא את הלוחמים שיהיו מכונסים מתחת למכסה היציאה. (קז'יק, "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, תשמ"ד, עמ' 56)

 

כאשר "גרמנים, מופקדים על פתחי-היציאה של התעלות", ובתעלות-הביוב שוררת חשכת-אימים, והשפכים זורמים בזרם אדיר; וצריך היה מאמץ כביר להחזיק בצדי-התעלות שלא להיסחף בזרם", והאנשים מותשים לאחר עשרים ימי רעב וחוסר שינה. הם מבלים שתי יממות בתוך זרם הצואה, וחלקם שהה  בתעלות הצדדיות, שבהם "צריכים היינו לזחול על גחוננו כדי לעבור בהן"

 

"בפתח הביוב ברחוב פרוסטה

"למחרת, ב-05.00, כבר עמדנו ליד פתח-הביוב ברחוב פרוסטה. חיכינו לטדק ולמשאיות שקשאצ'ק היה אמור להשיג. ברור היה שאם לא נוציא אותם בהקדם מן התעלה אנו גוזרים עליהם כליה. לפיכך גמרתי אומר ביני לביני שיש לחלצם היום, בכל שעת-כושר שתזדמן. טוב היה אילו הייתה לנו אבטחה מזוינת לעת היציאה, אך לדאבוננו לא היה איש. עברה עוד שעה עד שהגיעה המשאית, שבה ישבו קוסטק ובחורים אחרים 'טובי מראה': יורק, רישק וואצק. אנו מקיפים את מכסה היציאה, כי בפינת רחוב ז'לזנה, במרחק של כמאה מטרים, ניצב משמר גרמני-אוקראיני, משמר ה'גטו הקטן'. אנו פותחים את המכסה והיציאה מתחילה. אינני מכיר איש מבין היוצאים. דמויות שלא מן העולם הזה, רוחות-רפאים. תוך כדי כך צועק אלי מעבר המשאית ישראל קנל, שהיה מפקד הגטו המרכזי: 'קאז'יק, יש כאן אבטחה?' ואני משיב לו בקול רם: 'כל אלה שכאן מסביב הם המאבטחים,' והצבעתי על הקהל הגדול של הסקרנים שהתאסף סמוך לפתח-היציאה. מישהו מהם התלוצץ: 'החתולים יוצאים'. (קז'יק, "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, תשמ"ד, עמ' 58)

 

"צביה הייתה נרגזת ומתוחה. היא סיפרה לי שלאמק ואדולף נשלחו להזעיק את החברים, ששהו בתעלה צדדית ברגע שהוסר המכסה מעל פתח-התעלה. הובטח שיחכו להם. לא היה בידי להושיע ולנחם את צביה. בערב הקודם שלשלתי פתק לתעלה ובו הודעה שעל כולם להיות מוכנים למחרת לפנות-בוקר ליציאה; יום קודם-לכן אף הסברתי לשלאמק הסבר היטב שאין לפזר את האנשים, גם קיבלתי אישור שכולם יהיו מורכנים לפינוי.

"לימים שבתי ושוחחתי על-כך עם מרק אדלמן. הוא היה בין ניצולי-הביבים. צעד שם ליד צביה. כאשר הגיעו עד פתח היציאה עברו שניהם אל ראש הטור, שם צריך לקבל את ההחלטות. הם קיבלו את הפתק ששלשלתי אליהם, בו הודעתי על דחיית היציאה למחרת היום... (קז'יק, "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, תשמ"ד, עמ' 60)

 

"באוגוסט או ספטמבר 1943 הגיע אלינו, לצד האר, ניצול מתוך הגטו. האיש סיפר על קבוצת יהודים, שמספרם כעשרים, החיים ומסתתרים בתוך החורבות. הוא סיפר שמצבם בכי-רע וכול קיומם, זה מספר שבועות, על מנות קטנות שלתפודי. הם מצאו באחד המרתפים מלאי תפודים שרופים – כך סיפר - והם משרים אותם במים למשך יממה ומחלקים את ה"תבשיל" למנות, מנה מנה לאיש למשך יממה נוספת.

"באתי בדברים עם מכר, שוטר פולני, במטרה לשתפו בחילוצם מהגטו. סיכמתי איתו את פרטי המבצע. במועד שנקבע, בשעת ערב – לשוטר מותר היה להסתובב גם אחרי שעת-העוצר - קל היה יותר לארגן את כניסתו של איש מאנשינו אל תוך הגטו.

"הוסכם בינינו שאם יישאל במקרה את מי הוא מוליך, ישיב: "עצרתי את האיש - או האנשים -  ואני מוביל אותו לתחנת-המשטרה. הדברים התנהלו בהתאם לתכנון. ללא שום תקלות הצלחנו להוציא את הקבוצה ולהעבירה למקום ארעי. האנשים היו תשושים. פגשתי אותם אחרי שהובאו לדירת-המחבוא על-ידי השוטר. (קז'יק, "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, תשמ"ד, עמ' 65)

 

"קשרים בצ'נסטוחוב

"דומני שביוני 43 הגיע מצ'נסטוחוב לוארשה בחור שכינויו היה לאלה (יצחק וינדמן). התברר לי שהוא משרידי האי"ל שבאותה עיר. פגשתי אותו במקום שנקבע מראש ושמעתי מפיו דיווח מפורט על מה שאירע שם. במהלך סיפורו הוברר לי שהדבר החשוב מכל שאותו בא לבקש זה נשק, כיוון שכוונתם להתקומם. הסכמנו שנכין בשבילם כמות נשק גדולה, ככל שנצליח לרכז בפרק זמן קצר.

"התחלתי לרכז נשק בשביל החברים בצ'נסטוחוב, אולם הדבר הסתבך בגלל שורה של אירועים שעליהם אעמוד בנפרד. אותם ימים התקיימו פגישות של מפקדה: בדיונים נטלו חלק צביה, אנטק, מרק אדלמן ואני. גרנו באותה דירה. באחת ההתייעצויות הוחלט שאצא לצ'נסטוחוב, ליצור מגע בלתי-אמצעי עם חברי תנועות-הנוער החלוציות שנותרו שם. נפגשתי איתם בכפר קוניצפול, שם הסתתרו אצל אחד האיכרים, בגורן. היה עלי להגיע אליהם מבלי לשאול ולחקור בכפר על מקום הימצאם. תודרכתי מראש, אם-כי אינני זוכר על-ידי מי, ייתכן מאוד שאת התדרוך קיבלתי מלאלה בהיותו בוארשה.

"היה עלי לנסוע לשם ברכבת מוארשה, לרדת בתחנה הקרובה לקוניצפול, ומשם להמשיך ברגל. נהגו לחפש בין הנוסעים בעת שהיו עולים ויורדים מהרכבות - אנשים צעירים היו משלחים לעבוד בגרמניה. למזלי עברה הנסיעה ללא תקלות. הגעתי למקום ונכנסתי היישר אל בית האיכר. ניסיתי לדובב אותו, לחוש אם אמנם הגעתי לכתובת הנכונה. אחרי שיחת-גישוש הגעתי לכלל מסקנה שאני במקום הנכון, הוא חזר וטען שאיני יודע דבר. אחרי זמן-מה התחלתי לפקפק אם אומנם הגעתי ליעד הנכון ואם להמשיך ללחוץ על האיש. (קז'יק, "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, תשמ"ד, עמ' 70)

 

"החלטתי לנסות דרך אחרת. יצאתי והתחלתי לצעוד היישר אל הגורן. התנהגותי שכנעה אותו והוא הוליך אותי אל החברים. הם הוכו בהלם כאשר ראו מבעד לחרכים איש זר בא ונכנס לבקתת-האיכר. הם לא הכירוני ולא אני אותם. לבושי היה כשל אחד מאנשי הגיסטפו. בכוונה נהגתי להתלבש כך, במעיל-עור שחור וארוך, על ראשי מגבעת, לרגלי מגפים. סיגלתי לעצמי צורת הליכה, צורת דיבור, הופעה, התנהגות חיצונית כשל איש הגיסטפו. בגיסטפו שירתו לא רק גרמנים. היו שם גם בני לאומים אחרים, לרבות יהודים. כשצעדתי כך אל הגורן נטלתי על עצמי סיכון לא-מבוטל, שהרי החבר'ה היו מזוינים ואילמלא עמדו להם העצבים אפשר שהיו פותחים עלי באש. נכנסתי לגורן שלא הייתה אלא מין סככת-מתבן. כל החברים הסתתרו בפינה. עברו רק שניות מעטות והשיחה בינינו החלה קולחת. השמחה הייתה רבה על הקשר הבלתי-אמצעי שנוצר. צביה ואנטק, שבשליחותם באתי, היו דמויות מוכרות להם.

"הקשר עם החברים בצ'נסטוחוב הפך קבוע יותר, ובמקום אחת לשלושה חודשים קיימנו קשר כמעט-שבועי. נקבעו כללי גישה והזדהות מתאימים כדי למנוע מה שעלול היה לקרות, חלילה, כש'נפלתי' עליהם בפעם הראשונה בהפתעה גמורה. (קז'יק, "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, תשמ"ד, עמ' 71)

 

"אחד האנשים שקיימתי איתם קשר היה הפולני סטפן פיקריפק. נוהג הייתי לבוא לעיתים מזומנות לדירה שבאליאה-ואשינגטונה 80, בפראגה (הרובע שבצד המזרחי של הוויסלה). הכרתי אף את בתו, שהייתה בת-גילי. במהלך השיחות בינינו התעניינתי במקורות אפשריים להשגת נשק. אותו זמן עסקתי בחיפוש אחר נשק, כדי להעבירו אל החברים בקוניצפיל הסמוך לצ'נסטוחוב, וכן לצ'נסטוחוב עצמה. באוגוסט, או ביולי, 1943, זימן אותי סטפן בדירתו עם אדם ה'יכול לעזור לך בעניין זה,' שכינויו הוא 'שחור' (צ'ארני).

"כמה שבועות לאחר-מכן חיכיתי, בחדר אחורי בדירת סטפן, לאותו ברנש, בהתאם למה שנקבע בינינו. האיש הגיע בשעה היעודה. לדבריו, יש בידיו לספק לנו כמות די רצינית של כדורים ומספר ניכר של כלי-נשק. הוא רצה לדעת אם הבאתי איתי את הכסף לעסקה. השיבותי בחיוב. הבהרתי לו שעליו להיות זהיר ביותר, כי בעסקות מסוג זה קל מאוד להסתבך או להילכד בפח. תוך כדי כך הגיע למקום באופן מקרי טדק שיינגוט, ואף נטל חלק בשיחה. סיכמנו שצ'ארני יחזור כעבור שעה, ויביא את הנשק והתחמושת. הבטחנו שיקבל את התמורה בו-במקום. ביקשתי מטדק שיסתלק, כי מי שאיננו חיוני לפעולה מוטב שלא יימצא במקום. טדק התמהמה משום-מה ולא מיהר לעזוב, ככל-הנראה מתוך סקרנות, שהרי עיסקה כזאת אינה מעשה יום-יום. לבסוף נעתר לי ופרש מהמקום. אך בטרם הספיק טדק להתרחק - וכבר שמענו נקישות וקולות: 'פיתחו! כאן הגיסטפו!' סטיפן, בעל-הדירה, אץ לפתוח את הדלת. ביקשתי שימתין מעט, כיוון שנמצאה כבר בדירה כמות נשק שהייתה בשלבי צבירה לקראת משלוח לגטו צ'נסטוחוב. טרודים היינו בפירוק-ניקוי-הרכבה-ואריזה של נשק זה. לבד מן האקדח שעלי, לא היה בידינו אפילו כלי אחד מוכן לפעולה. התנהגנו כילדים חסרי-נסיון.

"בתו של סטפן, שהייתה אתנו בחדר, קפצה דרך החלון החוצה, ואני בעקבותיה. כדורי הגרמנים שרקו באוזני. הסתובבתי פעם ופעמיים לאמוד את המרחק ביני לבינים, ונוכחתי לדעת שהמרחק הולך וגדל...

"לאחר שנמלטתי מהבית הסתובבתי בסמטאות עד שהייתי בטוח שניתק המגע בין הרודפים ואיש אינו 'דורך על זנבי', ואז 'החלקתי בזהירות אל הדירה המשותפת שלנו ברחוב קומיטטובה 4. סיפרתי לאנטק את הסיפור. (קז'יק, "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, תשמ"ד, עמ' 80)

 

כעבור שבוע, ביום א' לפני-הצהריים, פסעתי לי לתומי ברחוב וולסקה, מביט לצדדים כהרגלי. והנה הבחנתי שקרבה אלי מכונית פתוחה, עם גג מתקפל, מן הסוג המצוי בשימוש הגרמנים. זהיתי בתוכה את 'שחור', כשלצדו מספר אנשי גיסטפו לבושי-מדים. הוא הבחין בי, ותוך כדי נסיעת המכונית התחיל צועק לעברי: 'עמוד! הרם ידיים! עמוד!', מקלל קללות גרמניות ופולניות במעורב. המשכתי ללכת כאילו אין הקריאות מכוונות אלי. אותה שעה היה הרחוב סואן, הומה אנשים שפניהם אל הכנסייה או ממנה. לא החשתי את צעדי, ולפתע זינקתי אל תוך הקהל והתערבתי בין האנשים וכך נעלמתי מעיניו של 'שחור'. שוב עלה בידי לחמוק מהם.  מכל מקום, עתה התברר ללא כל ספק שהוא-האיש שבגללו נהרגו טדק והבחור היהודי האלמוני, והוחרם הנשק שיועד לצ'נסטוחוב. ללא שהיות דיווחנו לאנשי א.ל. על הבוגד ועל מה שידוע לנו. היה זה אחד הכישלונות הגדולים שלנו. (קז'יק, "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, תשמ"ד, עמ' 81)

 

"בשלב מסוים התחלנו לארגן לאנשי האי"ל בוארשה דירה מרכזית. לשם כך רכשנו דירה - על שם מריה בסיצקה – ברחוב לשנו 18; בעבר נמצא אזור זה בתוך הגטו. היה זה בית סמוך לכנסיה שברחוב לשנו. בנינו בדירה מחבוא באמצעות קיר-כפול. "גנבנו" נתח מהחדר ואת הכניסה למחבוא הסווינו יפה.

"בדירה זו גרו בשנת 1944: צביה לובוטקין, אנטק, מרק אדלמן, אנוכי, לייזר לוין ובנו, סטפן גרייק, קרישה, טובה בוז'יקובסקי ויוסף סאק (ז''ק). (שמחה רותם (קז'יק), "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, תשמ"ד, עמ' 85);

 קז'יק לא הסביר כיצד קנו את שתיקתם של הדיירים והשוער. כאשר בדירה מסתתרים עשרה אנשים, שיוצאים יום יום למילוי תפקידיהם  ומקבלים אורחים?

 

"במשך הזמן נוצרה שגרת ביקורים. לכול אחד הייתה קבוצה "תחת חסותו", היה צריך לדאוג לכך שדמי ההחזקה יגיעו אליהם ואל בעלי הבתים. בטיפולו של כול קשר היו עשרות אנשים שאליהם היה צריך להגיע, ובהם היה מטפל.

"את הקשר לא היינו מקיימים בתכיפות יתר, מחשש פן המחבוא יתגלה.

"בכול בית בוארשה, ככלל, היה השוער מוסר למשטרה על כול מה שמתרחש בבית, מדווח על הדיירים, המבקרים, לא-כול-שכן על אנשים זרים. השוערים היו בולשים אחרי הזרים במטרה לברר אל מי מדיירי-הבית נכנס הזר ולאיזו תכלית. (שמחה רותם (קז'יק), "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, תשמ"ד, עמ' 94)

 

כשלא נותרו יהודים -  ה"ציונים" שלחו כספים

''הכספים לתמיכה ביהודים המסתתרים היו מגיעים אלינו באמצעות המחתרת הפולנית, הקשורה עם הממשלה הפולנית הגולה, שמקום ישיבתה בלונדון. כספים אלה היו מגיעים אלינו לוארשה וכל מטבע זר הוחלף למטבע מקומי על-פי השער בשוק הלא-רשמי. בעניין זה טיפל אנטק. לא פעם היה מספר על ויכוחים שיש לו, בעניין שער החליפין, עם אנשי המחתרת הפולנית, משום שהכספים הועברו מחו"ל בדולרים, בפרנקים שווייצריים ואפילו במטילי-זהב. מקורות הכסף היו: הסוכנות היהודית, הג'וינט, ומימון ממקורות מיוחדים שהועבר לאנשי ה'בונד'. עד כמה שקלטתי משיחות שבין ה'גדולים', לא כל הכסף שנשלח אלינו מארצות-הברית, בריטניה ושווייץ היה מגיע לידינו - בדרך 'נבלע' חלקו אצל בלדרים ואנשי-מחתרת שונים. אני יכול רק להעיד שהגיע כסף רב, לפחות בתקופה שלאחר יוני 43.  (שמחה רותם (קז'יק), "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, תשמ"ד, עמ' 95)

 

 

"זכור לי הוויכוח שפרץ אז, ביני לבין חברי. היה זה האחד במאי 1944, בדיוק שנה לאחר אותו לילה שבו יצאתי מהגטו לסייר את הנתיב לפינוי. הייתי תמיד מזוין לפחות באקדח אחד, לרוב נשאתי שני אקדחים, ולמה? – כי "טובים השניים מן האחד". בל נחפש יותר מדי היגיון. (שמחה רותם (קז'יק), "ובתוכי העבר", משרד הביטחון, תשמ"ד, עמ' 109)

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות