האשכנזים והיהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

עלילת הדם נגד האיסלם

 

לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכול ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית. מתוך קששר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכול דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה

מגילת העצמאות, ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, 1948

 

ברסלבסקי: "הירקליוס חתם עם היהודים על חוזה המקנה ביטחון ליהודים בסוריה וא"י, אך הנזירים ואנשי הכנסיה בירושלים שכנעו את הירקליוס להתנער  מאותו חוזה, ו"נטלו על עצמם" את תוצאות הפרת החוזה עם היהודים.

"יהודי א"י הוכו בזמן קצר מכה שנייה. כאמור הפר הירקליוס את בריתו עמהם. האיסור שאסרו אדריאנוס וקונסטנטינוס על היהודי לשבת בעיר קדשם ולבוא בשעריה, נתחדש שנית מאליו.

"הרדיפות האיומות של הרקליוס ערערו את יסודות הקיום של שארית העם העברי בארצו, וקרוב היה לכיליון גמור. וכמו בכל תקופה של מצוקות, רדיפות איומות וסכנת כליה, נאחז העם גם הפעם בשארית כוחותיו בתקוותיו המשיחיות וראה בקטסטרופה שהתחוללה על ראשו אותות של קרבת הקץ, אותות של ימי הגאולה הממשמשים ובאים.   (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 66)

 

"חיים מיליקובסקי, חוקר מאוניברסיטת בר-אילן, הוכיח על פי עדויות בשלל המקורות התנאיים, שבמאות ה-2 וה-3 לספירה המונח "גלות" הגדיר שעבוד פוליטי ולא עקירה מארץ, ומה גם שלא כלל רצף הכרחי בין השניים. בטקסטים רבניים אחרים הגלות היחידה היא גלות בבל שעדיין התמשכה, בעיני המחברים השונים, גם לאחר חורבן בית המקדש השני.

"ברם, היה זה דווקא בתלמוד הבבלי שבו נמצא את האמרות הראשונות המתחילות לרתך בכישרון את ההגליה עם חורבן המקדש השני. יש לזכור שמאז המאה ה-6 לפנה"ס התקיימה ברציפות קהילה יהודית בבבל שלא חתרה מעולם "לשוב" בפועל לציון גם כאשר התקיימה בה ממלכת החשמונאים החזקה*). (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008, עמ' 133)

 

*) למעלה מ-90% מיהודי בבל שלא עלו עם עולה הגולה, ראו בבנין בית-מקדש מעשה הנוגד את רצון יהוה, שעל פי יחזקאל חייב להיעשות לאחר תחיית המתים וקיבוץ כול נדחי ישראל לארצם, ראה  "צידו האפל של מאורע מופלה", ב"העבר היהדי" בישראלי הורטואלי

 

לצורך התגובה חולקה הפסקה למקטעים,

(א) "כשמאוחר יותר התפרקו מרכזי היהדות היהודית בבבל, היגרו היהודים לבגדאד ולא לירושלים אף על פי ששתי הערים נשלטו על ידי אותו ממשל של ח'ליפות. כאשר מגורשי ספרד התפזרו לאורך כול ערי הים התיכון, ספורים היו אלה שביקשו להגיע לציון. (ב) בעת החדשה, עם הפוגרומים הקשים ועליית הלאומנות האגרסיבית במזרח אירופה, היגרו יהודי עם היידיש בהמוניהם מערבה, בעיקר לארצות-הברית. (ג) רק עם סגירת גבולותיה של ארץ זו בשנות ה-20 של המאה הקודמת, (ד) ולאחר הטבח האיום של הנאצים, החלה הגירה משמעותית לפלשתינה המנדטורית, שחלקה נעשה למדינת ישראל. היהודים לא הוגלו מ"מולדתם" בכוח הזרוע. הם גם לא "שבו" אליה מרצונם הטוב. (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008, עמ' 133)

 

 

בתשובה לפסקה לעיל:

 (א) מרכזי היהדות בבבל לא התפרקו. בגדד נוסדה על חרבותיה של העיר קטסיפון על ידי ג'עפר אלמנצור במחצית השנייה של המאה ה-8 ויהודים עברו לגור בה;

(ב) רובם של מגורשי ספרד התיישבו בין יהודי צפון אפריקה, במצרים, בפלסטין-סוריה ועיראק, אך רבים יותר התיישבו בערי טורקיה. במשך מאות שנים היו ה"ספרדים" העדה היותר גדולה בארץ, והם חידשו את היישוב היהודי בטבריה; מגורשי ספרד היו בין המתיישבים הראשונים באמריקה,תרמו להתפתחותה ונלחמו במלחמת השחרור האמריקנית. מגורשי ספרד התיישבו בהולנד, וחידשו את היישוב היהודי באנגליה, ומנשה בן ישראל הביא לחידוש היישוב היהודי באנגליה, ובכול מקום אליו הגיעו התקבלו בזרועות פתוחות.

(ג) על הפוגרומים של 1882/1 והגירת היהודים שפלטה רוסיה, והיהודים הערבים שביססו אותם -   ראה באגרת הראשונה לרה"מ, לשרים וחברי הכנסת מ-16.8.2015 על העלייה הראשונה והביל"ויים. ראה צלבנים "אשכנזים" מוחקים זכר יהודים – במדור "צלבנים ויהודים", בישראלי הורטואלי; ו"עליה ראשונה וביל"וים"  באגרת  ה ראשונה  מ-16.8.2015

(ד) "חובבי-ציון" האנטי ציונים מנעו את יצאתם של יהודי המזרח הרוסי לטריטור 5.1.2016, בישראלי הורטואלי

 

שלמה זנד אינו מזכיר את איש המאפיה, משמיד עם היידיש בן-גוריון, שהקים עם בואו ב-1906 "פועלי ציון" משלו, ובחר בעצמו את חברי הכולל שלו. בהזדמנות ראשונה במהלך מלחמת-העולם הראשונה עשו ה"ציונים ג'נוסייד ביהודי פלסטין. הם גרמו למותם של רבבות יהודים בייסורי רעב. ( איגרת חמישית מה-15.10.2015)

 

ב-1921 נבחר ליו"ר ההסתדרות והפך לר"מ הצ'רטר, כיודנרט בשרות המעצמה הכובשת. בן גוריון וההנהלה הציונית סגרו את הארץ בפני יהודים, שעם בואם היו מתחברים לפלסטינים, ואפשר כניסתם של חלוצים, שהחדירו לתודעתם את שנאת היהודי הערבי, ובעיקר את שנאת הפלסטיני.

עליית הטלר לשלטון וחוקי הגזע גרמו לפריצתו של חרם יהודי עולמי על סחורות גרמניה. בן-גוריון שבר את החרם היהודי תמורת חופן מהונם של יהודי גרמניה, והניח מגף על צוואר היהודים. מנע יציאתם לטריטוריות נרחבות, והכניס את הטלר לאמביציה להשמיד את היהודים. (איגרות 7, 8, ו-9)

 

בן-גוריון מנע הצלת יהודים, שתמורתם ביקש מדינת שלטון קהל בפלסטין והארצות הסמוכות. במאי 1942, בוועידת בולטימור הכירה ארה"ב בפלסטין, כמדינת העם  היהודי. הכרזת המדינה במועצת הביטחון בליק-סקסס היה אישור פורמלי. את ניצולי השואה באירופה ואת יהדות ארצות ערב והאסלאם הביא בן-גוריון לפלסטין, כפי שהאמריקנים הביאו את העבדים מאפריקה

 

"הגלות התחילה עם הכיבוש המוסלמי"..?!

 

 

"חדירתם של יוצאי מדבר במאה ה-7 לספירה והשתלטותם הכוחנית על אדמות היהודים שינו כליל א צביונה הדמוגרפי של הארץ. כידוע, כבר מאז גזרת אדריאנוס במאה ה-2 לספירה הופקעו אדמות, אך בואם של המוסלמים האיץ בהרבה את התופעה והביא בסופו של דבר לעזיבתם של היהודים ו"להתהוות הרוב הלאומי החדש בארץ". עד מועד זה  היו אלה היהודים שהיוו את מרבית האוכלוסייה והשפה הערבית הייתה עדיין השפה השלטת. בואם של הכובשים-המתיישבים שינה את המורפולוגיה התרבותית והוא זה ששם קץ לנוכחות של העם בארצו.

 

"אמנם, לא נערכה הגליה פוליטית מכוונת של יהודים, אולם אין זה אומר, חס ושלום, שהגלות נוצרה מרצון. דינור חושש עמוקות שאם יכירו בכך שהיהודים נטשו את ארצם מיוזמתם הם, תביעתם המחודשת עליה בעת המודרנית תהיה פחות מבוססת ומקובלת. הוא התפתל רבות בכתביו בסוגיה חמורה זו ושנים מאוחר יותר הוא הגיע לניסוח היסטורי מסכם, ולכאורה מספק יותר:

"כול יישוב יהודי בארצות התפוצות ראשיתו גלות, כלומר תוצאה של כפייה ואונס [...] אין פירוש הדברים, שהיהודים באו לרוב הארצות אחרי חורבן ירושלים כשבויי-מלחמה, כפליטי-חרב או כגולים ומגורשים מארצם. הדרך מירושלים שנחרבה עד מקום מושבם האחרון בדור זה או אחר הייתה ארוכה וממושכת מאוד, ובדרך – תחנות ביניים, ולא מעטות במקום ולא קצרות בזמן. אבל מכיוון שבאו כנמלטים, כמגורשים כמבקשי מחסי ומקלט, ומכיוון שחורבן ביתם של הבאים היה מן המפורסמות, שמסיבותיו ידועות לכול אדם, הרי טבעי הדבר, שאלה אשר אל ביתם וארצם באו הנמלטים הסתפקו לגמרי בידיעת המסיבות הראשונות שהביאו את אלה לגבולם. ולעתים היו גם היהודים עצמם מעוניינים להדגיש את הצד היהודי שבגלותם, אף השתדלו לא להרבות בציון קשרם במקום גלותם האחרונה אלא דווקא בראשונה או בראשונה שבראשונות. (דינור, "גלויות וחורבן", דורות ורשומות, עמ' 182) (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008, עמ' 139)

 

"ע"פ יצחק בער ובן-ציון דינור, ההיסטוריונים המקצועיים ההראשונים באוניברסיטה העברית, ידעו היטב כי לא נערכה כול הגליה עם חורבן בית המקדש; הם דחקו את תחילת "הגלות" למאה ה-7 לספירה, כלומר לזמן הכיבוש המוסלמי. על פי תיאורם, רק בואם של הערבים נהביא לטלטלה הדמוגרפית שעקרה את המוני היהודאים ממולדתם והפכה את ארצם למכורתם של "זרים". (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008, עמ' 173)

 

 

"המרד הערבי הגדול, שכונה על ידי הציונים "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט" על מנת לתייג אותו כפוגרום חדש, החל באפריל 1936. מנהיגי הקהילה הציונית הסבירו אותו כהתקוממות פרוטו לאומית אותנטית נגד שליטה חיצונית ופלישה זרה, אלא כפריה של הסתה אנטישמית מצד מנהיגי הציונות המודאגת והכינה דו"ח ארוך על מהות הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלסטין. החיבור הוגש ל"ועדה המלכותית לפלסטינה", המוכרת כ"ועדת פיל" על שם הלורד שעמד בראשה. טקסט זה, שנכתב בקפדנות ובהשקעה רבה, הוא תעודה יוצאת מהכלל ומסכמת על תפישת הזכות הציונית בשנות ה-30.

"כדי להבין מדוע הארץ שייכת לעם ישראל יש כמובן לחזור ראשית כול לספר בראשית. הארץ הובטחה כזכור לאברהם על ידי כוח עליון, מוכר ומקובל על הכול. ייוסף בנו של יעקב היה "נצר הגזע" הראשון שהוגלה ממנה. משה היה הציוני הראשון שהתכוון לשוב אליה. ההגליה הראשונה עקרה את הלאום לבבל, אולם תעצומות הנפש הלאומיות שלו החזירו אותו עד מהרה לאדמתו. תעצומות אלה גם הובילו אותו למרד המקבים שיסד שוב ממלכה יהודית גדולה. בתקופה הרומית חיו בארץ 4 מיליון תושבים ושתי המרידות הלאומיות הביאו לעקירת חלק מהיהודים ממכורתם, וכך הם נפוצו בין העמים. אך לא כול היהודים הוגלו, רבים דבקו באדמתם, ופלסטינה נותרה מרכזו הטריטוריאלי של העם היהודי במשך כול שנות קיומו הארוכות.

"הכיבוש הערבי הוא שהביא להגליות המוניות נוספות ושלטון זר זה דיכא את יהודי הארץ*). אלא שהללו נאחזו בציפורניהם במולדתם, ו"אבלי ציון" חזרו לירושלים ודבקו בה. "כותל הדמעות" נותר מאז ומתמיד, עבור היהודים המקום הקדוש בעולם, ולכן כול התנועות המשיחיות היו ציוניות במהותן, גם אם הן לא נשאו שם תואר זה. (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצאה ארץ-ישראל", כנרת, 2012, עמ' 207);

 

"תעודה רעיונית חשובה זו אינה חתומה ואין יודעים מי הם מחבריה. אולם סביר להניח שהיו אלה ההיסטוריונים החדשים של האוניברסיטה העברית בירושלים, ובראשם בן ציון דינור, הפטריארך של לימודי העבר בקהילה הציונית הצעירה. מרכזיותה של  הארץ בהיסטוריה היהודית, הדגש על כך שלא הייתה הגליה ממש לאחר שתי המרידות בעת העתיקה ודווקא לאחר הכיבוש הערבי היו  יותר גולים, ובעצם, שמאז ומתמיד נותרו יהודים בארץ -  כול אלה נשאו את חותמו של היסטוריון פוליטי חשוב זה.

 

"מפסליה של הזכות ההיסטורית לא היו משפטנים אלא בעיקר היסטוריונים, חוקרי תנ"ך וגיאוגרפים. מאז שנות ה-30 עמלים רוב חוקרי העבר הציונים להציב ולשמר את "ארץ ישראל" כמרכז ההוויה היהודית. מתקופה זו החל ייצור רציף ויעיל של זיכרון קולקטיבי מזן חדש שהקפיד ללוש את העבר היהודי ולהפוך אותו לטריטוריאלי יותר.

 

"בשלב הראשון, כדי להשריש את תפישת הזכות היהודית על הארץ, ביקשו פעילים ציונים מרכזיים, כמו ישראל בלקינד, דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי ואחרים להוכיח שגם ערביי המקום הם צאצאי היהודים הקדומים. לרוע המזל, המרד של 1929 מוסס במהרה את רעיון "ההתאחדות האתנו גזעית בין שני חלקי העם". בעקבות זאת נטלו על עצמם בן ציון דינור ועמיתיו לשכנע את הציבור העברי, שמתקופת החורבן ועד העת החדשה קיים רצף של שהות אותנטית  בארצו של ישראל.

 

"החיבור שמבטא יותר מכול את הצימאון העיוור להציג את השהייה היהודית הרציפה ב"מולדת" כבסיס לזכות על הארץ הוא הקובץ הגדול הנקרא "ספר היישוב" שהכרך הראשון שלו הופיע ב-1939. את הספר ערך שמואל קליין, הגיאוכרף החשוב הראשון באוניברסיטה העברית בירושלים, וכול בדדל של עדות וזכר על שהות יהודית בפלסטינה, משנת 70 לספירה ועד 1882, נכללו ביצירה. (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצאה ארץ-ישראל", כנרת, 2012, עמ' 208);

 

 

"... ופלסטינה נותרה מרכזו הטריטוריאלי של העם היהודי במשך שנות קיומו הארוכות (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצאה ארץ-ישראל", כנרת, 2012, עמ' 208);

 

 

*) כאשר כיבושי האסלאם שחררו את היהודים מעולם של הביזנטים המדכאים ופתחו את הארץ בפני התיישבות יהודית, ויישובים יהודים מתחדשים ברחבי הארץ -  צלבן "ציוני", דינבורג הנוכל,  שכתב על אברהם מויאל בונה פתח-תקווה, באונו, ממונו וחייו, כתב שכיר החרב דינבורג:   (ב. דינבורג, "חיבת ציון", ב', עמ' 29); הכסף שהוציא מויאל על ביסוסה של גדרה, יסוד המעלה וחלק ניכר מהוצאות בניינה של פ"ת – היה כספו של אברהם מויאל

 

 

 

ו..."עלייתם של יהודי כ'יבר לארץ-ישראל מצטיירת לפנינו כעובדה היסטורית שאינה נופלת בערכה מעלייתם של בנו-נצ'יר וקינוקע, והיא ראויה להשתבץ בדברי ימי ישראל ובתולדות ארץ-ישראל כעלייתם של שני שבטי ערב האחרים. ולא זו בלבד: מעתה יש לדבר על עלייה גדולה וניכרת של יהודי ערב לארץ-ישראל בתחילת המאה ה-ז. כי מלבד יהודי בנו-קינוקע ונצ'יר נדדו אליה גם יהודי כיבר ופדך – והן כל אלה הם מן המפורסמים והנודעים ביהודי ערב בימים ההם (ההדגשה במקור) (י. יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל",, "לחקר ארצנו עבר ושרידים", עמ' 7)

 

כתב זנד: "... בער ובן-ציון דינור, ההיסטוריונים המקצועיים הראשונים באוניברסיטה העברית, ידעו היטב שלא נערכה הגליה עם חורבן בית המקדש; הם דחקו את תחילת 'הגלות' למאה ה-7 לספירה, כלומר לזמן הכיבוש המוסלמי. על-פי תיאורם, רק (דינור, "ישראל בגולה", 1, ספר 1, עמ' ז' ועמ' 30) (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008, עמ' 173)

 

שלמה זנד הביא את קביעותיהם של בער ובן-ציון דינור, ללא הערה, אך הוא  כתב דברים שסותרים את קביעותיהם:

"אחד מסודות כוחו של הצבא המוסלמי היה יחסו ה'ליברלי' והמתון כלפי אמונות הנכבשים. כמובן רק במקרה והללו היו מונותיאיסטיות. הוראות מוחמד להתייחס ליהודים ולנוצרים כאל אנשי הספר הפכה אותם לבני חסות המוגנים בחוק. במכתב מפורסם של נביא האסלאם אל מנהיגי הצבא שפעלו בדרום ערב הודגש: 'כל  המתאסלם, אם יהודי ואם נוצרי, הריהו כאחד המאמינים - זכותו כזכותם וחובתו כחובתם. וכל מי שעומד על יהדותו או על נצרותו אין להעבירו על דתו ועליו (לשלם את) מס הגולגולת (המוטל) על כל בוגר, אם זכר או נקבה, אם בן חורין ואם עבד'. אין לפיכך להתפלא שאל מול הרדיפות הקשות תחת הקיסרות הביזנטית קיבלו היהודים את הכובשים בברכה, ואפילו בהתלהבות. הן עדויות יהודיות והן מקורות מוסלמיים מורים על העזרה שהוענקה לצבא הערבי המנצח.

"בואו של האסלאם נתפס על ידי רבים כשחרור מעול רדיפות מעיק ואפילו כאופציה למימוש עתידי של ההבטחה המשיחית. השמועה על הופעתו של נביא חדש במדבר עברה מפה לאוזן ורוממה את רוחם של מספר רב של מאמינים יהודים. מה עוד שמוחמד ראה את עצמו כממשיכם של הנביאים הקודמים ולא התיימר להיות בן האל. סביאוס, הבישוף הארמני שחי במאה ה-7, מתאר את כיבוש הארץ על ידי הערבים כמחוות עזרה של צאצאי ישמעאל לצאצאי יצחק כנגד האימפריה הביזנטית, מפאת נתינת ההבטחה האלוהית לאברהם אביהם המשותף. במכתב של יהודי מהתקופה נכתב:

"ומאת אלוהים הייתה זאת כי הטה עלינו חסדו לפני מלכות ישמעאל. בעת אשר פשטה יד ולכדו את ארץ הצבי מיד אדום ובאו ירושלים, היו עמהם אנשים מבני ישראל. הראו להם קום המקדש, וישבו עמהם מאז ועד היום. והתנו עליהם תנאים, כי הם יכבדו נאת בית המקדש מכל גיאול ויתפללו על שעריו, ולא יהיה ממחה על ידיהם.

 

"התיאור האידיאלי של הכיבוש המשותף היה אולי מופרז, אולם מקורות נוספים מעידים על מספר פליטים יהודאים שנמלטו קודם לכן מרדיפות הקיסרות הביזנטית ואשר שבו עם הצבא המנצח[]. גם כניסתם של יהודים לירושלים הקדושה התאפשרה בזכות האסלאם, דבר שעורר אפילו תקוות סמויות לבניית בית המקדש: 'וכמו כן היו מלכי ישמעאל נוהגים עמן מנהג טוב והרשו לישראל לבוא אל הבית ולבנות בו בית תפלה ומדרש. והיו כל גלויות ישראל הקרובים אל הבית עולים אליו בחגים ובמועדים ומתפללים בתוכו [...]" (דינור, "ישראל בגולה", 1, ספר 1, עמ' 42) (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי?", רסלינג, 2008, עמ' 175 )

 

 

 

 

אף שבבל הייתה בשליטת פרס וקרובה לסוריה ופלסטין, ה"ציונים" הקפיצו את הבורחים מעל בבל ישר לפרס ולכוזריה..!

דינור, "ישראל בגולה", ספר 1, עמ' ז', מעניינת העובדה שדינור מקנה לנוכחות הערבית בארץ מימד לאומי. מזרחן ישראלי אחר אשר ידע שהכיבוש המוסלמי לא לווה בנישול קרקעי הזיז את "הגלות" היהודית למאה ה-10 לספירה.

"קיימת עבודה "משפטית" שנכתבה על ידי מחבר דתי. ראו: ראובן גפני (וינשנקר), "זכותנו ההיסטורית-משפטית על ארץ-ישראל", ירושלים, "תורה ועבודה", 1933. בחיבור זה ליהודים היה תמיד קשר היסטורי, משפטי ומוסרי למקום, לעומת זאת "אין קשר רוחני בין ארץ זו לערבים. הם ישבו כאן כאזרחים פרטיים מתוך אינטרס כלכלי... ולכן אין לארץ-ישראל היסטוריה ערבית לאומית", עמ' 8?

 ב-1929 (תרפ"ט) לא היה מרד אלא פרובוקציה רויזיוניסטית, הפגנה עם דגל  ונאום בכותל, עם "הכותל כתלנו – בוז לממשלה",

The Historical connection of the yewish People weth Palestinn, yerusalem yewish Agenecy for Palectine, 1936, p 23

דינור, "ישראל בגולה",1, ספר 1, עמ' 64

עדותו של סביאוס נכללת אצל דינור, שם, עמ' 7-6

שם עמ' 32. בין חיילי הצבא המוסלמי שכבש את ירושלים היו כנראה גם מבין מתיהדי תימן. ראו אצל שלמה דב גויטיין, "היישוב בארץ-ישראל בראשית האסלאם ובתקופת הצלבנים', ירושלים, בן צבי, 1980, עמ' 11

אם הם שבו עם הצבא המנצח - אז הם לא נמלטו לכוזריה הרחוקה אלא לבבל!!

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות