טקסט מאסטר (1)

עליית הקוזקים הגרים מרוסיה

 

20.1.2017

 

 

"בראשית המאה השמונה-עשרה החלו להופיע כיתות הקרובות ליהדות; עיקר פריחתן היה בימי יקטארינה השנייה, שדגלה בסובלנות דתית. גם באותה תקופה חדרה השפעת היהדות לחברה הגבוהה בעיקר. ה"דוחובורובים" (לוחמי מלחמת הרוח) יסדו את כת ה"מולוקנים" (שותי החלב). ברבות השנים התפזרו הפלגים המולוקנים בכל רחבי רוסיה. כיום נוהגים לחלקם לשלושה פלגים, שנתגבשו לאחר הגלגולים והרדיפות במשך השנים : ה"מולוקנים" ,ה"סובוטניקים" וה"גרים". מכאן אפוא, בלבול השמות" סובוטניקים" ו"מולוקנים", הקיים לגבי הגרים שהגיעו לארץ ישראל החל מסוף המאה ה-19. הללו השתייכו ל"גרים", אך כונו בדרך-כלל" סובוטניקים", ובספרות לעתים גם "מולוקנים," בעיקר משום ששם רוסי זה מוכר ומקובל, על אף שמייחסים אותו לנוצרים שומרי-שבת ולא לגרים. 

 

ה"אדוונטיסטים" ,למשל, הם נוצרים שומרי-שבת הקיימים בריכוזים שונים באירופה) כולל המערבית( ובארצות-הברית. אנו נעסוק כאן בגרים ממש, שמוצאם מכיתות נוצריות ואשר אימצו לעצמם עיקרים ביהדות וסופם שהתגיירו. רוב ה"סובוטניקים" ודומיהם נשארו נוצרים. אנו נתרכז במיעוט שהתגייר שהגיעו לארץ החל מסוף המאה ה-19 ועד סוף תקופת העלייה השלישית.

 

מהתגיירות לציונות - גרי העלייה השנייה

או מנצרות ל"אשכנזיות" שונאת ערבים

 

"ד"ר ברנשטיין-כהן שהיה רופא מושבות הגליל התחתון, מסכם את מניעי הפונים להתגיירות, על אף שגם הוא מספר שהתקשה להסביר את התופעה המשונה. זו נבעה, לדעתו, מ"פסיכולוגיה משונה של מחאה דתית ואנטי-ממלכתית". משום שהחיים ברוסיה לא ישרו בעיניהם, בתנאים האכזריים של משטר הצאר ש"רדף ודיכא כל מחשבה חופשית" ו"מתוך רגשי מחאה עברו לכת המתייהדים ואחר-כך לגרות גמורה.... הגרים האלה היו אידיאליסטים גדולים עד אין שיעור".

 

אשר לעצם ההתגיירות, מסופר שאברהם קורקין ונאמניו, אנשי הכפר שהחליטו ללכת אתו להתגייר ולעלות לארץ-ישראל (37 משפחות, 163 נפש( הגיעו לכפר אחר בסביבה בו ישבו "שומרי-שבת נוצריים" וגרי-צדק. בעיר הסמוכה הייתה קהילה יהודית, ואל הרב בה, רבי ישראל פיבוואר, פנה אברהם כדי שיגיירם".

ר' אברהם קורקין הגיע לאודסה ב 1898-1897 - בראש משפחתו וחסידיו. שם פנה לעזרת חובבי-ציון, שאחד מראשיהם שם באותה עת היה מאיר דיזנגוף, שישב בעיר בשנים 1905-1897 . דיזנגוף, וכן ד"ר הלל יפה, שהיה מגיע לאודסה מפעם לפעם, סייעו להם בעלייתם ארצה, וייתכן שכבר באודסה הפנו אותם לחדרה.

 

"17 אלף דונם מאדמות סג'רה נרכשו מהם בידי יק"א בשנת 1899. מטרתה של חברת יק"א הייתה להקים במקום את המרכז האזורי להכשרה חקלאית לעולי בני העלייה השנייה ומרכז שירותים למתיישבי הגליל. מנהל החווה הראשון, חיים מרגליות קלווריסקי, השתמש במבנה ח'אן קיים כבסיס להקמת החווה.

"משפחת קורקין הגיעה לחוות סג'רה, שהוקמה ב 1900- ומיד השתלבה, כמשפחות גרים אחרות, בניסיונות האריסות שהחלה בהם יק"א ב 1901 - ביזמת קלווריסקי. קבוצה של ארבעה פועלים קיבלה 80 הקטר (900 דונם) אדמת-בעל עם כל האינוונטאר והוצאות הזנת הבהמות, הזריעה והפרנסה בשנה הראשונה. תמורת כל אלה צריכה הייתה הקבוצה להחזיר בסוף השנה את הוצאות הזריעה והזנת הבהמות, וכן 25% מהיבול. 

"בנובמבר 1903 הגיעו 21 האריסים הראשונים מחוות סג'רה לבית-גן ולשמסין. הגרים היו חלק נכבד באוכלוסיית האריסים של שתי המושבות, ביזמתו של קלווריסקי, מנהל מושבות הגליל התחתון, אשר הביאם מסג'רה והתחרה בכך עם קראוזה, מנהל חוות סג'רה, שביקש ליישבם בסג'רה. 

 

"הגרים הם איכרים מלידה, מסתפקים במועט שבמועט, רגילים להכנעה ולשפלות, מסורים לאדמת הקודש והם לא יתאוננו ולא יתלוננו".

 

"...עוד לפני היות השמירה העברית בארץ ישראל, ניהלתי משא ומתן עם קבוצת גרים מכפר "פונומריבו" שבקווקז על עלייתם לארץ ישראל לשם שמירה והתיישבות... חשבתי להושיבם על הקרקע בתנאי שחלק מהם יעסוק בעבודת אדמה וחלק יהיה עסוק בשמירה.

"את ניסיונות-ההתיישבות השונים הללו של קלווריסקי סכם ד"ר י' נורמן, במאמרו "על אחד הבונים", למלאות שלושים שנה לעבודתו הציבורית של חיים מרגליות קלווריסקי:

"המאמצים ליצור בגליל התחתון טיפוס של איכר זעיר )מיטייה( המסתפק בשטחי קרקע קטנים ובאשראי קטן ; ניסיונותיו לישב צ'רקסים במחניים, גרים במטולה וביסוד המעלה, לייסד בזמן המלחמה קבוצות בגליל העליון - מעידות על אדם חדור רצון כביר, ששאפתנותו היחידה היא יצירה, ושאיפתו הייתה ליצר את הטיפוס של האיכר העברי בארץ ישראל. "

הגרים הובאו בשל מומחיותם

בחקלאות והסתפקותם במועט

 הגר סאפינקוב, שירה ב 1901 -בערבי והרגו יוכיח

"יחסו המיוחד של קלווריסקי לגרים עורר ביקורת והתמרמרות רבה בקרב האיכרים היהודים. הללו לא הסכינו עם העדפותיו, ובעיקר עם סיבותיהן: הגרים הובאו בשל מומחיותם בחקלאות ובשל הסתפקותם במועט, בניגוד לשאר האיכרים. 

"הגרים השתלבו בשמירה ובחיי הביטחון של היישוב כבר בשנותיהם הראשונות בארץ, חרף קשיי קליטתם בתחומים האחרים, ולא עוד אלא שגם התבלטו בתפקידים אלה. עוד בתקופה שרבים מהם היו בחדרה הם הוצבו לתפקידי שמירה ונשאו עמם נשק, ומקרה הגר סאפינקוב, שירה ב 1901 -בערבי והרגו יוכיח. 

 

"הגרים היו אמנם בורים, אך את מנהגי היהדות הם למדו ומלאו באהבה ובמסירות. הם מלאו את כל הדינים שאפילו היהודי הטוב ביותר לא היה מדקדק בהם. אמנם, בהתחלה הם נקראו (בפי היהודים) "שבתים" ,משום שמלאו רק את מנהג שמירת השבת, אבל תוך שהותם בין היהודים הם למדו, ומלאו יפה את כל הדינים, והפכו יהודים לכל דבר".

"...לגרים אין שום מושג על תפילות ישראל ומנהגיו... הרבה אפיזודות עם-ארציות אפשר לשמוע בסיפורי הגרים... אף על פי כן השתדלו ללמוד ולהקפיד במצוות, וכשם שברוסיה, בה גרו בכפרים הרריים... לחג הפסח היו מזמינים איזו יהודיה זקנה, שילמו לה סכום הגון כדי שתערוך הכול בבית ברוח החג ולא יישאר, חלילה, חמץ בבית... והיא הסבירה להם חוקים ומנהגים עבריים, כך גם היו מזמינים מטבריה יהודי בעל תורה שישמש אצלם חזן בבית-גן ." 

 

שאריות "נוצריות". על אף הדבקות ביהדות, קשה היה לגרים להיפטר מכמה נוהגים נוצריים שדבקו בהם, ובעיקר מנוהג ההצטלבות. מרים הרי מתארת בספרה את דוברובין, מפי אחד האיכרים שפגשה, כמי שמשתמש בביטוי" יהודי מלוכלך" בשעת כעסו .בעת ביקורו של הברון רוטשילד בכפר-תבור, ב 1914 - רצה פרנק, הפקיד הראשי של יק"א, להראות לו בית מסודר והכניסו למשפחת גרים. האישה, שראתה את הברון והכירה אותו על-פי התמונות, התרגשה מאוד והצטלבה מרוב התרגשות....

 (פרופ' יובל דרור, משפחת עגייב, www.ageyev.co.il › עברית

 

 

Share -   "שמע ישראל" ברוסית

"בכפרים ברחבי דרום רוסיה חיים יהודים רבים, צאצאי הגרים הסובוטניקים. משם יצאו אלכסנדר זייד, אלכסנדר פן, רפול ואולי גם טרומפלדור.

מקפידים לקיים מצוות עשה

שתיית ארבע כוסות וודקה בסוף כל ארוחה

 

"מקורות שונים מעידים על המעבר בין ה'סובוטניקיות' המקורית, המוגבלת לשבת, לבין שמירת יהדות מלאה. "הגרים הלא הם אנשים רוסיים", כתב ההיסטוריון יוסף קלוזנר, "שקיבלו עליהם דת יהודית מתחילה רק למחצה לשליש ולרביע – ואחר כך אף בשלמות"

"מתוך מחקרם של ד"ר זאב חנין ווולוול צ'רנין עולה כי ברחבי רוסיה יש בין 10,000 ל-12,000 סובוטניקים, הפזורים ביותר מתריסר קהילות. מקצתם מתגוררים במרכזיהם המסורתיים -  אזור ורוניש, אזור הוולגה, מזרח סיביר ומרכזה ואזור הקווקז.

"בביתה שומרים הלכות כשרות ואף מקפידים לקיים 'מצוות עשה' של שתיית ארבע כוסות וודקה בסוף כל ארוחה (גם לאחר ארוחת בוקר). הוודקה המקומית, 'סמוגון' בלשונם, היא נקייה וטהורה, ורמת האלכוהול שבה מגיעה עד 80 אחוז.

"פעם היו מתפללים כל יום, אולם התמעטו הדורות והם מתכנסים רק בימי שני וחמישי. פעם היו שומעים בימים אלו קריאת התורה מפיו של ‘סבא פינחס' אשר למד בישיבה בליטא, אולם מאז עלה לארץ הקהילה נשארה יתומה.

https://shavei.org/he/עברית-שמע-ישראל-ברוסית/

 

דיזנגוף והלל יפה הביאו לארץ הביאו לארץ

נוצרים משוכנזים לפרוע ביהודים

 

אגדת דורובנין מיסוד המעלה; "תחילה המאה ה-20 ביקש חיים קלווריסקי-מרגלית פקיד יק"א בגליל התחתון ואחר-כך בגליל העליון, להעלות את רמתם של האיכרים בדרכים שונות. אחת מהן הייתה הבאת גרים, שעלו שנים אחדות לפני-כו מרוסיה, ואשר נחשבו לעובדי אדמה מנוסים.

 

"סיפורם של הגרים הרוסים מתחיל בשלהי המאה ה-19 והמשכו בתחילת המאה ה-20. על עלייתם של יואב דוברובין ומשפחתו מהלך ביסוד המעלה הסיפור הבא: בשלהי המאה ה-19 יצאו שני שליחים מארץ-ישראל, מאיר דיזנגוף וד"ר הלל יפה למזרח-אירופה על-מנת לנסות להשפיע על יהודים לעזוב את הגולה ולעלות לארץ.

"תחנתם הראשונה הייתה בעיר קובנה. והשניים היו מקהילים את אחיהם היהודים בשוק העיר ומספרים להם על נפלאות ארץ הקודש. הלל יפה מספר שמדי יום בא אדם מזוקן, התערב בקהל היהודי ושאל על ירושלים הכרמל וים הגליל, התעניין לגבי אקלים הארץ, תושביה, אורחות החיים ועבודת האדמה, הוא סיפר לשני השליחים, שהוא נוצרי ממשפחת שומרי שבת, סובוטניקים, המאמינים בתנ"ך. למשפחה יש נחלאות ואחוזות באסטרחן על שפת הוולגה. אותו אדם היה יואב דוברובין. הלל יפה מוסיף, שהוא ודיזנגוף התגוררו אצל רבי אלחנן ספקטור, שהיה אז ראש הישיבה בקובנה, ודוברובין לא הרפה מהם והיה מפליג בהתעניינותו בתנ"ך ובארץ הקודש. מדי ערב היה מופיע לפני שעזבנו את קובנה... אמרתי לו, עצתי לך תתגייר, ותעלה עם משפחתך להיות איכר יהודי בארץ-ישראל. ורבי יצחק אלחנן ספקטור הוסיף ואמר לדוברובין באותו מעמד: 'במשך כשבועיים מדי ערב, באת לביתי, לפגוש את אורחי, השליחים מארץ הקודש. הספקנו להתיידד. אם תבוא לשוק קובנה אתה ומשפחתך מוזמנים להיות בביתי'.

"כעבור שנתיים וחצי יואב דוברובין ומשפחתו עברו גיור כהלכה. הוא ומשפחתו חזרו לאסטרחן, מכרו בסכום-כסף גדול את בית אחוזתם והחליטו לעלות לארץ-ישראל, כדי להיות בה עובדי אדמה. הם הביאו עמם מחרשות עגלות, כלי זריעה וקציר, כלי דיש, אוכפים ומחבצה להפרדת חלב. בדרכם עברו דרך אודיסה, ועמם ספר-תורה, שנמצא עד היום בבית-הכנסת ביסוד-המעלה. הם הגיעו לנמל יפו. משם עברו לחדרה, בית-גן בבקעת-יבנאל, עד שהגיעו למושבה יסוד-המעלה. (אריק לובובסקי, "אגדת דוברובין מיסוד-המעלה", הספריה של מט"ח)

 

 

ובכן הלל יפה ודיזנגוף שמשו כמסיונרים לשדל רוסים להתגייר, זה נחמד אם לא היה מיועד לדכות  באמצעותם את הערבים ללא הבדל דת. שהרי לא חסרו יהודים, שביקשו מעט עזרה

 

מסעות ר' דוד דבית הלל 1824;

יהודים יושבים בשכם, פקיעין, שפאעמר,

כפר יאסיף ועוסקים בעבודת האדמה;

 

שכם היא עיר גדולה מוקפת חומה יפה, - - יש בה כ-10 משפחות יהודים מילידי הארץ, ולהם בית-כנסת קטן, (א. יערי, "מסעות ארץ-ישראל", עמ' 511); פקיעין שוכנת בעמק - יושבות בה כ-20 משפחות יהודים ילידי הארץ, רובם בעלי עדרי צאן ועזים, (עמ' 521); בעכו יש כ-25 משפחות יהודים, ולהם בית-כנסת, לשונם ערבית, אבל יש מהם השומעים ספרדית, מנהגיהם כמנהגי יהודי ארץ-ישראל בכלל...(עמ' 521); במרחק מסע שתי שעות לערך מעכו, בדרך לטבריה, נמצאת עיר קטנה ושמה שפאעמר, יש בה כ-20 משפחות יהודים עובדי אדמה ילידי הארץ... (עמ' 524); צפונית-מזרחית לעכו נמצא כפר-יאסיף, ובו כ-15 משפחות יהודים ילידי הארץ, העוסקים בעבודת האדמה.  (א. יערי, "מסעות ארץ-ישראל", עמ' 500-528); וראה "אשכנזים ויהודים", ר' דוד סובב בארץ -  הישראלי הוורטואלי

 

 

 

 מזיכרונות דוד שוב, מייסד ראש-פינה (1882);

"הערבים קבלו אותנו בכבוד ובשפרעם

עדיין יושבים יהודים"

 

"לקחתי את ר' שאול שיפריס שיהא בן-לויתי ומורה דרכי בנסיעתי בא"י. ב-20.1.1882 שכר שני חמורים, שרכבנו עליהם מצפת צפונית מערבית דרך הכפרים עין-זיתים, מירון, בידג'ן, ג'רמק, פקיעין, כפר תרשיחא, ועוד - עד עכו, ומשם לחיפה. בכל המקומות האלה עמדנו, חקרנו ודרשנו, אם ואיך יכולים לקנות  אדמה. ובכל מקום קיבלו אותנו הערבים בכבוד ובסבר פנים יפות, והציעו לנו הצעות נכבדות... מחיפה שבנו דרך הכפרים שפרעם (משפחות אחדות יהודים ישבו בה), רמה, כפר חנינה, דרך ואדי-למון עד צפת. בדרך לנו בכפר רמה. (דוד שוב, יערי, "זכרונות א"י", כרך א', עמ' 495) (מ. גבאי, "רוכב", עמ' 101)

 

 

לקבוצה "חלוצים" נמסר שטח בן 900 דונם ועליו שלוש חושות, והובטח לה כי לאחר שנה יהיה מקום לשיקול מחודש בעניין התיישבות של קבע. - - מרכז יק"א היה בפריס; ח. קלווריסקי פעל על אחריותו הוא - והקבוצה עלתה למקום בתחילת שנת תרע"ו 1915. - - משהגיע תור הקציר של יתר הקטניות - חזרה ונתעוררה בעיית המחסור בעובדים. גם בסביבה הקרובה לא היו פועלים יהודים.

 

יהודי פקיעין דמו לערבים

בלבושם, בשפתם ובהווי חייהם

 

"ישבנו על המדוכה כדי לטכס עצה מה לעשות, והנה צפה ההצעה להזמין לעבודה זו את יהודי פקיעין, ובלבד שלא לנטוש את המקום, אם כי נאלצנו לוותר על העקרון בו דגלנו בבואנו לגליל העליון. חברינו לויצקי לבש את העבאיה שלו ויצא ברגל לפקיעין, וכעבור זמן קצר הגיעו אלינו כמה עשרות מיהודי פקיעין, ...

 

"פגישת-אחים קרובים-רחוקים. קרובים - במקום, אלה בגליל העליון המזרחי, ואלה במרכזו; רחוקים - במסורת-אבות, באורח-החיים, ואף בחזות-הפנים. אלה - יוצאי חלציהם של יהודים אשר מעולם לא עזבו את הגליל, את הארץ; ואלה - יוצאי-חלציהם של יהודים שגלו, השבים לאחר נדודי דורות למולדת ולגליל, שואפים להיאחז בו ולהתקשר לנצח באדמתו. לכאורה אחים בני עם אחד, אך החדשים מקרוב באו התבוננו בתמהון באחיהם - 'האם אלה הם יהודים שלנו? אמנם הבעת פניהם שונה הייתה מזו של הערבים, אך לבושם הערבי, הווי חייהם, שפתם, קירבו דמותם לדמות הערבים'. חרוצים היו בעבודתם, אך כיושבי ההר, לא היו רגילים לאקלים ים סומכי והחולה[!]. הקדחת הפילה בהם חללים והם עזבו את המקום וחזרו לכפרם. באין ברירה נמסרה תלישת יתר השטחים לאיכרים, והללו עשו את מלאכתם בידי ערבים.                   (יוסף שפחירא, "עבודה ואדמה", כרך א', עמ' 321/2)

 

 

בראשות ר' רפאל מיוחס 200

משפחות לעבודת-האדמה

"קריאות להגשת עזרה ליהודי הארץ על-ידי ייסוד יישובים חקלאיים הגיעו אל ועד חברת 'כל ישראל חברים' גם מצד אנשי הישוב בעצמם.

"בראשית שנת 1862 התארגנו בירושלים מאתיים משפחות, שרצו לעבור לעבודת האדמה. ה'חלוקה' לא הספיקה לפרנסתן [ל"ספרדים" לא היה חלוקה!]. אנשים אלה התאספו ובחרו בר' רפאל-אברהם מיוחס ל'ראש ומשגיח'. ר' רפאל מיוחס, שהיה איש בעל השפעה ועמד בקשרים עם נציגויות של מדינות חוץ בירושלים, סייע לאנשים אלה להתארגן ומצא שטח אדמה גדול, שאפשר היה לרכשו לצרכי התיישבותם. האנשים פרסמו בדפוס קול-קורא לעזור להם לרכוש את הקרקעות ולהתיישב. בקול-קורא, המתחיל במלים 'שועת עניים אתה תשמע', מיום כ' מרחשון תרכ"ב [1861] מבקשות 'מאתים פאמילייס עניים ואלמנות ויתומים', 'למלאות את שאלתנו לעשות לנו תקון לעבוד את האדמה לפרנס עצמנו ביגיע כפינו לקיים משנ"א 'בזעת אפיך תאכל לחם'... בתעודה בארכיון 'מקוה ישראל'.    (ישראל קלויזנר, "בדרכי ציון", עמ' 114) (מ. גבאי, "משעבד", עמ' 376)

 

 

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות