השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

ספר הזוועות

 

ספר הזוועות -  קהילות ישראל בחורבנן - וארשה - הימים הראשונים; העסקן היהודי פ. ל., שהיה בוארשה בימים הראשונים לכיבושה על ידי הנאצים, מספר על הנעשה בוארשה היהודית בימים ההם;

 

  "הכיבוש - בשעות הראשונות של הכיבוש התחילו ייסורי היהודים. גזירה יצאה מלפני המושל הנאצי שהיהודים מוכרחים לנקות את העיר מהריסותיה, מיד התחילו לחטוף לעבודה ולהתעלל בנחטפים. לגברים גזרו את הזקנים ומרטו את שערותיהם על העור ועל הבשר, ובנשים התעללו באופנים אחרים, אשר כמעט אין להעלותם על הכתב.

"את סבל התושבים היהודים בוארשה אין לתאר במלים. היה זה חג סוכות טראגי עד מאד. אין כמעט בית אשר אינו מבכה את מתו, אשר נקבר אגב בחצי או ברחוב הסמוך. והחיים - אין להם טיפת מים לרוות את צימאונם או לרחוץ בהם את הפנים. וגם לחם אין. ובכל זאת התגברו היהודים וחגגו את חג הסוכות...

"בימים הראשונים לכיבוש הנאצי סבלו היהודים החרדים, בעלי הלבוש המסורתי ובעלי הפאות והזקן, יותר משאר היהודים. הנאצים התנפלו על בתי הכנסיות המלאים בגלל החג, הכו את המתפללים וחיללו את ספרי התורה, גזזו את הזקנים ואת הפאות באכזריות רבה. היה מקרה ותלו בחור צעיר על פאותיו. ("ספר הזוועות", "ועד ההצלה המאוחד ליד הסוכנות היהודית", ראובן מס, תש"ה, עמ' 22)

                       

"הגרמנים בוארשה - פרוטוקול

(נמסר בועד המאוחד לעזרת יהודי פולין, בירושלים, ביום 24 ביוני, 1940)

"אני הח"מ, הרב ש. ד. כ. הייתי בוארשה והריני למסור את הדברים הבאים: "ביום הרביעי לכניסת הגרמנים לוארשה באו שני אנשי גסטפו לבית רב אחד בוארשה. נגשו ישר אל הרב וגזזו את זקן השיבה שלו. בצעקות פרועות... פתחו את כל הארונות, המגירות ולקחו כל מה שנמצא שם : כלי כסף, שטרי ערך דברי חפץ בעלי ערך רב; על אנשי הבית צוו להוריד את כל הדברים למכונית משא שעמדה לפני שער הבית. כעבור ימים מספר באו שוב לבית הרב שני אנשי 'גסטפו'... אחד מהם אמר לשני: 'הסתכל נא באדם זה ! הוא ואחיו הביאו לידי המלחמה'...

"רב מכיר אחד מלודז, הוציאוהו הגרמנים מביתו, הובילוהו ברחובות באוטו משא וצוו עליו לירוק בספר תורה. וכשתם הרוק מפיו צוו על השמש לירוק ,לתוך פיו, כדי שהרב יוכל להמשיך ולירוק בספר התורה. ("ספר הזוועות", "ועד ההצלה המאוחד ליד הסוכנות היהודית", ראובן מס, תש”ה, תש"ה, עמ' 24)

 

"וארשה בראשית נובמבר 1939

 תל-אביב, 23.11.39

"הגב' מירה ז. יצאה מוארשה ב2- בנובמבר. כל ימי המצור, הכיבוש והכניעה של בירת פולין עברו לעיניה. היא הגיעה לארץ ישראל לאחר כמה. ימים דרך טרייסט והעידה :

"משיצאה הגזירה על היהודים, כי אסור להם לסחור בתוצרת אריגים ועורות, נמצאו חיש קופצים על סחורתם. הפולנים (הלא-יהודים) לקחו מידיהם סחורות בזיל הזיל ויש שלקחו מהם בכוח הזרוע. מובן שהחייל הגרמני נוטל לעצמו כל מה שמוצא חן בעיניו ואין איש מכהה ומוחה.

"מכיון שהמשטר האזרחי לא הוקם, תלויים היהודים בחסדי הקצינים והחיילים הגרמנים. וזה בידי המקרה. מזדמן קצין או חייל שלא כבה בלבו הזיק האנושי, הריהו גם פורס מלחמו לאם יהודיה וילדה - וגם זה יקרה. לעומת זאת. מצויים מנוולים לא מעטים, המתעללים ביהודים. היה מקרה, שחיילים גרמנים נכנסו לבית יהודי. סודרה להם סעודה. הם דרשו כפות ומזלגות. בעל הבית ענה, שהגרמנים שקדמו להם לקחום - נטלוהו ותלוהו בביתו. כך יקרה, שפתאום מגיע עגלון יהודי לביתו כשפניו מגולחים למחצה בדיוק - בדיוק גרמני - לחיו האחת, מחצית שפמו ומחצית סנטרו. תפיסת יהודים לפינוי הרחובות והעברתם במשך שעות תחת שבט נוגש ללא אוכל - הן מן המקרים הרגילים. ("ספר הזוועות", "ועד ההצלה המאוחד ליד הסוכנות היהודית", ראובן מס, תש”ה, תש"ה, עמ' 28)

 

"וארשה בינואר 1940 - פרוטוקול

(נתקבל ע"י הועד המאוחד לעזרת יהודי פולין בירושלים ב11.3.40-)

 

אני.., החתומה מטה, עזבתי את וארשה ביום 30 לינואר 1940, בצאתי משם שרר שם יוקר; אי אפשר היה לקבל לחם בשוק; ועדי הבתים חלקו לכל אחד, במחיר 60 גרוש פולניים, פתקאות לחצי קילו לחם שהיה צריך להספיק, ליומיים. מאה קילוגרם תפוחי אדמה עלו 100 זהובים פולניים וקשה היה להשיג את המצרך. 100 קילוגרם פחם עלו גם כן 100 זהובים פולניים,

"הנאצים ממשיכים בהתנפלויותיהם האכזריות על היהודים ברחובות העיר. חפושים ומעשי חמס הולכים ונשנים יום-יום.

"המסחר נפסק, מחוץ לחנויות קטנות שהן עדיין פתוחות. בתי המלאכה סגורים ברובם.

"בימים 17-16 לינואר 1940 נסעתי עם עוד אשה יהודית אחת. ללובלין. נסענו כל הלילה, דחוקות בקרון, בו היו מלבדנו עוד 30 פולנים. כל הלילה שמענו מפיהם דברי לעג ואיומים שיזרקו אותנו החוצה. רק אשה נוצריה אחת נחמה אותנו, באמרה שלא נשים לב לדברי הפולנים שישבו על ידינו.

"בבוקר השכם נכנס לקרון סוכן הגסטפו והכה בלי רחמים את חברתי, מפני שלא שמה על לבושה סרט עם מגן-דוד. המתנפל הדביק בסיכות לחברתי ניר גדול עם מגן-דוד שקרא אותו 'שאנדבנד'. הוא גם גבה ממנה קנם בסף 5 זהובים פולניים. גם לי לא היה סרט עם מגן-דוד אבל הסתרתי מפני סוכן הגסטפו את מוצאי. הפולנים לא בגדו בי ועל שאלת הנאצי 'אם יש בקרון עוד יהודים' - ענו  ושאינם יהודים.  ("ספר הזוועות", "ועד ההצלה המאוחד ליד הסוכנות היהודית", ראובן מס, תש"ה, עמ' 30)

 

פרוטוקול

"מעדות שנמסרה בועד המאוחד לעזרת יהודי פולין בירושלים ב-21.5.40. אני החו"מ, נ' ר.' הגרה כעת בירושלים, הייתי בוארשה מיום פרוץ המלחמה...

"...כל אזרח יהודי בגיל 18--50 שנה נקרא באורח רשמי פעמיים בחודש לעבוד מספר ימים מסוים, כשפנה נציג הקהילה לגנרלגוברנטור פראנק בבקשה, שלא יחטפו אנשים מהרחובות, והבטיח להמציא לעבודה את מלוא מספר האנשים הדרוש, ענה לו פראנק, ש'איננו יכול לשלול מהחיילים את התענוג הזה' בשכונת 'אוקנציה' התעללו הגרמנים ביהודים באופן איום. היהודים הוכו שם בשעת עבודתם באופן כה אכזרי שאחר כך היו נאלצים להישאר כמה ימים במטותיהם. לפעמים היו מובילים אותם בחוצות העיר כעדרי בקר. הגרמנים ערכו לעתים קרובות מאד חיפושים בבתים ובחנויות של יהודים, והיו מחרימים את כל רכושם של היהודים. בימי השוד הללו היו כמה שכונות יהודיות מוקפות משמרית, שחסמו את דרך המעבר בפני האוכלוסייה. הגרמנים לא דלגו על אף על דירה וחנות אחת של יהודים והיו מטעינם את השלל על מכוניות. המטעינים היו היהודים שנחטפו לעבודה. לפעמים הוכרח בעל הדירה בעצמו להוציא את הרהיטים שלו ולהעמידם על המכונית. אצל שכני הכו הגרמנים בשעת החפוש באכזריות רבה את אשתו ובתו הצעירה בת 18. הגרמנים לקחו את כל הכסף המזומן ואת החפצים, הוציאו מהארונות מה שמצאו וצוו להביא את הכל אליהם לרחוב 'שדרות שוך' (בין החפצים האלה היו גם לבני נשים). במיוחד נעשו החיפושים בבתי האינטלגנציה המקצועית לרופאים, עורכי דין, מהנדסים' רופאי שינים וכו')' מזמן לזמן היו מאסרים רבים. המאסרים האלה נעשו על הרוב לפני החגים הלאומיים הפולניים (כגון: ה11- לנובמבר), או לאחר שגילו איזו תחנת-רדיו חשאית, או שמצאו כרוז בלתי ליגאלי. המאסרים נעשו אז גם בין הפולנים וגם בין היהודים. יש שאסרו גם נשים וילדים. בייחוד רבו המאסרים אחרי ש'גילו', כביכול, תחנת רדיו חשאית אצל אינטלגנט יהודי צעיר אנדז'יי קוט (הגרמנים קבעו פרס למי שיתפסנו). קשה ביותר הייתה מצוקתם של אלה שנכלאו בבית-הסוהר 'מוקוטוב'. בהם התעללו באופן נורא... הגרמנים סגרו את כל החנויות של היהודים והשאירו רק חנויות מכולת קטנות המכונות 'נקודות חלוקה'. כאן מקבלת האוכלוסייה היהודית - נגד כרטיסים - לחם (חצי קילוגרם לשני ימים) וסוכר בכמות מינימליות (מזמן לזמן 300 גרם לנפש.   ("ספר הזוועות", "ועד ההצלה המאוחד ליד הסוכנות היהודית", ראובן מס,  תש"ה, עמ' 35)

 

"פרוטוקול

"ביום 5.7.1940 הופיע במשרד הועד המאוחד לעזרת יהודי פולין בתל אביב הרב י. ק. ומסר על כמה מאורעות שאירעו בוארשה.

"הגרמנים חטפו לעבודה יהודי אחד ושמו יעקב האמרשלאג, והביאוהו לתיאטרון של קאמינסקי ברחוב אובוז'נא. כשגמר את עבודתו פשטו מעליו את אדרת השער שלו וגם את מעילו ושילחו אותו כך לביתו בשעת הקור הגדול. למחרת היום הלך לשם, כדי לבקש שיחזירו לו את אדרתו. הוא לא שב יותר. בניו יצאו לחפש אותו ומצאו את גופתו המתה עם סימני ירייה.

"כידוע, חייבת הקהילה היהודית בוארשה להמציא לגרמנים 8 אלפים פועלים בכל יום; עליהם להתייצב במקום המיועד בשעה 6.30 בבוקר. כשאיחר מי שהוא מהם אפילו ב5- דקות הוכה מכות אכזריות. לכמה יהודים היה זה ממש מן הנמנע לבוא למועד הקבוע, היות שהיציאה מהבתים לפני 6 היא אסורה. את היהודים הללו היו מביאים תכופות ל'עבודה' בשדה-התעופה שבאוקנצ'יה. שם היו מצווים עליהם לדרוס ברגליהם את השלג במשך הרבה שעות, ואם נפל מי שהוא מהם מתוך עייפות, היו מכים אותו. לעתים קרובות היו קושרים את היהודים לכנפי האווירונים וכך היו הטייסים ממריאים למעלה בגובה גדול, כשהיהודים תלויים ומתנודדים. כשהיו המטוסים יורדים לארץ היו היהודים הללו בלי רוח חיים. בתרגילים אלה עם היהודים הצטיינו ביחוד תלמידי בית-הספר לטייסות, נערים גרמנים בני חמש-עשרה. ("ספר הזוועות", "ועד ההצלה המאוחד ליד הסוכנות היהודית", ראובן מס, תש"ה, עמ' 36)

 

"הפוגרום בוארשה במארס 1940

"בחודש מרס 1940 נעשו בוארשה פרעות ביהודים. כמה מאות בחורים בגיל 10-16 שנה התלקטו ברחובות וארשה ובהמון צפוץ תפסו את כל הכבישים והמדרכות, ומתוך צעקות 'הכו את היהודים !' התנפלו על כל יהודי שעבר ברחוב, בלי הבדל גיל ומין, את היהודים היה קל להכיר מרחוק בגלל הסרט שעל בגדיהם. המשטרה הפולנית הסתכלה במעשה הפורעים מתוך שוויון נפש. הפרעות נמשכו כמה ימים. הפורעים שדדו חנויות, שברו את חלונות הראוה שנשארו לפליטה וגזלו את כל הבא לידם בבתים, בחנויות ובבתי-מרקחת. הכו את היהודים שפגשו, וגם נשים וילדים בכלל, הכום מכות אכזריות, אותה שעה עמדו הגרמנים וצלמו את הפרעות... רק בערב היום הרביעי של הפרעות אסרה המשטרה הפולנית את האספסוף שהיה מהלך ברחובות ומכה ביהודים. האוכלוסייה היהודית חיתה כל הזמן תחת האיום של הקמת גטו בוארשה, מהתחלת אפריל 1940 התחילו לבנות חומות, שתכליתן להבדיל בין השכונה היהודית והשכונה הפולנית. בהקמת החומות האלה עבדו יהודים. ברחוב פרוז'נה ושווינטוקשיסקה הקימו חומות בגובה של 3 מטר. לכתחילה איש לא הבין למה ולשם מה מקימים את החומות הללו. לעתים קרובות היו באים רוכבי-אופניים גרמניים לשכונה היהודית כדי 'להשתעשע' קצת... ומכים את כל יהודי העובר ברחוב. גדול ועמוק הוא צערם וסבלם של היהודים, והעולם אינו יודע עד היכן הדברים מגיעים.  נ. ר. ("ספר הזוועות", "ועד ההצלה המאוחד ליד הסוכנות היהודית", ראובן מס, תש"ה, עמ' 49)

 

 "הרצח ההמוני ברחוב נלבקי 9 - פרוטוקול

"נמסר ע"י מר י. פ. מוארשה בועד המאוחד לעזרת יהודי פולין בתל-אביב, ביום 4 בפברואר 1941.

"הייתה לי חנות ברחוב נלבקי 9. לאחר שביתת הנשק באו יום יום אנשי צבא גרמנים ושדדו סחורה. גם לחתני, בעל ביח"ר לכפפות, היו באים לעתים קרובות ושודדים. הוא נשאר ללא סחורה ונאלץ לסגור את ביהח"ר. דברים אלה נעשו כמעט בכל חנות ברחוב נלבקי ומשום כך נאלצתי לסגור גם את חנותי, גם מהרוכלים ברחובות היו גוזלים את הסחורה שבידיהם. ההתנפלויות ברחובות והחטיפות לעבודות-כפיה שללו את האפשרות לעסוק באיזו עבודה שהיא. ברחוב נלבקי 9, מקום שם נמצאה חנותי נהרג ב19- בנובמבר שוטר פולני בעת קטטה בין גנבים והמשטרה. כעבור ימים מספר הוציאו מאותו הבית את כל הגברים ובתוכם יהודי בן 70 וכולם, 57 במספר, הוצאו להורג על-יד וארשה, ורק כעבור שלושה חדשים נמסרו גוויותיהם לקהלה היהודית בוארשה.

"פעם בזמן חטיפה לעבודה היה בין החטופים אחי וכפי שהתברר אח"כ חטפו אז 1500 יהודים. כפי הנראה היה לזה קשר עם עניין קוט ולמרות מאמצים רבים לא נתגלה מקום הימצאם עד היום הזה. מקרים כאלה היו מקרי יום-יום בוארשה. אותי חטפו לעבודה פעמים רבות פעם הוכיתי; צוו עלי לנקות רצפות, חלונות ואת העבודה לעשות בשכיבה.  י. פ.

 

"על הריגת 53 היהודים ברחוב נאלבקי 9

"'קראקאואר צייטונג' מוארשה מ1- בדצמבר 1939 מודיע תחת הכותרת 'שוטר פולני נרצח ע"י יהודים':

"שוטר פולני במדיו נורה ונרצח בשעת מילוי תפקידו ב13- בנובמבר ברחוב נאלבקי מספר 9 בוארשה על ידי כנופיה יהודית' תושבי הבית הפריעו בחיפוש אחרי הרוצחים שנמלטו, בצאתם בהתנגדות גלויה. בינתיים הצליחה המשטרה למצוא את הרוצח, יהודי ופושע מקצועי בשם פנחס יעקב זילבררינג, ששוחרר בלא עת מבית הכלא במבוכת המלחמה. ברשותו נמצא הנשק, שבו השתמש ברצח. בשל התנהגותם המחוצפת בשעת חקירות המשטרה נורו 53 יהודים מהבית שבנאלבקי מס' 9'.

"זהו המקרה היחידי שהנאצים הודיעו רשמית על טבח המוני שערכו. ("ספר הזוועות", "ועד ההצלה המאוחד ליד הסוכנות היהודית", ראובן מס, תש"ה, עמ' 54)

 

 "התעלליות - פריטוקול

"נמסר בועד המאוחד לעזרת יהודי פולין בירושלים, ביום 28 באוגוסט 1940. הופיעה במשרדנו גב' י. י. ומסרה :

"הנני אזרחית ארצישראלית, אך מוצאי מלודז'. בזמן פרוץ המלחמה הייתי בלודז. בסוף דצמבר 1939 יצאתי משם לוארשה ומשם יצאתי ב1- למאי 1940 לארץ ישראל דרך. גרמניה' יוגוסלביה וכו'. העיר לודז' הייתה גהנום. יהודי לא ראה שם את עצמו כאדם. איש לא הרגיש את עצמו בטוח, 'לא בבית ולא ברחוב, לא ביום ולא בלילה, הגרמנים התעללו ביהודים באופן הנורא ביותר. ועוד גרועים מהגרמנים היו הפולקסדויטשה, היינו הגרמנים המקומיים, ולפעמים פולנים, אשר לפתע גילו בעורקיהם טפת דם גרמנית מצד האב או מצד האם והם הפכו גרמנים.

"...מבין הגרמנים השתוללו ביותר בלודז' אנשי הגסטפו : לאור היום היו שודדים דירות יהודים, מתנפלים על יהודים ברחובות... הגרמנים היו לעתים קרובות עוצרים ברחובות נשים יהודיות, בעיקר את הלבושות הדר, וגוזזים את שערותיהן. אסרו על היהודים ללכת ברחוב פיוטרקובסקה ואלה שגרו על יד רחוב זה היו מוכרחים להשיג רשיונות מעבר מיוחדים. בוצעו מאסרים רבים בין היהודים והנאסרים נשלחו למקומות בלתי נודעים. פעמים שלחו גם ילדים יהודים בלי כל מלווים למקום בלתי נודע ועקבותיהם נעלמו...

"לא פעם ציינו הגרמנים בפומבי, כי קטן מדי מספר ההתאבדויות בין היהודים, למרות ההתעללות הרבה שהיו מתעללים בהם. כשבזמן שדידת בית יהודי היו לוקחים כל מה שנמצא והיהודי היה מבקש, כי ישאירו לו לפחות מעט כסף לקנית לחם, היו הגרמנים עונים : 'ולחם למה לך ? האמנם מוכרח אתה לחיות ?'... אל מכיר אחר, בעל בית חרושת, באו אנשי הגסטפו ב6- בבוקר והכריחוהו לקפוץ מהקומה הראשונה...

" דבר איום היה עניין הדיזינפקציה. בגלל המחלות המדבקות שהיו מתפשטות עקב העוני הרב, היו נוהגים לקחת את כל היהודים שדרו בבית, בו קרה מקרה של מחלה מדבקת, למוסד לדיזינפקציה והיו מובילים אותם ברחובות תחת משמר כאסירים, לשמחת ההמונים. במוסד היו פושטים את בגדיהם ומחזיקים אותם שעות רצופות בקור הגדול על הרצפה המלוכלכת והקרה שהייתה מלאה כינים, עד שהגיע תורם. לנשים היו גוזזים את שערותיהן. בראשית דצמבר 1339 גרשו את היהודים מתוך הרחוב זגירסקה. בין היהודים שררה אז בהלת הגירושים. החלה בריחה המונית. רבבות יהודים התקהלו בתחנות הרכבת. ברם, שם לא נתנו להם להיכנס; הכום וגרשום משם ובייחוד הצטיינו באכזריותם הגרמנים החדשים, הפולקסדויטשה. היהודים התחילו אז לברוח באוטובוסים ובעגלות, בשלמם אלפי זהובים בעד מקום באוטובוס או בעגלה שיובילום לוארשה. נורא היה גם המצב בזגירז' שע"י לודז'. שם השתוללו אנשי הגסטפו באופן נורא ביותר. ליהודי אחד גזזו את זקנו והכריחוהו לאכול את השערות. פעם צוו על היהודים להתיצב באמצע הלילה ולהביא אתם דליים וכרבעי נשים. כשהתייצבו במקום הנועד צוו על כל אחד לחבוש את הדלי ואת הכובע וכך הובילום ברחובות העיר והכריחום לשיר 'התקוה' ו'עיירתי באלז'...  ("ספר הזוועות", "ועד ההצלה המאוחד ליד הסוכנות היהודית", ראובן מס, תש"ה, עמ' 77)

 

"ההתגוננות בלאסק

"העתון הנאצי 'שליזישה צייטונג' מיום 27 בינואר 1940, שהיה מפרסם ידיעות רשמיות על פעולות המשטרה הגרמנית, מודיע, כי בעיירה לאסק הוצאו להורג מאה יהודים בעוון התנגדות לחיילים גרמנים בשעת חיפושי נשק בבתיהם. המשטרה שלחה אש באותה עיירה בגלל התקהלות גדולה מסביב לבית-הכנסת שבאה למנוע חדירת הגרמנים אליו. בית הכנסת עלה באש ומאות יהודים נהרגו בו במקום.

"מר י. נ, יהודי שנמלט מלאסק מספר על אותו מאורע :

"הגרמנים נכנסו ללאסק ביום 13 בספטמבר 1939. מיד התחילו ההתעללויות ביהודים והשוד. באחד הימים יצאה גזירה שכל היהודים יתאספו למחרת בבוקר בבית הכנסת. היהודים ידעו כבר מה שעשו הנאצים בעיירות הסביבה, כמו בבלאשקי ועוד, שבהן אספו את היהודים בבתי הכנסיות, הציתו אותם ושרפום חיים. אף יהודי לא בא לבית הכנסת. עוד באשמורת הבוקר נכנס יהודי זקן בלווית כמה צעירים, חיילים לשעבר בצבא הפולני והוציאו את ספרי התורה על מנת להחביאם בבית אחד היהודים. בדרך פגשם חייל גרמני ושאלם, מה בידיהם. אחד הצעירים בעט בגרמני והפילו. כולם הספיקו להיכנס לתוך הבית ולהתבצר בו' הבית הוקף מיד גרמנים. היהודים לא נכנעו ולא רצו לצאת. התחילו חילופי יריות, מכיוון שליהודים היו רובים. למעלה מעשרים וארבע שעות החזיקו היהודים מעמד. וכשראו שהכדורים הולכים ואוזלים, ירו אחד בחברו והעלו את הבית באש. למחרת הציתו הגרמנים את בית הכנסת. וגזירה יצאה שהיהודים יבואו ויכבו את האש, כל יהודי שרץ בכיוון לבית הכנסת נחטף והושלך לתוך בית הכנסת הבוער. נשרפו כמה עשרות יהודים. במשך שני ימים הרגו הנאצים בלאסק מאה יהודים. השאר גורשו באופן אכזרי. י. פ. ("ספר הזוועות", "ועד ההצלה המאוחד ליד הסוכנות היהודית", ראובן מס, תש"ה, עמ' 81)

 

"פולטוסק - פרוטוקול

"ביום 17.6.40 הופיע במשרד הוועד המאוחד ל'עזרת יהודי פולין' בתל-אביב, הרב י. ק, מוארשה והעיד :

"משנכנסו הגרמנים הטילו תחילה דמי-עונשין על היהודים ותפשו 10 אנשים מחשובי העדה כבני-תערובות עד שיסולק הסכום של 150 אלף זהובים. לא עברו ימים מועטים עד שדרשו עוד 60 אלף זהובים. לבסוף דרשו, שהיהודים ימסרו לידם את כל חפצי-הערך שלהם.

"יום אחד, והדבר אירע כשבועיים לאחר חג הסוכות, הזעיקו את כל היהודים אל הרחבה שלפני משרד המחוז. אותה שעה שהיהודים נאספו בככר, בזזו הגרמנים את דירותיהם שנתרוקנו מאדם, שהרי ציוו להוציא משם אפילו את החולים, שצריך היה לשאתם. מהנאספים על יד משרד המחוז דרשו שימסרו כל מה שבידם. התחיל חיפוש. הפשיטו את כולם ערומים. בשעת הבדיקה הרגו ביריה 3 יהודים ואלה הם: יהודה פנל, נחום פנל ונער צעיר בשם שמואל סוקול - שכן נמצאו אצלם אולרים והללו נחשבו ככלי-זיין. כן נורו כל אלה שנמצאו דולרים בידם, כאלה היו 48. המיתו ביריה גם את כל החולים.

"הגרמנים העמידו שתי חביות; לאחת מהן ציוו לזרוק את הממון, שהיה בידי הנאספים, ולשנייה את התעודות שלהם, שנצטוו לקרען תחילה.

"לאחר הבדיקה נאלצו לעבור בין שני טורי חיילים, שהיו מכים את העוברים בקתות רוביהם משני הצדדים; אחר-כך הניסו את הנשארים בחיים ליערות שבסביבה ושם ירו בהם מרובים ממוכנים לשם 'משחק' בלבד. הניצולים ממות ברחו לעבר הגבול הרוסי. כמה מהבורחים חזרו אח"כ לבתיהם, כדי להציל את שארית הפליטה: חלק מהם נורו וחלק ניצל בעזרת הג'וינט.

 

"השחיטה באוסטרוב-מאזוביצק - המשך הפרוטוקול

"משנכנסו הגרמנים הציתו מיד את בתי היהודים; אח"כ היו טוענים, שהיהודים עצמם עשו זאת, כדי לסייע בזה לצבא הפולני ע"י איתות. אז קיבצו את כל היהודים לבית-הכנסת. מספרם היה 423 נפשות. רק קומץ קטן בלבד לא ציית. לפקודה ונמלטו על נפשם בעוד מועד. הנאספים בבית-הכנסת נהרגו כולם בירייה במלוא המספר של 423 נפשות. ההריגה בוצעה באופן כזה, שנצטוו לצאת מבית-הכנסת אחד אחד באמרם, שהם משחררים אותם לבתיהם, ובהגיעם לפתח ירו בהם והרגום.

"החיילים הגרמנים סרבו לציית הפעם ולא אבו לירות באנשים חפים מפשע. אז קראו לפלוגת דגל גולגולת-המתים והם ביצעו את ההרג. אישה עשירה אחת, שזה עתה ירדה מעל האבניים, הציעה לרוצחים כופר תינוקה בן היומיים זהב כמשקלו, אך ללא הועיל. ענו לה גסות : 'את הזהב ניקח גם בלאו הכי'.

"אנקותיהם האיומות של הנרצחים נשמעו במרחק רב בכפרים הסמוכים.

"כשנודע להם לגרמנים אח"כ,. שכמה יהודים התחבאו בבתיהם ולא באו לבית-הכנסת, העלו את הבתים הללו באש ויושביהם נשרפו בלהבות. ולא נתקררה דעתם עד שקבעו פרס של 5 מרקים לכל מי שיגלה יהודי מסתתר. כמה פולנים נפתו ליהנות מרווחים אלה. ("ספר הזוועות", "ועד ההצלה המאוחד ליד הסוכנות היהודית", ראובן מס, תש"ה, עמ' 93)

 

"ואחרי ככלות הכול נאנס שלטון הקהילה היהודית באוסטרוב לאשר בחתימתו, שכל הנרצחים - במספר 423 - איבדו עצמם לדעת.

"כעבור שעות מועטות לאחר חתימת הכתב הזה הרגו בירייה גם את חברי שלטון הקהילה. אותם מיהודי אוסטרוב שנשארו בחיים - 40 איש בערך - חפרו להרוגים קבר משותף לא הרחק מבית-הכנסת ושם נטמנו 423 הקדושים.

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות