השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

סטניק במחנה השמדה

 

"רעד אחז את הבאים. בעליל ראו שגם המדבר יידיש יכול להיות מעריצי-השליטים בפלאנטה הזאת; "טרם הספיקו להתפשט, והמקווקוו הטיח על ראשיהם בפרגול. בן-רגע עמדו הכל ערומים, ובמערומיהם הריצם אל הקור של אפלת הלילה. "מרחוק נראו ארובות גבוהות מתמרות אבכי-עשן. 'בני זנונים! דרך הארובות האלה תעלו כולכם לשמים'.

 

"לעת ערב, ביום החמישי לביעור-היהודים, הופיע דרייאר, וההמונים הוצעדו אל הרכבת, ששה-ששה לרוחב בכל שורה. אלפי צללים צועדים נכחם כגוש אחד; זקנים ונערים, גברים ונשים, מוקפים שרשרת של אנשי ס.ס. וגסטאפו שמקלעיהם מכוונים אליהם - -

"בצידי הכבישים, על הגזוזטרות ואל החלונות עמדו הפולנים, וילדיהם בזרועותיהם, צופים במצעד היהודים לקרונות, שבתהלוכה חגיגית של השלישי במאי.

"הגרמנים הזיחו את דלתות הקרונות והחלו חובטים על ראשי המובלים. הכל נדחקו בבת-אחת להימלט אל הפתחים, אך כפקק רחב על-פי צלוחית סתם ההמון את המבוא, עד שמהלומות הרובים המומטרות על ראשיהם הזניקום ודחסום פנימה. הראשונים נרמסו מיד, והרומסים היו מרמס לרגלי הנדחקים אחריהם.

 

"הרכבת נכנסה אל הפלאניטה החדשה. נעצרה. הדלתות הוזחו לכאן ולכאן וההמונים נפלו מתוך הקרונות אל רחבה גדולה.

 

"כאן לא דיברו. מלאכי-החבלה אך העיפו בך עין, ומיד הרגשת ששוב אינך אתה; נהפכת למוקד של רצון לוהט למלא את רצונו של זה שהטיל בך עינו.

 

"הארי הביט אל תושבי הפלאנטה השבויים: כולם עגולי-ראשים, מחוסרי-שיער, גולגולת בהירה עגולה, הלבוש: מכנסיים, חולצה וכיפה קטנה על חוד הראש - בכל אותו גוון בהיר, מקווקוו.

"המקווקווים אף הם לא דברו, אלא היו דמומים כדגים. אף היו שוחים על-פי הרחבה כדגיגים באקווריון - מהירים, זריזים ואילמים כמוהם. לא היו מהלכים, אלא רצים; רצים לכאן ולכאן. מרחוק עמדו מלאכי-החבלה ובמבטיהם מפעילים את הדגים הקטנים, הרצים, המרפרפים, האילמים.

"המקווקווים החלו לסדר את המובאים בשורות והמובאים צייתו להם מיד - גם הם בדממת-אלם. הכל נתבצע חיש-חיש, דום, עד שניגש אחד ממלאכי-החבלה והחל מחווה באצבעו ימינה ושמאלה, לשון-אצבע שהמקווקווים ידעוה על בוריה. מתוך ריצה מרחפת חטפו את החדשים, סיווגום לכאן ולכאן, הכל בזריזות אין-קול.

 

"ככלות הפולחן האילם ניתן לסכם את החשבון: מכל שיצאו לכאן מן העולם ההוא, נחנקו מחציתם בתוך הקרונות; ומן הנותרים הועמדו ארבעים אחוז שמאלה, ועשרה אחוזים ימינה.

"הארי היה בתוך עשרת האחוזים.

"לפני המועמדים שמאלה צצו כמן-האדמה משאיות ענק שפנסי-אורן כעיני מפלצות, והן בלעו אותם אל קרבן.

"המועמדים ימינה הוצעדו בסך. עברו דרך שער רחב, ולעיניהם החלו מסתמנות תבניות של צריפים ארוכים, נטולי חלונות, מעולפי-תעלומה.

 

"הוכנסו לתוך אחד המבנים הארוכים, שהיה ריק מכל, פרט לתנור-לבנים שנתמשך בו מקצה אל קצה. למראה התנור הארוך, האיום, היהר לא אחד בלבו: זהו...

 

"בו ברגע הופיעה קבוצת-מקווקווים חדשה. אלא שהללו כבר היו מדברים. דיבור מיוחד במינו, שהשערות סמרו לשמעו. אחד מהם קפץ על התנור הארוך במרכזו, והחדשים שמעו את הדברים הראשונים שנאמרו אליהם בפלאניטה המופלאה:

"'נערים!' פנה אליהם, 'מי שיש לו 'קשים' או 'רכים' או 'חלוקי-אבנים' [מטבעות-זהב או דולרים, או יהלומים], ימסור אותם ישר לידי, משום שבין כך ובין כך אף אחד מכם לא יקח איתו כלום אל המחנה'.

"רבונו-של-עולם! מה הולך פה? יידיש, לשון-אם פשוטה, כאן, על הפלאניטה המופלאה? כלומר, שהמדבר הוא מאחינו בני ישראל? מבקשים היו לנשקו, דמעות נצנצו בעיניהם. הלא משלנו הוא, מבני עמך. וראו, פלאי-פלאים: 'קשים' ו'רכים' בעולם-האמת!.. הוי, אמא עטרת-ראשי! מה הוא פה? לאן התגלגלנו?

 

"'מהר, מהר! חברה, הבו את המטמונים!' זירזם המקווקוו בקוצר-רוח.

 

"דיבורים הנשגבים מבינתו של אדם! מה ענין 'מטמונים' לכאן? וכי משוגע הוא? לבו של מי פנוי לכך? מי זה יכול היה להעלות על דעתו כי בלכתו אל עולם-האמת צריך הוא לקחת עמו 'קשים' ו'רכים'? הכל נדחקו אל המקווקוו. ראשים, עינים ופיות הקיפוהו בשאלות:

"'האם לא שורפים פה?'

"'נותנים פה אוכל?'

"'חבר, כאן אין עוד נקודות?'

"גם הנשים והילדים פה!'

"'כמה זמן אתה נמצא כאן, איש צעיר?'

"מעמדתו על התנור נתן המקווקוו במגפו אל פני אחד השואלים תשובה כה נחרצת, עד שהלה ירק מיד מתוך פיו את כל שיניו הקדמיות כאבני-חצף זרות. 'זנה מכאן בן-זנונים! לתוך בית-הבושת של אם-אמך הזונה!'

 

"דברים אלה השמיע המקווקוו בקול שונה לחלוטין, לא כאותו הקול שבו ביקש קודם-לכן לתת לו 'קשים' ו'רכים'.

"'כולכם להתפשט ערומים!' הרעים עליהם.

"רעד אחז את הבאים. בעליל ראו שגם המדבר יידיש יכול להיות מעריצי-השליטים בפלאנטה הזאת.

"טרם הספיקו להתפשט, והמקווקוו הטיח על ראשיהם בפרגול. בן-רגע עמדו הכל ערומים, ובמערומיהם הריצם אל הקור של אפלת הלילה.

 

"מרחוק נראו ארובות גבוהות מתמרות אבכי-עשן. 'בני זנונים! דרך הארובות האלה תעלו כולכם לשמים'.

"הברכיים ריטטו וקפצו כמו במחול, וכן גם השיניים.

"הקבוצה הראשונה הוכנסה אל תוך ה'זאונה' [בית-חיטוי]  לחיטוי. כל אחד עבר את המפתן ערום, פיו פעור, ידיו פשוטות כסהרורי, אצבעותיו מפושקות, ובמוצנעים שבחלקי גופו מחטטים היו המקווקווים, שמא החביא אי-בהם 'קשים' ו'רכים' ו'חלוקי-אבנים'. כל אחד היה מהרהר אותו רגע בלבו, שאין 'הזאונה' על מקלחותיה אלא הסוואה, ובעוד רגע יראה עין בעין את המוות הטמיר. לא ידעו כי כאן אין המוות ממהר כל-כך לבוא.

"בצאתם מן 'הזאונה' נראו הכל שווים. אפילו אותן שערות שאין אדם נפרד מהן משך כל חייו, גם הן גולחו עכשיו מגופו. זוג מכנסים מטולאים וחולצה שאינה מכסה אלא את השכם, זה היה הלבוש ואלה התכריכים שניתנו לשוכני-עפר עם בואם לעולם החדש רגליים יחפות, גו חשוף וגולגולת מעורטלת.   (ק. צטניק, "סלמנדרה", הקיבוץ המאוחד, 1987,  עמ' 140)

 

 

"סיעת מקווקווים וניירות בידיהם רשמו את מקצועו של כל אחד ואחד: במה היה עוסק על האדמה החוטאת, מאיזו ארץ בא ולאיזו אומה השתייך שם. נראה שגם כאן, נוהגים על-פי הסדר הגרמני.

"בעת הרישום לא יכול אחד להתאפק, ושאל: 'בבקשה, סלח-נא... אני מבקש סליחה... כאן חיים?..'

"'מי שרוצה לחיות כאן חייב להרוג אדם אחר' באה התשובה.

"ליד השולחן האחרון ניצב לבלר משונה ועט משונה בידו. הוא לא כתב על נייר, אלא כל אחד היה פושט לו את ידו השמאלית, כדרך שפושטים את היד לחייט למדידת אורכו של שרוול, והפקיד המשונה טבל את עטו המשונה בדיו משונה, ותחת לכתוב היה דוקר בבשר היד השמאלית, וקפצו ויצאו ספרות: 135633. הפקיד דוקר ואגב-כך מדבר: 'כאן, בן-זנונים, שוב לא ייקרא שמך משה-חיים. אתה כבר מת. כאן השם שלך הוא המספר שעל ידך, וכך יקראו לך כשישלחו אותך אל הכבשן. הבינות, בובונת?'

"מכאן יצאו הכל שווים. דמות אחת לכל. סימן-ההיכר האחרון שהביא עמו אדם מן העולם ההוא - שמו - גם הוא נלקח ממנו כאן. הארי פרלשניק לא עוד היה הארי פרלשניק, אלא נהפך למספר. ולבני מינו שם כולל, אחד - קאצטניק.

"עם שחר הוצעדו צעידה אחרונה בדרך אל לב-המחנה, שחזרה ממנו אין.

"הבלוק -

"נקרה אפלה וארוכה. לארכה, מקצה אל קצה, תנור לבנים, שמשני עבריו אצטבות משולשות-קומה לרוחב הכתלים ולגובהם - עשרה גופים דחוסים לאצטבה, אלף לבלוק.

"על התנור הופיע מקווקוו-מדים ועל זרועו קישור אדום, מרוקם באותיות שחורות: 'ראש-בלוק 11'. פחד-פתאום שיתק את כולם. סבר פניו כשל איש סודו של המוות. על ראשו המגולח למשעי כיפה קטנה מקווקוות, מגפים מצוחצחים לרגליו, ובידו אלה עבה שהוא מגלגלה בין אצבעותיו כלהטוטן. כבשדרה סוגה בשושנים טייל לאורך התנור, מדבר בקול באס מעושה.

"'שמי פרנצישק', פתח, 'הממונה על חייכם ועל מותכם! כשבאתי אני לבירקנאו, היה כאן המצב שונה קצת. אז אסור היה לאדם לחיות כאן יותר מארבעה ימים, ואם האריך לחיות יותר, היה ראש-הבלוק שלו נתון בסכנה. אתם באתם בתקופה טובה - בר-מזל יוכל להישאר בחיים. אני אוהב בחורים כהלכה ושונא ולדים מפונקים. מי שהוא בן-זנונים, לא יחיה אצלי. יש לי עשרה משרתי-בלוק, והם אנשי. מי שאינו נשמע למשרת-בלוק - אוי לבן-זנונים כזה, אותו אני מחפש! ועכשיו - כולכם לחורי-האצטבות כעכברים, שלא ייראה איש בחוץ! כשיגיע מנהיג-הבלוקים הגרמני לביקורת, שיהיה בטוח שאין כאן נפש חיה'.

"אלף עכברים נמלטו אל החורים והבלוק נתרוקן באחת. ראש-הבלוק התהלך על-גבי התנור, כמתענג על הריקנות. פתאום זע אחד מן האלף בקומה השלישית. (ק. צטניק, "סלמנדרה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987, עמ' 142)

 

"'רד, בן-זנונים!'

"אחוז-פחד השתלשל הלה מטה ועמד ברעדה לפני ראש-הבלוק.

"'כרע! הגבה את העכוז!'

"ראש-הבלוק קרא לאחד ממשרתיו, הושיט לו את האלה וציווהו להלקות. כשהנחית המשרת את המכה הראשונה, הרים המוכה קול-זוועה, קיפץ וכירכר והחזיק בשתי ידיו את אחוריו כאילו אמרו לגזלם ממנו. ראש-הבלוק הניד ראשו: לא! אין דעתו נוחה מן המשרת. החזיר את האלה לעצמו: 'אני אלמד אותך להכות ולא ללטף. כרע אתה, בן-זנונים!' ציווה על משרתו, 'הגבה את העכוז וספוג עשר נשיקות!'.

"משרת-הבלוק כרע כדין - ראשו מוטל על התנור, חלק-גופו התחתון מוגבה כיאות; וראש-הבלוק מנחית מהלומותיו, ומונה: 'אחת!.. שתים!.. שלש!.. המשרת נאנק וצורח, וראש-הבלוק משהה לפני כל מכה ומכה את האלה באויר, כדרך שאדם מניף ומכוון קרדום לבקע קורה במחי-יד.

"כשהגיע ראש-הבלוק לחמש, שוב לא צעק משרת-הבלוק, אלא היה מוטל על גבי התנור כחפץ נטול-חיים. ופרנצישק עודנו מונה ומניף את האלה על חפץ שאין בו רוח-חיים עד לעשר 'נשיקות'. פרנצישק נער פולני הוא, ואת הבטחתו יקיים עד תומה.

"ועדיין לא מת משרת-הבלוק. בדליי-מים אחדים השיבו אליו את רוחו. בשר אחוריו היה שחור ומבוקע וכליותיו ניתקו. יומיים התענה ביסורים קשים, ובשלישי גררוהו לאחורי הבלוק והשליכוהו אל בין ערימות הגוויות, עד שגדוד הפגרים יסיעו בעגלת-היד עם יתר הטינופת. (ק. צטניק, "סלמנדרה", הקיבוץ המאוחד, 1987, עמ' 145)

 

זכור את אשר עשו בן-גוריון וה"ציונים" ליהודים..!

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות