נסתלקה השכינה מיהדות המזרח - פוסט 1

 

20.09.2016

 

הפוסט להלן ראשון בסדרת פוסטים, על רצח-אופי, השפלה וביזוי, שעשו מפלגות ה"ציונים"  בעולים-שבויים, כדי להביאם לארץ. ביד קשה במיוחד נהגו ביהודי צפון אפריקה,  בסלקציה, בהסעתם באוניות, ללא מיטה וללא אוכל במשך שלושה ימים לצרפת. ובארץ, חולקו העולים-שבויים בין מפלגות  ה"ציונים", וכול מפלגה נטעה את האידיאולגויה שלה  בשבויים שנפלו בחלקה.

ב-1977, הצטברה  בקרב הספרדים מרירות רבה, שהתפרצה ב"מושחתים הביתה", ובמקום מפא"י העלו את הליכוד לשלטון. הספרדים הלכו שבי אחר "מנחם בגין המרוקני", ורבים מדרי עיירות הפיתוח תמכו בו. כך נוצרו  מבין יהודי האסלאם אקזמפלרים שלא מביישים את כהנא, דניאלה וייס  בימין ורן כהן ומשה וחצי בשמאל, את שולמית אלוני.

 

"בשיחה עם קבוצת סופרים ואנשי-רוח התנבא בן-גוריון שהעולים מארצות ערב עוד יוציאו מתוכם ברל כצנלסון חדש, כי לדבריו 'גם העולה ממרוקו שנראה כאילו פרא אדם, שלא קרא ספר מימיו ואפילו 'מלכי רבנן' ואינו יודע גם להתפלל - עומדת מאחוריו ביודעין ובלא יודעין שכינה של אלפי שנים (...)'. כעבור זמן-מה הוא פרסם מאמר ובו המשפט הזה: 'נסתלקה השכינה מעדות יהודי המזרח והשפעתם בעם היהודי פחתה או חדלה לגמרי. במאות השנים האחרונות עמדה יהדות אירופה בראש העם גם מבחינת הכמות וגם מבחינת האיכות'. כדי להסיר ספק מלב הוסיף בן-גוריון שיהדות אירופה משמעה 'בעיקר' יהדות מזרח אירופה. הדברים פורסמו בשנתון הממשלה ובכך כמו אימצה לה המדינה את ההשקפה שביתו של סמרטוטר יהודי בפלונסק בורך ב'שכינה' ואילו ביתו של רופא יהודי, חניך הסורבון, באלג'יריה - לא בורך בה. לדבריו, הציונות היתה בעיקר תנועה של היהדות המערבית, כלומר של יהדות אירופה ואמריקה. הוא הסתמך בתוך כך על השוואת ההכנסה ממכירת השקל הציוני בארצות-הברית, אירופה ובארצות ערב - יהודי אירופה היו לגביו 'הקנדידטים הראשונים לאזרחות במדינת ישראל'. זו היתה בעיניו משמעותה האמיתית של השואה: 'יותר משפגע היטלר בעם היהודי אשר ידע ושנא, חיבל במדינה היהודית שלא ראה בואה, הוא השמיד את הנושא והכוח הבונה המרכזי והעיקרי של המדינה, המדינה קמה ולא מצאה את העם שציפה לה', באין לה העם - העלתה את יהודי ערב; בן-גוריון השווה אותם לכושים שהובאו לאמריקה כעבדים.

"באחת מישיבותיה של ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת דיבר בן-גוריון על העולים ממרוקו כעל 'פראי אדם''... בעקבות המהומות בשכונת ואדי סאליב בחיפה, כתב בן-גוריון לשופט משה עציוני: '...בריון, גנב, רועה-זונות או רוצח אשכנזי לא יצליח לעורר אהדת העדה האשכנזית (אם יש עדה כזו) וגם לא יעלה על לבו דבר כזה, אולם בקרב עדה פרימיטיווית דבר זה יתכן (...)'.      (תום שגב, "1949" דומינו, עמ' 156)  (מ. גבאי, "שואה", עמ' 37)

 

 

"לפרופסורים מהאוניברסיטה העברית

יש הסברים מדעיים לפיגור ה'ספרדי'";

 

"לאחר שמספר הבאים מארצות ערב החל לעלות על מספר הבאים מאירופה, פנה הרבעון 'מגמות', אל חמישה מלומדים והזמינם להידרש לבעיה החדשה. עקיבא ארנסט סימון, נתן רוטנשטרייך, משולם גרול, יוסף בן-דוד (גרוס) וקרל פרנקנשטיין, כולם ילידי מרכז אירופה או מזרחה, נמנו עם עמודי-התווך של האוניברסיטה העברית; הם כתבו בכובד-ראש פרופסוראלי. מאמריהם נשאו כותרות כמו 'אמת-מידה מוחלטת' ו'על כבוד האדם'. בסיומו של אחד מהם, מאת קרל פרנקנשטיין, הופיע המשפט הזה: 'עלינו להכיר את המנטליות הפרימיטיווית של רבים מבין העולים הבאים מארצות נחשלות'.

"עמיתיו היו תמימי-דעים אתו. פרנקנשטיין הציע כי על-מנת להכיר את המנטליות של העולים ראוי להשוותה, בין היתר, ל'ביטוי הפרימיטיוויות' של ילדים או של מפגרים בשכלם או של מופרעים בנפשם. יוסף גרוס סבר שהעולים מארצות ערב סובלים מ'נסיגה נפשית', ו'התפתחות לקויה של האני'... לימים הזדקר מתוך המאמרים ההם קונצנזוס אשכנזי, חלקו פטרנליסטי אך מבקש להיטיב, חלקו אומר התנשאות ובוז: פה ושם ניכרה כבר אז תחושה שהתרבות האירופית צפויה לסכנה... איש מאנשי 'מגמות' לא נתן את דעתו על חלוקת המשאבים במדינה החדשה, איש לא חשב על הזהות בין השכבות המקופחות בחברה לבין יוצאי ארצות ערב.   (תום שגב, "1949", עמ' 157)(מ. גבאי, "שואה", הוצאת "קום התנער", עמ' 37)

 

 

'יושבים מאה אלף יהודים במחנות

העולים ואוכלים לחם חסד'

 

"באחד ממשרדי הממשלה ישב, בשנת 1949, פקיד אשר נהג לשלוח לראשי המדינה כל מיני הצעות לשיפור המצב. כשהתקרב מספר היושבים במחנות העולים למאה אלף, כתב האיש ללוי אשכול, שהמחנות היו 'קן לאנשים בטלנים ועצלנים', רמאים המנצלים את 'האדיבות הציבורית' ואת 'מידת ההארחה' שקידמה אותם בבואם. אין הם רוצים להיות לאזרחים מועילים במדינה, קבל, אלא 'לאכול ולשתות על חשבון מר בן גוריון'. 'יושבים מאה אלף יהודים במחנות העולים ואוכלים לחם חסד', אמר לבאי הוועידה השמינית של תנועת המושבים. לדבריו, לא היתה לכך שום הצדקה. בתוך שבועות אחדים הורה בן גוריון לברר את האפשרות לגייס את העולים ל'גדודי עבודה' ו'חבורות' לביצוע עבודות ציבוריות ובהן עבודות בניין 'לטובת הכלל'. זה היה רעיון בולשביקי מובהק, אם גם לא ראשון מסוגו. בשלהי מלחמת העצמאות הוקמה בחיפה 'חטיבת עבודה צבאית' שגייסה אנשים לעבודה בנמלים. היתה הצעה להקים 'גדוד עבודה להחייאת הנגב' והכול בערגה נוסטלגית לגדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור, שקם בארץ בשנת 1920, בעוד הלב סוער בעקבות הצהרת בלפור ומהפכת אוקטובר.

"בן גוריון חשב על גיוס העולים, שגילם נע בין 18 ל45-, כדי להעבידם 'ללא רווח לפרט' ובמשטר צבאי או 'מעין צבאי'. כתוצאה מכך, קיווה, לא יבוזבז 'כסף לאומי' להחזקת העולים 'מתוך בטלה' ויבוצעו 'עבודות לאומיות' ללא הוצאות יתרות. לדברי בן גוריון, גדודי העבודה יקנו לעולים מקצוע, כושר עבודה, שליטה בעברית וכן 'משמעת לאומית'. הוא תיאר לו שאנשי הגדודים החדשים 'יקבלו כל צורכיהם (כמו-כן צורכי בני משפחותיהם) בתוספת תשלום מצער כמו חיילי חובה'.

"קמה ועדה והיא בחנה את ההצעה בצייתנות ובכובד-ראש: אף אחד מחבריה לא דחה אותה על הסף. בדו"ח הסופי שלהם ציינו אמנם שהרעיון ייתקל בהתנגדות נמרצת, גם באופוזיציה וגם בקואליציה. יוסף אלמוגי, איש חיפה, סיפר לחברי הוועדה על ההתנגדות הפוליטית שעוררה חטיבת העבודה הצבאית. אנשי מפ"ם ערערו אז על הקמתה של מסגרת עבודה שאנשיה אינם כפופים למרותו של איגוד מקצועי ואינם זכאים להגנתו..            

(תום שגב, "1949 הישראלים הראשונים", עמ' 152)

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות