השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

נסיונות הצלה ומרד

 

"תפקידו [של המרכז החלוצי בז'ניבה] יהיה, להשפיע על מוסדות העזרה  הנמצאים  שם, שלא יפזרו את משאביהם למטרות כמו סעד, כי אם יועדו את הכספים להצלת אלפי חברים מארצות הכיבוש באמצעות הכשרה, בריחה ועלייה.  (חוה וגמן, "הקמתו ופעילותו של  מרכז הצלה", "קובץ מחקרים, יד ושם, כ', עמ' 110) כספי העזרה של הג'וינט,  ומכול מקור שמגיעים לידי ה"ציונים" הופכים ל"משאביהם" ומוציאים אותם למלחמה ביהודים.

 

רות זריז -  "ניסיונות הצלה ומרד"; "מצילים יודנרט "ציונים" לאחר ששילחו את היהודים למותם; "יחסם של חברי 'דרור' בבנדין לשאלת השימוש בדרכונים זרים"; "מאמצי עלייה לארץ ישראל. ב-1940 נעשו שני ניסיונות לעלייה. בפברואר 1940 פשטו שמועות שבאושוויץ העיר הוקם, עם סיפוחה לרייך הגרמני, משרד ארץ-ישראלי העוסק בעלייה בלתי לגלית, בעזרתן של הרשויות במקום (יש לזכור שפעולות דומות נמשכו בגרמניה עד סתיו 1940)... בעזרתו של ראש היודנראט באזור זגלמביה משה מרין, שהתחייב להעביר 200 איש לסלובקיה... אבל גם התכנית הזאת לא יצאה אל הפועל. עם זאת, מעולם לא עלה ספק שיש לעשות הכול על-מנת לחפש דרכים לעלייה לארץ*). (רות זריז, "ניסיונות הצלה ומרד", "קובץ מחקרים, יד ושם, כ', תש"ן, עמ' 144)

 

*) פרט אחד שההיסטוריונים ה"ציונים" מקפידים להעלים, חלק מחוסר ידיעה ואחרים מתוך ידיעה והכרה, שהסיוע והעזרה, הפספורטים המזוייפים, קבלת סרטיפיקטים והברחה בדרכים שונות, היו ל"חלוצי" מפלגות היודנרט הנציונל-ציוני בלבד, ואף לא ליהודי אחד.

 

"... באוקטובר 1939 סופחה בנדין וזגלמביה כולה, לרייך הגרמני. לראש היודנרט האזורי בזגלמביה נתמנה משה מרין, ועל ידו סייע אחיו, חיים מרין, וחיים מולצ'דסקי (Molczadski). אנשי היודנרט, ובמיוחד היושב-ראש משה מרין, מילאו בצייתנות אחר הוראות השלטון הגרמני, אבל יחד עם זאת השתדלו גם לעזור לתנועות-הנוער - בהפעלת סדנאות ייצור, רכישת משק חקלאי ופעולות אחרות שהיה בהן כדי להרחיב את מקורות התעסוקה  והפרנסה... (רות זריז, "ניסיונות הצלה ומרד", "קובץ מחקרים, יד ושם, כ', תש"ן, עמ' 145)

 

"בתחילת 1941 הגיע לביקור בבנדין אליעזר גלר (Geller LaJzer), חבר ההנהגה הראשית של גורדוניה, ובאספה של חברי תנועות-הנוער מסר על הנעשה בוורשה. במחצית 1941 הגיע לבנדין מרק פולמן (Fotman Marek), חבר דרור, ועם בואו הקימו חברי התנועה את קיבוץ 'עתיד', שבו שהו למעלה מ-20 מילדי בית-היתומים היהודי המקומי.      (רות זריז, "ניסיונות הצלה ומרד", "קובץ מחקרים, יד ושם, כ', תש"ן, עמ' 146)

 

"בספטמבר 1942 הגיעה לבנדין פרומקה פלוטניצקה, מן הפעילים במרכז תנועת דרור, שנדדה בכל אזורי פולין וראתה במו עיניה את חורבן יהדות פולין. בעת המעבר לגטו השקיעו פרומקה פלוטניצקה והרשל שפרינגר מאמצים רבים להשיג מראשי היודנרט דירות מתאימות בשביל קיבוצי דרור - הקיבוץ של החברים וקיבוץ הילדים היתומים 'עתיד'.    (רות זריז, "ניסיונות הצלה ומרד", "קובץ מחקרים, יד ושם, כ', תש"ן, עמ' 147)

 

כל הטבה שקיבלו חלוצי היודנראט הנציונל-ציוני, והם קיבלו הרבה הטבות - הייתה על חשבון ההמון היהודי הנטחן בין השלטון הנאצי לשלטון היודנראט הנציונל-ציוני, בכל מקום בו נזכרת עזרה ליהודים, ניסיונות הצלה, והצלת יהודים מהגהנום הגרמני - הייתה זו עזרה והצלה של חברי מפלגות הנציונל-ציונים, ואף מקרה של סתם יהודי

כל הדבורים על מרד ומעשי-גבורה נגד הנאצים של נציונל-ציונים, הם כסיפורי מינכהאוזן. בגטו וארשה מרדו ונלחמו יהודים נגד הנאצים והסבו להם אבידות, אך היו אלה סתם יהודים קומוניסטים, ויתכן שהשתתפו גם רויזיוניסטים אחדים, אך כול האחרים השתדלו בכל מקרה לברוח ולהציל את גופם

 

"על-פי העדויות והזיכרונות שבידינו, לא פעם ראו החברים בבנדין את ההצלה באמצעות דרכונים זרים בסתירה להכנות להתקוממות. נביא כאן מספר דוגמאות: בפברואר 1943 רשמה ביומנה רניה קוקיילקה (עיין לעיל)

"החלו מתקבלות תעודות המאפשרות יציאה למחנה עצורים. בקרב אנשי התנועה הארץ-ישראלית התרגשות. מי יקבל את התעודות קודם ויימנע על-ידי כך מהגירוש הצפוי בקרוב? בידי אחדים משלנו כבר יש ניירות כאלה. עתה נחוץ להכריע : הגנה או הצלה? החבריא דורשת פה אחד להתכונן במרץ להגנה .

 

"הראשון שקיבל דרכון זר, בראשית מרס 1943 , היה נתן עק (Eck), פעיל בכיר בסיעת פועלי-ציון צ"ס, ובמחצית מרס קיבלו את דרכוניהם חברים נוספים. מכאן שהדברים דלעיל נאמרו במחצית השנייה של אותו חודש, לכל המוקדם. באותו הקשר מצטטת רבקה פרליס במחקרה קטעים מפרוטוקול מועצת גורדוניה מ-3.3.1943:

"הנקה בורנשטיין: 'בתחילה היינו תומכים קיצוניים בדרך ההגנה, חלקית פנינו גם לדרך היער... העזרה מחוץ-לארץ טרפה לנו את הקלפים. בתחילה התייחסנו לעניין בזלזול. במשך הזמן השתכנענו בערכו; צבי: 'ההגנה וההצלה הם מושגים סותרים זה את זה, לפיכך עלינו להחליט על אחת מהן. על הגנה אין מה לדבר. שיטת ההשמדה לא תאפשר לנו תגובה מתאימה. הגנה למען הכבוד בלבד אין לה ערך. העולם שיצטרך לשפוט אותנו אינו שווה את חיינו. עלינו להיאחז בחיים בכל מחיר כדי שנוכל לנקום בגרמנים'; דודק: 'מכיוון שההגנה אינה אקטואלית, הבה נלך בדרך שכופים עלינו מחוץ-לארץ. אל נעמיד פני גיבורים, יהיה לנו די אומץ להודות בכך שכל אחד מאתנו רוצה לחיות.

"לדברי רבקה פרליס :

הסתמנה הצעת פשרה להכין ניירות לכל החברים אך להשאיר אותם בידי ההנהגה לשימוש במקרה שהחבר יהיה אבוד בשביל ההגנה, כלומר מבוקש על ידי הגסטפו[1].

 

"כאן המקום לציין שבאפריל 1943 יצאו למחנה-המעצר בטיטמונינג אריה ליוור ומוטק קששיבא, שניהם פעילים מרכזיים בגורדוניה, שאינם נזכרים בספרו של דוד ליוור בין החברים שהיו אז מבוקשים בידי הגסטפו. אריה ליוור עצמו הבהיר את הנקודה הזאת בזיכרונותיו, כשרשם:

כך קיבלתי גם אני את דרכוני ועמי עוד אחדים. היה זה בסוף מרס 1943 . ב-21 באפריל אותה שנה נעצרתי. מסרתי את דרכוני ליודנרט, שהעבירו למשטרה הגרמנית. אחר כך באו אנשי 'משטרת הסדר' היהודי והעבירוני למעצר ארעי בו שהיתי כחודש ימים, ומכאן נשלחתי למחנה טיטמונינג, שם פגשתי בין היתר את נתן עק. לטיטמונינג הגעתי ב-14.5.1943.    (רות זריז, "ניסיונות הצלה ומרד", "קובץ מחקרים, יד ושם, כרך כ', ע' 149)

 

דינה פורת, "שנת השמדה"; "המנהיגים ביקשו  להציל את הנפש"; "...עדיין יש המזועזעים עד עמקי נשמתם מן הרעיון שטבנקין ויערי יכלו לשלוח מברק לגטאות, המבקש להציל את הנפש, ובמלים אחרות - לא להמשיך למרוד. ב-1987, לאחר מותו של מאיר יערי, כתבה רוז'קה קורצ'אק, מאנשי המחתרת בווילנה וחברת עין החורש, את הדברים הבאים על אותו מברק, ועל פגישתה הראשונה עם יערי (עם בואה ארצה בדצמבר 1944), שביקש לשמוע מפיה אם המברק ששלח עם טבנקין הגיע לווילנה: '... הרי זה רק אנושי וטבעי (ההדגשה שלה) שגם מאיר וגם טבנקין ז"ל ביקשו שהשרידים יצילו את עצמם. איך זה היה מתקבל לו הם - שישבו לבטח בארץ - היו, למשל, מבריקים - 'לחמו עד אחרון'... או משהו בדומה לזה...'? [בהערה 16: ציטוט מתוך מכתבה מ16.2.1987- אל אליהו שטרן מבית לוחמי הגטאות, בתגובה למאמרו, המברק של טבנקין אל המחתרת החלוצית בבנדין. מבפנים, כרך מ"א (תש"ם) מס' 4-3, עמ' 325-323. העתק מכתב זה שלחה אלי בעקבות שיחתה עמי בעניין זה ב-23.3.1983 (ד"פ)].  דווקא היא, שהייתה שם, חשה בממד האנושי-אבהי שבמעשה, באחריות שבו, אחריות אמת של מדריך לחניכיו ומנהיג להולכים אחריו...

"תמונה קשה מצטיירת מחוברת דקה זו: של חישובים וויכוחים פוליטיים תנועתיים שהתנהלו בארץ, ואפילו המשכם של ויכוחים מימים עברו, כמו הוויכוח עם הבונד, שהייתה להם השפעה בכתיבת ההיסטוריה; של מושגים שנוצרו בארץ על מהותה של גבורה, אשר מלמדים על התנשאות ותלישות מן המציאות המרה של האירועים באירופה...       (דינה פורת, "שנת השמדה", "קובץ מחקרים, יד ושם, כ', עמ' 106)

 

 

 

 

 

 

[1] ומדוע יסכן עצמו אדם שיש לו פספורט והוראה מההנהגה שלא למרוד.

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות