האפריקנים הבטיחוני: משנסיים את המלחמה בערבים נלחם באכשנזים

 

26.09.2016

 

"'צורות חיים אלה מביאים איתם האפריקנים למקומות ישוביהם. ואין פלא שגל הפשעים הכללי במדינה הוא במעלה. בכמה מחלקי ירושלים שוב אין זה בטוח כלל לצעירה ואף לצעיר לצאת לבדו לרחוב, לאחר שקיעת החמה וזה עוד לפני ששוחררו הצעירים האפריקנים מן הצבא*). אגב הללו הבטיחוני לא פעם: 'משנסיים את המלחמה בערבים נצא למלחמה באשכנזים'. במחנה אחד 'תכננו מרד' שכלל תפיסת נשק הנוטרים ורציחת כל פקידי הסוכנות במקום. במקרים של הופעת המשטרה נערכות לא פעם תגרות. אבל מעל לכל אלה קיימת עובדה יסודית חמורה לא פחות דהיא - - המחסור בכל נתונים להסתגלות לחיי הארץ ובראש וראשונה עצלות כרונית ושנאת העבודה. כולם, כמעט ללא יוצא מהכלל, הם מחוסרי כל מקצוע וכמובן עניים מרודים. הכול יספרו לך שבאפריקה היו 'סוחרים'. פירושו האמיתי - רוכלים זעירים. וכולם רוצים להשתקע 'בעיר'. מה אפשר לעשות בהם? כיצד 'לקלוט' אותם? (...) הנתנו את דעתנו על כך מה יארע למדינה זו אם זו תהא אוכלוסייתה? והרי ביום מן הימים תיתווסף עליהם עליית יהדות ארצות ערב! מה יהיו פני מדינת ישראל ורמתה עם אוכלוסיות כאלה? (תום שגב, "1949 הישראלים הראשונים", דומינו 1984, עמ' 158)

*) מישהו יודע להפנות למקור שמספר על התנדבותם של הצפון אפריקנים היהודים למלחחמת העצמאות של ה"ציונים"? גוגול יודע על מתנדבים מדרום אפריקה, ארה"ב, בריטניה וצרפת

 

"הבריחה ההמונית ממרוקו החלה בעקבות הפוגרום באוג'דה, סמוך לאחר הקמת המדינה. יהודים רבים מכרו את חפציהם או עזבו אותם מאחוריהם וחצו את הגבול לאלג'יר. המשטרה הצרפתית נערכה למנוע את בריחתם. היא הגבירה את השמירה לאורך הגבול ובדרכים המוליכות אליו. אלפי ז'נדרמים גויסו למשימה. כל מכונית וכל רכבת עוכבו לביקורת. יהודים שהתגלו כשפניהם אל הגבול נעצרו, הוכו וגורשו חזרה לבתיהם.

"... הבריחה באמצעות המפלגות, בעיקר של 'המזרחי' עוברת גם היא את צינורות השחיתות לקזבלנקה.

 

'המזרחי' דורש עשרים אלף פרנק עבור ויזה וחמישים אלף עבור דרכון עם ויזה ומאה אלף עבור עלייה מיידית לארץ בלי לחכות במחנות במארסיי.

מגמתם היא לאסוף שני מיליון פרנקים לציוד מחנותיהם במארסיי באמצעות התשלומים האלה (...) ישנם ברחבי מרוקו עשרות יהודים עשירים ונבונים המרגישים את עצמם 'קונסולים' ישראליים ומתערבים לטובת אנשים פרטיים כדי להשיג להם רשיונות יציאה וכן נותנים להם כסף לדרך ופתק למרכז 'החלוץ' במארסיי. מכל האמור לעיל מובן שהבלבול והאנרכיה האיומה בשטח הבריחה גורמת לנו צרות צרורות...'

"באלג'יריה ישב באותה שעה השליח יאני אבידוב ודרש להחיש את העלאת הפליטים שזרמו שמה ממרוקו (ומתוניס): 'שלחנו אנשים למרוקו באופן מיוחד כדי להפסיק את הזרם משם', כתב, 'ומשלמים אפילי כרטיסי רכבת על חשבוננו למחוסרי אמצעים בשביל הדרך חזרה מעיר הגבול למקומות היציאה'. אף-על-פי-כן הוסיפו לבוא באלפיהם. אבידוב הזהיר כי נוכחותם בעיר מגבירה את הסכנה שהערבים יעשו בהם 'פוגרום קטן או גדול'. משא ומתן ארוך ומייגע הניב ביולי 1949 הסכם בין נציג הסוכנות ברבאט, ג'ק גרשוני, לבין המושל הצרפתי של מרוקו, ובו ארבעה סעיפים להסדר היציאה ממרוקו למארסיי 'בצנעה', אך לא עוד במחתרת. 'יש לראות בסיום הזה הישג חשוב', השתבח יוסף ברפל: 'בימים שקמו עלינו מכל צד, יתברך המוסד על עבודה פוליטית שהתחיל והמשיך ללא ליאות משך תקופה ממושכת והגיע עד הלום'. במחלקת הקליטה של הסוכנות לא התלהבו כמוהו: 'הזירוז לעלייה נעשה במידה גדולה של חוסר אחריות', האשימו: 'בצפון אפריקה יצרו באופן מלאכותי סטיכיה של עלייה ומעלים חומר אנושי שהוא ירוד מאוד מבחינת הקליטה'. כעבור חודשים אחדים אמר איש הקליטה חרמון: 'דיברתי עם האנשים, עם מנהיגי היהדות ואני יודע שלא היתה תנועה משיחית בתוניס. המשיחיות היתה מאורגנת!'. (תום שגב, "1949 הישראלים הראשונים", עמ' 162)

 

 

"כשנפתחו שערי העלייה, עם הכרזת העצמאות, העלו תחילה כמה אלפים מהמעפילים הגולים בקפריסין, ובעיקר מניצולי השואה שישבו במחנות העקורים בגרמניה. מצוקתם הזדקרה לכל עין: יהודי מרוקו ישבו בארץ רחוקה ומצוקתם זרה. באוקטובר 1948 אמר יצחק רפאל לחברי ההנהלה של הסוכנות, שיש להעדיף 'כמובן' את העלייה מארצות אירופה המזרחית. הוא נימק זאת בסכנה ששעריהן יינעלו. יהודי צפון אפריקה, 'ובמידה מסוימת' יהודי ערב, זכו רק במקום השני והשלישי בתור. המנכ"ל של משרד העלייה, י.נ. בכר, סבר אמנם כי יש להעדיף את יהודי ערב, אך למשרדו לא היה משקל רב בקביעת סדרי העלייה: המדיניות נקבעה בסוכנות ואנשיה לא חלקו על דעתו של רפאל, כי אירופה המזרחית קודמת לארצות ערב.  בחודשים ההם עוד היה מקום בבתי הערבים הנטושים: רובם ככולם נמסרו לעולים שהקדימו לבוא, הם העולים ממזרח אירופה. עד שהגיעו העולים מארצות ערב מצאו את רוב הבתים תפוסים.  "הקדמת העלייה מאירופה העמיקה איפוא את הפער העדתי ששרר בארץ עוד מימי המנדט. כשסיירה במחנות-המעבר בשליחותו של ראש הממשלה פגשה רות קליגר בקבוצת עולים מצפון-אפריקה. זה היה במחצית הראשונה של 1949 : עתה זה הגיעו, הארץ ואנשיה עוד היו זרים להם, אך לדברי קליגר כבר היו ממורמרים 'ואחוזים ברגשי-נחיתות ותחושת אפליה'. הם אימצו להם את תחושת הקיפוח ששררה בין ספרדים ויוצאי תימן ותיקים; רבים מהם הביאו את תחושת הקיפוח איתם, ואכן האפליה נגדם החלה עוד לפני שבאו.

(תום שגב, "1949 הישראלים הראשונים", דומינו 1984, עמ' 165)

 

 

'קיימת היום אפליה. אפליה גסה

היא מתחילה בצפון-אפריקה'

 

 "...שליח אחר כתב לשאול אביגור: 'קיימת היום אפליה. אפליה גסה. היא מתחילה בצפון-אפריקה'. הוא התכוון למיעוט השליחים ולתקציב הזעום שיוחד לפעולות ההכשרה שם. 'הבעיה היא ישראלית', כתב: 'האם יתהוו פה פעם שני גושים גזעיים או יקום עם אחד...'. בן גוריון נטה להאשים בכך את עסקני העדות בעצמם: 'זה שנים שפניתי לספרדים שיתנו צעירים מוכשרים שנשלח אותם לארצות המזרה, לפעול בקרב העדה הספרדית, ובייחוד בקרב הנוער, להכשירם לעלייה וגם צעירים שיטפלו בעולים בארץ ולא נעניתי (...)'. זה היה, כמובן, תירוץ דחוק. בסוכנות היו שסברו שיש לשלוח לצפון אפריקה רק שליחים אשכנזים. בן גוריון: 'יצאו עכשיו שלושה בחורים ספרדים. לדעת דובקין זה משגה: יש כבוד רק לאשכנזי'.

 

"ארגון העלייה היה לקוי מאוד: התנאים היו בלתי אנושיים. אירס לויס נשלחה לצפון-אפריקה בפברואר 1949 ובשובה דיווחה לסוכנות על מחנה-המעבר באלג'יר: 'בבניין של כי"ח (היא חברת כל ישראל חברים - אליאנס) וברחוב קטן שמאחורי בתי-הספר - חיים אנשים בצפיפות כחיות. מלמעלה למטה, אפילו על המדרגות, יושבים אנשים עם חפציהם בידיהם. הם חיים, מבשלים, נופלים במחלות, יולדים ומתים, גברים ונשים, צעירים וזקנים, כולם ביחד. בחדר של ארבעה או חמישה מטרים גרים למעלה מחמישים איש'. אחד מרופאי המחנות במארסיי כתב למחלקת העלייה בארץ: 'העולים מצפון אפריקה באים למארסיי בחוסר כול וכמעט בלי כל לבוש. בזמן הנסיעה באנייה מצפון-אפריקה למארסיי, האורכת שלושה ימים - אין העולים. התנאים על האניות גרועים ביותר. העולים ישנים על הרצפות בלי שמיכות ובחוסר מלבושים מינימליים לתנאי מזג-האוויר. ביום 23.12.48 מת ילד על האנייה בזמן הנסיעה מצפון-אפריקה למארסיי ושלטונות הבריאות הצרפתיים קבעו שהילד מת כתוצאה מכפור ומרעב. הנני מבקש להתקשר מיד עם הגורמים המוסמכים על-מנת לתקן את המצב הזה (...). במחנות גרנד ארנס ומזרע ב' (שבמארסיי) מורגש מחסור גדול בשמיכות. האנשים ישנים בבראקים של בטון על מיטות צבאיות, בלי מזרן ורק עם שמיכה אחת. כתוצאה מתנאי השיכון הגרועים ומירידת התזונה בזמן האחרון, היו 12 מקרי מוות בין הילדים של המחנות הללו (...) מרגישים במחנות חוסר סבון וחוסר הלבשה (...) אני אינני מבין מדוע בכל ארצות אירופה מחלקים מלבושים לעולים ולאנשי צפון-אפריקה אין מחלקים דבר (...)'. . 

(תום שגב, "1949 הישראלים הראשונים", דומינו 1984, עמ' 166)

 

את הפולנים -  לבית מלון

 

"ראשי מפא"י היו מודעים לסגירות האשכנזית שאפיינה את מפלגתם. 'אין שפה משותפת איתם', קבל בן גוריון: 'לא עברית ולא אידית'. הם חיפשו דרכים להחדיר את השפעתם אל תוך 'האחרים' ולשם כך הקימו מחלקה מיוחדת לעדות המזרח, אך כה זרים היו להם עד שלא ידעו אל-נכון מי ייכללו בתחום טיפולה של המחלקה החדשה: 'ספרדים' בלבד או גם יוצאי בולגריה, כל יוצאי ארצות ערב, לרבות יוצאי תימן, או שמא מוטב להקים מחלקה מיוחדת לטיפול בתימנים. 'אני כבר מפחד לדבר על עניין עדות המזרח', העיר זלמן ארן, ספק בבדיחות-הדעת ספק בדאגה: 'מפני שכבר עוד מעט, עם העלייה הגוברת, אולי נצטרך לדבר על העדות האשכנזיות'. כשדנו על הרכבת הממשלה הראשונה היה ברור לכול שחבריה יהיו אשכנזים. זאב שרף: 'אחד-עשר שרים בממשלה - זה המספר הרצוי. אם מוכרח להיות ספרדי - יהיו בה שנים-עשר שרים'. דוד רמז: 'צריך למצוא לשר הספרדי תפקיד ולא קל הדבר (...)

"החל בחודש ספטמבר 1949 הותר ליהודי פולניה לצאת משם ולעלות לישראל במשך שנה אחת. על-פי הערכות שונות ציפו שיבואו מהם בין 15 ל-25 אלף איש. מספר היושבים במחנות-המעבר התקרב בינתיים למאה אלף, למעלה ממחציתם יוצאי ארצות ערב** לקראת סוף השנה התגבשה בהנהלת הסוכנות הדעה שהעולים החדשים מפולניה ראויים לתנאי קליטה טובים מהעולים שבאו לפניהם: 'יש ביניהם אנשים מכובדים', הוסבר. כדי לחסוך מהם את סבל המחנות הוצע לשכנם בבית-מלון ולחלופין לפנות מחנה שלם כדי לשכנם בתוכו בתנאי רווחה. במקביל, דנו בדרכים לזרז את סידורם בשיכון של קבע, מחוץ לתור, חלקם בתוך דירות שהוקצו מלכתחילה לעולים מארצות ערב. בתור כך חיפשו ומצאו תקציבים מיוחדים כדי להקל עליהם את מימון הדירות וגם חשבו על מגבית מיוחדת בחו"ל. חברי הנהלת הסוכנות דיברו על 'העדפת' העולים החדשים מפולניה והיו שדיברו על הצורך לזכותם ב'פריבילגיות' מיוחדות. 'חלק גדול מאיתנו הם בני אותו השבט', הזכיר אחד מהם לחבריו. אמנם התווכחו על כך והיו דעות לכאן ולכאן. יצחק גרינבוים (רשימה עצמאית) ויצחק רפאל (הפועל המזרחי) בלטו בין המחייבים את העדפת העולים מפולניה, לוי אשכול (מפא"י) וצבי חרמון (מפ"ם) בלטו בין השוללים. גם ש.ז. שרגאי (הפועל המזרחי) ומשה קול (פרוגרסיבים) התייחסו אל העניין באי-נוחות. כולם ידעו שהעדפת העולים מפולניה היא מעשה פסול: על-כן החליטו לטשטש אותו ולשמור אותו בסוד כמוס.

 

** שבעה מכל עשרה עולים שישבו בפברואר 1950 במחנות-העולים באו מארצות ערב. כלומר קצת יותר משיעורם בקרב העולים. בסוף אותה שנה כבר היו בארץ יותר מחמישים מעברות וכפרי-עבודה. שמונה מכל עשרה עולים שישבו בהם באו מארצות ערב: שניים מכל עשרה באו מאירופה. המעברות אוכלסו באלה מהעולים שלא הסתדרו בכוחות עצמם. השכר הירוד ששולם להם, ארעיות התעסוקה שהוצעה להם, זרותם התרבותית, העדר כישורים מקצועיים, ובמקביל, העדר הזדמנויות לרכוש להם כישורים כאלה, התלות בפקידי לשכת העבודה ועסקני המפלגות הפוליטיות - גיבשו את יושבי המעברות לשכבה מעמדית מובהקת ולה זהות עדתית ברורה. בינואר 1953 כתבה מחלקת הקליטה של הסוכנות בירושלים: 'רוב המשפחות האירופיות יצאו זה מזמן מן המעברות ויותר מ90%- מתושבי המעברות הם מעדות המזרח'.              

(תום שגב, "1949 הישראלים הראשונים", עמ' 171)

 

 

 

"וכך דיברו:

"אליהו דובקין: (...) עליני לתת רעלייה זי פריבילגיית ואינני פוחד ממלה זו...

 "לוי אשכול: (...) אם מקיימים מחנות עם אוכלוסייה של מאה אלף איש, בהם עולים רבים מפולין, ופתאום ניתן פריבילגיה לאשכנזים, לא קשה לתאר את הצעקה שתקום: 'לשכנז יש הכול!'

 

"צבי חרמון: (...) אם זה עניין של פריבילגיה בתוך הקליטה - אני חושש שאיש מאיתנו לא יישאר בחיים (...) כלום אתם מתארים לעצמכם מה פירוש הדבר שעשרים אלף איש יקבלו סידור מיוחד? (...)

סיכמו להקים ועדה לבדיקת העניין.

כעבור חודשיים:

"י. גרינבוים:  (...) צריך יהיה להכין מלון ל800- איש כדי לקלוט את האנשים הראשונים שיבואו מפולין בסוף נובמבר. עלינו להזדרז בענין זה כדי שלא תהיה הפתעה וכדי שאנשים מכובדים לא יצטרכו ללכת למחנות. בין העולים יש אנשים בעלי עמדה וזו תהיה שערוריה אם נצטרך לשלחם למחנות.

"א. דובקין:  (...) כאן דרוש מאמץ יוצא מהכלל כדי להקל על האנשים האלה את קליטתם. אינני רואה בזה שום דבר נורא אם הוועד הציבורי ישכור מלון ויסדר מעון לעולים האלה (...) העלייה מפולין תלויה בקליטת ראשוני העולים. אם ניכשל בקליטה יחדלו לבוא אנשים (...) הדבר הזה יהיה מכה לתנועה הציונית כולה.

"מ. גרוסמן: אני בדעה שנעשה כל מה שבידינו כדי לסייע בקליטת עולי פולין. אך אני מתנגד לזה שהיזמה הרשמית תהיה בידי ההנהלה. שום איש מחו"ל לא יבין זאת. עם כל הכבוד ליהודי פולין, הדבר לא יובן. מדוע אנו פתאום מטפלים ביהודים אלה יותר מאשר באחרים. נותנים לזה פרסום, ממנים חבר הנהלה מיוחד. מה היה עם יהודי גרמניה, מרוקו, תוניס, טריפולי וכל שאר היהודים?

 

"ב. לוקר:  בעצם כולנו בעד הפעולה הזאת. השאלה היא אם נעשה אותה באופן רשמי מטעם ההנהלה או לא (...)

"י. גרינבוים: (...) בעניין הפרסומת תוכלו לסמוך עלי שלא תהיה פרסומת',

"מחליטים: 'יוקם ועד ציבורי לטיפול בקליטת עולי פולין. מר גרינבוים ישתתף בוועד בהסכמתה של ההנהלה ויודיע לה מפעם לפעם על מהלך העבודה. כלפי חוץ יעשה מר גרינבוים פעולה זו בתור אחד ממנהיגי יהדות פולין'.

"כעבור שבוע דנו בהנהלת הסוכנות על הקצאת מחנה מיוחד לשיכון העולים מפולניה ובו חדר נפרד לכל משפחה, להבדיל מאולמות-השינה הגדולים שתיאר אריה גלבלום. מחלקת הקליטה קיבלה עליה לשכן בתנאים אלה אלפיים מיוצאי פולניה, אך יצחק גרינבוים דרש להרחיב את ההסדר על כל הבאים...  (תום שגב, "1949 הישראלים הראשונים", דומינו 1984, עמ' 172)

 

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות