נותן מחסה לנידון למוות 

 

4.11.2016

 

 

כאשר הייתי בגיל שש, רובע סת הדיה, שם גרנו  נהרס, במקומו נסללו כבישים וכיכר "אלסת זוביידה" הגדולה. עברנו לגור בתחת-אל-תכיה, שם גרו מעט מוסלמים. בין הבית שלנו לבית של בית עקירב, עמד דלת כשל מבצר. שתי כנפיים רחבים של דלתות, שעל פי רוב היו פתוחות, ופרוזדור ברוחב כארבעה מטר ולאורך כחמישים מטר  הסתיים בדלת ממול לבית עליכה, ודלת משמאל לבית של מנהל הבית שלהם. כשנה לאחר מכן סיפר הבן של מנהל הבית שהיה בן גילי שהם עוזבים. הם לא נפרדו מאף אחד, ואף אחד לא ראה העברת חפצים, אף אחד גם לא ידע דבר על משפחה זו שנעלמה לפתע. בית עליכה היה זירת משחקים לילדי תחת אל-תכיה. כ-12 שנים לאחר מכן, נסיבות הביאו את מרדכי-לטיף לשוב לבית עליכה.

 

 

חודשים אחדים לאחר שחדלתי להתפלל והתרחקתי מהדת והדתיים, מצאתי את עצמי בתנועה הציונית. מדוע ציונות ולא קומוניזם הקרוב יותר לדת-התרבות היהודית? זאת מפני שה"ציונים" סיפרו שהפלסטינים מונעים כניסתם של יהודים לפלסטין. (מאוחר יותר הסתבר שדווקא ה"ציונים" מנעו כניסת יהודים לפלסטן.

 

סתיו 1948 השלטונות  מרכזים את כוחותיהם לחשוף את המחתרת הציונית, נעזרים בסי.איי.ד. הבריטי, (אולי גם ב"ציונים", המבקשים לכבוש את היהודים ולשעבד אותם). את עדס דנו למוות ותלו אותו בבצרה על שמכר עודפי ציוד צבאי לציונים. ציונים שנמצא נשק בביתם נידונו למוות בתליה. מי שעמד בקשרי מכתבים עם בני משפחה וחברים בפלסטין נאסר, ותוך כדי עינויים נדרשו לספר על ציונים שהם מכירים.

 

בדרך פוגש אותי אחד המדריכים. שאל אם אני יכול לתת מחסה לנדון למוות ל-24 שעות? ואני בלי לחשוב אומר כן. "מחר בין 11-10.30 יביאו אותו לבית שלך, אמר המדריך והולך". ואני חושב ומתחלחל, היכן אאחסן אותו אמנם הבית גדול ומרווח, אך רבים חברי התנועה שנכנסים לביתי, אחותי הגדולה מדריכה בתנועה ואני פעיל שטח כשב"כ, ומה אגיד להורים, בית עליכה לא עלה על דעתי.

ב-10.30 פתחתי את הדלת ועמדתי בחצר בקרבת מקום. נכנסת אשה, ומתחת לעבאיה והפושי, עמד  בחור עם חולצה קצרה ומכנסיים שלא פגשתי מעולם רועד מפחד ומביט בי בחשד. חבקתי ונשקתי אותו, ובלי לומר מילה לבני משפחתי העליתי אותו על הגג. החדר מעל למדרגות תפס חלק מהגג והיה מרווח מספיק לאכסן את כל כלי המיטות, הכסאות והשולחנות בחודשי החורף. בתחילת ספטמבר החדר היה כמעט ריק.

ישבתי אתו ודיברתי כדי להרגיע את נפשו, אחר ירדתי למטבח ומלאתי צלחת עם אורז אפונה ובשר, ועליתי לגג. כאשר הייתי בקרבה שמאפשרת שמיעה פיזמתי "כל עוד בללב...", כדי שלא ייבהל.

לאחר שאכל, הסברתי לו שיש כאן שני בתים של משפחת עליכא ריקים מזה הרבה שנים, ואין יודעים אם הם עדיין בעיראק, משום שאף אחד מהשכנים לא פגש אף אחד מבני המשפחה, מאז שעזבו לפני כשתים-עשרה שנה.

עוברים דרך הגגות לבית עליכה. בית מרווח של משפחה עשירה,  עם ריהוט, כלים ובגדים, עם מזון וספרים בכול נושא ועניין, ושכבת אבק עבה מכסה את הכול.

 

השעה כבר אחר שתים, תוך שלוש-ארבע שעות הגגות יתמלאו באנשים ואני לא אוכל לחזור אליך. ואני צריך לקנות דברי אוכל, האם היית רוצה משהו? כן אומר נסים, בשר צלוי אם אפשר.

בסדר, אומר לטיף, עד שאחזור  אתה מקפל את הסדינים עם האבק ומערים אותם שם בפינה. במקומם תשים סדינים נקיים, למעלה יש הרבה, הנה צרור המפתחות, הם מסודרים לפי סדר החדרים. אולי תשפרץ מעט מים  על הרצפה ותספוג אותו עם אותם סדינים עם האבק. תנקה ותמלא נפט בפנסי הרוח ותעביר מהמטבח פתיליה וכלים לתה וקפה. יש לציין שבבית עליכא היו נוחיות וברזי מים בכל הקומות, מלבד הנים והסרדאב  (הנים, מרתף בבעומק 5-4 מדרגות והסרדב מרתף בעומק 18-16 מדרגות) שהיו בהם רק ברזי מים.

 

לטיף הביט בפניו הנפולות של נסים.

אתה יודע מה נסים, הלילה אני אשאר אתך, ותוך שניות פניו של נסים אורו.

לטיף מתקדם רק לאחר שבודק את השטח סביב, כך מנקודה לנקודה עד שנמצא על גג הבית שלו. יורד במרוצה לחצר. בחדר המזווה על אצטבה עמדו תיקי ביה"ס שלו שאביו שמר, מרוקן את התוכן ויוצא את הבית עם שני התיקים. בקצה הרחוב היו חנויות, פיצוחים, ירקות-פירות מסעדה ומאפיה, שם ניתן למצוא כל העולה על הדעת. לטיף ממלא מכל  הדברים הטובים וגם לוביה ולפת. במסעדה אורזים לו את הקבאב והשוארמה עם הפטרוזיליה בתוך פיתות עיראקיות (לאפה) ואורזים בנייר. שכן אז לא היו קופסאות פלסטיק ולא שקיות ניילון, היו קופסאת פח אך לא לאחסון מזון. בעל המסעדה שהכיר את לטיף, אמר אני לא מבין למה אתה לא רוצה שאתן לך את זה בספרטאץ (זה סירים בגדלים שונים המושחלים ארבע-חמש על מנשא).

 

כאשר התקרב לטיף לסרדאב זימזם "כל עוד בלבב פנימה... הסרדאב נראה נקי ומצוחצח. נסים מירק כלי פורצלן, סירים, קערות, כוסות, סכו"ם ופתיליות והכול עמד ערוך על שולחן גדול שעמד בצד.

נסים התחיל לרוקן את תוכן התיקים. את הלאפות הניח כל אחת בצלחת. לטיף מקרב כסאות לשולחן ויושבים לאכול, לאחר ששבעו ושתו קפה, לטיף מציע להביא עוד שולחן מהנים, לרוקן אחדים מצנצנות הקטניות, עבור המלח, הסוכר והקפה שלנו, וספרי תורה אם זה מעניין אותך. נסים מסכים ומיד נגשים לביצוע. כעת עמד לרשותם עוד שולחן, וספר בראשית עם אחד מקרא ושנים תרגום עם פירושים, שנסים בחר.

לפני שהחשיך הדליק נסים את פנסי הרוח. לטיף ביקש לדעת אם נראה מבחוץ אור או נשמע דיבור או צעקה. עומדים בשבוע האחרון של אלול והירח עולה באשמורת האחרונה של הלילה, ואף שהכוכבים נראים גדולים וזוהרים בבגדאד, קשה לראות מרחוק.

אני בחוץ אומר לטיף, אם אני רואה אור או שומע רעש אני דופק בדלת. אם אני לא דופק תקרב פנס ליד הדלת, אחר-כך תשיר "כל עוד בלבב...", אם אני לא דופק בדלת תגביר את הקול, וכך תמשיך עד שאני אדפוק בדלת.

חושך ירד. לטיף בחוץ ואינו רואה שביב אור, מתרחק 20-15 מטר וחוזר. עברו דקות ארוכות ואינו שומע כלום מנסים. ממתין עוד קצת ודופק בדלת, פותח ונכנס.

לא ראיתי אור ולא שמעתי "התקוה"!

"קירבתי פנס ליד הדלת ושרתי במלא גרוני, אומר נסים. אתה רוצה לשמוע אותי?

כן, בקשה!

נסים פוצח בהתקוה במלוא גרונו.

כך שרת כאשר הייתי בחוץ?

כן, אומר נסים.

אם-כן, אתה בטוח כאן, יותר מאשר בכל מקום אחר. עכשיו תלוי רק ברצונך, כמה תרצה לשהות כאן. אמנם אמרו לי שאתה מתארח אצלי ליום אחד, אבל מצדי אין מניעה שתשהה פה כמה שבועות, אם אתה יכול להיות לבד במשך יום-יומים, כאשר לא יתאפשר לי לבוא.

מפטפטים ומנשנשים, עדיין לא חצות ועיניו של נסים נעצמות. כן, הוא אומר אמש כמעט ולא ישנתי.

הלילה תישן טוב אומר לטיף, משום שגם אם יפשטו על הבית שלי, הם לא ידעו איך להגיע אליך, משום שלא סיפרתי לאף אחד מבני משפחתי.

 

פעמים התעוררתי לקול הצווחות של נסים שנופף בידיו וצעק: "לא, לא, לא אני, לא אני". ובכל פעם לטיף שר "כל עוד בלבב..."

לפני שש הקיצו, בסרדאב עלטה. לאור הפנסים מכין נסים תה לעצמו וקפה ללטיף.

בוקר טוב נאג'י, אומר לטיף

"אני נסים, אומר נסים

לא אתה נאג', נסים! אין כאן נסים, ולך לא היה אף חבר בשם נסים

נסים מגיש את השתיה לשולחן ולטיף פותח את השקיות עם הלחמניות, העוגות, התמרים והשקדים.

נסים שואל עם חיוך רחב, אז מה, החלטת להחליף לי את השם? ודוקא נאג'י

כן, מהבוקר אתה נאג'י, ונסים זה מישהו אחר שאתה לא מכיר, ונאג'י משמעו פדות והצלה, שאנו צריכים.

"בסדר אומר נסים. אני נאג'י

ואתה לא מכיר נסים. עובדה זו תטמיע בתודעתך.

 

שבועיים-שלוש לאחר מכן נמצאה משפחה שהבן שלה אלפרד נסע לפלסטין, והם חיו בפחד מביקור פתע של המשטרה.  הגובה של נסים-נאג'י תאם את הגובה של אלפרד ורק השער של אלפרד היה חום. התאמנו חינה לצבע השער של אלפרד, ונסים-נאג'י, שהיה לאלפרד יצא את ביתי עם חזה נפוח לפגוש את אבא שלו, שהמתין בקצה הרחוב.

(תקציר מ"מערבולת בחדקל")

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות