השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

מחקר - מושגי הציונות בשנים 1945-1938

 ש. בית-צבי כתב את מחקרו "משגי הציונית  בשנים 1945-1938" בחורף 1945/4, כאשר "ספר הזוועות" עדיין לא הודפס, וכול מחקרי השואה

של "יד ושם", והוצאות-לאור ממסדיות ופרטיות, העומדים היום לרשות הציבור,עדיין לא חלמו עליהם -  עובדה זו מקנה חשיבות-יתר למחקרו של בית-צבי. כול החומר שעמד לרשותו של  בית-צבי, זה ארבעת העיתונים היומיים, דרכם הוא מאשים את מפא"י בעמידה מנגד ליהודי אירופה, הפצת חומר תעמולה נאצי – כעובדות והרדמת הציבור.

 

"במועצת ההסתדרות, בתחילת דצמבר 1942, הקדיש שניאור זלמן רובשוב, מי שעתיד היה להיות נשיא מדינת ישראל את דבריו - ל'קלון המשולש' שהביאה אתה השמדת יהודי אירופה. הקלון הראשון הוא - עצם אי-הידיעה את מה שהתרחש. 'מדוע נדהמנו', שאל, 'מי נתן רשות לתנועה המחויבת לדעת את כל הסכנות הצפויות לעם, להיות מופתעת ? והרי התרו בנו, כי כך ייגמר החשבון שיעשו בנו. הן אמר זאת פוביאדונוסצאב, אמר זאת לואיגר, אמר זאת הטלר, הן אמרו זאת וניבאו זאת. ומדוע היו אוזנינו חרשות עד שגם אנחנו הופתענו, שלא ידענו כי זה אפשרי?'


"אנשל רייס, מהתאחדות עולי פולין, שהשתתף בישיבה, הרחיב את היריעה. נוסף לאשמת אי-הידיעה הוא העלה את אשמת השתיקה וההשתקה. הוא סיפר על חוברת שהופיעה בלונדון לפני שלושה ודשים ובה דברי פתיחה של ואדג'ווד וזיגלבוים ותיאור מפורט של מעשי הזוועה. 'היכן היינו אנחנו? מדוע לא הודיעו על כך הסוכנויות הטלגרפיות שלנו? מה עשינו כדי לעצור את הרצח?'
"הוסיף וסיכם משה ארם: 'צדק רייס: במשך חדשים היינו אנחנו, היישוב וההסתדרות והחברים והעסקנים - שותפים  לרצח  שלא  מדעת  (ההדגשה - בעיתון). מישהו העלים מאתנו... ואנו חיינו, התווכחנו... אותה שעה עצמה נשמד עם !'
"דברים קשים אלה פורסמו בעיתון 'דבר' מיום ה-4 בדצמבר 1942, יומיים אחרי ימי האבל שהוכרזו על-ידי מוסדות היישוב בעקבות פרסום 'הידיעות המוסמכות' על השמדת היהודים באירופה. ניתן להניח שקוראי העיתון התייחסו אליהם כאל האשמות מוגזמות מן הסוג שמטיחים כלפי עצמם צדיקים המתוודים 'אשמנו, בגדנו' וכיו"ב, או כפי שמייסרים את עצמם, לפעמים, אנשים שפקד אותם אסון של אבדן קרוביהם-יקיריהם. היישוב הציוני הנאמן למוסדותיו, המכיר מקרוב את מנהיגיו, את מסירותם ואת חריצותם, לא עלה על דעתו לקבל ברצינות את הדיבורים על 'קלון', ועל אחת כמה וכמה - על 'שותפות ברצח שלא מדעת'. ייתכן מאוד שהנואמים בעצמם לא התכוונו יותר מאשר ללשון של הגזמה. על כל פנים, לא קמה על רקע זה שום אופוזיציה למוסדות (להוציא את הקבוצה הזעירה 'אל-דמי') ולא היה זה הנושא או אחד הנושאים שגרמו לפילוגים שפקדו את היישוב בשנים ההן.    (ש. בית-צבי, "הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה", ברונפמן, עמ' 19)


"להלן נראה שדברי שלושת הנואמים במועצת ההסתדרות לא היו מוגזמים. על יסוד עובדות מהימנות ננסה להוכיח :
"א) ההסתדרות הציונית ומנהיגיה השכילו באופן מדהים לא לדעת על המתרחש עם יהודי אירופה, אם כי, כפי שטען בצדק ש"ז רובשוב, לפי מהות הציונות הם היו חייבים לדעת.
"ב) שאי-הידיעה הפנומינלית באה לא מחוסר או ממיעוט של אינפורמציה אלא נבעה מכך שלא רצו לדעת, לא רצו לחקור ולא רצו להאמין, שעה שהגיעו ידיעות רבות על הנעשה.
"ג) שבמשך חודשים רבים עמדה למעשה המנהיגות הציונית והעיתונות בארץ-ישראל לצד מערכת ההטעיה הנאצית שהייתה מכוונת להסתיר מעיני העולם את עובדות ההשמדה ולהמעיט ככל האפשר את ממדיה. בתקופה מסוימת, מכריעה בגורליותה, התבטאה עמדתם של עיתונים ציוניים בתמיכה גלויה ותקיפה בגרסותיו של מיניסטר התעמולה הנאצי, גאבלס, מול 'הגזמות' ו'בדיות' של מתנגדיו בעולם החופשי.
"ד) עמדה זו עשתה שירות בל ישוער למבצע הנאצי של השמדת יהודי אירופה ואחראית במידה רבה לכישלון מאמצי ההצלה שנעשו ושצריכים היו להיעשות.  (ש. בית-צבי, "הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה", ברונפמן, עמ' 20)

"הסודיות של מבצע השמדת היהודים
"הסודיות התחילה מעצם המקור. גזירת ההשמדה הטוטאלית באה, כאמור, על ידי הוראתו האישית של הטלר. ההוראה ניתנה, כנראה, בעל-פה במועד ובנסיבות שנשמרו בסוד ואינם ידועים עד היום הזה. לא ידוע גם אם הייתה הוראה אחת או הוראות אחדות, מודרגות לפי החלטיותן והיקפן. רודולף הס, מפקד מחנה אושביץ, מספר שבקיץ 1941 הודיע לו הימלר שה'פירר' ציווה להשמיד את כל יהודי אירופה, וכי אושביץ נועד לשמש אחד ממרכזי ההשמדה. בערך באותו זמן נודע, כנראה, גם לאייכמן על החלטת הפירר. לפני כן, במארס 1941, כאשר עובדה תוכנית 'בארבארוסה' למלחמה נגד ברית המועצות, ציווה הטלר להקים 'עוצבות מבצע', ('איינזצגרופען'), שתפקידן היה להתקדם עם הצבא ולהשמיד בשטחים הסובייטיים הכבושים את היהודים, את הקומוניסטים ואת הקומיסארים הפוליטיים של הצבא האדום. (ש. בית-צבי, "הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה", ברונפמן, עמ' 22)


"התעודה הראשונה המסמנת מטעם השלטונות הנאציים את התחלת מבצע השמדת היהודים היא - מכתבו של המארשל גרינג אל ראש הגיסטפו, היידריך, מיום ה-31 ביולי 1941. המכתב מסמיך את היידריך לעמוד בראש 'הפיתרון הכולל של שאלת היהודים בתחום-ההשפעה הגרמני באירופה' ומטיל עליו להגיש למרשל הנאצי תוכנית של הפעולות הדרושות 'לביצוע הפיתרון הסופי הרצוי של שאלת היהודים'. מכתב זה שהיווה את הבסיס הרשמי של ועידת ואנזה, מוקדש באופן ברור והחלטי להשמדה. אך אין ההשמדה נזכרת בו. במקומה בא ביטוי הסוואה: 'הפתרון הסופי'. (ש. בית-צבי, "הציונות... במשבר השואה", ברונפמן, עמ' 23)

"השתקה עמוקה

 

"לקראת שנת 1939 הגיעה ההסתדרות הציונית לשיא התפתחותה הארגונית. פרט לרוסיה הסובייטית, היו לה סניפים או נציגים בכל ארצות העולם, שבהן התגוררו יהודים. היא שלטה בקונגרס היהודי העולמי שהנהלתו הייתה מורכבת מציונים ונשיאו, סטיפן וייז, היה חבר הצמרת הציונית. היו לה קשרים אמיצים בסוכנויות הידיעות היהודיות ואף סוכנות ידיעות מיוחדת משלה (פאלקור). עמדו לרשותה אמצעים כספיים לא מבוטלים והיו לה קשרים פוליטיים או אפשרות של קשרים עם כל מדינות העולם, פרט לברית המועצות. ומעל לכול - היה לה בסיס פעיל ודינאמי בדמותם של שש מאות אלף יהודים שהיוו את היישוב בארץ ישראל ושעמדו לרשות ההנהלה הציונית לכל פעולה שתידרש.
"מנהיגי הציונות חשו את כוחם ולא נהגו בהתאפקות יתירה ביחס לזכותם לייצג את העם היהודי כולו ולדבר בשמו. לרוע המזל, לא תמיד הייתה התאמה בין השימוש בזכויות-ייצוג אלו לבין תחושה ממשית של אחריות בעד גורל היהודים שאותם ביקשו לייצג. כך קרה שעוד לפני שהתחילה מלחמת העולם השנייה הזדרז הקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה להצהיר מפי נשיאו, הד"ר וייצמן 'כי היהודים עומדים לימין בריטניה הגדולה ויילחמו לצד הדמוקרטיות'. הצהרה זו, שתוכנה נמסר כעבור חודש במכתב רשמי לראש ממשלת בריטניה ביום 29 באוגוסט, מדברת לא על היישוב היהודי בארץ-ישראל ואף לא על ציונים, אלא בפירוש, על 'יהודים' באשר הם. במשך כל שנות המלחמה עמדה ההצהרה הציונית בראש טענות הנאצים לחיזוק עלילתם כי 'היהודים אשמים במלחמה'.
"אם כי פורסמה הצהרה 'מטעם העם היהודי', הניתנת לפירוש מלחמתי, אין כל סימן לכך שהקונגרס נתן את דעתו על הצורך להקים משהו מעין מטה שינהל את מלחמת העם היהודי או שידאג להגנת היהודים מתוצאות הצהרה זו... (ש. בית-צבי, "הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה", הוצאת ברונפמן, עמ' 37)


"הייתה זו החלטה ספונטאנית שמקורה בתכונה מיוחדת של המחשבה הציונית. מהותה של התכונה היא - העמדת הציונות והיישוב בארץ  ב מ ק ו ם  העם היהודי כולו. ראייה אגוצנטרית זו גרמה לשגיונות ולנזקים אין-ספור בדברי ימי קיומה של הציונות, והיא מסבירה, לדעתנו, כמה דברים שיתוארו בספר זהכאשר הגיעו עד מהרה ימים קשים הרי-סכנות וטעוני החלטות גורליות, לא זו בלבד שלא היה בידי התנועה הציונית מידע מעודכן על הנעשה ביהודי אירופה, אלא שהיא לא ראתה דרכים בטוחות כדי לבדוק את בשורות-איוב שהגיעו אליה ממקורות זרים. את מצב העניינים ואת סגנון הפעולה בשטח זה מדגימה יפה עדותו של יצחק גרינבוים, מי שהועמד בדצמבר 1942 בראש 'ועד ההצלה' הציוני. כותב יצחק גרינבוים :
"הדים עמומים מטבח היהודים בפולין הגיעו לא"י בדרכים שונות בסתיו של 1942. קשה היה להאמין לידיעות אלה, ושאלנו את משרד הסוכנות בז'נבה ואת הרב הכולל של שבדיה, את ד"ר אהרנפרייז. מז'נבה קיבלנו אישור כללי ומשטוקהולם טלגרמה ממנה הבינונו שקשה להודיע על מה שקרה משום פחד מפני הגרמנים. באותה תקופה הגיע לירושלים פרופ' קוט, מי שהיה ציר פולין בברית המועצות. והוא קיבל מאת הממשלה (הפולנית) בלונדון ידיעות וסקירות, שנשלחו אליה על ידי המחתרת הפולנית, בהן אושרה התמונה הכללית של רצח היהודים, של התעללות בלתי פוסקת, של גירושים המוניים. אולם אישור מפורט ממקורות יהודיים קיבלנו מקבוצה של יהודים אזרחי א"י ותושביה שהגיעו אותה שעה ארצה על יסוד חליפין'.
"פסוק ראשון של הודעה זו אינו מצטיין בדייקנות. בזמן כתיבת המאמר (חורף 1945-1944) עמדה עדיין הסוכנות היהודית בלחץ של האשמה שהיא העלימה מן הציבור במשך חודשים אחדים את הידיעות על השואה. כיון שהאשמה הסתמכה, בין השאר, על עובדה שאותה גילה בזמנו גרינבוים עצמו (ראה פרק ג'). מתקבל על הדעת שהוא נזהר מלהגיד דברים שעלולים היו לאשר אותה שנית. כעבור 16 שנה אישר המנהיג הציוני שידיעות ראשונות  י ש י ר ו ת  מפולין הגיעו לסוכנות בשנת 1940 מפי העסקנים הציוניים הארטגלס וקרנר, שנמלטו לארץ דרך טריאסט, ובשנת 1941 - מפי פליטים שהצליחו להגיע ארצה מוילנה דרך רוסיה הסובייטית...   (ש. בית-צבי, "הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה", הוצאת ברונפמן, עמ' 38)


"המאלף בסיפורו של גרינבוים הוא בכך, שבקבלה ידיעות רבות אלו, שהצטברו במשך חודשים אחדים, נאלצה ההנהגה הציונית בירושלים לבקש אישור מלשכתה בז'ינבה ואף מן הרב של שטוקהולם. בז'נבה יכלו לדעת הרבה על הנעשה במזרח אירופה. אלא שלא הייתה דאגה ולא נעשו סידורים כדי לקבל ממקורות אלה אינפוריציה שוטפת. ורק כאשר הגיע הנחשול הגדול של ידיעות על הטבח, נאלצו לבקש משם אישור.
"חמור מזה. התוצאות הפאטאליות במלחמה בין הטלר וגאבלס מצד אחד ובין העם היהודי מצד שני בשדה הקרב על המידע נבעו לא כל כך מהתרשלותה של ההנהגה הציונית במלאכת העיקוב אחרי המתרחש, אלא, בעיקר, ממדיניות  האינפורמציה  שלה. כוונתנו היא ליחסה של ההנהלה הציונית אל הידיעות שהגיעו אליה מארצות השואה ולהדרכה שהיא נתנה לקהל הרחב שהיה בתחום השפעתה. כאן נעשה המחדל הקשה מנקודת ראות ציונית - מחדל שאותו הוקיע ש"ז רובשוב כקלון מספר אחד.


"מצד שני עמדה המנהיגות הציונית של העם היהודי. התנועה שקמה בסוף המאה ה-19 קראה לעצמה ציונות קטסטרופאלית (קטסטרופה פירושה - שואה), ותפקידה המוצהר היה להבטיח ליהודים 'מיקלט בטוח'. הקמתה הייתה בצל פרעות קישינב ופרשת עלילת הדם של בייליס ברוסיה. תשתיתה הנפשית והאידאולוגית הייתה בניסיון הקולקטיבי של העם היהודי בימי הביניים ובגזירות ת"ח-ת"ט.  (ש. בית-צבי, "הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה", הוצאת ברונפמן, עמ' 39)

 

"כזכור, כללה איגרתו של שר החוץ הסובייטי רשימה מפורטת של מספרי יהודים שנרצחו בערי אוקראינה. בראש הרשימה עמדה קיוב, שבה הרגו הגרמנים 52 אלף יהודים. והנה מופיעה בסוף המברק ממוסקבה הערת המערכת בזו הלשון: 'בידינו רשימה של 'הכוכב האדום' על הטבח בקיוב וממנה אפשר ללמוד כי רוב הקורבנות בקיוב לא היו יהודים דווקא...' (שלוש הנקודות - במקור).


"כעבור יומיים פרסם 'דבר' את הכתבה מן 'הכוכב האדום' (עיתון של הצבא הסובייטי) שעליה הסתמכה הסתייגותו. מכתבה זו נובע בבהירות, שאין למעלה ממנה, שחמישים ושניים אלף הנרצחים היו רובם ככולם יהודים. אמנם נאמר בה כי 'לא רק יהודים' נרצחו, אך מוסבר, שהיו אלה לא-יהודים שהעלילו עליהם כי הם יהודים. למעשה, מהווה כתבה זו אחד המקרים הנדירים בשנות המלחמה כשמסמך סובייטי, המיועד כלפי פנים, מפרש בגלוי ש'האזרחים הסובייטיים' הנרצחים על-ידי הנאצים הם יהודים. יעידו על כך שני הקטעים הבאים :
"כל היהודים היושבים בקיוב נצטוו לבוא עם חפציהם לרח' מאלניק מס' 79 בפינת רחוב ה-9 בינואר, ששם נמצא קודם 'בית ההשכלה המפלגתית'. בפקודה זו התכוונו לא לפינוי העיר, אלא למעשי רצח. כפי שנודע אחרי כן, דרשו הפאשיסטים מאלה שבאו - להסגיר את פעילי הסובייטים. הם הוכו ועונו ואחרי זה הוצאו לבית הקברות הלוקאנובי ונורו. חיות הטרף התעללו בקורבנות. את הילדים קברו בעודם חיים, ואת הבוגרים הכריחו לכרות קברים בעצמם. הרציחות נמשכו ימים אחדים'. (ש. בית-צבי, "הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה", הוצאת ברונפמן, עמ' 46)

 

"והקטע השני: 'כל חייל גרמני, כל שרץ פאטליורי יכול לעכב ברחוב כל עובר-ושב, להגיד שהוא יהודי ולקחתו לבית הקברות הלוקיאנובי. 52 אלף הרוגים' אזרחים שלווים של קיוב - זהו סיכום-הדמים של השפטים'.
"מייד אחרי הכתבה. שצריכה הייתה להזים את טענת מולוטוב, הונחתה מהלומה נוספת שנועדה לחסל טענה זו חיסול מוחלט. באותו גליון של העיתון מופיע מברק בלי תאריך בזו הלשון: 'בקיוב נרצחו אלף יהודים'. פאלקור מודיע מלונדון: בוליטין המלחמה המתפרסם על-ידי הצירות הסובייטית מוסר, שבטבח האיום שנערך על-ידי הנאצים בין תושבי קיוב, נרצחו אלף יהודים (לא 52 אלף, כפי שנמסר לפני זמן קצר). הרצח נעשה על-ידי הנאצים בצורה אכזרית ביותר'.
"ושוב מעירה המערכת: 'הערת המלבי"ד. לפי הכתבה שב'כוכב האדום' המודפסת לעיל יש להניח שמספר ההרוגים היהודים גדול מאלף...' (שלוש הנקודות - במקור).
"מלחמתו המחוכמת של 'דבר' לטשטוש האמת הנוראה והברורה מעוררת. בוודאי חמלה וזעם. אך, לא פחות מן הצד המוסרי של העניין, חשובים, לתועלת המחקר. הצד ההגיוני והפסיכולוגי. מבחינה הגיונית קשה להבין כיצד עלה על דעת מישהו להניח שנציג הג'וינט אסף עדויות על רצח יהודים מפי רוצחיהם דווקא כפי שמייחס לו דף; או שהוא יצא לעולם הרחב עם הבשורה האיומה על רצח של רבע מיליון יהודים על סמך סיכומים קלי-דעת כפי שתיאר את זה המכחיש מ'דבר'. לא פחות מפתיעה דרך ההכחשה של הטבח בקיוב. כיצד זה עלה על דעתה של המערכת לצאת נגד מסמך רשמי של ממשלה בעלת-ברית במלחמה בהטלר? וכיצד זה טחו עיניה מראות, שהיא מנסה להכחיש את האינפורמציה של שר החוץ הסובייטי בהסתמך על כתבה המאשרת את דבריו ? ולשם מה היא סיבכה יותר את העניין על-ידי המברק של פאלקור ? (ש. בית-צבי, "הציונות... במשבר השואה", הוצאת ברונפמן, עמ' 47)

 

"עיתון 'הבוקר' היה בין המואשמים הראשיים, שנגדם התריע 'דף' על שהבליט את הידיעות ה'מוגזמות'. הידיעות, כזכור, פורסמו ב-16 במארס. למחרת, ב-17 בו, התפלאו, בוודאי, הקוראים, כשעיתונם לא הגיב אף במלה על הבשורה המחרידה שהביא יום קודם לכן לידיעתם בהבלטה כה רבה. ביום הבא, ב-18 במארס, נמשכה השתיקה, ופורסמה ההכחשה של פאלקור. כעבור יומיים ב-20 במארס, פורסמה, אמנם, ידיעה על רציחת 86 אלף יהודים במינסק ועל טבח המוני בלאטביה, ליטא ואסטוניה. אך גם לידיעה זו לא באה תגובה. וכאשר כעבור 10 ימים נוספים בא אישור מ'טיימס' הלונדוני על רצח 50 אלף יהודי קיוב, פורסם הדבר שוב ב'הבוקר' ושוב לא באה אף מלה של תגובה או של פרשנות משולחן המערכת, מסופרי עיתון או מכל מקום אחר.
"בדרך כלל נכנס 'הבוקר' לשגרה של 'דבר' ושל 'הארץ', כפי שתוארה לעיל. הוא הדפיס מזמן לזמן ידיעות שונות על רציחות יהודים, לאו דווקא ידיעות שפורסמו בעיתונים אחרים ולאו דווקא  כול  הידיעות שפרסמו אחרים. הוא נתן מדי פעם בפעם ידיעה או כותרת במסגרת שחורה. הוא נמנע בעקשנות מתגובה, מפרשנות ומהסתמכות על כל ידיעה 'מוגזמת'. אם לא טעינו, כשעברנו על גיליונותיו של עיתון זה, היה הוא היחידי מבין חמשת העיתונים העבריים שהתאפק ולא ביטא בגלוי ובמפורש את הסתייגותו מן 'המספרים הגדולים'. אלא שההסתייגות הייתה בלאו הכי ברורה מאופן הגשת ואי-הגשת חומר האינפורמציה.


"תגובת 'הצופה' לדברי 'דף' הייתה : נעשה ונשמע. למחרת הופעתם, פרסם עיתון זה רשימה בלי חתימה, שתוכנה ורחבות הגשתה העידו בה שהיא נכתבה מטעם המערכת. לרשימה כותרת מלבבת: 'המדשדשים בדמים', וזו לשונה :
"כבר העירונו לא פעם בעיתוננו על הנוהג המצער שנוהגים כמה מעיתוני הארץ לנפח כל שמועה רעה על שפיכת דמי יהודים, להרבות במספר החללים וההרוגים, ולהכתירם במסגרת שחורה כדי להשחיר את השחור ולהגדיל רושם. ולשם מה ? וכי אין די בצרות ישראל ? וכי אין די בדמי ישראל הנשפכים באמת בכל מקום עד שיש צורך להוסיף עליהם הפלגות והגזמות ? על תקלה זו עומד ,דף' ב'דבר'.'
"העיתון מביא את רשימתו של 'דף' במלואה ומוסיף: 'הישמעו המודיעים והעיתונאים... היקבלו מוסר ?...' (ש. בית-צבי, "הציונות... במשבר השואה", הוצאת ברונפמן, עמ' 48)

"האמת היא, שאת הידיעה על הרצח הגדול באוקראינה פרסם 'הצופה' בלי מסגרת שחורה ואף עם סימן שאלה בכותרת. בזאת הוא כיוון את מעשיו לדעתו של פינס מ'דבר' יותר מאשר העיתון 'דבר' עצמו. גם להבא (עד 23 בנובמבר) נמנע 'הצופה' ככל האפשר מכותרות שחורות, פרט למקרים מעטים יוצאים מן הכלל. כך פורסמה ב-22 במארס במסגרת שחורה הידיעה על רצח 300 רבנים בפולין. וב-18 ביוני ניתנה במסגרת שחורה הידיעה על רצח 60 אלף יהודי וילנה. 
"מעניינת במיוחד תגובתו של 'המשקיף'. היה זה העיתון היומי היחידי שלא הסכים עם עורך 'דבר' ושיצא להתווכח אתו. וכדי לברר במה הייתה אי-ההסכמה ועל מה היה הויכוח, נביא את תגובתו במלואה. בגיליון של 18 במארס, במדור 'במספריים על פני העיתונות', כותב העיתון תחת הכותרת 'דם יהודי - הפקר':
"הסוכנות הטלגרפית היהודית הביאה ידיעה מחרידה: אלפי יהודים נטבחו על ידי הנאצים באוקראינה. למעשה היו אלה שתי דעות [ידיעות]: אחת הסתמכה על הודעתו של ב"כ ג'וינט בהונגריה והשנייה - על איגרת רשמית של מולוטוב.
"ובעוד מר דף מכתיר את רשימתו בכותרת דם יהודי - 'הפקר' (המלה הפקר במרכאות), אנו שואלים : האמנם דם יהודי הפקר?' (כל ההדגשות - במקור). "בעניין ההגזמות כביכול - נתן 'המשקיף' את הסכמתו לדף בשתיקה רמה וברמזים ברורים. כבר בהתחלת דבריו הוא מצמצם את מספר היהודים שנרצחו ל'אלפים' - לא מאות אלפים, כפי שמדובר בידיעות מז'נבה וממוסקבה, ואף לא רבבות, אלא אלפים בלבד. וכאשר הוא מגיע להודעה שבסוגריים, כי ליבו אמר לו שמספר ההרוגים היה מוגזם, ומוסיף את הרמז של שלוש הנקודות, נעשה נושא הטענות ברור: אמנם כן, מבינים אנו שלא נהרגו, חלילה...  (ש. בית-צבי, "הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה", ברונפמן, עמ' 49)
        
"ב-23 במארס 1943, ננזף 'דבר' ע"י יוסף גרביצקי, מנהל 'פאלקור', על שהעתיק מעיתון נאצי 'אוסטלאנד', 'ידיעה' שבפולין נשארו שני מיליונים יהודים אחרי שיום לפני כן פורסם באותו עמוד כי בפולין כולה נשארו 200 אלף יהודים בלבד. 'מטרתם של הגרמנים ברורה', כותב גרביצקי, 'הם בעצמם מודיעים על חיסול הגטו בוארשה ומאידך גיסא מפיצים ידיעות על שני מיליונים יהודים החיים עוד בפולין. אך למה לנו לעזור להם במלאכתם זו ?' . 
"על חוסר-האימון והמבוכה, ששררו ביישוב ביחס לידיעות על ההשמדה כמעט עד לגמר המלחמה, תעיד עובדה שאותה מוסר 'הארץ' ב-1 ביוני 1941. איש מבנדין, שבא לפני 4 חודשים, 'נתקל גם הוא בשאלה המעוררת בו שאט-נפש, אם יש הגזמה בידיעות על המאורעות שקרו בפולין'. ובוודאי שצדק האיש בטענתו כי 'אי-הידיעה גרמה למיעוט הנמלטים'. (ש. בית-צבי, "הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה", ברונפמן, עמ' 90)

"ב-27 בדצמבר 1942,  נתבשר  היישוב  בארץ  שההשמדה  ההמונית  של  יהודים  בפולין נפסקה.  ידיעה על כך פורסמה בהודעה שמסר בשם ועד ההצלה יצחק בן-צבי, יושב-ראש הוועד הלאומי. ההודעה כולה נוסחה בנימה של דאגה ואזעקה. מסופר בה על המתות המוניות בבלז'ץ ובטרבלינקה. מובע חשש שמחצית יהדות פולין כבר הושמדה. עצם הידיעה על הפסקת ההשמדה מלווה באזהרה שההפסקה היא, לפי כל הסימנים, זמנית; כי נעשות הכנות לטבח מחודש שעלול לבוא בעוד שבועות או חודשים מספר. עם זאת נאמר בפירוש, כי ההשמדה ההמונית הופסקה.

"מניין נודעה לסוכנות עובדה זו? המודיעים של הממשלה הפולנית וארגוני יהודים בפולין בוודאי שלא מסרו דברי הבל כאלה. אלא שנתמזל לו לוועד ההצלה לקבל מן המשרדים בקושטא ובז'נבה עותקים של מסמך נאצי מסוים. וממנו למדו מה שרצו ללמוד.
"בגיליונות של 'עיתון הפקודות' של ממשלת הגנרל-גוברנמן ('הממשל הכללי' בחלק העיקרי של פולין הכבושה) בקראקוב מ-1 בנובמבר ומ-10 בו, פורסמו שמותיהם של 53 (לפי גרסת גרינבוים - 55) מקומות, מיועדים למגורי יהודים. נקבע מועד לריכוז היהודים במקומות אלה ולעקירת התושבים הלא-יהודים משם. בפקודות לא נאמר דבר על השמדה או על הפסקתה. אך בסוכנות היהודית פירשו שכל עוד יימשך הריכוז, לא תבוצע השמדה, הוחלט להביא בשורה זו לידיעת הציבור על פרטיה החשובים. בין השאר צוין במיוחד 'שהפקודות הגרמניות מרשות אפילו לכל יהודי לבחור באיזו מ-53 הערים הוא רוצה לגור, בתנאי שאחר כך לא יוכל עוד להחליפה'.  (ש. בית-צבי, "הציונות... במשבר השואה", הוצאת ברונפמן, עמ' 91)

"לעומת זאת הייתה לו, לעניין 53 הגטאות, השפעה לא מבוטלת בצמרת הציונית בירושלים, הן מבחינת המידע, הן מבחינת המעשה. בישיבת הוועד הפועל הציוני ב-18 בינואר 1943 העמיד יצחק גרינבוים עניין זה במרכז החלק האינפורמטיבי של הרצאתו ודיבר על הפסקת ההשמדה בלי שמץ של הסתייגות, 'כנראה שבסוף אוקטובר הופסק הטבח הכללי השיטתי. אין יום בלי רצח יהודי, אבל הופסק טבח ההמונים. נראה שוועדות ההשמדה (פערניכטונגס-קומיסיון), כפי שהיהודים קראו להן, כבר גמרו את פעולותיהן ואין הן עוברות יותר מעיר לעיר, ואינן בוחרות יותר את היהודים להישמד ולגירוש'.

"תוך הרצאת הדברים גילה גרינבוים, דרך אגב, עובדה אחת רבת-משמעות: 'אין אנו יודעים מה קרה בפולין בחודשי נובמבר ודצמבר. מקושטא אין ידיעות ומגנף אין ידיעות. הידיעות האחרונות הן מחודש אוקטובר'. והנה קרה דבר מעניין. באולם הישיבה של הוועד הפועל הציוני נוכחה כל המנהיגות הארצישראלית של התנועה הציונית. מבין כתריסר הנואמים שהשתתפו בוויכוח מתחו כמעט כולם ביקורת נמרצת על נאומו של גרינבוים ועל מעשיו ומחדליו של ועד ההצלה. ואף אחד מבין הנואמים ומבין הנוכחים לא שאל את המרצה את השאלה הפשוטה המתבקשת מאליה: 'כיוון שאין לך קשר עם פולין ואינך יודע מה נעשה שם בחודשים האחרונים, כיצד זה, למען השם, מלאך לבך על סמך תעודה נאצית פומבית, להגיש לנו סברה כי ההשמדה ההמונית נפסקה ? ואיך לקח על עצמו ועד ההצלה את האחריות לפרסם ברבים אותה סברה בצורת ידיעה מוסמכת, כביכול, שאינה מוטלת בספק ?'.
"הגורם הפחות חשוב הוא בכך שבמודע או שלא במודע, התייחסו הנוכחים בדרך-ארץ מופלגת אל המסמך הגרמני. כמו אצל גרינבוים ועוזריו, לא עלה על דעתם לפקפק בדברים שנאמרו במפורש ובמדויק בתעודה גרמנית רשמית. נאמר שם שירכזו את היהודים בחמישים וכמה גיטאות - אז מובן שירכזו. הן לא ייתכן שיפרסמו דברים סתם ככה...
"תוך אותה תקופת 'השפל' נרצחו ב-28 באוקטובר 16 אלף יהודי פינסק; ב-18 בנובמבר התחילה פעולת השמדה בלבוב שנמשכה שלושה ימים, ונספו בה אלפים אחדים. ב-25 בנובמבר נשלחו לאושביץ יהודי בארגן שבנורבגיה. בין תאריכים אלה ואחריהם הושמדו יהודים בהמוניהם בלובלין, בפיאטרקוב, ברז'שוב, בפשמישל וכן בשרידי האוכלוסייה היהודית בערים ובעיירות של גליציה המזרחית. ההמצאה הירושלמית על ההפסקה, כביכול, הייתה מתנה יקרה שהוגשה בהיסח הדעת לתעמולה הנאצית.

"בזה אפשר היה לסיים את פרשת 'ההפסקה' המדומה, לולא היה לכך המשך. וכה מדהים סיפור ההמשך, שלמרות היותנו מורגלים לדברים מפתיעים ומזעזעים, לא היינו נותנים בו אימון אילולא סופר על-ידי בעל-הדבר עצמו. נגיש אותו, אפוא, כלשונו של המספר שכתב עליו בכתב-העת 'כנסת', חוברת שבט, תש"ה.


"הזמן הוא אפריל 1943, כשבאיי ברמודה התכנסה ועידה אנגלית-אמריקאית כדי לדון באמצעים שיש לנקוט להצלת יהודי אירופה. ועד ההצלה בירושלים פנה אל הוועידה במברק, בו פירט את הצעותיו ודרישותיו. כותב על כך יצחק גרינבוים :
"בטלגרמה מי"ז באפריל, סיכם ועד זה את דרישותינו בשבעה סעיפים : א) לתבוע מאת ממשלת גרמניה שתרשה יציאתם של היהודים מארצם ומארצות הכיבוש; ב) לסדר חילופין של היהודים מן הארצות הכבושות בידי הגרמנים בנתיניהם הנמצאים בארצות בעלי הברית; ג) לפתוח שערי א"י בשביל הפליטים; ד) להבטיח ליהודים את הכניסה לארצות ניטרליות על יסוד הבטחה שיוצאו לאחר המלחמה מארצות אלו; ה) להבטיח הובלה וכלכלה לפליטים בשעת יציאתם והעברתם; ו) להקל על משלוח מזונות, רפואות ומצרכים הכרחיים בשביל היהודים הנמצאים בארצות האויב, כשם שנעשה הדבר בשביל תושבי יוון; ז) להקים מנגנון שידאג להגשמת כל אלה ולהזמין נציגי יהודים לתוכו'.
"קורא, העובר על שבעת סעיפים אלה, ישים לב מייד להעדרו של סעיף אחד, עיקרי, והוא - דרישה שיינקטו מייד אמצעים לאלץ את הגרמנים להפסיק את ההשמדה. גרינבוים אינו מתעלם מהשמטה זו ומסביר אותה:
"... חשבו אז שהטבח שנעשה בשנת  2 4 9 1  לא  יחודש עוד. אמנם הובעו ספיקות אם אין ריכוזם של היהודים ב-55 מקומות-יישוב מעיד על הכנות להמשכת ההשמדה. אולם לא רצו להאמין בכך' כשם שלא רצו להבין שצריך להתרכז בראש ובראשונה בהצלת ילדים מתוך תקווה שדרישה זו תתקבל על דעתו של כל העולם ולא תיתקל בקשיים מדיניים וכלכליים שונים שאין להתגבר עליהם. נגד טענה זו טענו...' וגו' (ההדגשות - שלנו). (ש. בית-צבי, "הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה", הוצאת ברונפמן, עמ' 93)

"נראה לנו שהמספר נוקט מידה של צניעות, כשהוא משתמש פעמיים בגוף שלישי רבים ('חשוב חשבו', 'לא רצו להאמין') במקום גוף ראשון רבים או אף - ראשון יחיד. ואילו ניסיונו לקשור את עניין 'ההפסקה' עם הוויכוח על הצלת ילדים, בוודאי שאינו תורם להבהרת האמת. בתיק של ועד ההצלה נשמר פרוטוקול של ועדה מיוחדת שהוטל עליה לנסח את הדרישות לוועידת ברמודה. נוכחו בישיבת הוועידה א. רייס, א. הרטגלס, ב. מינץ, ד"ר מ. לנדאו וי. קליינבאום. ההצעה שוועדה זו הגישה לאישור 'הוועד המצומצם' (כנראה, נשיאות ועד ההצלה) כוללת סעיף ברור ומפורש בזו הלשון: 'נקיטת צעדים נמרצים למעשי תגמול העשויים להכריח את הצורר להפסקת הטבח של היהודים.


"השמטת הדרישה נעשתה, אפוא, על-ידי הנשיאות של ועד ההצלה, שאליה השתייכו, נוסף לגרינבוים, אליהו דובקין, ברנרד ג'וסף (דב יוסף), משה שפירא וד"ר אמיל שמוראק. קשה, כמעט בלתי אפשרי, להניח שדווקא אלה כפו על ראש הוועד למחוק בניגוד לרצונו את הסעיף הנידון. מתקבלת יותר על הדעת הנחה הפוכה - שחברי הנשיאות לא גילו התנגדות ממשית להצעתו הלוחצת של יצחק גרינבוים להשמיט את הדרישה, הצעה שנעשתה על סמך הפאטה-מורגנה של '55 מקומות-יישוב'. וזאת, חודשיים אחרי שהסכים ל'סיים' את ההפסקה המדומה. (ש. בית-צבי, "הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה", ברונפמן, עמ' 95)

 

זכור את אשר עשו בן-גוריון וה"ציונים" ליהודים..!

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות