העבר היהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

המרידות בימי טריאנוס, מרד התפוצות ומרד בר כוזיבא

 

קאסיוס דיו מאריך בתיאור אכזריותם של היהודים כלפי היוונים והרומאים ומספר שהם אכלו את בשרם*), עשו חגורות מעורם ומשחו עצמם בדמם. גוזמאות, אשר אם כי אין לקבלן כלשונן, מתאימות הן מעיקרן לדברי יתר המקורות. 'כאילו מוכי-שגעון געשו היהודים

 

 

מרד התפוצות  117-115 לסה"נ ומרד בר כוזיבא 135-132 לסה"נ

"בשנת 114 לסה"נ פתח הקיסר טריאנוס (117-98 לסה"נ) במלחמה נגד הפארתים. הוא קיווה שניצחון מוחץ עליה וסיפוח מסופוטמיה לאימפריה ישימו קץ לאיום המתמיד מצדה על הפרובינציות המזרחיות של רומי. מלחמה זו בין שתי המעצמות היתה לפי יחסי הכוחות ומושגי התקופה, מעין 'מלחמת עולם'. התמודדות מכרעת בין רומי לבין המעצמה היחידה שהצליחה עד כה לעמוד בפניה. אין פלא שמלחמה זו עוררה התרגשות ברחבי האימפריה הרומית, הולידה תקוות למפלתה וליבתה ציפיות משיחיות למיניהן. בייחוד הסעירה מלחמה זו את רוחות היהודים.

"...הערים היווניות שבהן ישבו יהודים רבים היו שנואות עליהם, בשל המריבות על המעמד ועל זכויות-היתר של היהודים ובשל סכסוכים על רקע דתי ולאומי. מתיחות זו שררה כבר דורות רבים וחומרתה הלכה וגברה. חורבן המקדש ומפולת המורדים במרד הגדול עוד החמירו את מצב היהודים בפזורה ועודדו את שונאיהם להתנכל להם. עדות לכך מוסר לנו יוסף בן מתתיהו (מלחמות, ז, 62-41; 111-100), המספר על התנכלויות אנשי אנטיוכיה כנגד יהודי העיר וניסיונם להשיג מטיטוס את גירושם מאנטיוכיה או ביטול הזכויות שהיו להם. אמנם טיטוס דחה בקשות אלה  אך מצבם המאוים בקרב היהודים שבתפוצות, ועם היווצרות נסיבות מתאימות הפכה לסערת מלחמה. (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", עמיחי, 1984, עמ' 321)

 

היהודים השתלטו על מצרים בזזו

והחריבו את מחוזותיה

"מלחמת טריאנוס בפארתים הביאה להתפרצות הכמיהה המשיחית ורגשות השנאה לנכרים. המלחמה הגדולה הייתה מבחינה צבאית, הזדמנות למרד. טריאנוס ריכז צבאות עצומים בחזית הפרתית ונאלץ לצמצם את חילותיה של רומי בפרובינציות. על רקע זה של דלדול הצבא הרומי בפרובינציות ושל תסיסה משיחית גואה פרץ לפתע מרד יהודי גדול.

"אבזביוס, הבישוף של נקיסריה בראשית המאה הרביעית, ואחד מאבות-הכנסייה המפורסמים מספר (היסטוריה כנסייתית, ד, 2) שהיהודים התנפלו על שכניהם היוונים 'כאילו נדחפים בידי רוח איומה ומרדנית' ושחטום. ראשיתו של המרד היה בקיריני ובמצרים. היהודים הכו את אויביהם בכל המקומות, פרט לאלכסנדריה, בה דוכאו על-ידי הנציב הרומי. יהודי קיריני, שבראשם עמד מלך בשם לוקואס (או אנדריאס על פי מקורות אחרים) עברו למצרים ובשיתוף פעולה עם יהודיה השתלטו על הארץ. הם בזזו והחריבו את מחוזות מצרים. טריאנוס שלח כנגדם את שר צבאו טורבו, בראש חיל גדול, ורק אחרי קרבות ממושכים הוא הצליח להתגבר עליהם ולהשמיד רבבות מהם. אבזביוס מוסיף ואומר שטריאנוס גם ציווה על שר צבאו קוייטוס לבער את היהודים במספוטמיה משום שחשש מפניהם.

"סיפורו של אבזביוס על המרד מתאים בדרך-כלל לזה של קאסיוס דיו (ספר ח',32).קאסיוס חי בשנים 230-160 לסה"נ בקירוב, מילא תפקידים חשובים במנהל האימפריה הרומית והיה בן אסיה הקטנה. בספרו החשוב 'היסטוריה רומאית', שלא שרד אמנם בשלמותו, מצויים כמה קטעים הנוגעים לתולדות ישראל, ובהם על מרד בר-כוכבא. קאסיוס דיו מאריך בתיאור אכזריותם של היהודים כלפי היוונים והרומאים ומספר שהם אכלו את בשרם*), עשו חגורות מעורם ומשחו עצמם בדמם. גוזמאות, אשר אם כי אין לקבלן כלשונן, מתאימות הן מעיקרן לדברי יתר המקורות. 'כאילו מוכי-שגעון געשו היהודים', וכן 'הרוח האיומה והמרדנית' שלהם (על-פי הסופר הנוצרי בן ראשית המאה ה-5 לסה"נ, אורוסיוס), עדויות אלה מצביעות על ההתנגשות הדתית-משיחית הכבירה שנתלוותה למרד והביאה את המורדים לידי 'גבורת טירוף' במלחמתם. הגוון הדתי של התקוממות זו מתאשר גם בממצאים ארכיאולוגיים מקיריני, המלמדים כיצד שפכו היהודים את חמתם על מקדשי עבודה זרה. ייתכן גם שלוקואס (או אנדריאס), הנזכר כמלך היהודים, היה לא רק מנהיגם הצבאי, אלא מעין מלך-משיח, גיבור דתי-משיחי, כדוגמת 'משיחי-שקר' אחרים בדורות ההם.

"קסיוס דיו מספר גם על מרד יהודי שפרץ בקיפרוס. בראש המורדים עמד ארטמיון. המורדים החריבו את העיר סלאמיס. אכזריות המלחמה נחרתה כה עמוק בזיכרון התושבים, שעוד דורות רבים אחר-כך נאסר על יהודים לרדת בחופי קיפרוס, ואפילו יהודי שניצל מסערה בים וירד לחוף האי היה מוצא להורג (קאסיוס דיו, שם). גם המרד של יהודי קיפרוס דוכא באכזריות רבה.(אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", עמיחי, 1984, עמ' 322-1)

*) היסטוריונים "ציונים" מדברים בהכללה על שנאת-ישראל והתנגשויות של יהודים עם סורים בבלים ושאר עמי הארצות  נכבשות על-ידי יוונים ורומאים. כאן מצוין שההתקוממות היא נגד היוונים ורומאים. כך היה בדרך-כלל, לפחות בבבל ופרס,  היהודים היו יסוד דומיננטי במלחמה נגד הכובש המדכא ורצוי בסביבתו

 

 

"עניין מיוחד יש במרד יהודי מיסופוטמיה שישבו בדרך-כלל מחוץ לתחומי האימפריה הרומית. נראה לכן שמרד זה יש להבין על רקע המלחמה בכללה. אזורי יישוביהם של יהודי מסופוטמיה נכבשו על-ידי טריאנוס במהלך מלחמתו עם הפרתים. אולם אחרי הכיבוש התמרדו תושבי האזורים האלה נגד הרומאים כיון שהעדיפו את השלטון הפרתי הנוח יותר. גם היהודים רחשו איבה לרומי והעדיפו את שלטון הפארתים. במסגרת זו של התקוממות כללית נגד שלטון הכיבוש הרומי מילאו היהודים תפקיד בולט. בשל-כך דוכאו באכזריות על-ידי קווייטוס, מצביאו של טריאנוס. אין להוציא מכלל אפשרות גם מגע וזיקה בין מרד זה למרידות במצרים, קיריני וקיפרוס.

"המרד של יהודי התפוצות פגע במאמצי המלחמה של הרומאים בחזית הפארתית וייתכן שגרם גם לכישלונם במלחמה זו. המורדים אף עשו שמות בארצות מושבם. הסופר הנוצרי אורוסיוס אומר שקיריני היתה נשארת חרבה אלמלה נפנה הקיסר אדריאנוס לשקמה מחדש ושלח אליה מתיישבים מן החוץ. גם החפירות הארכיאולוגיות מאשרות שממדי החורבן בקיריני היו עצומים ושאחרי דיכוי המרד היה צורך בפעולות שיקום נרחבות.

"על אופי המרד במצרים למדים אנו גם מן הפפירוסים. פקודה של נציב מצרים בראשית המרד, לופוס, דנה בתוצאות של המהומות שהיו בעיר, אך אוסרות על היוונים לעשות דין לעצמם, בייחוד לאחר שנסתיים הקרב בין הרומאים ליהודים והסדר באלכסנדריה הושב על כנו. מספר פפירוסים מספרים על פקיד גבוה במצרים, בשם אפולוניוס, ועל בני משפחתו. אפולוניוס, אף על פי שלא היה איש צבא, גויס למלחמה ביהודים. בני משפחתו דאגו לשלומו. אמו כתבה אליו ואיחלה לו: 'הלוואי ולא יצלו אותך (היהודים)'. גם אשתו מבקשת שישגיח על עצמו 'כמו שהסטראטגוס שכאן מטיל את התפקידים הקשים על פקודיו, כך עשה גם אתה...'. פפירוסים אלה מבליטים את אכזריות המלחמה ואת המאמץ הגדול שנעשה כדי לעמוד בפני היהודים. דיכוי המרד נמשך זמן רב ונסתיים רק בסוף שנת 117. מפפירוס אחר למדים אנו שבמקום מסוים במצרים חגגו, שמונים שנה אחר המרד, חג לזכר הניצחון על היהודים.

"גם התלמוד, שעה שמספר על נפלאותיו של בית-הכנסת המפואר של יהודי אלכסנדריה, מסיים את סיפורו - 'ומי החריבה? טרוגיונוס (טריאנוס) הרשע'. (ת' ירושלמי, סוכה, פ,ה, ה"א). דיכויו של מרד זה הכה את יהדות מצרים כולה מכה קשה, שממנה לא החלימה עוד. במלחמה נפלו רבבות חללים, רוחם של הנותרים נפלה וייתכן שרבים מהם עזבו את היהדות ונספחו לעולם הגויים או לנצרות הצעירה... הקהילות המדולדלות הסתגרו בתוך עצמן.

 

פולמוס של טקיטוס

"אחת השאלות העולות מהעיון במרד בימי טריאנוס היא שאלת התנהגותם השלווה של יהודי ארץ-ישראל בזמן המרד בתפוצות. הייתכן שלא השתתפו במרד זה? מדוע?

"נראה שבארץ-ישראל הייתה באותה תקופה מתיחות, גם אם לא מלחמה בהיקף מלא. התלמוד מזכיר פעמים מספר 'פולמוס (מלחמה) של קיטוס'. קיטוס הוא קוויטוס, שר צבאו של טריאנוס, שדיכא את יהודי מסופוטמיה. אולם בספרו על 'הפולמוס של קיטוס', לא נראה שהתלמוד מתכוון למלחמה זו, שכן פולמוס זה נזכר בקשר למלחמות שאירעו בארץ-ישראל, ואין ליחסו למאורעות שמחוצה לה. ואכן, אם מתכוון התלמוד לפולמוס בארץ-ישראל משמע שגם בה היו מהומות באותו זמן. זאת ועוד, מקורותינו מספרים שאכן נתמנה קוויטוס לנציב ביהודה, אחרי שדיכא את המרד במסופוטמיה. ואכן מתקבל על הדעת שבגלל מאורעות בעלי אופי מלחמתי שהיו באותה תקופה בארץ מינה טריאנוס לנציב שר-צבא מנוסה ואכזרי, שהתנסה כבר במלחמה נגד היהודים. דבר זה מסתבר גם מהעובדה שארץ-ישראל נזכרת בין הפרובינציות שמרדו בראשית שלטונו של אדריאנוס*). ("חיי אדריאנוס" של ספרטיאנוס, ה', 2) (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", עמיחי, 1984, עמ' 324-3)

*) ייתכן שיהודי ארץ-ישראל מרדו בראשית שלטונו של אדריאנוס, אך מרד יהודי קרינאיקה, מצרים בבל וקפריסין כבר דוכא בחיו של טריאנוס

 

 

מרד בר-כוזיבא

"בבואנו לדון במרד בר-כוכבא עומדים אנו על הערך המכריע שיש לחיבור של יוסף 'מלחמת היהודים', להכרת התקופה של המרד הגדול. על מרד בר-כוכבא אין בידינו שום חיבור מקיף ומפורט. שלא כבמרד הראשון, עליו ידועים לנו פרטי פרטים מפי יוסף בן מתתיהו. ידיעותינו על מרד בר-כוכבא, כמו גם על מרד התפוצות, מקוטעות ומעטות ביותר...

"מרד בר-כוכבא נמשך שלוש שנים וחצי (135-132 לסה"נ): 'מפולמוס של אספסיאנוס עד פולמוס של קיטוס חמשים ושתים שנה, ומפולמוס של קיטוס עד מלחמת בן-כוזיבה י"ז שנה, ומלחמת בן-כוזיבה שלוש וחצי שנים ומחצה' ("סדר עולם רבה', פרק ל' - חיבור כרונוגראפי מימי הביניים, המבוסס על מסורות תלמודיות). לשם דיכויו הטילו הרומאים למערכה צבא שעלה בגודלו אף על חילותיהם של וספסיאנוס וטיטוס. רבבות יהודים נספו במלחמה זו, וגם רומאים לא מעטים. גדול היה חורבן הארץ, ובייחוד חורבן היישוב היהודי, שבארץ יהודה הוא לא התאושש עוד.

 

"נראה שהמניעים למרד דומים היו בחלקם לאלה של המרידות הקודמות: כיסופים משיחיים ואי-השלמה עם שלטונה של רומי. על אלה יש להוסיף אירועים ש'גירו' את רוח היהודים, שנטו למרד גם בלאו הכי. עלייתו לשלטון של הקיסר הדריאנוס (138-117 לסה"נ) עוררה תקוות בלב היהודים. הם קיוו שיותן להם לחדש את המקדש בירושלים. אולם תקוות אלו נתבדו, בין משום שהקיסר חזר בו מרמזים שהשמיע בקשר לכך, בין משום שהיהודים ראו יותר מהרהורי לבם מאשר ממה שהובטח להם במפורש. מכל מקום, באשמת הקיסר או שלא באשמתו, הוסב לעם מפח-נפש שהסעיר את הרוחות..

"למרד גרמה גם תכניתו של הדריאנוס להקים עיר חדשה - איליה קפיטולינה (על שמו - איליוס) במקומה של ירושלים. בין שנאמין - כדעת חלק מהחוקרים - שתכנית זו לא נתכוונה כלל לפגוע  ביהודים.. עצם הידיעה על הקמת עיר נכרית במקומה של ירושלים ומקדשי עבודה זרה במקום הר-הבית הסעירה את היהודים, שנפגעו לדעת חלק מהחוקרים גם מפקודות שאסרו את המילה והסירוס, ושעוקצן הופנה אף נגד היהודים, בלא להתחשב במעמדם באימפריה עד עתה. 'גזירת מילה' כזו, אם אמנם הייתה, לבטח דחפה את היהודים למרוד.   (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", עמיחי, 1984, עמ' 326)

                                                                                                           

"הידיעות על מהלכו של המרד לקויות בחסר. עיקר התיאור שבידינו הם סיפוריהם הקצרים של קאסיוס דיו (ס"ט 15-11) ושל אבזביוס (היסטוריה כנסייתית, ד', 6). מהלך המאורעות נראה כדלהלן: הקמת אליה קפיטולינה גרמה למלחמה. היהודים ערכו הכנות סודיות למרד, ורק לאחר מכן מרדו בגלוי. הם התבצרו היטב בפני הרומאים. מרדם גרם לזעזוע באימפריה הרומית. רק מששלח הקיסר את מצביאו יוליוס סוורוס הצליח הלה להתגבר עליהם במלחמה ממושכת וזהירה. אבידותיהם של היהודים היו עצומות. גם לרומאים נסבו אבדות כבדות עד כדי כך, שהקיסר נמנע בהודעתו לסינאט מלכתב בנוסח המקובל - 'לי ולצבאותי שלום'. אבזביוס מזכיר את רופוס נציב יהודה, הנזכר לשמצה במקורות התלמודיים, משום שהתאכזר אל היהודים. כן הוא מזכיר את שמו של בר-כוכבא, מנהיג המרד ואת מצור ביתר, מעוזם של המורדים. הוא מספר שאחר דיכוי המרד נענשו היהודים באיסור להתיישב בירושלים.

"למרד עצמו קדמו גם פעולות-מרי. התלמוד מזכיר שני אנשים בשם פפוס ויוליאנוס, שהוצאו להורג על ידי הרומאים. ואם כי המסורת מוקשה ביותר, ייתכן שנשתמר בה הד למאורעות הללו. כן נרמז על ריבוי של 'ליסטים' באותה תקופה, ויש הסבורים שהיו אלה חבורות של מורדים שפעלו נגד הרומאים ונגד 'בוגדים', בדומה לסיקאריים בזמן המרד הראשון. (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", עמיחי, 1984, עמ' 328)

 

הישוב בא"י התלכד

תחת הנהגת בר-כוזיבא

"שלא כמרד הראשון, שעה שהחכמים עמדו מנגד או הסתייגו ממנו, תמך עתה במורדים גדול חכמי ישראל בדור ההוא - ר' עקיבא בן יוסף. אמנם לא כל החכמים נהגו כמותו, והיו שחלקו על דרכו וכפרו במשיחיותו של בר-כוכבא. מניעיו של ר' עקיבא לתמוך במרד אינם ידועים. ייתכן שהאמין כי אכן הגיעו ימי המשיח והגאולה על הסף, ואולי נטה למרד כיוון שהיה סבור שאין לשאת עוד את הפגיעות שפגע השלטון הרומי ביהודים. לתמיכתו היה משקל מוסרי ומעשי כאחד. האגדה מספרת על תלמידי ר' עקיבא שהיו חלק נכבד מצבאותיו של בר-כוכבא.

"עמדתם של השומרונים למרד אינה ברורה, אך ייתכן שגם הם סייעו ליהודים. לעומת זאת התנגדו למרד חוגי הנוצרים-היהודים אשר כפרו במשיחיותו של בר-כוכבא, סירבו להתגייס לחילותיו ונענשו על-כך בחומרה.

"עצמתו של המרד מתגלה גם מן הכתובות שנמצאו בארץ-ישראל וסביבותיה. הללו מלמדות שבתקופה ההיא כונסו בארץ-ישראל מספר ניכר של לגיונות או פלוגות-עזר שלהם, שנועדו לדיכויו. דיכויו החמור של המרד מוצא את ביטויו גם בתלמוד, המספר על רבבות הרוגים בביתר ועל הדם שזרם מן הפתחים ומן הצינורות ומילא את הנחלים.

"כן מסופר במקורותינו על הגזרות אחר המרד, שבאו להשמיד את היהודים ולעקור את תורתם. הגזרות שלא נפלו באכזריותם מ'גזרות אנטיוכוס', ביקשו לחסל את מקור-כוחה של האומה המרדנית, שהעזה לצאת למלחמה רבתי נגד האימפריה הרומית זו הפעם השלישית. הגזרות אסרו את קיום התורה ומנהגי היהדות וקבעו עונש-מוות למפיריהן. לימוד התורה נאסר והמילה נחשבה לפשע חמור. נאסרה סמיכת תלמידי-חכמים ובלא-ספר בוטלו גם בתי-הדין היהודיים בארץ. המצב הקשה משתקף במקורותינו:

"לאוהבי ולשומרי מצוותי - אלו ישראל, שהן יושבים בארץ-ישראל ונותנים נפשם על המצוות: מה לך יוצא ליהרג? על שמלתי את בני. מה לך יוצא לישרף? - על שקראתי בתורה. מה לך יוצא ליצלב? - על שאכלתי מצא. מה לך לוקה מאה פרגול? - על שנטלתי לולב   (מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו פ"ו) (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", עמיחי, 1984, עמ' 329)

 

"תוצאות גדולות ומתמידות יותר היו לפקודה של אספסיינוס, הקובעת את מה שנכונה fiscus gudaicus, שהוצא לאחר המלחמה. על היהודים היה לשלם את 'המס הפיסקלי' הזה של חצי שקל לשנה, במקום חצי השקל שלפני החורבן היו מטילים על עצמם מרצונם הטוב, בהתאם לדין התורה. כמס לבית המקדש, לא נתייחד רק ליהודים המורדים של ארץ ישראל, אלא הוטל כחובה על כל היהודים מעשרים שנה ומעלה היושבים אי-שם בקיסרות. במצרים נגבה מכל האנשים והנשים, מגיל שלוש עד ששים ושתים. מס זה נגבה גם מעבדים של ישראל,  ולא רק במצרים. דומיטיינוס הרחיק עד כדי-כך, שגבה את המס הזה אפילו ממשומדים. הוא לא היסס מלהורות לסוכניו, למסור משתמטים מן המס לבחינה רפואית.

 

"ההיסטוריון סווטוניוס (שנולד בשנת 69 לספירה בערך) זכר אחר-כך, שכשהיה  ילד ראה במו עיניו כש'בחנו פעם אדם זקן בן תשעים במעמד משגיח ובית-דין מלא מפה לפה, לראות שמה הוא נימול'. פרוצדורה משפלת כזאת בידי גובי מס חשדנים או נטולים מצפון וודאי הביאה לידי תקלות ועלילות שפגעו באנשים ממוצא לא-יהודי, וסוף דבר שעוררה דעת הציבור, שיורשו של דומיטיינוס, נרווה, ביטל אותה כאחד המעשים הראשונים של הנהלתו. ולא עוד אלא כזכר לעובדה זו טבע אפילו מטבע מיוחדת, ועליה כתובת Fisci gudaici calumnia sublata (על ביטול [הנגישה] המביישת של המס הפיסקאלי היהודי). אולם הוא המשיך בתהליכים הנורמליים יותר של גביית ההיטל הזה, שהפך לסעיף חשוב בתקציב הקיסרות. במצרים בלבד הפיקו כ-8.000.000 דרכמונים לשנה ל-Procurator ad capitularia judacorum שנתמנה במיוחד לתכלית זו ברומא. בלא ספק עם ההגדרה החדשה של החיוב הפיסקלי, כמוטל רק על יהודים ממש, השיגה העדה הנוצרית, ההולכת וגדלה בימים ההם, שחרור מן המס הזה, ועל-ידי כך, בעקיפין גם הכרה רשמית לניתוק קשריה עם היהדות. (שלום ברון, "היסטוריה חברותית ודתית", א', חלק ב', מסדה 1955, עמ' 141)

 

"הטל מס מיוחד זה, אם כי מבחינה כלכלית לא היה בו משום מעמסה קשה חדשה, היווה סטיה חריפה מעיקרון של שוויון אזרחי. בפעם הראשונה, נעשו היהודים של כל הקיסרות מקור מיוחד להכנסות. כאן נולד הרעיון על היהודי כעל משלם-מסים מיוחד, שנועד לו תפקיד חשוב בהיסטוריה הפיסקלית המאוחרת.

"ואם פקודתו של אדריינוס היה בה משום הפרת עקרון השוויון, הרי פגע ביהודים במקום מכאיב אף מזה -  בשלטון העצמי שלהם. במידה שנתקדמה אחידות הצורה  של האימפריה במאה וחמישים שנות שלטון הקיסרים, כך הלכה ונתבלטה יותר זרותם של היהודים בתוכה. כדי להילחם בה אסר אדריינוס את המילה, ונתן עליה את חומרי הסירוס שנענש מכבר בעונש מוות. ואף על-פי שפקודה זו שורשה בחששות  הקיסר בנוגע לראשית דלדול-האוכלוסין הרומאי, ונהגו בה גם ביחס לכמה קבוצות אחרות באוכלוסיה (כהנים מצרים וערבים). פקודות אחרות שהוציא אדריינוס מכוונות היו נגד היהודים בלבד. לפי מקורות החכמים, אסר להקהיל קהלות ברבים כדי ללמד תורה, אסר שמירת שבת ומועדים וגזר על כמה טקסים חשובים אחרים. ... שהיוו סטיה גסה מההגנה הקודמת על האוטונומיה העממית-הדתית של היהודים.

"לפני היהודים בארץ-ישראל שוב לא הייתה ברירה אלא מרד. ואכן התקוממותו של בר-כוכבא, אף-על-פי שלכאורה  לא כבתה עד שאנטונינוס פיוס, יורשו של אדריינוס, ביטל את הגזרה על הקהלת קהלות והגביל את איסור המילה לנתינים רומאים ממוצא לא-יהודי. מכאן ואילך רק אדם שנולד להורים יהודים מותר היה להימול. ע"י חוק זה הכביד אנטונינוס מאליו על ההתגיירות, וסייע מבלי מסים לתעמולה הנוצרית מאידך גיסא. מעתה מן הנמנע היה שלא יתחזקו הקשרים האתניים שבין היהודים.   (שלום ברון, "היסטוריה חברותית ודתית", א', חלק ב', הוצאת מסדה 1955, עמ' 142/141)

 

"... לאחר שהכניע אדריינוס את המרכזים האחרונים של המרי היהודי כנגד טרינוס בשנת 118-117, עמד להרחיב את מוטות כנפיה של הדת היוונית-רומאית גם על ארץ-ישראל היהודית, אולם עוכב לשעה ע"י מרד בר-כוכבא. לאחר הדיכוי האכזרי המשיך בתכניותיו הראשונות לבנות בית-מקדש אלילי בירושלים העיר, ששינה את שמה לאליה קפיטולינה, וסגר  את שעריה בפני יהודים.

"למשך זמן-מה הייתה ירושלים כנראה עיר של חיילים ומעט מזער היו בה אזרחים  לא יהודים. שסיפקו את צורכיהם. החפירות החדשות מראות, שהיו מצויות שם 3-2 מחנות צבא שונים במאה ה-2. עוד שתי ערים גדולות הרגישו בכובד מאמציו של אדריינוס להכניס את דפוסי החיים האליליים. את שמה של ציפורי שינו לדיוקסרי, ובאדריאניון של טבריה עבדו לאלילים, בתוך עיר שנהפכה לפתע להיות המרכז הראשי לחיים יהודיים במדינה. אנטונינוס פיוס לא ביטל ולא שינה אף גזרה מאלה. לפי סיפורו של הירונימוס, שאינו בלתי משוחד, לא היו היהודים רשאים אפילו במאה הרביעית להתאסף בירושלים פרט לט' באב, ע"י הכותל המערבי, השריד היחיד של מקדשם. כאן יכלו לבכות ברמה על אבדן שני מקדשיהם, ... ועדיין נזקקו לתת שוחד הגון בידי פקידים מושחתים, לפני שיהודי הורשה להאריך את מושבו למשך עוד ימים אחדים.     (שלום ברון, "היסטוריה חברותית ודתית", א', חלק ב', הוצאת מסדה 1955, עמ' 142)

 

 

"אחרי בר כוכבא -  אמנם השואה הגשמית הייתה מבעיתה ונוראה למאוד. לא זו בלבד שירושלים נהייתה עיר של תושבים בלתי יהודים, אלא גם רובה של יהודה, שהייתה מלפנים טבורו של הישוב היהודי, רוקנה מיהודים. רק במקומות בודדים לאורך הירדן ובדרום דבקו איכרים יהודים בעקשנות בקרקע. משבעים וחמשה ישובים יהודים -  מציין מ. אבי-יונה -  הנזכרים במקורות הקודמים, 'לא נשאר זכר לתושבים היהודים אפילו באחד מהם' לאחר חורבן ביתר. מרכז הכובד של החיים היהודים עבר כעת לגליל, שהכיל עתה את מרבית האוכלוסייה היהודית שבארץ.

"המדינה הזאת לא רק שלא סבלה כל כך מן המלחמות אלא גם התחמקה מנקמת הנציבים הרומאים שלאחר שנת 70. בימי שלטון החסד של אגריפס ה-2 הגלידו מהר פצעיה, מהמלחמה הגדולה. היא גם סבלה מעט במישרין בחיים וברכוש בימי מרד בר-כוכבא. למעשה הצליחה האוכלוסייה היהודית במשך הזמן להפוך את הערים 'היווניות' לשעבר טבריה וציפורי למבצרי היהדות. בימי קונסטנטין, כך מקונן אפיפניוס, הפכו הן לערים יהודיות כליל 'ואלילי, שומרוני או נוצרי, לא רשאי היה לגור בהן'.

"מצד אחר בשכנותה של שכם, שהועלתה על-ידי אדריינוס למעלת פוליס יוונית, בשם פלאוויה ניאפוליס (נאבלוס), נטמעו היהודים בין הרוב השומרוני. בשנת 300 לערך מקונן ר' אבהו, ששלוש עשרה עיירות של יהודים במחוז ההוא נטמעו בכותים.

"דומה שהיהודים הפכו להיות מיעוט בפרובינציה הרומית 'פלסטינה', השם שבא כעת לשמש בכתב רשמי במקום יודאה (יהודה) לפנים. ואף על-פי שרוב היהודים התפרנסו מחקלאות, נתישבו רבים מהם בערים הגדולות ופנו לעסקי חרושת ומסחר. לאחר שנכון השלום גבר לאט-לאט העסוק בתעשייה. בייחוד התקדמה מאוד תוצרת הזכוכית ומוצרים אחרים שדורשים מומחיות רבה. (ש. ברון, "היסטוריה חברותית ודתית", חלק ב', מסדה 1955, עמ' 154/3)

 

 

"דמדומי ימי הביניים - התנצרותו של קונסטנטינוס הכתה בתימהון את ראשי ישראל. הם הבינו שהתחיקה שהחלו בה קונסטנטינוס וקונסטנטיוס אף שבאה בשלבים ונמנעה מקיצוניות, שונה מן האמצעים האנטי-יהודיים של הקיסרים הקודמים, שהיהודים הורגלו בהם עד כה. חייהם הפנימיים, שמירת מצוותיהם, ארגון קהילותיהם ודעותיהם הבלתי-פוליטיות שנאמרו ברבים הפכו לעניין של הממשלה המרכזית, והפקידים הקטנים שאתם באו היהודים במגע-ומשא עלו בקנאותם על השלטונות המרכזיים.

"חמור מכך, מכאן ואילך גם בבירה וגם במדינות החל מופיע גורם חדש לגמרי, שהיהודים היו צריכים להתחשב בו מאוד מאוד: הכמורה הנוצרית. שלא כקודמיהם האליליים, משרתים במקדשי-המדינה השונים, וההגמונים והכמרים הקתולים הורו את הדרך למדינה, בכל הנוגע לענייני הדת. וכבר הודיע הגון אחד (אמברוזיוס) לקיסר ש'החוק האזרחי  (Censura) דינו להרכין ראש לפני חסידות דתית (Epistulae, XL, 11; PL, XVI, 1152). השאלה היהודית הייתה עניין דתי למדינה הנוצרית. ע"י האוניברסאליות שלה והמשמעת של פקידיה, נהייתה הכמורה הנוצרית לכוח כביר מכריע גם בראשות המקומית גם בראשות המרכזית של הקיסרות.

"יהודים רבים הפיקו על-כן רצון רב מעלותה של פרס. בהתאם למאמרו של ר' שמעון בן לקיש ש'אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה' (מגילה יג, ב, על סמך הושע ז, א), ראו בלא-ספק בעליית השושלת הססנית, כמאה שנה לפני פקודת מילאנו, רפואה קודמת מסוג זה.

 

"עוד לפני שנת 313 כפתה הירידה הכלכלית והחברתית של הקיסרות הרומית על רבים מאזרחיה היהודים לצאת לבבל הפרסית. במאה הרביעית ישבו רוב האוכלוסין הישראלים שבעולם, וודאי רוב מנהיגיהם הרוחניים תחת שלטון הססאנים הנוח יותר.

"אך גם הססאנים מאמינים היו בדת מיוחדת להם. אף הם עתידים היו במוקדם או במאוחר להיעשות כפופים לשלטון הכמורה הזרוטסטרית ולנהוג במדיניות דתית אי-סובלנית יותר מקודמיהם הארשקים. היהדות של המאה הרביעית, שנתייאשה מיחסים טובים עם שכניה ומושליהם, חזרה לתורת הבידוד והתרכזה בפיתוח מקורותיה הפנימיים. (שלום ברון, "היסטוריה חברותית ודתית", א', חלק ג', מסדה 1955, עמ' 41/40)

 

"אפילו במחוזות המזרחיים של רומי נסוג והלך ההלניזם בלא-הפוגות מפני צירופי השפעות של התרבויות המקומיות הקמות לתחייה ושל אלה הנאצלות מן הקיסרות של פרס. ... בארץ-ישראל פחתה והלכה האוכלוסייה היהודית לאחר שאדרינוס פתח את שעריה בפני שפעת אנשי המזרח מתיוונים והקל על הפיכתן של ערים יהודיות רבות לערים 'יווניות'. החפירות בג'רש הוכיחו, 'שהיהודים הורחקו מחיי העיר מיד אחר המרד הגדול.' ... יתר ויותר התחילו היהודים קוראים לעצמם בשמות יווניים. ... הכתובת מן המאה החמישית בבית-הכנסת מחמת על-יד גדר, עשויה מבחינת השמות שבה (פרט לשם אחד) להלום כנסיה נוצרית וגם מקדש אלילי.

 

ודכיר לטב קירס הופליס וקירה פרוטון וקירס סאלוסטיס חתנה וקומס פרודוס ברה וקיריס פוטיס חתנה וקיריס חנינה ברה הננון ובניהון דמיצותון תדירן בכל אתר דהבון הכה חמישה דינרין דהב מלך עלמה יתן ברכה בעלמהון אמן אמן סלה. (שלום ברון, "היסטוריה חברותית ודתית", א', חלק ג', מסדה 1955, עמ' 42)

 

"עוד יותר מהגורמים המדיניים השפיעה על חיי היהודים השיטה הפיסקלית של רומי ופרס [כריכתם של רומי ופרס ביחסם ליהודים - חטא להיסטוריה. בפרס אף אחד לא מכר את ילדו כדי לשלם מס -  מ. גבאי] לאחר האנדרלמוסיה של המאה ה-3, לא שבה רומי לאיתנה מבחינה כלכלית. נוסף על המחלות המתפרצות, בקורת-הלידה וירידת שיעור הנישואין הביא העושק הפיסקלי לירידה מתמדת במספר האוכלוסין. במעגל-קסמים זה הרי כל הפחתה במספר האוכלוסין הביאה לירידה בתוצרת, ושוב לעליה בהיטל המסים. היהודים נתייסרו עם יתר התושבים, ואולי יותר מכולם. יותר מאשר הספרות הנוצרית האלילית מלאים המקורות התלמודיים קובלנות על העוול הקשה של המסים הרומאים. על ההיטל בכסף ובשווה כסף (בתלמוד ארנוניא היינו אנונה annona), נוספו מסי עקיפין מרובים. כך פגע ה-quadragesima, או המכס של 2.5 אחוז, שהרימו בכל מדינות הקיסרות, ביהודים, כסוחרים, יותר מבכל התושבים. לא פחות מתועב ממנו היה מס העובד, 'האנגריה'. כדי לקבל ידיעות מלאות, היו הגובים הרומאים מסתייעים לעתים קרובות בעינויים. יהודים רבים היו אנוסים למכור את ילדיהם לעבדות, כדי שיוכלו לשלם את מסיהם. טפוסית היא דרשה זו של ריש (ר' שמעון בן לקיש:

"... דכתיב: 'כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב ובא הבית וסמך ידו אל הקיר ונשכו נחש (עמוס, ה, יט). בא ואראך דוגמתו בעולם הזה. בזמן שאדם יוצא לשדה ופגע בו סנטר, דומה כמי שפגע בו ארי; נכנס לעיר פגע בו גבאי - דומה כמי שפגע בו דוב; נכנס לביתו ומצא בניו ובנותיו מוטלין ברעה, דומה כמי שנשכו נחש' (סנהדרין, צח, ע"ב)

 

"כאשר עמד פסקניוס ניגר בפני קובלנות דומות של התושבים בארץ-ישראל, השיב בלעג, שאין דעתו נוחה עליו, על שום שאינו יכול להטיל מס גם על האוויר. אין פלא על כן, שאף-על-פי שהקיסרות הרומית הצמידה את האוכלוסייה למקומות-ישיבה קבועים, כדי למנוע הערמות על מסים, ברחו יהודים רבים לחו"ל, ומצאו מקלט בבבל ובשאר מדינות מלכות פרס.    (שלום ברון, "היסטוריה חברותית ודתית", א', חלק ג', מסדה 1955, עמ' 49)

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות