העבר היהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

מסעם השני של יהודית ומשה מונטפיורי בארץ ישראל 1839

 

עולה למרות הסכנות והאזהרות

 

"גם מוצטפה מחמוד בא לבקרנו, והוא מוסלם, איש גדול נכבד מאד, אשר הראה עוז אהבתו ליהודים ביום זעם הרעש והשליך נפשו מנגד להציל בכל אשר מצא,

 

 

"משה מונטפיורי נולד בליוורנו שבאיטליה בשנת 1784 ונפטר ברמסגייט באנגליה בשנת 1885;

"למסעם השני יצאו מלונדון בנובמבר 1838. הם עברו דרך צרפת ואיטליה והפליגו בים למלטה, שם שמעו שפרצה מגפה בירושלים, נפגשו עם אנגלים שחזרו מהארץ ויעצום לא להמשיך במסעם... גם בבירות יעצום לא ללכת לא"י מחמת סכנת הלסטים, אבל הם יצאו בשיירה ברכיבה על סוסים ופרדים, וב17- במאי 1839 הגיעו לצפת.

"הם מצאו את צפת בחרבנה, למעלה מאלפיים יהודים נהרגו ברעש ב-1.1.1837; בשנת 1838 התנפלו הדרוזים, שמרדו בשלטון המצרי, על שרידי היישוב היהודי בצפת.    (מההקדמה של יערי, המביא מיומנה של יהודית, "מסעות ארץ-ישראל" עמ' 545)

 

"ובאו הדרוזים בחמת עברות";

 "... הבית אשר התארחנו בו היה בנין חדש ונאוה יותר מאשר קוינו למצוא בעיר האומללה הזאת אשר מטו ושחו יושביה ממשא המסים וירדו פלאים ברעש אשר שם בתים רבים לעי מפולת על יושביהם ורכוש רב עלה בתוהו, ולתקופת השנה באו הדרוזים בחמת עברות לבצור עוללות ויבוזו את שארית המחיה הנשארת לפליטה מן הרעש. ויכו את השדודים מכות אכזריות אשר לא ירפאו מהן כל ימי חייהם.

"אחרי סעודת הבוקר יצאנו לשוח מעט על ההר הסמוך והביאו לנו מטפחות להציע תחת עץ הזית לשבת בצלו. וכמעט שאפנו את הרוח הצח ונתענג על הדר המחזה, והנה שני דרוזים רוכבי סוסים עברו לפנינו ועד מהרה ירדו מעל הסוסים ובברכת שלום נתקרבו אלינו  והשיבונו שלומם בשפה רפה, אך המה ישבו בסביבותינו ויחלו לדבר עם פקידנו, וד"ר לווי אשר זיכרון מעשי הדרוזים בשנה העברה עוד חי בקרבו אמר כי טוב לשוב הביתה . ... בטרם שכבנו לישון נסינו את העומדים על המשמר לראות אם שומרים את משמרתם באמונה, גם הכינונו את קני הרובה והצגנום אצלנו מפחד הדרוזים... (יהודית מונטפיורי, "אוצר מסעות", עמ' 308) (מ. גבאי, "יהדות אסלאם וציונות", עמ' 388)

 

"המושל בקי בקורות ישראל";

"בשובנו באו ראשי הקהילות לבקרנו, והמושל מהעיר עבד אל-חלים שלח לאמור, כי אם יהיה לרצון לנו יבא לשחר שלומנו, וכרגע בא גם הוא והשופט ועוד מנכבדי המוסלמים. המה ישבו איש איש על מקומו, על הדיואן ועל הארץ, ואנחנו קבלנו פניהם בכל מנהגי הכבוד. ויטיפו דברים רבים חדשים ונצורים על מעמד הארץ ותכונותיה, וכבוד המושל אמר כי קרא כמה ספרים בקורות ישראל, והוסיף כי יודע הוא להוקיר את ערך בואנו לצפת ולא"י, ותקוותו כי כאשר מילטה אסתר המלכה את עמה מרדת שחת כן תושע ימין עזרתנו את אחינו בני ישראל האומללים, הנושאים חרפת צרה ויגון בימים האלה בארץ הזאת.

 

"מוצטפה שעמד ליהודים בא לבקרנו";

"גם מוצטפה מחמוד בא לבקרנו, והוא מוסלם, איש גדול נכבד מאד, אשר הראה עוז אהבתו ליהודים ביום זעם הרעש והשליך נפשו מנגד להציל בכל אשר מצא, פזר להם כמעט את כל רכושו ויצא בחרב להלחם עם הדרוזים בהתנפלם על היהודים. כל פה מלא תהילתו וכל לב יתאונן כי קצרה ידו להשיב לו תודה כמפעלו, אך נפש ברכה לא תייחל לתודה וברכה, וגמול מעשיה ברגשותיה, ושכר מצוה -  מצוה. (יהודית מונטפיורי, "מסעות ארץ-ישראל",  א. יערי, ע' 308)(גבאי, "יהדות אסלאם וציונות", עמ' 389)

 

"מונטפיורי חלק נדבות בטבריה לספרדים, אשכנזים ורוסים*)";

"אחר חצות היום לקחנו לנו מועד לקרוא את אנשי השם קרואי מועד ליעץ על דבר עבודת האדמה וללמד את בני הנעורים חכמה ומלאכה המחיה את בעליה, וכולם, אין איש נעדר, שמחו מאד על הדבר הזה, ואצו לתת לנו את המערכת ממספרי עניי הספרדים האשכנזים והרוסים שבעיר הזאת. חסנו על איבוד הזמן ואמרנו להחל לחלק את מנותינו עוד בלילה, וכן גמרנו לתת לעניי רוסיא כפי מספרם שבאו על הגליון.  (יהודית מונטפיורי, "מסעות ארץ-ישראל",  א. יערי, עמ' 561)

*) ללמדך שהרוסים לא נכללו עדיין בכלל ה"אשכנזים"

 

"חכמי הספרדים והאשכנזים באו ושמחו בנו";

"בבוקר בא מחמד דזדאר מושל ירושלים לבקרנו, אמנם בגלל עייפותנו לא יכולנו לקבלו אז, על כן שב אלינו בשעה התשיעית ויבקש אשר אבוא גם אני לדבר אתו. ואצא לקראתו מאהלי וישם את ידו על ראשו ועל חזהו כאות כבוד בני קדם. ונדבר מדברים שונים. וד"ר לוי תרגם בינינו. ה' אמזלג הציע לנו את ביתו למושב, וחכמי העיר מקהלות הספרדים והאשכנזים באו גם המה אלינו וישמחו בנו. (יהודית  מונטפיורי, "מסעות ארץ-ישראל",  א. יערי, עמ' 566) (מ. גבאי, "יהדות איסלאם וציונות", עמ' 389)

 

אברהם יערי "מתקן" תיעוד היסטורי;

יהודית מונטפיורי;  "והנה שני דרוזים";

"... ולתקופת השנה באו הדרוזים בחמת עברות לבצור עוללות ויבוזו את שארית המחיה הנשארת לפליטה מן הרעש. ויכו את השדודים מכות אכזריות אשר לא ירפאו כל ימי חייהם. ...

"יצאנו לשוט מעט על ההר הסמוך והביאו לנו מטפחות להציע תחת עץ זית לשבת בצלו... והנה שני דרוזים רוכבי סוסים עברו לפנינו ועד מהרה ירדו מעל סוסיהם ובברכת שלום התקרבו אלינו והשיבונו שלומם בשפה רפה. אך המה ישבו בסביבותינו ויחלו לדבר עם פקידנו, וד"ר לוי אשר זיכרון מעשי הדרוזים בשנה העברה עוד חי בקרבו אמר כי טוב לשוב הביתה. (יהודית מונטפיורי, "ספר אוצר מסעות", עמ' 308)

 

אברהם יערי:  "והנה שני בדווים"; "... פרשנו המצעות ונשב להנפש, וכמעט התחלנו לדבר בינינו, נגשו שני בדווים אלינו וינסו שיח ושיג עמנו, אבל אנחנו לא פנינו אליהם ולא ענינו אותם דבר. (אברהם יערי, "מסעות ארץ-ישראל", עמ' 552)

 

"מייסדים שלטון קהל בירושלים";

"בשנת 1839 עלה לירושלים ר' זונדל סלאנט, ויבקשו ממנו עדת האשכנזים להיות להם למורה צדק קבוע. ויקבעו לו דירה בחצר הקהל, ברחבת ר' יהודה חסיד... ובשנת 1841 עלה לירושלים גם חתנו הגאון המפורסם ר' שמואל סלנט. הוא נתמנה למורה ודיין לעדת האשכנזים על פי פקודה מפקידים ואמרכלים בוילנא, וגם קבעו לו פרס שכר בטלה, וגם לו נתנה העדה דירה בחצר הקהל, סמוך לבית חותנו הגאון ר' זונדל  סלאנט... ובהיות הגאון ר' שמואל סלאנט צעיר לימים מר' ישעיה בורדקי, וגדול ממנו בתורה וחכמה, היה ר' ישעיה בורדקי עוין אותו, וגם את כל התושבים החדשים הנוטים אחריו. מיד אחרי בואו הושיב בית-דין צדק קבוע בבית אחד סמוך לביתו, ויהי הוא ראש בית-הדין, הגאון זונדל סלאנט המורה-צדק, ור' ישעיה בורדקי המנהל והמנהיג... וספרו שפעם אחת קפח הגאון ר' שמואל סלאנט (את בורדקי) בדבר הלכה ומרוב כעסו סטרו ר' ישעיה בורדקי על לחיו... אז נחלקה העדה לשתי מפלגות: מפלגת 'החצר' (ר' ישעיה בורדקי) ומפלגת 'החורבה' (ר' ש' סלאנט)               (יהושע ילין, זכרונות א"י, עמ' 159) (מ. גבאי, "משעבד", עמ' 77)

 

"רבני פולניה מקימים כולל כ"מדינה עצמאית";

"והיות כי הממונים בירושלים וגם הגבאים בוילנא לא שמו לב לתביעת הרבנים והנכבדים הפולנים - להעריכם ברשימת החלוקה והקדימה לפי ערכם ומעלתם בהתאמה לערך הרבנים והנכבדים הליטאים, למרות הכסף הרב הנשלח מפולניה לוילנא מדי שנה בשנה - נאספו כל ילדי פולניה היושבים בירושלים וישלחו לכל רבני ועשירי עריהם מכתבי תלונות ומחאות נמרצות על העוול אשר עושים להם הממונים בירושלים והגבאים בוילנא, לא נענו להם כפי רצונם ותביעתם. אז החליטו רבני פולניה להפרד מוילנא וליסד כולל בפני עצמם לאנשי מדינתם... ואת מורי-אבי [ר' דוד טביא מלמזה] מנו למנהל וממונה ראשי בעיר הקודש ירושלים...     (יהושע ילין, זכרונות א"י, א', עמ' 160)  (מ. גבאי, "משעבד", עמ' 78)

                                     

                   

"שלטון הקהל  קובע את הכנסת צמיתיו";

"בעת ההיא נפרדו כוללי האשכנזים הפרושים לפי מחוזותיהם, וכל הפרושים בירושלים, חברון, צפת וטבריה, היו לכולל אחד, ונקרא 'כולל וילנא', שם ישבו הפקידים והאמרכלים הראשיים שבחו"ל. כל הכספים אשר נקבעו בכל ערי רוסיה לטובת ישוב א"י, הנקראים כסף ר' מאיר בעל הנס', היו נשלחים לעיר וילנא, ומשם נשלחו הכספים להממונים שבירושלים לחלקם בין התושבים לפי הערכות הגבאים בוילנא, על פי הרשימות שקיבלו מהממונים בירושלים. שרשמו את כל בית-אב, מספר נפשותיו ויחוסו ומעשיו, כי ה'חלוקה' נחלקת על פי שתי מדרגות. האחת נקראת 'דמי נפש', אשר נתנת לפי מספר נפשות, והשנייה נקראת 'דמי קדימה', אשר נתנת לפי ערכו ויחוסו של כל ראש בית אב. לחלוקה השנייה זוכים רק אותם 'בני עליה' הידועים להגבאים בוילנא, ...      (יערי, זכרונות א"י, א', עמ' 166)  (מ. גבאי, "משעבד", עמ' 79)

 

"אלטארס ביקש ליישב באלג'יריה כמה רבבות מיהודי רוסיה";

"אותה שנה [1846] ניסה יהודי אחד מחוץ-לארץ להקל מצב יהודי רוסיה על-ידי הגירה חלקית אבל גם ניסיונו עלה בתוהו. הסוחר יצחק אלטארס ממרסיי בא לרוסיה בהצעה, להעביר חלק מן היהודים לאלג'יריה, שעברה זה-לא-כבר לרשות צרפת. משופע מכתבי המלצה מאת ראש הממשלה הצרפתית ג'זו ועוד שרים, נשא ונתן אלטארס בפטרבורג עם המיניסטרים נסלרודה ופרובסקי ובווארשה עם הנציב פאסקביץ, על מתן רישיון למספר מסוים של יהודים לצאת מרוסיה. לדבריו, נכונה ממשלת צרפת להעניק באלג'יריה אזרחות לכמה רבבות יהודי רוסיה האובדים בעניים, וכסף להוצאות הדרך נותן בית הרוטשילדים שבפריס. בפטרבורג אמרו לאלטארס תחילה, שירשו ליהודים לצאת מן הארץ תמורת פדיון-ממון מסוים. בווארשה הודיעוהו, שהקיסר התיר את היציאה בלי פדיון כלשהו (אוקטובר 1846). אף על-פי-כן עזב אלטארס את רוסיה לפתע פתאום מסיבה בלתי ידועה, והצעתו לא נתגשמה. (שמעון דובנוב", "דברי ימי עם עולם", ט', 112) (מ. גבאי, "משעבד", עמ' 112)

 

"ה'עזים' מתקשים לבוא בדברים עם האיש הגדול – אלטארס";

מצבם של היהודים במזרח-אירופה היה ידוע ליהודי התפוצות, מאז גזירות ת"ח ושיירת השבתאים של ר' יהודה חסיד וזרם ה"הארחי פרחי" ו"הביטל יודן", שהתישבו ליד קהילות ה"ספרדים" במרכז אירופה. דוגמה למעורבותם של פרטים מישראל לטובת יהודי מזרח-אירופה, הפיסקה להלן ממחקרו של עמנואל אטקס:

 

"יהודי ספרדי שהופיע במפתיע בווילנה והציע לממן הגירתם ויישובם של רבים מיהודי רוסיה באלג'יר. מחמת המצוקה הכלכלית החריפה ששררה בשנות הארבעים, עוררה הצעה זו עניין רב. והנה האגרת שכתב מ"א גינצבורג בערב יום-הכיפורים תר"ז [1847] בווילנה, נאמר בין השאר: '- - העזים מתקשים לבוא בדברים את האיש הגדול ההוא [אלטאריס], כי שמעו עליו כי איננו מתנהג בחסידות כהשר משה (מונטפיורי) לפניו. (עמנואל אטקס, "ציון", תשל"ח, עמ' 312) (מ. גבאי, "משעבד",  עמ' 112)

 

"לובשי הדר פושטים יד ללא בושה";

"הנזק הגדול ביותר שבחלוקה - השפלת צלם האדם - מציג לפנינו לונץ בתיאורו הבא: 'החלוקה הגדולה נתחלקה בבית-הוועד של כל כולל, ובצדק יכלו יושבי ירושלים, שסבלו כ"כ תלאות ופגעים חמריים ורוחניים, לחשוב, שהכסף, שהם מקבלים, אינו צדקה, כ"א פרס" הניתן להם מאחיהם שבגולה בעד החזקת הישוב בעיר ה', ובגלל זה לא השפילה כ"כ את נפש מקבליה. לא כן החלוקה הקטנה, היא השחיתה את רגש האנושיות וההכרה העצמית ותשפיל את רוחו. עוד עומד לנגד עיני תמונת-שמש של כולל זאמוט... יושב על גבי עמוד-האבן שבחורבת ר' יהודה החסיד... ובין ברכיו מונחים שני כיסים, ובהם מטבעות כסף ונחושת גדולות וקטנות, בידו הימנית עפרון קטן ובתיקו רשימת נפשות כל משפחה ומשפחה, וסביבו המון אנשים זקנים ונערים, צעירים וצעירות, ובהם גם לובשי-הדר, וידיהם פשוטות לקבל את מנתם בחלוקה הקטנה. ועל פני כל אחד מהמקבלים לא נראה קו אחד של אודם הבושה. (לוח א"י, ט"ז, עמ' 24)  (ד"ר בן ציון גת, "הישוב היהודי בא"י, עמ' 108)

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות