השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

מלך מדינת לודז היהודית , משלח את נתיניו להשמדה;

 

ב-13 באוקטובר 1939 משתנה מעמדו של מרדכי חיים רומקובסקי. העסקן הציבורי המתוסכל והמושמץ מגיע לפסגה. קומיסאר העיר. לייסטר מוסר לידיו כתב מינוי המציב אותו בראש המנהל היהודי העצמאי בלודז'-ליצמאנשטאט :

"זקן-היהודים בגטו לודז', רומקובסקי, נתמנה כדי להוציא לפועל את כל הצעדים הנוגעים לבני הגזע היהודי (כמצווה) מטעם המנהל האזרחי של העיר לודז'. הוא אחראי לפני אישית.

לצורך מילוי התפקיד הוא רשאי:

1 . לנוע חופשי ברחובות בכל שעות היום או הלילה; 2. להתקבל על-ידי הסוכנויות של המנהל הגרמני; 3. לבחור בקבוצת חברים (מועצת זקנים) ולקיים עמהם פגישות; 4. לפרסם את החלטותיו באמצעות כרזות קיר; 5. לפקח על נקודות הריכוז היהודיות לקראת היציאה לעבודה; כל אחד מבני הגזע היהודי נתבע להישמע, ללא תנאי, לכל ההוראות הניתנות על-ידי זקן-היהודים רומקובסקי. כל התנגדות כלפיו תיענש על-ידיו.

 

"למחרת נמסרה לרומקובסקי הוראה נוספת שלפיה הועמדו תחת סמכותו כל המוסדות היהודיים בלודז'. כמו כן ניתנה לו הרשות להטיל מסים.

"במארס ובאפריל 1940 נצטוו כל יהודי לודז' לעבור לגטו, ועל רומקובסקי הוטל לארגן את החיים בגטו ולקיים מגע סדיר עם הרשויות הגרמניות.

"החל מ-1 במאי 1940 היה רומקובסקי לשליט בטריטוריה שלו. בחסד הגרמנים, בעידודם ובפיקוחם.

"הוא היה ל'מלך הגטו'.(שמואל הופרט, "מלך הגטו רומקובסקי", "קובץ מחקרים", יד ושם, טו, 1983, עמ' 105)

 

"עדות מדהימה על עוצמת השלטון של רומקובסקי מצויה במאות הכרזות שפרסם, בכרוניקה של חיי הגטו, שכתבו אנשיו...

"כלי הביטוי החשוב ביותר של רומקובסקי היה עיתון הגטו (געטא צייטונג), שהוא היה פטרונו, העורך הראשי שלו, המדפיס ו... הגיבור - שמעשיו ודעותיו תוארו בו.

"בגיליון הראשון של הגעטא צייטונג, מיום 7 במארס 1941, כותב רומקובסקי שלא יתיר הפצת שמועות, רכילות ואנדרלמוסיה בגטו. מאחורי הצהרה זאת, המבטאת את ההיענות לדרישות הגרמנים, ניתן לחוש ברצון למנוע הפצת שמועות על מעשיהם וכוונותיהם של הגרמנים, ובכך לבטל כל ניסיון של התארגנות נגדם. במאמרו זה מפרט רומקובסקי את מטרותיו העיקריות: עבודה, לחם, דאגה לחולים, השגחה על ילדים ושקט בגטו..(שמואל הופרט, "מלך הגטו: רומקובסקי", "קובץ מחקרים", יד ושם, ט"ו, 1983, עמ' 108)

 

"ב-27 בדצמבר חגגו המכובדים בגטו את חתונתו של 'הזקן' עם דורה ויינברגר, בת השלושים. והשמחה הייתה רבה. אבל לא עברו אלא כמה ימים והגרמנים הורו לרומקובסקי להכין רשימה של עשרים אלף יהודים, שנועדו, לדבריהם, להישלח ל'התיישבות' במקום אחר, מחוץ לגטו.

"רומקובסקי ניסה לבטל את רוע הגזירה. הוא השתדל להוכיח להאנס ביבוב שהגירוש יפגע ביכולת הייצור של בתי-המלאכה שבגטו. אולם כל שעלה בידו לעשות היה להפחית את מספר המגורשים לעשרת אלפים. משנקבע מספר המגורשים פנה רומקובסקי לגורמים ציבוריים וביקש מהם לסייע בידו לערוך את רשימת המגורשים. הרבנים ונציגי המפלגות סירבו לשתף פעולה. נציגי המפלגות ניסו להציל את חבריהם, אך לא הסכימו לשאת באחריות הנוראה. וכך נותר רומקובסקי לבדו במערכה... בנאומו ביום 25 בינואר 1942, בעצם ימי הגירוש, הוא מכנה את המשלוחים 'אסון', ומצהיר שאסור לו לומר כל מה שהוא יודע.

"ואכן, עשרת אלפים היהודים, שנשלחו בינואר 1942 ל'התיישבות', מצאו את מותם במחנה ההשמדה חלמנו.

"אחרי 'הגירוש הראשון' באו גירושים נוספים. ועד סוף מאי 1942 גורשו מלודז' כחמישים וחמישה אלף אנשים. במניין זה כלולים גם הצוענים ורוב היהודים שהגיעו ללודז' ממערב-אירופה. (שמואל הופרט, "מלך הגטו: רומקובסקי", "קובץ מחקרים", יד ושם, ט"ו, 1983, עמ' 113)

 

"אם עדיין היו לרומקובסקי ספקות בנוגע לגורל 'אזרחיו', בא הגירוש הגדול, בספטמבר 1942, והמחיש לו, בצורה אכזרית, את כוונות הגרמנים. הגירוש, שהיה מלווה בעוצר, כונה בפי יהודי לודז' 'Sperre'.

 

"הגרמנים דרשו מרומקובסקי שיכלול בין המגורשים ילדים מתחת לגיל עשר (מלבד ילדיהם של פקידי היודנראט, ילדי השוטרים ומכבי האש), קשישים מעל גיל שישים וחמש ואנשים שאינם מסוגלים לעבוד. לאור דרישה מפורשת זאת לא ניתן היה לטעון שהמגורשים נשלחים לעבודה אל מחוץ לגטו. בתקופת ה-Sperre גורשו מלודז' למעלה מחמישה-עשר אלף יהודים (רובם ילדים). שש מאות, שניסו להתנגד או לברוח, נורו במקום.

"מתוך עדויות של אנשים שהיו מקורבים לרומקובסקי ניתן ללמוד משהו על הלך רוחו באותם ימי הכרעה. הוא היה המום כשמתברר לו שבין המגורשים יהיו גם היתומים 'שלו'. הוא מנסה לפרש את הפקודה הנוראה. נואם, מתווכח וצועק ברחובות, 'מסביר' לאימהות שעליהן להיפרד מילדיהן.

                       

שלמה אוברבאום: "בשנת 1942 היה בגטו איחוד של כל המפלגות הציוניות. היה ועד מרכזי והוועד התכנס אצלי בבית. בא יהודי. ששכחתי את שמו, אבל אני זוכר שהיה לו סניף של מפעל הפיס ברחוב פיוטקובסקה 24, והוא סיפר שהביאו אותם לחלמנו. הוא היה שם עם אשתו והילדים ועם יתר היהודים. הוא סיפר שראה שהכניסו יהודים למכונית. סגרו אותם, ונסעו אתם לאיזה שהוא מקום. ואחר-כך חזרו בלי היהודים. איך הוא יצא משם? המראה שלו היה כמו של איכר. והוא היה לבוש כמו איכר. אז הוא לקח דלי, כדי להביא מים, והתחיל ללכת. וככה הוא יצא מחלמנו. הוא הגיע אחרי כמה ימים ללודז'. זה היה בחורף (1942). נדמה לי גם שהוא הביא מכתב מן הרב סילמן מגומבין.

"הרב סילמן פנה ליהודי לודז' וסיפר שמוציאים יהודים מעיירות ומשמידים אותם. לא זוכר אם הוא כתב שמשמידים עם גז או משהו אחר, אבל שמשמידים. אבל אף אחד לא רצה להאמין. שמענו, וידענו, וסיפרנו על כך זה לזה. שמענו על זה אפילו ברדיו. היה אצלנו רדיו בגטו. (שמואל הופרט, "מלך הגטו: רומקובסקי", "קובץ מחקרים", יד ושם, ט"ו, 1983, עמ' 114)

 

יצחק רוס : "שמעתי אותו בפגישה של מנהלים של בתי-מלאכה ובתי-חרושת. אחרי הגירוש. כל הגטו ידע שהמשלוח נשלח לחלמנו, ושאף אחד כבר לא חי מהם. הוא אמר שזה לא ככה, שידוע לו ממקור מוסמך, שהאנשים האלה חיים ועובדים בתנאים יותר טובים מאשר בגטו. רק בלי המשפחות שלהם. האנשים של רומקובסקי הפיצו את הידיעות האלה. וזה היה שקר וכזב. אז כבר היה המקרה של האיש שברח מחלמנו והגיע ללודז' וסיפר. זה כבר לא היה סוד.

"באותה תקופה, בשעת הגירושים, אמר רומקובסקי ששולחים את האנשים לעבודה. הוא ידע שזה לא לעבודה. אני זוכר נאום שלו ברחוב לוטומירסקה 11, לפני הגירוש של הילדים והזקנים. הוא אמר: 'אין שום עצה. אנחנו צריכים לדאוג לבריאים ולהציל מה שיכולים להציל. אימהות, אין ברירה. אני טיפלתי בילדים. אני ניהלתי את בית היתומים בהלנוסק. אבל המצב השתנה. מוכרחים לתת את הילדים, החולים והזקנים'. אז אנשים התחילו לצעוק נגדו, התקוממו. אז הוא אמר: 'הילדים שלי, הזקנים שלי. ואתם שלי. ואני יודע מה שאני צריך לתת. זה המצב, ואני לא רוצה לשמוע דעות'. את המלים האלה שמעתי  מפיו.

"הוא לא אמר אף פעם שהוא יודע, להיפך, הוא אמר: 'ניפגש עוד. אנחנו מפרידים משפחות, אבל עוד נאחד אותן'. למה זה היה טוב? אם האנשים היו יודעים, אולי הם היו מתקוממים.

 

ריבה חירורג: "כוח השלטון סחרר את ראשו. הוא עשה הרבה דברים שלא היה צריך לעשות. למשל, כשהיה הגירוש, בשנת 1942, והוא נעמד בכיכר השוק ונאם. ואפילו אם דיבר בשמו של ביבוב. והוא אמר לאימהות לתת את הילדים - כדי להציל את הגטו. ולקח את האחריות על עצמו. זה אחד הדברים שאני לא יכולה לסלוח לו.

"ריבה חירורג ויצחק רוס מתייחסים כאן לנאומו הידוע של רומקובסקי בזמן גירוש הילדים, ב-4 בספטמבר 1942. [בהערה : 24 השואה בתיעוד, מבחר תעודות על חורבן יהודי גרמניה ואוסטריה, פולין וברית-המועצות, בעריכת יצחק ארד, ישראל גוטמן ואברהם מרגליות, יד-ושם, ירושלים, תשל"ח, עמ' 227-226. הנאום כולו נדפס בספרו של י' טרונק, 'לאדזשער געטא', עמ' 313-311]

 

"אוסקאר זינגר, יהודי מצ'כיה שניהל את הארכיון בגטו לודז', שמע את נאומו הנרגש של רומקובסקי. זינגר כתב ב-16 בספטמבר 1942: 'לכולנו דעה נחרצת שאת היהודים המגורשים מובילים להשמדה...'. זינגר מביא פרטים מזעזעים על ביצוע הגירוש של הילדים. (שמואל הופרט, "מלך הגטו: רומקובסקי", "קובץ מחקרים", יד ושם, ט"ו, 1983, עמ' 115)

 

"במסמך מיוחד במינו, שנכתב בידי פרידריך הילשר, גרמני אנטי-נאצי, שביקר פעמיים בגטו לודז', הוא מעיד שגילה לאנשי הגטו, שעמם נפגש (ביניהם רומקובסקי וראש המשטרה היהודית, ליאון רוזנבלאט) שבחלמנו רוצחים יהודים בגז. לתמהונו נוכח הילשר לדעת, שליאון רוזנבלאט ידע על ההמתה בגז עוד לפני שהוא סיפר לו על כך. אם נכונה עדותו של הילשר הרי שראשי הגטו ידעו על חיסול יהודים בגז לכל המאוחר במאי 1942 (מועד ביקורו השני של הילשר בלודז').

 

"העובדה שרומקובסקי ידע בפני אילו הכרעות גורליות הוא ניצב באה לידי ביטוי גם בנאום שנשא ב-13 במארס 1943. רומקובסקי פונה לציבור שלו במלים 'אחי ואחיותי'. הוא מסביר להם שחלו שינויים בקו המחשבה של הגרמנים. שבעבר יהודים נדרשו רק לעבוד, ואילו עתה... הוא מספר להם שאין לו אוטונומיה מוחלטת. שהוא חייב לציית, ולציית מהר, לפקודות הגרמנים :

"אתם יודעים שבשבוע שעבר עמדתי לפתע בפני עובדה מוגמרת שעלי לבצע חיסול מסוים (במקור: Liquidationgewisse) ושהתוצאות מכך היו יכולות להיות כאוטיות. אבל, כאדם אחראי היה עלי לומר לעצמי, שהבעיה תהיה הרבה יותר קשה אם מישהו אחר יבצע את העבודה הזאת*). בשעת ההכרעה הזאת אמרתי לעצמי שיהיה זה יותר קל לקהילה אם אטפל בעניין ואטיל על עצמי את המשא, עם מלוא האחריות החברתית שיש לי. עלי למלא את חובתי, ואפילו קשה היא.

 

"בהמשך דבריו מתאר רומקובסקי שינויים בארגון הפעילות בבתי-המלאכה; העברת צעירים, העובדים במשרדים, לעבודה יצרנית, ושיבוצם של קשישים וחלשים בעבודה משרדית.

"נימת הדברים סמכותית. רומקובסקי תובע, נותן פקודות. יחד עם זאת יש בדבריו רצון להסביר ולהצדיק את מעשיו. להוכיח לכל הציבור שהוא פועל מכורח הנסיבות, שאין לו ברירה. אין הוא מפרש מה ההכרעות שלפניו. הוא מדבר ברמזים, בלשון נקייה, אך ניתן להניח ששומעיו יודעים בדיוק למה הוא מרמז. יתר-על-כן, ברור שהנאום בא בעקבות תלונות שנשמעו כלפיו בתקופה שבה הוא חייב להגיש רשימות של אנשים הנשלחים אל מחוץ לגטו. וכך אומר רומקובסקי :

"אחים ואחיות, עליכם להבין אותי. אם יבואו השלטונות הרי הם סופרים את האנשים כמו מספרים. אבל אם בא האב (במקור: Vater), הרי הדברים נראים אחרת לגמרי. זאת עליכם לראות תמיד לנגד עיניכם... אילו הייתי חייב לתת את חיי כדי להקל את תנאי חייכם, הייתי מוכן לכך...

*) ודאי. מישהו אחר עשוי לשלוח אנשים ללא הבחנה. אני אשמור לפחות על ה"ציונים".

 

שלמה אוברבאום: "הייתי מנהל הטבק, בשנים 1944-1943. חודשיים לפני חיסול הגטו הייתה לי שיחה עם רומקובסקי. הוא הזמין אותי שאבוא אליו ביום ראשון לבאלוטר-רינג. שם היו המשרדים שלו, לא תהיה מזכירה. לא יהיו גרמנים. אמר שהוא רוצה לדבר אתי. סתם לדבר. עניתי לו: 'אם אתה רוצה להיות זקן-היהודים ואני הפקיד שלך - אין טעם שאבוא אליך לדבר. אם אנחנו שני יהודים, שיושבים בגטו אצל הגרמנים - אני מוכן לבוא'. ובאתי. ואגיד לך מלים כפי שהיו. שאלתי אותו למה הוא נותן חופה וקידושין, ענה לי: 'אסור שהגרמנים יידעו שהרבנים נותנים חופה וקידושין' (אז כבר לא היו רבנים בגטו. זאת הייתה שאלה על דברים שעשה בעבר). שאלתי אותו למה הוא מרביץ? אז הוא ענה, שכאשר הוא בא לאיזה מקום עבודה, ורואה שם יהודים חשובים, כאלה שנתנו לפני המלחמה כסף לכל מיני מוסדות, הוא נותן להם תלושי מזון, 'טאלונים'. אז כולם מתנפלים עליו ומבקשים 'טאלונים'. הוא אמר: 'לי לא היה לתת לכולם. מנין היה לי לתת? קיבלתי בשבילי ככל אדם מאתים גרם סוכר. אז גנבתי קצת מכל  אדם ונתתי ליהודים האלה. בשביל כולם לא היה לי. אז הרבצתי... בגלל זה שאני עצבני'. אז אמרתי לו שהמלך חייב לעשות חסד עם נתיניו. להרביץ יש לו חיילים, משטרה. 'למה אתה?' אמר: 'אני לא שולט על עצמי'.

"אחר-כך דיברנו על הסוף. מה יהיה. מה יהיה? הוא קם ממקומו ואמר:

"תראה, צ'רניאקוב התאבד. כל הכבוד. אבל מה קרה אחרי זה? חיסול גטו וארשה. אני יושב פה היום (יולי 1944). בגטו יש שבעים ושמונה אלף יהודים והרוסים מתקרבים! הם היו כבר בלובלין. התקרבו לוארשה. אם אני אציל שבעים ושמונה אלף, שישים אלף, חמישים אלף, אני לא מפחד משום דבר. מה יעשו אתי? יהודי זקן, חולה, בלי ילדים. אשתי הראשונה מתה ויש לי גם צינקאלי'. והוא הראה לי טבליות. אני לא יודע אם זה היה באמת צינקאלי. 'אז מה יהיה? אני חושב שאני אציל חלק מן היהודים. כל העבודה שלי פה זה להציל כמה שאפשר יותר....    (שמואל הופרט, "מלך הגטו: רומקובסקי", "קובץ מחקרים", יד ושם, ט"ו, 1983, עמ' 118)

 

"העדות המזעזעת ביותר על מעשיו של רומקובסקי כלולה בלמעלה מארבע מאות כרזות-קיר, שהודבקו בשנים 1940-1944 על קירות הגטו. בכרזות אלה, שרובן חתומות בידי זקן-היהודים, הוא נותן הוראות לאנשי הגטו על-פי הנחיותיו של ביבוב.

"באחת הכרזות האחרונות, מס' 428, מיום 17 באוגוסט 1944, ימים אחדים לפני חיסולו הסופי של הגטו, הוא עדיין מייעץ ליושביו להצטרף למשלוחים: 'זהו דבר שהוא לטובתכם ולטובת בני משפחותיכם להתייצב מרצונכם הטוב. ואתם חוסכים בכך הרבה אי-נעימויות'.  

"אין אנו מסוגלים להבין מה חשב ומה הרגיש רומקובסקי, כאשר מילא את פקודתו של המפקד הגרמני ונתן ליהודי הגטו את ההוראה העצה המקאברית הזאת.(שמואל הופרט, "מלך הגטו: רומקובסקי", "קובץ מחקרים", יד ושם, ט"ו, 1983, עמ' 120)

 

"אליעזר זיסקינד: "עובדה שהגטו שרד עד כמעט לרגע האחרון. ואילו הצבא האדום לא היה מתעכב בשערי וארשה, בגלל המרד הפולני, הם היו ניצולים כ-80.000 מיהודי גטו לודז'. וזה רק, אולי 'רק', בזכותו של מרדכי חיים רומרובסקי.

"ואכן, בקיץ 1944, נשמעו בגטו לודז' רעמי התותחים הרוסים, בגטו עוד חיו באותם ימים 80.000 יהודים, והללו חשו שהישועה קרובה.

"עדות לציפיות ולתקוות של יהודי לודז' באותם ימים מצויה ביומן שכתב נער יהודי, שזהותו אינה ידועה, בעמודים הריקים ובשולי העמודים של ספרו של פרנסואה קופה - משורר, מחזאי וסופר צרפתי (1908-1842), ברישום מיום 29 ביולי 1944 הוא כתב: 'היוכל מישהו לצייר לעצמו את רגשות יהודי בגטו כששומע על כבישת וארשה? מלאי תוחלת אנו רואים את מימוש חלומותינו. אם אך הרשעים לא יעשו לנו דבר מה. אבל כמדומה יש להם עתה צרותיהם שלהם במידה כל-כך מרובה שלא יגשימו מה שזממו לעשות לנו'.

"ידוע שהרוסים עיכבו את התקדמותם בחזית ובכך אפשרו לגרמנים לדכא את מרד הפולנים בוארשה. באותו פרק זמן השלימו הגרמנים את חיסולו של גטו לודז'. בנסיבות אלה נהרסו  התכניות, התקוות והאשליה הגדלה, שטיפח מרדכי חיים רומקובסקי*).

 

יצחק רוס: "בגטו לודז' נשארו בערך שמונה מאות אנשים. מזה חמש מאות שהיו צריכים לנקות את הגטו. אז כמה הוא הציל? ומה היה קורה אילו האנשים האלה, כולל אותי, היו מתקוממים ונהרגים? איזה אסון היה קורה? אבל היה דף בהיסטוריה שאנשים התקוממו. הוא היה נגד התקוממות.

"חמישה-שישה ימים לפני שחיסלו את הגטו הלכתי עם אבי לרומקובסקי. הוא ישב עוד בבאלוטר-מארק. שמענו שברודניצקה 34 יש קבוצה של כמה מאות אנשים שנוסעים לגירוש, אבל הם נוסעים ישר למפעל, וששם יעבדו. אז אבי, שלא דיבר עם רומקובסקי, בא אליו ואמר לו: 'רומקובסקי, אני כבר איש זקן, אבל יש לי שני בנים שיכולים לעבוד. קח אותם לרודניצקה 34'. היית צריך לשמוע מה שרומקובסקי ענה לאבא:

"'מה יש? שיסעו כמו שכולם נוסעים'! אבא לא התבייש ושאל: ומה עם רודניצקה 34?' והוא אמר: אל תבלבל את המוח'. וממש ביד גירש אותו מן המשרד.

"אז אתה רוצה לומר שזאת גישה של אדם שרצה להציל אנשים? הוא הציל קבוצה מסוימת. זאת הייתה המטרה שלו. הוא רק חשב שגם הוא יהיה בין הניצולים. הוא לא ידע שביבוב יגיד לו: 'אתה לא יכול להישאר כאן. אתה צריך לנסוע עם היהודים שלך לאושוויץ, ושם תהיה זקן היהודים'. הוא ידע את האמת אבל לא היה לו לאן לברוח. אז יכולים לומר שהייתה לו מטרה קדושה, או משהו  כזה. אני לא מקבל את זה.  (שמואל הופרט, "מלך הגטו: רומקובסקי", "קובץ מחקרים", יד ושם, ט"ו, 1983, עמ' 122-1)

 

*) רומקובסקי היה ציוני, וביקש להציל ציונים. היה לי ספר "הבול הציוני הראשון", במדינת רומקובסקי בלודז'. בסופו של דבר הוא הציל מאות "ציונים" אחדות.

חיים רומקובסקי, כמו רוב מלכי הגטאות היו "ציונים", גם אלא שלא היו "ציונים", לא יכלו שלא לדאוג לרווחתם ומילוי משאלותיהם של ה"ציונים", ותמיד הם נשארו אחרונים ודאגו להצלתם. אם זה באמצעות חליפין, משלוח אישור על מועמדותם לקבל סרטיפיקט, או העברתם למדינה, שבה לא קיימת סכנה לחייהם.

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות