"מי זה מרדכי גבאי הזה? מי מכיר? מי יודע? שלושת התגובות שלך מאפיינות אידיוטים.

 

 

18.10.2016

 

שור נגח מיכאל יגאל מימון, במקום לתקוף את אלה שמכניסים את ראשו לצואה, הוא תוקף את גבאי; מר ממון חי טוב עם כתבות: ''המרוקנים הם אנשים מאוד פראיים'', "אין לנו שפה משותפת איתם" (20.9.2016), ומסתיימת ב:

"'בפינות מגוריהם של האפריקנים במחנות תמצא את הזוהמה, משחק הקלפים בכסף, שתייה לשכרה וזנות. רבים מהם מוכי מחלות עיניים רציניות, מחלות עור ומין. כל זה בלי להזכיר פריצות וגניבות. אלמנט א-סוציאלי זה, אין דבר בטוח מפניו ואין מנעול סוגר משהו 'ברצינות'. לא רק חפצי העולים אלא גם ציוד כללי של המחנה נעלמים. במחנה אחד פרצו, בימי שהייתי בו, והריקו את המחסן הכללי. במחנה אחר, למשל, אירע מקרה מוות רגיל. בחדר שליד בית-החולים נערכה טהרת המת והקברנים יצאו להלוויה. משחזרו שוב לא מצאו את כלי הטהרה.  (תום שגב, "1949 הישראלים הראשונים", דומינו 1984, עמ' 158)

 

קשה שלא לשים לב ששלושת הכתבות מצויינים כציטוטים ממחקרו של תום שגב  "1949 הישראלים הראשונים", אך במקום להזים את דברי הבלע של מנהיגי ה"ציונים", כתב מיכאל יגאל מימון, המתקרא "חכם מימון": "מי זה מרדכי גבאי הזה? מי מכיר? מי יודע? שלושת התגובות שלך מאפיינות אידיוטים שמושיים מימי סטלין שרובם עברו מן העולם חוץ מדב חנין ויוסי ביילין. (ממיכאל יגאל מימון, 21.9.2016)

 

גדלתי בבית-מדרש זלכה, והכרתי את באי הישיבות שהתקימו שם. היו מופלגים בחוכמה ובגיל, ששנו את מסכתות התלמוד 4-3 פעמים ונקראו תלמידי חכמים. חכם זה ראש ישיבה, האב"ד ובאים-בימים ששימשו בעבר כראשי ישיבות, וכולם ירדו לגובהו של הפונה אליהם ודברו עמו בשפתו, בסבלנות והרבה סובלנות.

 

שמונה שנים רצופות למדתי בישיבות בית זילכה, ויצאתי רק עם "מה שבין אדם לחברו", שהיו מצויות גם בקרב יהודים חילונים. הקפדתי שלא לייחס דברים למישהו, אם אין לי אותם בכתובים. לא אמרתי מילה נגד מנהיגי ה"ציונים" לפני שקראתי את כתביהם, ואף מילה נגד עמוס עוז, לפני שקראתי את 26 ספריו.

 

והנה "חכם מימון", במקום להתמודד עם שבעה קבין דברי בלע ששפכו מנהיגי ה"ציונים" על העולים-השבויים, יהודי האסלאם, הוא נלחם בפלסטינים, להוריד אותם מטה מטה; כיודנרט ומשת"פ בידם של מנהיגי ה"ציונים" - והוא כבר לא שייך למרוקאים (הגדרה לכול הצפון אפריקנים), שקובעו כיסוד אי-סוציאלי וכפגע רע. להלן מאפיינים להגדרת תרבותו של "חכם מימון".

 

אין צורך לענות לאויל הזה

 

מרדכי גבאי  27 ספטמבר: "כול הדיבורים לא משנים את העובדה שאלאור עזריה ירה במחבל פצוע ושרוע על הארץ. אלאור שימש כלי בידי הרבנים שהתירו את דמם של הפלסטינים וממשלות ישראל שהקימו את ההתנחללויות בשטחים הכבושים, ונוהגים בחוקה ישראלית לגבי המתנחלים, ושלטון צבאי נגד הפלסטינים הכבושים, הכרוך בדיכוי ושלילת זכויותיהם האזרחיות של הפלסטינים - ומי עומד על ראשם - צה"ל - ילדים שלא סיימו את למודיהם, שעיקר תפקידם להגן על המתנחלים ולדכא את הפלסטינים. כאשר מוסיפים לזה את החינוך שדחסו לתודעתם של ילדינו, שהארץ על שתי גדותיה שלנו, והפלסטינים הם מסתננים ופולשים, והיד הקלה על ההדק - כול חייל הוא אלאור אזריה בפוטנציה."

 

מיכאל יגאל מימון, 28 ספטמבר: "אין צורך לענות לאויל הזה . אני נותן לו להתבטא כדי שלא יאשימו אותי בסתימת פיות".

 

התבטאויות של "חכם מימון";

‏ 28 ספטמבר:  "מצביעים אמריקנים - צאו מהטרוף. צאו מהקלינטונים

"מסר למצביעים אמריקנים מהבעלים השותף והמייסד של "הום דיפוט":

"אם אתם נמנעים להצביע עבור טראמפ בגלל שהתנהגותו לא מוצאת חן ולא נראית לכם זו החלטה הזויה. כי בחירת הילרי תביא את כלכלת ארה"ב לקטסטרופה.

 

28 ספטמבר: "כמובן טילים בלייסטיים ארוכי טווח. ואני נזכר עכשיו בפגישה בירושלים עם רעי לשרות ביבי נתניהו כשהיה ציר בשגרירות ישראל בוואשינגטון...

 

29 ספטמבר:  "אירופה ואונסק"ו והאסלאם האירופאי

"יש לשים לב לכך שאף לא אחת ממדינות אירופה הפחדניות המשועבדות לאינטרסים אסלאמיים בלי נכונות להודות בכך לא התנגדה להחלטה המחפירה של יונסק"ו. אונסק"ו והשמאל הישראלי והיהודי אמריקני

(J Street וכו')

 

"והערה נוספת על השמאל הישראלי המיתמם: האם אונסק"ו והלובי הערבי באו"ם שאבו או לא שאבו עדוד מעמדת שמאלנים ישראלים צבועים ומתחסדים - כמו מיכאל ספרד וסמל גבריהו משוברים שתיקה - שלא נרתעו ולא התביישו והרבו להופיע במוסדות או"ם והוציאו את דיבת ישראל רעה בכל הזדמנות...

 

1 אוקטובר: "השמאל הישראלי עושה מעשה אונסק"ו כל הזמן ועזר לארגון המתועב להגיע עד הלום... ההחלטה המחפירה הזו - שלא תשנה הרבה מבחינתנו - באה בזמן כזבנג תודעתי לפרצוף של השמאלנים הציניקנים הניהיליסטים שממעטים בערך הקשר והשייכות של עם ישראל לארצו (שגם עזרו על הדרך ליונסק"ו הגיע עד הלום...)

 

‏1 אוקטובר:   "לפי תורת הסוד יש למקום זה - מגדל אדר - קשר לא ברור לגאולה ולביאת המשיח. לפי יונתן בן עוזיאל.

 

2 אוקטובר:  "המציאות בימינו מחייבת שלטון וריבונות ישראל מן הנהר עד הים מכל ההבטים והבחינות האפשריות

הפרימאט, הצווי העליון שצריך להדריך אותנו ואין בלתו - הוא שישראל חייבת לשלוט בכל ארץ ישראל המערבית כרבון ומכאן צריך להיגזר הכל...

"אם דמוקטיה פירושה (המילולי לפחות) הוא "שלטון העם" - אנו העם ואנו הרבון.  

ומי אמר שאין בדמוקרטיה אזרחים מסוגים שונים? באמת? הרי גם בארה"ב הגדולה לא כולם אזרחים. האזרחות היא זכות שלא כולם זכאים לה.

 

 

2 אוקטובר: "תראה לי איפה זה כתוב, יא אובמה. איפה כתוב שאסור לנו לשלוט בארצנו על מיעוטים בני עמים אחרים. אתה מאמין לשמאלנים הריקניים והשטחיים שלנו, הא?

"ובכלל שהשמאלנים יסבירו וישכנעו מדוע זה רעיון כה רע וכה פסול לשלוט על מיעוטים שחיים בארץ שלנו. אתם מעדיפים שנגרש אותם?   

"מה הסיפור שלכם שמאלנים? גם לא לשלוט עליהם וגם לא לשלוט על ארצנו? הגזמתם

 

 

 

כאשר הותר דמם של הפלסטינים והוגדרו כמחבלים,"חכם מימון" הציע שאת המחבלים לזרוק לדאעש ואת בתיהם לתת ליהודים, ועוד הצעות שלא היו מביישים את הרב מאיר כהנא. למעשה "חכם מימון" שהוציא את עצמו מכלל המרוקנים, מסית את הנושא; במקום שינוי הוויית חייהם של הישראלים, במקום שוויון זכויות והזדמנויות והשתתפות במוסדות השלטון – מלחמה בפלסטינים. למעשה כבש לעצמו  "חכם מימון" את  מקומו של מאיר כהנא המנוח. וחזרה למקור לתזכורת:

 

"כמה אנשים מסוגלים לספר את האמת"

כהנא הפיץ את וירוס מגפת הנאציזם

 

"בקיץ 1984 נתנו כ-25 אלף ישראלים את קולותיהם לרב מאיר כהנא והאיש נבחר לכנסת. הממסד הפוליטי הוכהה בהלם: לא אחת השוו אותו לאדולף היטלר. כהנא הגיע לישראל מארצות-הברית, שם הנהיג את הליגה היהודית להגנה: עיקרי תורתו אמורים היו לשקף את לקחי השואה*. בראשית פעילותו כמנהיג הליגה זכה כהנא למידה של אהדה בישראל: הוא גילם את אידיאל היהודי הגא העומד על נפשו. כהנא נהג לתאר את עצמו כמבטא הנאמן של הציונות: למעשה ביטא רק את היצר הרע שלה. יש בציונות אלמנט כהניסטי; הוא קיבל ביטוי גם לפני כהנא.

"הציונות של כהנא הייתה גזענית ופורנוגרפית: זהו החידוש במשנתו. ככול שהעביר את פעילותו לישראל, התברר שהוא מבקש לשנות את יסודות ההוויה הישראלית: הוא תבע לסלק את ערביי ישראל והשטחים ולהתאים את שגרת החיים במדינה אל צווי ההלכה היהודית. תחילה נטו הכול לראות בו רק תמהוני עושה-צרות. מדי פעם יזם כול מיני מבצעי הפגנה והסתבך עם המשטרה. מטהו שכן בירושלים, ובו גם מעין מוזיאון קטן, שהשווה את השואה הבאה (באמריקה) עם שואת היהודים באירופה. כהנא שידר לאומנות אלימה, אנטי ערבית, וקנאות 'דתית, אנטי דמוקרטית, שמצאה תמיכה בעיקר בשכבות של מצוקה: היא ניזונה מתשלובת של תסכול חברתי, שנאת זרים בכלל וערבים בפרט.

"פחד קיומי, קונקרטי, וחרדות עמומות שכהנא ידע ללבות: בתוך כך הרבה להזהיר את שומעיו לא רק מרצחנותם של הערבים, כי אם גם מפני תאוותם לבטא את שנאתם ליהודים באמצעות אונס נשים וילדים. "שורה של מעשה רצח ואונס שהסעירו את המדינה באותה תקופה, חלקם בעלי אופי לאומני, חלקם פליליים, חלקם לא מפוענחים, פרנסו את התעמולה שלו. אך הוא  היה איש מכוער ודיבר עברית עילגת, במבטא זר. איש לא ייחס לדבריו השפעה רבה יותר מהשפעתם של דברים שאנשים רושמים על צדן הפנימי של דלתות בבתי-השימוש ציבוריים. מכאן ההלם שעוררה בחירתו לכנסת.

 

(תום שגב, המיליון השביעי, "דומינו", 1998, עמ' 378)

 

"כשנה  לאחר כבחירת הגיש כהנא שתי הצעות חוק: האחת קובעת שרק בן העם היהודי יכול להיות אזרח מדינת ישראל. לא יהודים, כלומר בעיקר ערבים, יהיו במעמד של "גר תושב", במובן התנ"כי של המושג, ויוטלו עליהם החובות של "מסים ועבדות". לכול גר ותושב יובטחו זכויות אישיות, אולם לא תהא לו זכות פוליטית: בתוך כך לא יורשה לבחור ולא להיבחר. לא יותר לו להתגורר בתחומי העיר ירושלים. לא יהודי המסרב לקבל עליו את מגבלות כ"גר ותושב" יורחק מהמדינה, בהסכמתו או בכפייה. העוזבים יקבלו פיצוי.

 

"הצעת החוק השנייה כונתה "חוק למניעת התבוללות בין יהודים ללא יהודים ולקדושת ישראל". היא קבעה, בין השאר, ככי יבוטלו כול תוכניות הממשלה שיש בהם כדי ליצור קשר בין יהודים לערבים. יוקמו חופי ים נפרדים ליהודים וללא יהודים. לא יינתן ללא יהודים לגור בשכונה יהודית בלא הסכמת רוב הדיירים היהודים. אסור ליהודים אזרחי המדינה ותושביה להינשא ללא יהודים. אסור ליהודים אזרחי המדינה לקיים יחסי מין עם לא יהודים;; זוגות מעורבים יוכרחו להיפרד לאלתר.

"אחד מחברי הכנסת השווה את הצעות החוק האלה לחוקי נירנברג, סעיף אחרי סעיף, ומצא דמיון רב בין אלה לאלה. נשיאות הכנסת סירבה להתיר לכהנא  להעלות את הצעותיו לדיון. כהנא פנה לבית המשפט הגבוה לצדק וכמו בעבר זכה: שופט בית-המשפט העליון אהרן ברק קבע כי הצעות החוק של כהנא "מעוררות זיכרונות מחרידים" ויש בהן כדי לפגוע באופיי הדמוקרטי של מדינת ישראל, אך לדבריו, כוחנו בשמירה קפדנית על שלטון החוק ועל חוקיות השלטון, גם כאשר משמעות הדבר מתן ביטוי לדעות שאנו סולדים מהן".

 

"עם הזמן התברר שכהנא עצמו מסוכן פחות מהכהניזם, וזה פשה בישראל וחיזק את אחיזתו, בעיקר בקרב הנוער. ככול שנמשך הטרור הפלסטינאי התרבו המקרים שאספסוף של צעירים התנפל על עוברי אורח ערבים והתפרע בשכונות מגורים ערביות; הקריאה "מוות לערבים" נעשתה שכיחה מאוד. "עוד מהדהדת באוזני הסיסמה "מוות ליהודים" והנה באה תיבה אחת שמשנים אותה, מח  ליפים אותה, ויוצא "מוות לערבים", אמרה חברת הכנסת חיייקה גרוסמן (מפ"ם), ניצולת שואה: בחלומותיה הגרועים ביותר, אמרה, בסיוטי הלילה שרדפו אותה שנים ארוכות, לא העלתה בדעתה שזה יקרא.

 

"ביולי 1985 קיבלה הכנסת תיקון לחוק יסוד הכנסת אשר קבע כי רשימת מועמדים לא תוכל להשתתף בבחירות לכנסת אם יש במטרותיה או במעשיה הסתה לגזענות. במהלך הדיונים הרבו המשתתפים להסתמך על השואה. התיקון החוק העונשין שנועד לאסור על הסתה לגזענות, הוצמד לדיון בתיקון שנועד למנוע מועמדים לכנסת שמצע רשימתם שולל את קיומה של מדינת ישראל. במקביל התמקחו על תיקון לפקודת הטרור שנועד למנוע מגעים עם אש"ף

 

 

"כהנא לא נבחר מחדש, אך במקומו נבחרו לכנסת כהניסטים אחרים, שידעו להציג את התביעה לגירוש הערבים במושגים "נקיים", חפים מקנאות דתית וגזענות פורנוגרפית, מעוגנים בזרם המרכזי של החשיבה הציונית וההוויה הישראלית.

 

(תום שגב, המיליון השביעי, "דומינו", 1998, עמ' 379)

 

"בצד החקיקה נערכה גם מערכת החינוך להגן על הדמוקרטיה מפני הגזענות. בשנת הלימודים 1987-1986 הוכרז על החינוך לדמוקרטיה כנושא מרכזי; בתוך כך עודד משרד החינוך מפגשם בין תלמידים יהודים וערבים. גם הרדיו והטלוויזיה וככן מערכת החינוך בצה"ל נרתמו למאמץ מרוכז, פאתטי משהו, לביצור התודעה הדמוקרטית.

"בעקבות כהנא שמענו יותר ויותר חיילים שנחשפו לתולדות השואה מתחילים לתכנן כול מיני שיטות איך לחסל את הערבים", נזכר אחד הממונים על החינוך בצה"ל: "זה מאוד הדאיג אותנו, כי ראינו שהשואה נותנת לגיטימציה לגילויים של גזענות יהודית. למדנו מזה שיש צורך לטפל לא רק בשואה, כי אם גם בעליית הפאשיזם, ולהסביר מה זה גזענות ומה הסכנות שנשקפות ממנה לדמוקרטייה."

 

"במאי 1986 הפיץ הצבא הנחיות הסברה למפקד, שנשאו את הכותרת "השואה ולקחה". בסיכום המסמך, שני עמודים אורכו, נאמר שההגנה על חירות האדם היא הדרך הטובה ביותר למנוע שהנאציזם יתפרץ שוב.* כעבור שנה, באפריל 1987, הפיצה מפקדת קצין חינוך ראשי דף שכותרתו "אחרי השואה" ובו, בין היתר, הפסקה: "חוויית השואה מחזירה אותנו אל האדם באשר הוא אדם (...)  אנו מצווים לקיים בידינו כוח כדי להגן על קיומנו" אך בנוסף לכוח אנו מצווים לשמור על ערכי המוסר הקובעים את דמותנו ואת השימוש שנעשה בכוח שבידינו."  כמו כן הובא ציטוט דברים  שכתב הסופר א.ב. יהושע ובין היתר הציע לחיילים את הדילמה: "האם עלינו לסכן את ביטחוננו בשם עקרונות המוסר? ולהבדיל – האם אנו רשאים, בנסיבות ביטחוניות חמורות, לסגת מערכי יסוד של מוסר?, לדברי יהושע, עצם ההתלבטות בדילמה כזו משקפת את הבנת המשמעות הנגזרת מהשואה.

 

"חודשים אחדים לאחר מכן פרצה האינתיפאדה בשטחים וכעבור עוד כמה חודשים החליט הצבא להפסיק זמנית את ביקורי החיילים בבית לוחמי הגטאות. רשמית נאמר כי תכניות ההשתלמות השתבשו וכי המדריכות שנועדו להעביר את  השיעורים לא התאימו לתפקידן. באופן לא רשמי נודע כי האירועים בשטחים חילצו מהחיילים תגובות פוליטיות קיצוניות מדי: היו שלמדו ממה שראו במוזיאון כי זו הדרך לטפל במתפרעים: בקיץ 1989 נודע שחיילים יזמו הקמתה של יחידה לחיסול ערבים; הם קראו לה "יחידת מנגלה". אחר-כך נודע שיש בצבא גם יחידות שחייליהן כינו את עצמם "פלוגות אושוויץ" ו"הדמיאניוקים". צה"ל ניסה תחילה למנוע את פרסום הדבר וכעבור זמן הסביר כ המדובר בהומור שחור של חיילים*). אחרים הסיקו מביקורם בבית לוחמי הגטאות שלא יוכלו להיות חלק ממנגנון הדיכוי בשטחים.

 

(תום שגב, המיליון השביעי, "דומינו", 1998, עמ' 380)

 

*) לאחר ששני פועלים  ערבים נשרפו למוות באור יהודה, ציטט כתב העיתון "חדשות" את אחד מתושבי המקום: "אנחנו צריכים לעשות  להם (לערבים) מה שהטלר עשה לנו.

(יניב גולן, "שנאה בוערת", "חדשות", 17.8.88, עמ' 5)

 

"כמו הגזענות הכהניסטית, שיקפה גם הסרבנות מכלול של בעיות קיומיות ולבטי מוסר וזהות אשר עד אז הודחקו לשוליים; כמו הגזענות, היא העמידה במבחן את הדמוקרטיה ועמדה בצילה של השואה. ראשיתה במלחמת לבנון. בעודה בעיצומה, וככול שנמשכה, היו חיילים אשר סירבו להשתתף בה משיקולים פוליטיים-מוסריים. התופעה נמשכה ככול שצה"ל דיכא את ההתקוממות הפלסטינית בשטחים, תוך הפרה שיטתית של זכויות האדם. עשרות ישראלים נשפטו למאסר על סירובם להשתתף בדיכוי האינתיפאדה; סימנים שונים הצביעו על כך שתופעת הסרבנות הייתה רחבה יותר ממה שנודע ברבים וכי טיפלו בה באורח בלתי פורמלי, ללא פרסום, ברמה יחידתית.

"השירות בצה"ל נחשב מאז ומתמיד לא רק כורח קיומי, כי אם גם עמוד יסוד בזהותם האישית והקולקטיבית של הישראלים. הסירוב לשרת בצה"ל, או אף בשטחים, היה אפוא כיציאה לגלות. הסרבנות נשארה תופעה שולית, אך החל  מאמצע שנות  השמונים הפכה לראשונה נושא לוויכוח לגיטימי: כמו הדיבורים – הנפוצים הרבה יותר – על  גירוש הערבים, סימן גם הוויכוח הזה את הקיטוב הערכי והתרבותי שחל בחברה הישראלית ואת ההקצנה בחשיבה הפוליטית.

 

"מעשי אכזריות נגד תושבי השטחים שצה"ל נטה לתאר כ"חריגים" הולידו שורה של משפטים צבאיים אשר עוררו מחדש את הדיון על מהותה של "פקודה בלתי חוקית בעליל" שחובתו של חייל לסרב  לה: לא אחת הזכירו בהקשר זה, בדרך כלל ברמז, את הצבא הנאצי. סרבני השירות בלבנון ובשטחים הרבו לבסס את עמדתם על לקחי השואה.

"ההשוואה בין ישראל לבין גרמניה הנאצית נעשתה גם בעבר, החל במלחמת העצמאות: היא נשמעה בעקבות הטבח בכפר קאסם ב-1956 והיא עלתה לפעמים כנושא לדיון בשאלה "האם זה יכול לקרות גם אצלנו". הפוליטיקה הישראלית הכירה את "הטלר" כגידוף וכטיעון בכול מיני ויכוחים. אך השימוש בו היה נדיר מאוד ומוגבל בדרך כלל לשולי הקנאות והתמהונות: חרדים בשכונות מאה שערים בירושלים נהגו לצייר על קירות הבתים צלבי-קרס כדי לגנות את הממשלה; המתח העדתי הוליד את הביטוי "אשכנאצים". זמן מה לאחר שישעיהו ליבוביץ טבע את הביטוי "יודונאצים" לתיאור מדיניותה של ישראל בלבנון, התפרסמו חילופי מכתבים בין אחד מאנשי השמאל השולי לבין הסופר עמוס עוז: האיש רמז כי שיטה מקובלת לעינוי אסירים ערבים באמצעות מקלחות קרות וחמות "מזכירה לו משהו,. עוז השיב: "זו השוואה דמגוגית ומושחתת,"*

"עיתונים שונים בעולם השוו לא אחת בין ישראל לגרמניה הנאצית: בישראל תיארו זאת כביטוי לאנטישמיות. שלטונות הכיבוש בשטחים נהגו לפעול נגד עיתונאים ערביים שעשו שימוש בהשוואה הזו. אך ההקצנה הפוליטית, עד מלחמת תרבות, שהולידה את הכהניזם ואת הסרבנות הרחיבה בשנות השמונים גם את נכונותם של הישראלים להשוות את עצמם עם הנאצים; זה קרה, בין היתר, כתוצאה מהשימוש הרטורי הנרחב כול-כך שעשה מנחם בגין בשואה.

 

(תום שגב, המיליון השביעי, "דומינו", 1998, עמ' 381)

 

 

"בספטמבר 1988 הופיע בעיתון "דבר", המקורב למערך, מאמר אשר תיאר את "מולדת" במילים  "המפלגה הנאצית החדשה". המפלגה, שמצעה דגל ב"טראנספר", כלומר גירוש הערבים מהארץ לארצות ערב, הגישה קובלנה פלילית. שבועות אחדים לאחר מכן הופיעה בעיתון  "מעריב" מודעת בחירות נגד הסכמתו של המערך להביא את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לדיון בוועידה בינלאומית. המודעה כללה תצלום גדול של אדולף הטלר  בוועידת מינכן, 1938. "מעריב" התנצל על הפרסום. זאב שטרנהל, פרופ' באוניברסיטה העברית, חוקר תולדות הפאשיזם, כתב: "הקץ בא לדמוקרטיה בגרמניה לא ביום בו המיליציות הנאציות הרגו את המפגין השמאלני הראשון, אלא כאשר נאצי נידון לשלושה  חודשי מאסר על אותה עבירה עליה קיבל קומוניסט שלוש שנים."* קודם לכן גזר שופט בתל-אביב שישה חודשי עבודת חוץ על יהודי שהורשע בהריגת  ילד ערבי. כשניסה ראש מועצה באחת ההתנחלויות החדשות בגדה לחייב את כול הערבים הנכנסים בשערי המקום לענוד תגי זיהוי, פרסם העיתון "חדשות" מאמר מערכת שנשא את הכותרת "לא לתג הצהוב" ובו קבע ש"הזיכרונות טריים מדי" ליומה מסוג זה. "כדאי שנתחיל להכין לעצמנו את הכלובים השקופים שבהם נשב כאשר ישפטו אותנו על מה שעשינו לעם הפלסטיני," הכריז פזמונאי ידוע ברמז לתא הזכוכית שאדוולף אייכמן ישב בו בעת משפטו בירושלים.

 

(תום שגב, המיליון השביעי, "דומינו", 1998, עמ' 382)

 

 

 

כעת יש לנו ממשלה כהניסטית, מפלגות כהניסטיות רבנים כהניסטים וחלק משמעותי של המתנחלים הם כהניסטים. והישראלים תחת ממשל  פיאודלי שאינו שונה מהממשל ששרר באירופה לפני המהפכה הצרפתית של 1789. שם האדמות היו בשליטת המלך, שמחלק ומפקיע על-פי רצונו וכאן קרקעות המדינה בשליטת הממשלה באמצעות מנהל מקרקעי ישראל, קרן קיימת וקרן יסוד, ומקבלים אותם כנחלה חוגי מפלגות ה"ציונים" מהמזרח הרוסי, ואילו הציבור הרחב ימתין 12 שנים או יותר, וישלם מאות אלפי שקלים ומריטת עצבים כדי לקבל היתר בניה; והאוצר – במקום האצולה - יושב על ברזי התמ"ג והתקציבים, מזרים את הכספים לשותפים בטרסט הפשע ה"מפתח המפלגתי" ומייבש את רוב הציבור

 

לסיכום נשוב לשור הנגח מיכאל יגאל מימון, "חכם מימון",  שכולו גאות, יהירות, התנשאות וביטול האחר; שמכר את היהדות המע'רבית המרוקנית, ואת האינטרסים של הישראלים  תמורת רווחתו.

 

אשמח לקיום שיח בינינו ברמה שכבודו יקבע

 

 

 

 

 

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות