האשכנזים והיהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

מחנות קבצנים ממזרח-אירופה פושטים על קהילות האנוסים לבקש מחייתם

 

בתזכיר יהודי המחוז נטצה הובטח סכום גדול לגנזי המלך כהכרת תודה באם תכלה גזירת הגירוש רק אל היהודים הקבצנים בלבד. נמצאו קהילות כגון לובסן, שתיאמו פעולה עם ממשלת הזדון עד כדי הכנת רשימות מיוחדות של יהודים ראויים לחסות מיד, וראויים לגירוש. [תרבות אוסטיודה-אשכנזי - להקריב את האחר..!]

 

 

"העניות הלכה וגדלה אז בין היהודים, רק בין היהודים הפורטוגזים המועטים במספרם, אשר ישבו באמסטרדם, בהמבורג, בליבורנו, בפלורנצה ובלונדון נמצאו אנשים בעלי הון - לעומתם יהודי אשכנז, ובמידה מסוימת גם יהודי איטליה וארצות המזרח עניים היו על-פי רוב, ההתפתחות במסחר העולמי הביאה לשינוי זה, אך יותר מכולם נתרוששו היהודים הפולנים, אשר השפיעו השפעה מכרעת על יהודי אירופה בבקיאותם הגדולה בתלמוד, הם לא יכלו להירפא עוד מן המכות אשר הוכו בימי מריבות הקוזקים, וההרס בממלכה הפולנית הביא להם פגעים חדשים, הדלות הנוראה של יהודי פולין דחפה בכל שנה ושנה לאירופה המערבית והדרומית מחנות קבצנים, אשר עשו דרכם אל הקהילות 'הגדולות', למען יתמכו בהם אחיהם העשירים ויתנו להם מחיתם.            (גרץ, "דברי ימי ישראל", ו' עמ' 91)

 

 

 "בשנת 1782 נגזר לפי הוראת מועצת המלחמה בווינה גירוש על כל היהודים, שהתיישבו אחר שנת 1769 (אחר פרוץ המלחמה בין רוסיה ותורכיה) וכן על כל ה'ביטל -יודן' (יהודים קבצנים). אמנם גם עינם של היהודים הותיקים בארץ צרה באחיהם המהגרים, וכדי למנוע בעד התחרותם פנה ראש קהילת צ'רנוביץ לזר ישראל אל המפקדה העליונה של הצבא עוד בטרם נודעה הגזירה, בבקשה נמרצת לגרש מן הארץ את היהודים 'הזרים'. כך גורשו עוד בשנת 1782, 365 משפחות הכוללות 1210 נפשות,  (רפאל מאהלר, "דברי ימי ישראל", ג', עמ' 48)

 

";

 "המלך פרידריך השני, שונא היהודים רצה להנהיג בחבל פולין הנכבש אותו ה'סדר' שהיה נהוג כלפי היהודים במדינות פרוסיה הישנות: מתן זכות הישוב לאמידים בלבד. המכניסים מסי מחסה גבוהים לאוצר המלך. ומכיוון שבמחוז נטצה הוו היהודים רבע מהאוכלוסייה העירונית וברובם היו דלים ועניים, החליט המלך לגרשם, ולהושיב במקומם מתיישבים מגרמניה... לאחר שהוסבר לו תפקידם של היהודים במסחר הצמר, שהיו מוציאים לחו"ל, דחה את הגזרה ביחס למעמד הסוחרים האמידים, לעומת זאת לא ידע העריץ הפרוסי שום חנינה ביחס ליהודים הקבצנים' ('בטטל-יודן') שכלל בהם גם את הרוכלים המהווים את רוב רובה של האוכלוסייה היהודית העירונית, על אומץ רוחם של הרוכלים האלה, המביאים את לחמם ממש בנפשם נשארה עדות הסופר הגרמני קארל פרידריך ב'זיכרונות נעוריו':

 'הם היו מחזרים כל ימי השנה בצרור סחורותיהם הפעוטות על המקומות הרחוקים ולא היו חוזרים לעירם פרידלנד אלא לימי החג. חיי 'פינדל-יודן', כפי שהיו רגילים להיקרא, אלא הסוחבים לרוב מלבד הצרור שלהם גם דוד קטן, שבו בישלו את מזונותיהם מטעם כשרות. חיו חיי חוסר כל, חיי עינויים של רעב וצמא, חורב וקור, עייפות, חלאים, רמשים; נתונים ללעג ולבוז; ואף-על-פי-כן התאמצו לקיים עם כל דקדוקיהן, את המצוות החמורות של רבניהם. כל זה דרש ברוב המקרים גבורת הרוח, המעוררת רגש כבוד לבעליה'...

"על יהודים עמלים אלה ניתכה חמת המלך הפרוסי 'הנאור' ובמשך עשור שנים גורשו מעבר לגבול פולין כארבעת אלפים נפשות 'יהודים קבצנים', האומללים האלה הופקרו לרוב גם על-ידי השליטים בקהילות, במקוים לשאת חן לפני המלך בהתנכרותם לאחיהם הדלים, בתזכיר יהודי המחוז נטצה הובטח סכום גדול לגנזי המלך כהכרת תודה באם תכלה גזירת הגירוש רק אל היהודים הקבצנים בלבד. נמצאו קהילות כגון לובסן, שתיאמו פעולה עם ממשלת הזדון עד כדי הכנת רשימות מיוחדות של יהודים ראויים לחסות מיד, וראויים לגירוש. (רפאל מאהלר, "דברי ימי ישראל", ג' עמ'  50)

*) 'פינדל' או 'בינדל', צרור הסחורות, בדומה לזה נקראו הרוכלים בבוהמיה ומורביה 'פינקל' או 'בינקל'.     

                     

 

 

שורשי השחיתות עמוקים, ספרי ההיסטוריה, המחקרים, וכתביהם, זיכרונותיהם ואיגרותיהם של הנפשות הפועלות, חושפים בפנינו את העובדות, ומאפשרים למעוניינים, להתנדב לשים קץ לעידן החושך בחיינו. המקובל והמוסכם, הנכתב והנלמד על עברנו והווייתנו בארץ, אין לו שום דמיון וזיקה לאמת, הוא שונה כמו השוני בין חושך ואור, מקור השחיתות נעוץ בגולה הרוסית-פולנית, כאשר שלטון קהל ידוע לשמצה, שינה את מטרות חברות החסד, שענו על כל צרכי הנזקק בגלויות ישראל, והפך אותם לאמצעי שליטה, סחיטה ודיכוי. הראשונים שהקימו את שלטון קהל קבעו את התנאים למצטרפים, ומנעו בכוח את היאחזותם של יהודים אחרים באותה טריטוריה כאנשים עצמאיים.

 

 

יהושע ילין ב"זכרונות לבן ירושלים":

 

"בימים ההם עלה השר משה מונטפיורי ז"ל יחד עם מליצו הד"ר לוי ז"ל, לבקר את עיר הקודש ירושלים.ויקנה את המגרש הגדול מחוץ לעיר (הנקרא עד היום 'מגרש מונטפיורי'), ויבנה בו חדרים אחדים גדולים ורחבי ידיים לכונן בהם בית חרושת של אריגת בד ללמד את צעירי ירושלים את אמנות האריגה, כדי שתהיה להם, אחרי השתלמותם בה, למקור נאמן להתפרנס מיגיע כפם; ויקצב להם תמיכה מספקת לפרנסתם בימי לימודם. עפ"י עצת מליצו הנזכר אשר הכיר את מורי-אבי על פי חליפת מכתבים,מנה אותו השר משה מונטפיורי למנהל וסוכן, ואת החכם ר' יעקב ספיר ז"ל -  בעל 'אבן ספיר' - לסופר ומנהל החשבונות ולמשגיח על העבודה. (יהושע ילין, "זכרונות בן ירושלים",עמ' 14)

 

 

"על פקיד אחד בבית-חרושת אחד בירושלים,יצא רינון שנכשל בעוון חמור ומגונה עם בחור אחד מהפועלים. וישבו הדיינים בד"צ ויחקרו וידרשו את הנדונים ואת העדים. - - התוצאה הייתה שהפקיד התחיב עפ"י פסק דין הבד"צ, להיות מופרש ומובדל מהעדה שלושים יום, ללכת לביה"מ 'מנחם ציון' בחורבת ריה"ח שלש פעמים בלבוש אבל, ולכרוך סוודר שחור על פיו לקיים 'על שפם יעטה', ולעלות על הבימה לאחר קריאת הפרשה, ולקרוא מתוך גליון שסדרו הרבנים : 'חטאתי לה' אלהי ישראל, והנני מתחרט ושב בתשובה'. את כל זאת ראיתי בעיני ושמעתי באזני. (יהושע ילין, "זכרונות בן ירושלים",עמ' 22)

 

את ר' יעקב ספיר, שהיה אחד מרבני שלטון הקהל, דנו,על מעשה סדום, להיות מורחק ומופרש מהציבור במשך שלושים יום, ואילו אשת-איש שהוחשדה בהתייחדות עם זר בביתה, דנים לצליבה ובזוי בהתאם עם רמתם המוסרית-תרבותית:

 

 

 "- - אחרי התייעצות הוציאו משפטה להעמיד אותה למחר בבוקר שלש שעות בהמסגרת הנקראת 'קונה' (וזה דבר ה'קונה': בחצר הקהל שב'חורבה', בכותל של  עזרת-הנשים למזרחה של החצר, הייתה בנויה אצטבה עשויה בכיוון כדי שיעמוד הנדון בגובה, למען יראה לכל הנאספים, אפילו הרחוקים. למעלה מהאצטבה בגובה של קומת איש, היו קבועים בכותל שני מסמרים גדולים נקובים בראשם, רחוקים זה מזה בערך חצי אמה. אחרי שהעמידו את הנדון בין שני המסמרים האלה היו מלבישים חשוק של ברזל - ג"כ נקוב בשתי קצותיו - סביב לצוארו, ולמען לא יוכל הנדון להשתמט או לשבת, היו מכניסים מנעולים בתוך הנקבים של החשוק ושל המסמרים.- - ), ושכל הקהל יתאסף לראות בקלונה ובחרפתה, ואח"כ להלקותה ל"ט מלקות, וגם לגרשה מן העיר אחרי שיבא בעלה ויגרשנה כדת. ובכן העמידוה למחרתו בבוקר בתוך ה'קונה'. ובהוודע הדבר בעיר נתאספו כמעט כל אנשי העיר בחצר וגם על גגות הבתים שכנגד החצר, אנשים, נשים וטף, וירקו כולם בפניה, ויחרפוה ויקללוה. ורבים מהנאספים השליכו על פניה ביצים מעופשות וקליפות של ביצים ושל פירות מעופשים וגם סמרטוטים מלוכלכים, וכל המרבה היה משובח. ואח"כ הובילוה לבית הועד, ושם הלקה אותה השמש בשוט ל"ט מלקות נמרצות. והדיינים שלחו להביא את בעלה מבירות, ואחרי גרשו אותה ברחה היא בעצמה מן העיר." (יהושע ילין, "זכרונות בן ירושלים",עמ' 21)

 

 

 

 

יצחק מאור - "הליבראלים הרוסים במאה ה-19 ושאלת היהודים"; "...בשנת 1869 הופיע כתב-הפלסתר בשפה הרוסית 'ספר הקהל' כתוב בידי המומר להכעיס והמלשין יעקב בראפמאן. ספר זה נעשה עד מהרה מעין 'שולחן ערוך לכל שונאי ישראל ברוסיה, וממנו ינקו הצוררים למיניהם בציבוריות, בעיתונות ובחוגי הממשלה. בשנת 1876 נתפרסם כתב-שיטנה נוסף על היהדות, מ'יצירתו' של הכומר הקתולי לשעבר היפוליט ליוטוסטאנסקי על הנושא: 'על השתמשות היהודים בדם נוצרים'... להשלמת התיאור נוסיף עוד את הפוגרום באודיסה, שהתחולל בימי חג הפסח 1871 ואת משפט עלילת הדם בקוטאיס שבקאוקז ב-1879. (יצחק מאור, "העבר", לדברי ימי רוסיה, ג, עמ' 96) 

 

 

יצחק א. לויטאץ, משיב ליצחק מאור: "

"החברות היהודיות ברוסיה:

"במאמר זה ניתן תיאור של החברות בקהילה היהודית ברוסיה... ידיעותינו מיוסדות על שלושים כתבי-יד של פנקסי חברות, שהועתקו או נצברו לפני מלחמת העולם השניה בספריה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים, ביווא בווילנא וממקורות פרטיים... פינה זו של חיינו החברתיים טרם נחקרה כהלכה, ואפילו לתקופה המודרנית אין לנו מחקר סוציולוגי על החברות.

 

בראפמאן מוציא-לאור פנקס קהל מינסק, ובפנקס הקהל תיעוד למעשה הפשע  של מושחתים עם מסכת רבי..!

 

"בייחוד הוזנח שטח עבודה זה בנוגע ליהודי רוסיה. שווה בנפשך: היו אלף קהילות ברוסיה בתקופה שאנו דנים בה, בכל קהילה  היה פנקס הקהל ופנקסים של עשרות חברות. מתוך אלפי הפנקסים האלה נשארו לנו אולי חמישים פנקסים, גם אלה לא היו נשמרים לולא הייוא והספריה הלאומית, ומספר המאמרים שנכתבו על נושא זה נער יספרם. דווקא שונאינו ומקטרגינו התענינו בנושא זה ועשו מזה חיצי רעל וסם המוות. בחתירה לקראת הבנה סוציולוגית של חיינו הפנימיים עלו שונאינו עלינו. המשומד יעקב בראפמאן הוציא לאור את הפנקס היחידי המלא של קהילה יהודית ברוסיה. (תרגום רוסי של פנקס קהל מינסק, 1888 - 1882. תורגם לגרמנית והופיע בשני כרכים בלייפציג, 1928). (יצחק א. לויטאץ, "העבר", לדברי ימי יהודי רוסיה, ד', עמ' 95)  (מ. גבאי, "משעבד",  " עמ' 204)

 

 

 

 

"... בראפמאן כתב גם את הספר היחידי על החברות ברוסיה EBPNEKNE GPATCTBA ווילנא 1868), הקדמתו של המשומד והערותיו ל'ספר הקהל' מלאות שנאה ושטנה ל'מדינה בתוך המדינה' ויש יסוד להשערה שמגרעין זו נולדה אגדת 'זקני ציון' שעלתה לנו בייסורים כה רבים. וכשניסו יהודים מלומדים כביכול להוכיח, שלא בצדק, שספרו של בראפמאן הוא זיוף, כתבו מתוך סנגוריה ללא ידיעת העובדות, הגיעה השעה לגול חרפה זאת מעלינו. סדרים אלה לא נשתנו בהרבה במשך מאות בשנים בארצות השונות. כוחה של החברה לקיום הקיבוץ היהודי התגלה בייחוד לאחר ביטול הקהילה ברוסיה על-ידי הממשלה בשנת 1840. מזימת הממשלה להרוס את החיים הציבוריים של היהודים עלתה בתוהו*). החברה קיבלה על עצמה רוב תפקידי הקהילה והמשיכה לדאוג לקיום הציבור היהודי המאורגן.

"החברה לא רק האריכה ימים אחרי הקהילה: היא גם קדמה לה. במיטוי (עיירה בלטביה) נוסדה חברה קדישה ב-1730 ואילו הקהילה התארגנה רק בשנת 1799.  (יצחק לויטאץ, לבקורת ספר הקהל של בראפמאן, "ציון", ג', עמ' 170)  (מ. גבאי, "משעבד",  עמ' 205)

 

*) יש כאן הוכחה על גודל פשעיהם של "בני הגבירה" שהרעילו את מוחות היהודים לחשוב שיש בהשכלה, ואף בלימוד שפת המדינה, משום עבירה על הדת היהודית

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות