הלינץ' הראשון במרדכי (1984) בניצוחם של רה"מ שמעון פרס ויצחק שמיר

 

איש שב"כ דני יתום רצח את המחבלים השבויים מקו 300, בהוראה מראש השב"כ אברהם שלום. ראש הממשלה שמעון פרס ובכירי שב"כ "ארגנו מערכת הטעיה וטיוח", "שיקרו בצורה מאורגנת ושיטתית לחברי ועדות החקירה", והטילו את האשמה על יצחק מרדכי, ובמשך שנה וחצי התהלך יצחק מרדכי עם תווית הרוצח.

 

 

ב-1984 השתלטו שלושה מחבלים על אוטובוס, בקו 300.  בפעולה לשחרור החטופים נהרגו שנים מהחוטפים, אחד נלקח בשבי. בהוראה של ראש השב"כ, הרגו את המחבל השבוי, והטילו את אשמת רצח המחבל השבוי, על מפקד צנחנים ראשי, יצחק מרדכי, שעמד בראש הפעולה.

אחד עשר אנשי שב"כ נתנו עדות שקר לשתי וועדות חקירה,  וכאשר התגלה קלונם הם קיבלו חנינה  לפני שעמדו למשפט. יצחק מרדכי התהלך במשך למעלה משנה וחצי עם תווית הרוצח. זיכויו במשפט ומאמרו של יואל מרקוס "זעקי ארץ מעלילה", החזירו את יצחק מרדכי לשרת בצה"ל והוא מילא תפקיד אלוף שלושת הפיקודים.

אחר כך הוכחה אשמתו של דני יתום שהודה, שהוא רצח את המחבל השבוי. בהוראה של אברהם שלום ובידיעת ראש הממשלה שמעון פרס.

 

עלילת הדם במרדכי הרבה יותר חמורה וקשה מעלילת הדם בדרייפוס. השוני בזה שלדרייפוס קמו מושיעים, אנטישמים מוצהרים שברגע שהבינו שנעשתה עוולה לדרייפוס עברו לצידו, עד שצרפת נחצתה, והצדק ניצח בגלל היושרה והמצפון של הצרפתים ואילו בישראל ראשי הממסד הם שביצע את הלינץ' ביצחק מרדכי, ולא קם אף בעל מצפון לצעוק חמס נגד העוולה. חשוב לציין, שמאז עברו יותר מ-30 שנה ועדיין עדותו של שמעון פרס בעניין הנדון, חסויה..!

"במדינת ישראל סמכויותיו של רה"מ, הריבון, היא טוטלית. הוא שולט ברשות המבצעת ומכתיב לה את סדר היום, יעדים והגדרת תחומי החקירה, במה לנבור וממה להתעלם. רה"מ שולט בארגוני הביון, ועל פי הוראתו מחסלים אויבים אמיתיים ומדומים, ללא משפט, ביניהם אלפי מנהיגי שטח פלסטינים ופעילים דומיננטיים. זאת לומדים מהרשימות הארוכות של הפלסטינים שהוצאו להורג, מחקירתו של הנשיא עייזר וויצמן, ראשי הממשלה בנימין נתניהו, אהוד ברק ואריאל שרון, ומהלינץ' הראשון ביצחק מרדכי, כאשר שמעון פרס כרה"מ, פיטר את היועץ המשפטי  פרופ' זמיר, והצניח לתפקיד את יוסף חריש, כדי למנוע העמדתם לדין של בכירי השב"כ, שתיאמו עדויות על דעתם של ראש הממשלה שמעון פרס ושר החוץ שלו יצחק שמיר והטילו את אשמת רצח המחבלים השבויים על שכמו של יצחק מרדכי; הם סידרו לבכירי השב"כ חנינה לפני משפט, מותירים את יצחק מרדכי עם אשמת רצח המחבלים השבויים. כזכור העיתונאים, הסופרים והפובליציסטים נאלמו, ולא נשמע אף ציוץ בלול מדינת ישראל בשלטון הכובש הנציונל-אשכנזי.

 

 "בכירי שב"כ שיקרו בצורה מאורגנת ושיטתית לחברי ועדות החקירה" (11.6.2001); "באפריל 1984 השתלטו ארבעה מחבלים על אוטובוס בקו 300 שהיה בדרכו לאשקלון. שניים מהם נהרגו במהלך ההשתלטות על הרכב, שניים נותרו בחיים. מאוחר יותר דיווחה מדינת ישראל על ארבעה מחבלים שנהרגו. עיתון 'חדשות' פרסם את תמונתו של אלכס ליבק, שצילם את השניים בחיים, הפרסום הוליד שתי ועדות חקירה, ועל כול הפרשה הוטלה צנזורה כבדה.

 

"כשכול העסק התפוצץ, התברר כי חלק מבכירי שירות הביטחון הכללי שיקרו בצורה מאורגנת ושיטתית לחברי ועדות החקירה, תוך שהם מאשימים את יצחק מרדכי, אז קצין צנחנים וחי"ר ראשי - שאכן הכה קשות את שני המחבלים - גם בחיסולם. המשטרה פתחה בחקירה ועוד קודם שהצליחה לסיים אותה, חנן נשיא המדינה, בתיאום עם ראש הממשלה אז, שמעון פרס, את 11 אנשי השב"כ. בין אלה שקיבלו חנינה היה אהוד יתום, שגם נשאר בשירות.

 

"יתום היה למעשה אחרון המעורבים בפרשה שנותרו בשב"כ. בתקשורת הוא כונה י' ולעיתים א'. מפעם לפעם בצבץ רמז ליודעי דבר על קשר הדם - אחים - בינו לבין מי שהיה אז האלוף דני יתום, ומאוחר יותר ראש המוסד.

"בקיץ 1996 התפרסם במוסף '7 ימים' של 'ידיעות אחרונות' ראיון ארוך עם יתום, שעשה מרדכי אלון. יתום, שעמד לפני השחרור, סיכם שם 24 שנים בשירות. המחבלים החיים, סיפר שם, הועברו לידינו. 'הם היו במצב קשה מאוד מבחינה פיזית... מלאי דם... אי אפשר היה בכולל לדבר איתם. תיארתי את זה אז כמו שני שקי תפוחי אדמה'. ומי הרג אותם, שאל אלון. '…קיבלתי הנחיה להרוג אותם. אז הרגתי אותם', ענה יתום.  (אריאלה רינגל-הופמן, "ידיעות אחרונות", 24 שעות, 11.6.2001, עמ' 8) (מ. גבאי, "לינץ' ביצחק מרדכי", 2002, עמ' 43)

 

"ראש הממשלה שמעון פרס ובכירי שב"כ "ארגנו מערכת הטעיה וטיוח"

"תפקודה של התקשורת, המשטרה וזרועות הביון בשרות הסניור בישראל, בפרשת קו 300, להלן, הינו נורמה וקו אופי המאפיין אותה, שעיקרו "שירה" בקול אחד על פי חלילו של הסניור, או על-פי הסכמה בין טרסט הפשע "המפתח המפלגתי", להגות ולהרחיק את אחד המשת"פים שאינו מסתפק ב"זכויות" הפורמליות, ומבקש לממש זכותו למעשה.

"בפרשת קו 300, ראשי השב"כ בגיבוי הדרג המדיני, האחראים לרצח שני המחבלים השבויים, "ארגנו מערכת הטעיה וטיוח", להלביש את פשעם על יצחק מרדכי. הפרשה זכתה לחיסיון "סוד מדינה"  והדרג המבצע, 11 בכירים בשב"כ, עם מנכ"לו אברהם שלום, זכו לחנינה גורפת, והדרג המדיני,  ראשי-הממשלה שמעון פרס ויצחק שמיר נותרו בצל..! אותם לא כללה החנינה. מה הם גבולות אחריותם? ובאיזה מידה היו מעורבים? האם מחויבת הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון לברר את עניינם בבית-משפט? תשובות מתבקשות. (מ. גבאי, "לינץ' ביצחק מרדכי", 2002, עמ' 41)

 

"סיפר כי הרג במו-ידיו את מחבלי קו "300 (10.6.2001); "לפני כחמש שנים הודה אהוד יתום בראיון ל'ידיעות אחרונות' כי הוא היה האיש  שהרג במו-ידיו את שני המחבלים בפרשת קו 300 ב-1984 קיבלתי הנחיה מראש  השב"כ להרוג אותם, אז הרגתי אותם", סיפר אז. מאוחר יותר הכחיש  יתום את ההודאה שיוחסה לו, אך מאז עוררו ניסיונות המינוי שלו לתפקידים שונים סערות ציבוריות.

"שניים מארבעת המחבלים שחטפו את האוטובוס בקו 300, היו עדיין בחיים כשהסתיימה השתלטות כוחות הביטחון על האוטובוס, ואף צולמו על-ידי הצלם אלכס ליבק, ותמונתם פורסמה בעיתון "חדשות". על-פי הפרסומים, שהוכחשו מאוחר יותר על-ידי יתום עצמו, הוסעו המחבלים לאחר חקירתם אל פרדס סמוך, ושם חוסלו באמצעות מכות אבנים בראשם. באותם פרסומים נטען כי יתום ואנשיו פעלו על-פי הוראה מראש השב"כ  דאז, אברהם שלום. (אמיר קרביץ, "ידיעות אחרונות", 10.6.2001, עמ' 5)  (מ. גבאי, "לינץ' ביצחק מרדכי", 2002, עמ' 44)

 

ראיתי שמעתי / אביב לביא; "מה אמר יתום, ולמי" (29.6.2001); "יתום: "באבן גדולה רוצצתי להם את הגולגולת…"

"בזמן הקרוב יכריע בג"ץ אם אהוד יתום יכול לעמוד בראש המטה ללוחמה בטרור. יתום, בפעם המי יודע כמה מאז פרשת קו 300, מועמד למשרה ציבורית חשובה, וכמו בעבר המינוי נתקל בהתנגדות חריפה של גורמים רבים, פוליטיים ואחרים, שסבורים שמעורבותו בפרשה הופכת אותו למי שאינו ראוי לאמון הציבור. לעתים נדמה שהוויכוח כולו מתנקז אל נקודה אחת, יותר אסתטית מעקרונית - האם יתום רוצץ במו ידיו את גולגולותיהם של חוטפי האוטובוס ההוא, או שמה רק נתן את ההוראה (לאחר שקיבל אותה מראש השב"כ, אברהם שלום) ופקודיו הם שעשו במלאכה? מקורו של הוויכוח הזה בראיון של יתום ל-'7 ימים' של "ידיעות" לפני חמש שנים, יולי 96'. סלע המחלוקת: האם יתום הודה באוזני הכתב, מרדכי אלון, שחיסל במו ידיו את השבויים, או שמא העיתונאי לא הבין אותו.

"השיחה הגורלית נערכה בבית יתום, בעת שזה עדיין שירת בשב"כ. בבית נכוחה גם רעייתו, ליאורה. גרסאות שני הצדדים נפרדות כבר בשלב ההגדרה של אופי השיחה: לפי גרסת יתום, היא הייתה אוף דה-רקורד, שלא לציטוט, ולכן השימוש שנעשה בדבריו נוגד את כוללי היסוד של האתיקה העיתונאית. מרדכי אלון - אז כתב ותחקירן עולה ב'ידיעות' והיום איש היי-טק - טוען שסוכם במפורש על ראיון, אבל בשני תנאים, אחד מכול צד. יתום דרש שתמליל דבריו יוצג לו על ידי אלון בטרם הפרסום וכי תהיה לו זכות וטו; אלון דרש שהשיחה תוקלט. הדברים סוכמו. כשאלון, לגרסתו, הגיע לבית יתום, הוא שלף את מכשיר ההקלטה והניח אותו על השולחן. יתום, בשלב הזה, הודיע שהתחרט - 'אתה לא מקליט', אלון הזכיר לו את הסיכום. יתום אמר שהוא מודע לכך שהיה ביניהם סיכום, אבל טען שזו הייתה טעות מלכתחילה והתעקש שלא להיות מוקלט. מאותו רגע ראה אלון את עצמו פטור מלמלא את חלקו בהסכם.

 

"מה שיתום לא ידע, זה שלאלון היה עוד טייפ בתיק, הוא ניצל רגע שבו יתום יצא מהחדר ולחץ על כפתור ההקלטה. הטייפ הקליט כשעה וחצי מתוך ארבע השעות שארכה השיחה. יתום, אולי משוחרר מכבלי הטייפ, אולי חסר ניסיון בתקשורת, אולי, כגרסתו, סבור שמדובר בשיחה שלא לציטוט, דיבר בחופשיות מדהימה וסיפר דברים שיכולים להרעיד את אמות הסיפים. הוא דיבר על עצמו ועל חלקו בפרשיות ביטחוניות רבות, על שיטות העבודה של השב"כ, וגם על החופשיות שבה אנשי השב"כ חיסלו במהלך השנים פלשתינאים שהיו מעורבים בפיגועים.

"אלון הבין שיש לו ביד חומר נפץ, הוא מיהר להגיש את הכתבה למערכת '7 ימים'. הכתבה נשלחה לצנזורה וחזרה משם בשן ועין, רצופת פסילות. ב'7 ימים' לא ויתרו: בין העיתון לבין נציגי בסיס תל אביב של הצנזורה התנהלה סידרה ארוכה של דיונים מתישים. לבסוף הגיעו למעין הבנה: רוב החלקים שבהם יתום מדבר על שיטת העבודה של השב"כ, ומהם עולה שפרשת קו 300 לא הייתה חריגה, יושמטו; רוב התיאורים שנוגעים לו עצמו, ולחלקו בפרשת קו 300 יישארו. בעיתון חשו שהמערכת הפקירה את יתום: אפשרה לו לסבך את עצמו ודאגה להשאיר את השב"כ מחוץ לתמונה, הכול באצטלה של חשש ל'פגיעה בביטחון המדינה'.

"משפט אחד שנגע ליתום בכול זאת התעקשו בצנזורה למחוק - המשפט המפורש, שבו יתום תיאר, על פי הגרסה המקורית של הכתבה, את הכולי שבו חוסלו החוטפים, כך הוצגו בכתבה חילופי הדברים:

"יתום: 'העלינו אותם לטרנזיט שלנו, ואז קיבלתי הנחיה מאברום שלום להרוג אותם. אז הרגתי אותם'.

"אלון: 'איך?'

"יתום: 'באבן גדולה רוצצתי להם את הגולגולת, תאמין לי שלא היה צריך להתאמץ יותר מדי, כי הם היו גמורים'. המלים שנפסלו מתוך הדברים שלעיל הן 'באבן גדולה. רוצצתי להם את הגולגולת', הכתבה ירדה לדפוס בלעדיהן ביום שני בלילה.

"למחרת ראיינה ברדיו שלי יחימוביץ' את הצלם אלכס ליבק שבעת פרשת קו 300 עבר ב"חדשות" וצילם את התמונה המפורסמת שהתניעה בזמנו את הסערה הגדולה. ליבק לא ראה במו עיניו את ההוצאה להורג ולא ידע להוסיף פרטים, אבל יחימוביץ', כדרכה לא פעם, דאגה לומר את הדברים המפורשים - אותם דברים שנפסלו בצנזורה - תוך כדי שיחה, כביכול בצורת שאלה תמימה. ב'ידיעות' החליטו שאם ליחימוביץ' מותר גם להם מותר, וקיבלו אישור מהצנזורה לזהות את כלי המשחית. לקראת סוף השבוע התמלא העיתון פרומואים וידיעות חדשותיות שכללו את הווידוי הזוועתי של יתום, ובכלל זה עניין האבנים והגולגלות המרוצצות.

"במקביל לפרסום הכתבה התלבטו ב'ידיעות' איך לנהוג ביחס לחלקים שנפסלו על ידי הצנזורה. רבים ראו דווקא בהם את החלקים העקרוניים יותר, אלה שהיו אמורים להעמיד במרכז הדיון הציבורי את השב"כ ולא את יתום. רבים סברו שעל העיתון לדרוש בירור בוועדת הערר, אבל העורך הראשי, אילון שלו, החליט לוותר. בעיתון היו שהאמינו, ומאמינים עד היום, ששלו נכנע ללחצים של גורמים ביטחוניים ופוליטיים רמי דרג. שלו הכחיש בתוקף. לדבריו, שום אישיות פוליטית לא שוחחה אתו בעניין מעולם והוא חש שבכתבה הייתה טמונה די עוצמה גם בגרסתה המצונזרת.

"גם אם אישים פוליטיים לא גילו מעורבות פעילה בפרשה, הרי חבריו של יתום בשב"כ הציפו את 'ידיעות' בפניות בעלות אופי כמעט הומניטרי. הם גרסו שנעשה לו עוול, שהוא לעולם לא יצליח להשתחרר מאות הקין שדבק בו, שהעיתון מוכרח לבוא לקראתו. זה לא קרה. יתום שקל לתבוע את דיבתו מהעיתון, אבל בצמרת השב"כ הבהירו לו שהוא יצטרך לבחור - או המשרה בארגון, או המשפט. רק זה היה חסר לשב"כ - שהרגלי העבודה שלו ייחשפו במהלך משפט על שמו הטוב של אחד מאנשיו.

"הזמן חלף, ואבק הסערה שקע. הקשר בין 'ידיעות' ליתום חודש כעבור יותר משנתיים, ובנסיבות מפתיעות: שמו של יתום שוב הוזכר כמועמד למשרות ציבוריות, וב"ידיעות" סברו שזה סיפור גדול. העיתון פנה אליו בהצעה לראיון בלעדי. יתום התנה את קיום הראיון בכך שהעיתון יחזור בו מהדברים שצוטטו בשמו בקיץ 96'. לטענתו, מעולם לא אמר למרדכי אלון שרוצץ במו ידיו את גולגולותיהם של המחבלים. לגרסתו, הוא רק לקח אחריות על מה שעשו פקודיו, בהוראתו. מרדכי אלון התקשה להוכיח את ההיפך: הדברים, אם נאמרו, לא נאמרו בחלק הראיון שהוקלט על ידי הטייפ הסמוי שלו, הוא עמד מאחוריהם בתוקף, ועומד גם היום, אבל בהיעדר הקלטה נותרו רק גרסה מול גרסה.

 

"הסיבוב הבא בסאגת יתום התרחש בסוף השבוע האחרון. הפרסום ב'אולפן שישי', מותר לשער, העלה את חמתו של מרדכי אלון. בעקבותיו, הגיע לידי רמי רוזן, כתב השבועון החיפאי 'כולבו', התמליל המלא של קלטת הראיון, שחלקים גדולים ממנו לא פורסמו בזמנו על ידי 'ידיעות'. התמליל מאיר את יתום באור מסוים מאוד. ב'כולבו' התכוונו לפרסמו. הם שלחו את התמליל לצנזורה. חלק גדול ממנו נפסל. ב"כולבו" נאלצו להתמודד עם מצב חדש; כול זה קרה קרוב מדי למועד סגירת הגיליון (יום רביעי בערב), והוחלט לדחות את פרסום הכתבה בשבוע.

"אבל שבוע, בנסיבות הללו, הוא הרבה זמן. מעט אחרי הודעת הדחייה של 'כולבו', הגיע ממש אותו תמליל לידיה של רונית ורדי, בעלת טור במוסף 'גלובס'. 'גלובס' וורדי, בניגוד ל'כולבו', החליטו לוותר על שירותיה של הצנזורה, הכתבה נוקתה על ידי העורכים ממה שנראה להם כמו מידע בטחוני רגיש, ושוגרה לפרסום. כותרות העיתון הכינו את הקוראים לקראתה, מה שגרם לפרקליטיו של יתום לשגר באופן מיידי מכתב אזהרה למערכת 'גלובס'. בעיתון הכלכלי לא התרשמו, הכתבה התפרסמה. מיד לאחר מכן הגיע המכתב הזועם השני - הפעם מהצנזורה, שדרשה מעורך 'גלובס' הסברים בטרם 'נשקול את המשך צעדינו המשפטיים'.

"עיון בתמליל שהתפרסם בטורה של ורדי מסייע במקצת לפזר את הערפל סביב המחלוקת המהותית - האם הודה יתום באוזני אלון שהרג את המחבלים השבויים במו ידיו. למשל, הדברים הבאים, שבהם השניים משוחחים על יחסיו של יתום עם בנו:

"אלון: 'הוא ממש שואל שאלות למה ואיך הרגת אותם?'

"ליאורה יתום: 'בוודאי. הוא שואל את השאלות, הוא חי עם זה' "אהוד יתום: 'ואני מספר לו הכול, תדע לך.'

"אלון: 'איך אתה מסביר לו את הדברים, איך אומרים לילד?'

"אהוד יתום: 'אתה נותן לו את התיאור, תראה את הילדים הקטנים שנהרגו בדיזנגוף סנטר ובאוטובוסים, ואז אני אומר לו: אתה רואה, אבא עשה פעולות שלא יהיו דברים כאלה'.

"אלון: 'הוא שואל אותך מה הרגשת כשהרגת?'

 

"יתום: 'הוא שואל אותי הכול, תאמין לי, ואני מתפתל ומסביר לו, אני אומר לו - אסור לעשות את זה, עושים את זה רק אנשים מסוימים, שפועלים למען הביטחון של המדינה באישור של ראש הממשלה ובאישור כול הגורמים הנוגעים בדבר. אף פעם זה לא החלטה שלך, ואין לקשור את מה שאתה עושה בעבודה עם מה שאתה עושה בבית. בבית אבא לא הורג זבוב... תאמין לי, חבל שעשינו את זה, כי הם היו מתים בלאו הכי, ואז היינו צריכים להוכיח שלא הרגנו אותם. הם היו פקלאכט לגמרי, הם היו מרוסקים, תאמין לי, כשקיבלנו אותם,. הם היו בלאו הכי מתים... תאמין לי שאם הכול היה בסדר וראובן (חזק, מבכירי השב"כ אז, שהיה בין הגורמים לחשיפת הפרשה) לא היה מסגיר אותנו... היו עושים להם אלף נתיחות של גופות. לא היו מגלים שאנחנו הרגנו אותם באיזה מכות שהם קיבלו'.

"לצד הדברים האלה, מופיעות בתמליל של 'גלובס' כמה אמירות מפי יתום, שלכאורה מחזקות את גרסתו כאילו השיחה - או כך לפחות הוא סבר -  לא נועדה לציטוט. 'אתה לא תכתוב את זה', הוא אמר לאלון באחת ההזדמנויות, 'אז מה, רק בשביל ההשכלה הכללית שלך? אם אתה עושה.'

 

"מר יתום הודה  במשטרה שהוא זה  שהרג את שני המחבלים" (29.6.2001); "בבואו לדון בסוגיה, אם כך, יונחו לפני בג"ץ לפחות שתי כתבות שפורסמו בעיתונות. אבל לא בטוח שזה נחוץ. נראה שהעותרים יוכלו להיעזר דווקא בכתבה שלישית, צנועה יותר, שפורסמה לפני שבועיים ב"הארץ" על ידי גדעון אלון. אלון הזכיר את העובדה שהיועץ המשפטי, אליקים רובינשטיין, שעכשיו אינו מתנגד למינויו של יתום, התנגד בשעתו למינויו לקצין המשמר של הכנסת. באותה הזדמנות, חשף אלון את חוות הדעת שרובינשטיין כתב ב-18.10.98 ליועץ המשפטי של הכנסת אז, צבי ענבר, כותרת המסמך: 'מועמדותו של אהוד יתום למשרת קצין הכנסת'. אחת הפסקאות במסמך מתייחסת לעדות שנתן יתום במשטרה כשנחקר על חלקו בפרשת קו 300, הנה הדברים: 'אשר לחלקו של מר יתום בפרשה החמורה, עלי לציין כי מר יתום הודה בכך שהוא זה שהרג - יחד עם אחרים שעשו את דברו - את שני המחבלים, בהוראת ראש השב"כ, בהודאתו במשטרה מיום 27.8.86 מסר כי קיבל הוראה אישית מראש השב"כ להרוג את המחבלים; הוא ואנשיו הורידום מהרכב והכו בהם באבנים ובמוט ברזל עד מוות. וכשיש בסביבה מסמך כזה של היועץ המשפטי, מי צריך להסתמך על "ידיעות"?   (אביב לביא, מוסף "הארץ", 29.6.2001, עמ' 95/94) (מ. גבאי, "לינץ' ביצחק מרדכי", 2002, עמ' 45)

 

עו"ד רם כספי מספר מזיכרונותיו:

"בלילה שבין 12 ל-13 באפריל 84', השתלטו ארבעה מחבלים על אוטובוס בקו 300 מתל אביב לאשקלון. בפעולת החילוץ נהרגו חיילת ושניים מארבעת המחבלים. שני המחבלים האחרים נלכדו, נכבלו והובלו לשדה סמוך לחקירה. ראש השב"כ, אברהם שלום, שנכוח במקום, הורה לאנשיו להרוג את השניים ללא משפט.

"ההודעה הרשמית של מערכת הביטחון מסרה שכול ארבעת המחבלים נהרגו בפעולת החילוץ, אולם תצלומים שבהם נראו שני מחבלים מובלים על רגליהם מהאוטובוס, פורסמו בעיתונות והבהירו כי הגרסה הרשמית היא שקרית. שתי ועדות (זורע ובלטמן) מונו בזו אחר זו לחקור את האירועים, אולם שלום ובכירים נוספים בשב"כ, שביקשו לטשטש את מעורבותם ברצח, שיבשו את עבודתן, בדו ראיות והסיטו את האשמה אל יצחק מרדכי, אז קצין צנחנים וחי"ר ראשי.


"הפרשה הזאת, על גלגוליה, הייתה עלולה להיקבר ולהישכח לעד, לולא התערבותם של שלושה אנשים בעלי מצפון מצמרת השב"כ. בשלהי 85', תבעו ראובן חזק, פלג רדי ורפי מלכא משלום שיתפטר בעקבות מעשיו - מההוראה הבלתי חוקית להרוג את החוטפים ועד מסע הטיוח המאורגן לפני ועדות החקירה. כעבור חודשים הם אף הרהיבו עוז והביאו את דבר ההריגה והטיוח לאוזניו של היועץ המשפטי לממשלה, פרופ' יצחק זמיר. זמיר והפרקליטות דורית ביניש ויהודית קרפ היו בני בריתם של השלושה בקרב מול צמרת השב"כ, שבשיאו הגיש זמיר למשטרה תלונה חריפה שכללה את פירוט החשדות החמורים.

"...הנהגת המדינה התייצבה בתוקף לימין השב"כ. ממשלת הרוטציה הייתה אז בשלטון: שמעון פרס היה ראש הממשלה, ויצחק שמיר שר החוץ. השניים, שמחלוקות גדולות שררו ביניהם כמעט בכול עניין, התאחדו בפרשה הזאת והעניקו גיבוי נחרץ לשלום ואנשיו.

"... בפגישות מסווגות של שרים בכירים עם צמרת השב"כ ומשרד המשפטים, היה הצהרה על זהות האינטרסים בין הדרג המדיני לראש השב"כ, אל מול התביעה של מערכת אכיפת החוק הממלכתית, להעמיד לדין את שלום ולכפות את הדין על ארגון הביטחון החשאי. היועץ זמיר יצא אז בביקורת חריפה בעיתונות נגד "תופעת יועצי חצר", אך כספי המשיך לשרת במסירות את הממלכה.

"פרס ושמיר טענו שאם תיפתח חקירה, תיפתח תיבת פנדורה מימי בן גוריון ועד היום". עתה מוסר כספי את גרסתו לאירועים, "והם אמרו בנחרצות: לא תהיה חקירה. אך זמיר עמד על כך שתתנהל חקירה, ועוד באשמה של רצח".

"ביוני 86', בצעד קיצוני שהבהיר כי בישראל מנגנוני הביטחון החשאיים חזקים משלטון החוק, הודח זמיר מתפקידו. לכיסא היועץ הוצנח שופט בית המשפט המחוזי, יוסף חריש. זמן קצר לאחר מינויו, ב-24 ביוני, אמור היה חריש להודיע בישיבה קריטית בלשכתו של פרס - שאליה הוזמנו גם שמיר, שרים בממשלה וכמובן כספי - אם הוא מתכוון למשוך את התלונה שהגיש זמיר למשטרה, או להמשיך בהליכים.

 

"הבכירים שהתכנסו במשרדו של פרס ציפו לשמוע מחריש שהחקירה יורדת מעל הפרק, מתוך הנחה שגם לו ברור כיצד ולאיזו מטרה מונה לתפקיד. אולם היועץ הטרי הימם את הנוכחים: הוא הודיע שבכוונתו להמשיך את החקירה הפלילית נגד ראשי השב"כ. "וואו", פולט עו"ד כספי זעקה חרישית, שעה שהוא משחזר את הרגע, "הפנים של כולם פשוט נפלו. פניתי אל חריש ואמרתי לו: 'אדוני היועץ המשפטי, עלה רעיון. האם אפשר ללכת לנשיא ולסגור פעם אחת ולתמיד את הנושא הזה בחנינה?'"

 

 

  "החנינות מנעו פתיחתה של תיבת פנדורה"; "בלילה התכנסנו במשרדו של יעקב נאמן בטלביה בירושלים - ראשי השב"כ, עבדך הנאמן וגם חריש. היינו צריכים לנסח את בקשות החנינה. הדברים צריכים להיאמר: במשך כול הלילה ישב איתנו במשרד היועץ המשפטי לממשלה בכבודו ובעצמו, עבר על כול בקשת חנינה של כול אחד, תיקן ואפילו שיפץ אחת מהן". (עו"ד רם כספי על פרשת קו  300, אתר הארץ, יום שישי,  ה-10.4.2010)

 

עו"ד רם כספי ספר על מעשה פשע חמור שנעשה בניצוחו של ראש ממשלת האחדות, שמעון פרס, האחראי לפקודה להרוג את שני המחבלים השבויים, ללא משפט. והוא וסגנו יצחק שמיר, תיאמו עדויות ביחד עם אחד עשר בכירי השב"כ, בהטילם את אשמת רצח המחבלים השבויים על יצחק מרדכי.

עו"ד רם כספי סיפר, ש"הבכירים שהתכנסו במשרדו של פרס ציפו לשמוע מחריש שהחקירה יורדת מעל הפרק, מתוך הנחה שגם לו ברור כיצד ולאיזו מטרה מונה לתפקיד. ...  אך היועץ המשפטי הטרי, מר חריש, לא הבין לאיזו מטרה מונה לתפקיד, והודיע שבכוונתו להמשיך את החקירה הפלילית נגד ראשי השב"כ. עו"ד כספי פלט זעקה חרישית "וואו", כאשר "הפנים של כולם פשוט נפלו. ואז, מספר עו"ד רם כספי, פניתי אל חריש ואמרתי לו:  'אדוני היועץ המשפטי, עלה רעיון. האם אפשר ללכת לנשיא ולסגור פעם אחת ולתמיד את הנושא הזה בחנינה?'"

היועץ המשפטי הטרי, מר חריש, לא אומר רבותי, מדובר כאן במעשה פשע, אני מוותר על התפקיד..!  לא. זה לא יכול לקרוא במדינה ששירותי הביון חיים מפיו של ראש הממשלה, והוא, הריבון, יכול לחרוץ דינו של כול אזרח, בארץ ובעולם בסתר, לעוות כול דין ולהטות משפט, בלי שתהיה עליו כול ביקורת, וחוקי מדינה לא חלים עליו. ו"היועץ המשפטי לממשלה בכבודו ובעצמו, ישב אתנו במשרד במשך כול הלילה, עבר על כול בקשת חנינה של כול אחד, תיקן ואפילו שיפץ אחת מהן". כך ארגנו חנינה קולקטיבית, לכול שותפי הפשע לפני משפט, ורק יצחק מרדכי נותר עם כתם רוצח השבויים ללא משפט.

 

באינצקלופדיה הפתוחה ויקיפידיה הביאו את פרשת קו 300 ממקורות שונים, להלן;  -  "פרשת קו 300"

"יתום ואנשיו נטלו את החוטפים אתם במכונית, ובמקום מבודד הכו אותם בראשיהם באבנים ובמוט ברזל, עד למותם. גופות החוטפים הובהלו לבית חולים, שם קבע רופא את מותם.

"לציבור דווח כי כל החוטפים נהרגו במהלך ההשתלטות, אך כעבור שלושה ימים ציטט העיתון "חדשות" ידיעה מה"ניו יורק טיימס", תוך עקיפת הצנזורה הצבאית, לפיה שניים מהחוטפים נלכדו חיים. כעבור ימים אחדים פרסם העיתון על פני כל העמוד הראשון תצלום שצילם אלכס ליבק, ובו נראה אחד מהחוטפים מוחזק חי ובהכרה מלאה לאחר שהורד מהאוטובוס.‏ (אדם ברוך, מה נשמע בבית, עמוד 100)

"על פי עדויות לוחמים שהשתתפו בפעולת ההשתלטות, החיילת התרוממה ממושבה באוטובוס, סמוך למקומו של אחד החוטפים. קצין מהכוח, שהבחין בדמות מתרוממת, הגיב באופן אינסטינקטיבי, הסתובב אליה וירה בה למוות. הפרסום עורר סערה, והתעוררה דרישה לחקור את נסיבות מותם של החוטפים.

"בתגובה לפרסום הפרטים ב"חדשות" הוציאה הצנזורה, בצעד יוצא דופן, צו סגירה לעיתון למשך מספר ימים. אנשי "חדשות" הועמדו לדין על עברות על חוקי הצנזורה ועברו מסכת ארוכה של משפטים ועתירות עד שזוכו סופית מכל אשמה בידי בית המשפט העליון כעשר שנים לאחר תחילת הפרשה.‏ (בג"ץ 4668/01, סעיפים 14-15)

 

"בעקבות דרישתו של היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר, שנדחתה תחילה, מינה שר הביטחון, משה ארנס, ועדת בירור פנימית, בראשות האלוף במילואים מאיר זורע (נודעה בשם "ועדת זורע"), והטיל עליה לחקור את נסיבות המוות. לטענתו של יצחק זמיר הסיבה לכך שמשה ארנס שינה את דעתו הייתה שמועה שקרית אך עיקשת שמשה ארנס בעצמו הגיע לאזור האירוע והורה להרוג את החוטפים. שמועה זו פגעה בשמו הטוב ולכן, על פי יצחק זמיר, מינה את הוועדה. מינוי ועדת החקירה נשמר בסוד, אך פורסם ב"חדשות" ב-27 באפריל 1984 (גם על פרסום זה נענש "חדשות" בסגירה לימים אחדים. עם הקמת ועדת החקירה הורה ראש השב"כ אברהם שלום ליוסי גינוסר להצטרף כחבר לוועדת החקירה כדי למנוע את חשיפת מעורבות השב"כ בחיסול החוטפים. גינוסר טען ששלום אמר לו שהדבר נעשה על פי הוראה של ראש הממשלה. (אילן רחום, פרשת השב"כ, כרמל, 1990, עמ' 154-158)

 

"יתום ואנשיו, שהעידו לפני הוועדה, העלימו מפניה את חלקם בנסיבות הריגתם של החוטפים. יתום מסר לוועדה עדות שקרית, ובה טען שראה כיצד תת-אלוף יצחק מרדכי, שפיקד על פעולת החילוץ, חובט באקדחו בראשי החוטפים. לאחר מכן, סיפר יתום, העלה את החוטפים על רכבו כדי להובילם לחקירה, אלא שהם דיממו במהלך הנסיעה ומצבם החמיר, ולכן הביאם לבית החולים, שם נקבע מותם. גם אנשיו של יתום מסרו עדויות שקריות לפני ועדת זורע, וזאת על-פי הנחייתו של יתום, שניתנה להם על-דעת ראש השב"כ ויועצו המשפטי. בסיועו של יוסי גינוסר, שכיהן כחבר בוועדת החקירה אך היה שותפם של אנשי השב"כ והדליף להם מידע מדיוניה, עלה בידי יתום ואנשיו לשבש את מהלכי החקירה.

"בדין וחשבון שהוגש על ידי הוועדה (ב-20 במאי 1984) נקבע, כי שני החוטפים הומתו במכות שהונחתו על ראשיהם, אך על איש לא הוטלה האחריות למותם. על-פי המלצת הוועדה הועמד יתום לדין משמעתי על שסטר, כדבריו, לאחד מהחוטפים. ההליך המשמעתי נגד יתום הסתיים בזיכויו. על יסוד עדותו של יתום הועמד לדין משמעתי תת-אלוף יצחק מרדכי בעבירות של אלימות ולא חבלה חמורה שמחייבת העמדה בפני בית דין צבאי. קצין השיפוט הבכיר, אלוף במילואים חיים נדל זיכה באוגוסט 1985 את מרדכי מכל אשמה, קבע כי הפגיעה של מרדכי בחוטפים במהלך הדקות הראשונות של החקירה נועדה לקבל מידע חיוני זמן אמת ולא הייתה בלתי סבירה. כמו כן קבע שהם הועברו חיים לידי אנשים אחרים.

 

"ניסיון נוסף, של צוות בראשות פרקליט המדינה, יונה בלטמן, לקבוע באלו נסיבות נגרם מותם של החוטפים, שובש גם הוא באמצעות עדויותיהם השקריות של יתום ואנשיו.

"אנשי השב"כ שהיו מעורבים בפרשה טענו שחיסול החוטפים ועדויות השקר בפני ועדת זורע היו בהתאם לנורמות שנהגו מאז שנת 1971 בשב"כ, על פיהם נהגו בשב"כ לענות עצורים בעת חקירות, ולשקר לגבי פעילויות אלו בפני בתי המשפט במשפטי זוטא‏. לעומת זאת, ועדת לנדוי קבעה שפרשת קו 300 הייתה חמורה יותר מהנורמה של עדויות שקר בפני בית המשפט, מכיוון שאנשי השב"כ פעלו ביודעין ובמתוכנן במטרה לשבש את חקירתה של פרשת "קו 300" על ידי ועדת זורע, שמונתה לצורך ניהול החקירה, ועשו כן בשיתופו ובאמצעותו של גינוסר, איש השב"כ שמונה כחבר באותה ועדה‏.  (אדם ברוך, מה נשמע בבית, עמוד 101)

 

"בחודש נובמבר 1985 פנו שלושה מבכירי השב"כ, רפי מלכא, ראובן חזק ופלג רדי, אל ראש השב"כ, אברהם שלום, בתביעה לחשוף את פרטי הפרשה או להתפטר מתפקידו. שלום סירב להתפטר והשלושה פרשו מהשירות. כעבור חצי שנה פנו השלושה ליועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, ומסרו לו את פרטי הפרשה.

"ב-18 במאי 1986 דיווח יצחק זמיר כי הגיע אליו מידע המקים יסוד לחשד בדבר עבירות פליליות, שנעברו בפרשה זו על ידי אנשי השב"כ, וביקש להעמידם לדין. ראש הממשלה, שמעון פרס, התנגד לכך בחריפות, ואמר: "רוצים לזרוק את ראש השב"כ לכלבים". התפתח עימות בין זמיר לבין פרס וממלא מקומו, יצחק שמיר שתמכו באברהם שלום. על פי דרישתו של שמיר, הוחלף זמיר ביועץ משפטי חדש - יוסף חריש.

 

"ראש השב"כ פעל בסמכות וברשות ראש הממשלה"; "בעקבות הסערה הציבורית שהתחוללה, נאלץ אברהם שלום להתפטר מתפקידו כראש השב"כ ביוני 1986, אף שלהגנתו טען שכל מעשיו נעשו "בסמכות וברשות", משום שראש הממשלה אישר לו לעשותם. ראש הממשלה בעת ההריגה, יצחק שמיר*), הכחיש זאת מכל וכל ודו"ח של משרד המשפטים מדצמבר 1986 קבע ש"לא ניתן לקבוע ... שידע על ההוראה להמתת המחבלים ועל פעולות השיבוש והסתרת העובדות"‏. (אילן רחום, פרשת השב"כ, כרמל, 1990, עמ' 154-158)

 

"בעקבות התפטרותו של ראש השב"כ ניאות נשיא המדינה, חיים הרצוג, להעניק חנינה לאברהם שלום, לאהוד יתום ולשני אנשי שב"כ נוספים. חנינה זו ניתנה עוד קודם להגשתו של כתב אישום. חנינה ניתנה גם ליוסי גינוסר ולקצינים בצה"ל על חלקם בפרשה.

"בבקשתו לקבלת חנינה כתב יתום, כי הוא ופקודיו הרגו את שני החוטפים בפקודת ראש השב"כ, וכי למיטב הכרתו ואמונתו, נעשה המעשה "על-מנת שמפיגוע חטיפה רצחני לא ייחלצו מחבלים חיים". יתום הודה כי בעדויותיהם בפני ועדת זורע ולפני הצוות בראשות פרקליט המדינה, העלימו הוא ואנשיו את העובדה כי הם הרגו את החוטפים. הוא האמין, לטענתו, כי אילוץ ביטחוני מחייבו לעבור על החוק, בהיות הדבר דרוש, למיטב הכרתו ואמונתו, לקיום ביטחונה של ישראל.

 

"אהוד יתום, שקיבל חנינה מהנשיא, המשיך לשרת בתפקידים בכירים בשב"כ במשך 13 שנים נוספות.

"ניסיונו של יתום להתמנות לתפקיד ראש המטה ללוחמה בטרור נחסם על ידי בג"ץ, שקבע כי "פקודתו של ראש השב"כ הייתה, על פניה, בלתי-חוקית בעליל, ואסור היה ליתום לציית לה". עוד קודם לכן נמנע מיתום להתמנות לתפקיד קצין הכנסת. החלטות אלה לא מנעו את הצבתו של יתום ברשימת מועמדי הליכוד לכנסת ה-16, ומשנת 2003 כיהן כחבר כנסת עד סוף הקדנציה. הוא הוצב במקום ה-32 ברשימת הליכוד לכנסת ה-17, אך לא נבחר.

"יוסי גינוסר קיבל אף הוא חנינה מהנשיא, אך ניסיונו להתמנות לתפקיד מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון נחסם על ידי בג"ץ.

 

השלכות הפרשה

"לפרשת השב"כ היו מספר השלכות חשובות למערכת הממשל והחברה בישראל. היא חשפה פגעים חמורים בטוהר המידות ובהתנהלותו של שירות הביטחון הכללי. עובדים בארגון שיבשו חקירות, מסרו עדויות שקר, תיאמו ביניהם התנהגות זו ואף ניסו להפליל קצין שלא היה מעורב בהריגה. חשיפת הפרשה גרמה לפגיעה באמון הציבור בשב"כ ולדרישה לבדק בית כולל בשירות.

"בנוסף, תוך כדי סבך החקירות נתגלו כשלים נוספים בשב"כ שבין החשובים שבהם הייתה העובדה שהשב"כ השתמש בעינויים בחקירותיו. ממצא זה הוביל לכינונה של ועדת לנדוי, ועדת חקירה ממלכתית שהתרכזה בשיטות החקירה של השב"כ ושממצאיה הטילו על השב"כ קווים מנחים חדשים לשיטות חקירה מותרות.

"הסרט שומרי הסף, אשר יצא לאקרנים בשנת 2012, מציג ראיונות עם ראשי השב"כ לשעבר המדברים בין השאר על הפרשה‏.     (אלוף בן, "שומרי הסף מחסלים ובוכים, באתר הארץ, 14 בינואר 2013)

*) שורות אחדות מעל מצויין ששמעון פרס היה ראש ממשלה, גם ע"ד רם כספי, בזיכרונותיו, כתב שרה"מ היה שמעון פרס, שלא רצה לפתוח "תיבת פנדורה", מימי בן-גוריון ועד פיצוץ פרשת קו 300

 

מהפתיח של "זעקי ארץ מעלילה של יואל מרקוס

"495 ימים ולילות חי יצחק מרדכי בעולם קפקאי של מזימות, העלמת עדויות, הטעיות ושקרים שנטלו בו חלק הן זמיר והן מערכת המשפטית, שנפלו בעצמם בפח ה"פיברוק" הממלכתי, באשור ראש ממשלה בישראל; (יואל מרכוס, "הארץ", 20.6.1986)

 

לאחר זיכויו בדין של מרדכי על ידי האלף נדל וכתבתו של יואל מרכוס, קיבל מרדכי את דרגת האלוף, והוא פיקד על שלושת הפיקודים, מקרה נדיר, אך לא קודם לדרגת רמטכ""ל. עם שחרורו הוא ביקש להצטרף למפלגת העבודה, והיה מוכן להסתפק בתפקיד שר זוטר , או מועמדות לתפקיד ראש עיריית ירושלים, כאשר הליכוד הציע לו את תפקיד שר הביטחון. שמעון פרס דחה אותו, והוא הצטרף לליכוד, שהביס את שמעון פרס.

המשך  בלינץ' השני ביצחק מרדכי

 

 

 

 

לינץ' ביצחק מרדכי 1

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות