כובע ומעיל קצר "אשכנזי" הוציא את יהודי טרנובה מדעתם

 

14.09.2016

 

 

מה משותף בין יהדות המזרח הרוסית לבין יהדות אשכנז, שגם לאחר שישבו בין הגרמנים הטבטונים-ארים אלף שנה, נותרו יהודים גרמנים, אוסטרים או צ'כים. על השאלה משיב מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ב"העיר המורדת" מתחילת המאה העשרים;

"אך האיר השחר, וכל טרנובה ידעה, כי בא הנה איש צעיר, ושמו מנשה, הוא מתגורר אצל שאלתיאל וולף, ויליד קרמנצ'וג*) הנהו.

 

"מפי השמועה ידעו בני טרנובה, כי ישנה עיר רחוקה בשם זה, והיהודים ילבשו שם 'אשכנזית', ובלבם חשבו: 'גם אלה קרויים יהודים!' ...

"ימי התשובה כבר עמדו מאחורי הכותל, וכבר נשמעה תקיעת השופר העכורה בחלל העיר. יגון עתיק קם מנשיה ויתמזג עם השמועה האחרונה ויהי למקור פחד חדש.

"סבו האנשים על בית-המלון ובעצב הביטו אל עבר המרכבה. מי יודע מה טיבו של האיש הזה ומה חפצו בטרנובה?

 

"אולי סוכן-חרש, שלוח לסגור את בתי תלמוד-התורה? איש אשר כזה יכול גם לשלוח ידו בכסף מזוייף, או הוא סתם מסית ומדיח? מי יודע, אם לא נתן עינו בנטע'ל בעל 'הראש הטוב', להניסו מבית אביו ולשלחו ללמוד בבתי מדרש המדעים?

"כל יקירי טרנובה היו שם. האבק רבץ על הקירות ועל הבגדים, והפנים: לא שונו מן החלונות המלוכלכים. משולם התם כתב בנוצת-אווז 'שמע ישראל' על קלף, ואישה זקנה הציעה תפוחי-אדמה צלויים: 'קנו, יהודים, קנו! חמשה בפרוטה!'.

 

"והנה נזדקף יחיאל בן יעקב בן נתן בכל גובה קומתו ויאמר: 'יהודים, רע מאוד המעשה. בימי ניקולאי כפו על אבותינו את השמד, שהיו סוחבים את הרבנים לפטרסבורג; והיום שולחים אלינו את המדיחים הביתה. לפנים הועילו צום ותפילה, וכשכלו כל הקצין, הפך ד' את לב המלכים לטובה ויראנו את ידו הגדולה; אבל היום קשה הניסיון מאוד, כי האורב יושב לנו בבית… מי יודע מה יהיה, ומי מאתנו יכול להרים ידיו לאמר: עשינו טוב וסרנו מרע…'

 

ה"אשכנזי" ארס לו חנוונית בעצמו

 

"רק בהיותם כבר בבית-התפילה יכלו לדבר כנפשם על החתן הזר, אשר מרחוק בא לטרנובה וייקח אחת מבנותיה.

"'שומו שמים! לא יעשה כדבר הזה בישראל!'

"'איש אשר כזה יכול עוד לדבר עם כלתו לפני החופה'.

"'לא יתכן, בחור יהודי לא יעשה כזאת'.

"'מי שלובש מעיל קצר אינו קרוי עוד יהודי'.

"וראו, חתנה של נחמה חבש לראשו מגבעת עגולה של לבד, אשר חרם היא לישראל, וכל הלובשה, כאילו חילל את יום הכפורים.

"ועתה קרה הדבר אשר לא פיללו לו. את מנשה בעצמו ובכבודו ראו פנים אל פנים. הוא עמד לפניהם במלוא קומתו הגבוהה, לבוש כולו אשכנזית. המעיל הקצר מעל למכנסיים המגוהצים היו מראה מרנין לב, ומגבעת-הלבד העגולה והשחורה מעל לצווארון הלבן קסום קסמה להם. לבות הנערים נפתחו וכל אשר עמם קודם ברוחם ללא דמות, קיבל עתה צורה מוחשית...

"על טרנובה היתה נסוכה רוח-רוגז. בשוק הריק כמעט ישבו התגרניות דוממות, כי חטפתן שינה; רק החנוונים, אשר לא ידעו ליאות, ציפו לקונים. ...

"פתאום נראו על פני השוק בני-הנעורים הזכרים אשר בעיירה. הבחורים כולם לבשו מגבעות עגולות, ספרים תחת בית-שחים והם צועדים בשורה ישרה.

 

"הראשון אשר ראה אותם היה לאבן מרוב פחד. השני נרתע לאחוריו בבהלה, השלישי פער את פיו, והרביעי החל לצעוק בכל כוחו. החנוונים התפרצו החוצה, יהודים בלא מעילים רצו בקוצר נשימה, נשי-הירקות קמו ממושבן והמטאטאים בידיהן, והקצבים הרימו קול זוועות. קץ העולם בא!.. מכל העברים רצו באו כל אשר נשמה באפו. וילך ההמון הלוך ורב מרגע לרגע. נשים שמטו את השד מפי היונק; גדול וקטן, חזק ורפה, חסיד ואיש פשוט כולם נהרו אל השוק.

 

"שפחות עמדו ליד יהודים גדלי-זקן. את הילדים צריך היה להרים מעל לראשים למען יראו. ההמולה רבתה, הצווחה עלתה, וקול נורא, קול צועק לשמים, קרא: רוצים למחות את שם ישראל.

"'הכום נפש! הפילו את הצואה מעל ראשם! יקבלו את ענשם! את עיניהם ננקר! אל תעצרוני, אני אדונם בחנק! עורפי-כלבים! טמאי-גרון! כופרים! אפיקורסים! ממזרים! מקטרי-טבק!' נשמעו קריאות מכל עבר. 'תלום על עץ! קרעום לגזרים, שפתום לעפר! את בני-מעיהם תעקרו!'

 

"והמשתוללים לא הבדילו עוד בין תם לרשע, גם המבקשים להשיב חימה נסחפו עם המתנפלים. מגבעות נרמסו ברגלים, קול מכות-הלחי החריד את האוויר.

 

איש שלח ציפורניו לשרוט עיני רעהו, וימרטו פאות וזקן. נשים צווחו, ילדים צעקו: 'אבוי לי, רגלי, מפרקתי! חוסו, אתם ממעכים את ילדי! אני חנוק!' אף ומצח זבו דם ועוד לא אמרו די.

 

את כל קהילת הקודש בטרנובה אחזו להבות. איש באיש נלחמו. ויהי המראה, כמו קמו המתים מקבריהם ויבעירו את אש החימה; כמו ביקשו למחות פשע קדמון...

(מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, "כתבים", שטיבל, תרצ"ו, ד', חלק ב', עמ' קא/קו)

*) עיר במחוז פולטווה, מרכז אוקראינה, שוכנת לשתי גדות הדניפר.

 

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות