האשכנזים והיהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

על כל שאלה עונים "יש לנו קונסול"

 

"את הפשה מרגיז הדבר, שהיהודים הבאים מחוץ-לארץ וקונים אדמה אינם רואים כל כך צורך לבקש רשיון לבנין בתים, והם בונים להם מבלי שאול, כאלו אין כאן שלטון, וכל איש הישר בעיניו יעשה. ככה עשו בראשון לציון וככה - גם בפתח-תקווה. בבוא הפקיד למלא את חובת משרתו, אינו יכול להוציא דבר מפי האירופי, ועל כל שאלתיו הוא מקבל תשובה יחידה: 'לנו יש קונסול' . קצורו של דבר - כל קהילה של בני חוץ-לארץ היא בבחינת ממלכה בתוך ממלכה. כל פקיד קטן נושא בלבו התמרמרות על המצב הזה, מכאן האיסור על יהודי חוץ-לארץ לקנות אדמה, לבנות בתים ואפילו לשבת בארץ-ישראל, אך משנעשה נתין תורכי - מיד בטלות כל ההגבלות. (חיים חיסין, "מיומנו של אחד הביל"ויים", עמ'

44)

 

לנתיני תורכיה מתייחסים

יותר גרוע מאשר לכלב

 

"ידוע לנו היטב רצונו של הפשה, כי נתמזג בתוך שאר התושבים, נחדל להיות בעלי זכויות מיוחדות, ונכנע בהחלט לפני הפקידות המקומית - כלומר שנקבל עלינו את הנתינות התורכית. אבל לנו קשה להחליט בדבר הזה. כבר הספקנו לעמוד על מצבם של נתיני תורכיה בארץ-ישראל. הפקידות מתנהגת אתם באופן יותר גרוע מאשר עם כלבים. ...               (חיים חיסין, "מיומנו של אחד הביל"ויים", עמ' 85)

 

מתיישבי "ראשון" מאיימים

להרוג את "ביל"ו"

 

"... סיעת החרדים לא הייתה מרוצה בהשתקענו במושבה, והקימה שאון; האמידים שבתוכם התחילו מוכיחים לעניים, כי לנו נותנים עזרה מ-30.000 הפרנקים שנועדו רק בשבילם, - ונמצא, כי ל. וחבריו עשקו אותם ממש. זה היה מספיק. כולם התחילו צועקים, שהטילו על צוארם עדת כופרים, אפיקורסים."פעם יצאנו לעבוד באחת החלקות, שהראה לנו ב., כעבור זמן מועט באו מתנגדיו ודרשו שנסתלק מכאן, היות שהמקום עוד תלוי במחלוקת. משתוממים הלכנו אל ל."על ידי תווכו של הירש באנו בדברים עם דורשי רעתנו ועלה בידנו להוכיחם, שאין ברצוננו להיספח לשום מפלגה. השלום קם, ואנחנו חזרנו שוב לראשון-לציון.   (חיים חיסין, "מיומנו של אחד הביל"ויים", עמ' 44)

 

מה-14 הביל"ויים שנותרו, עובדים 8

 

"ימים אחדים אחרי המועצה הזאת נסע עוד אחד מאתנו. אנו מונים כעת רק 14 איש. מהם אינם עובדים: שלושת הצעירות, הציר התורן, מלבד זאת יש בכל יום 1-3 ויותר חולים. נמצא שלעבודה יוצאים, בדרך כלל, כשמונה אנשים, לא יותר. (חיים חיסין, "מיומן אחד הביל"ויים",עמ' 43)

מתשעת הביל"וים עבדו שלושהוהירש מציע לעבור ל"ראשון"

"ב-16 לחודש אוקטובר שכרנו חדר באחד הפרדסים ב-15 פרנק, ולמחרת העברנו שמה  את חפצנו. קבוצתנו מונה בסך-הכל 9 אנשים, בכללם ארוסתו של ג. - בעלת הבית. חשבנו, שיעבדו 7-6 אנשים, אך מסבת המחלות עבדו היום, למשל, רק שלושה...[חיסין מספר על הצעתו של הירש, לעבור לראשון-לציון]  והם שואלים:"- במה היא טובה ממקוה? "- הן לא לעולם תהיו פועלים, במשך הימים תוכלו להיות איכרים."- אבל מה נעשה שם ואיפה נגור?"- האיכרים יתנו לכם עבודה, אני אבנה לכם שנים-שלשה בתים. אם אתם מסכימים לכך, יכולים אתם לעבור שמה'. (חיים חיסין, "מיומנו של אחד הביל"ויים", עמ' 44) (מ. גבאי, "את מי משרת", עמ' 409)

1887 - מנשה מאירוביץ: "הערבי אוהב את המנוחה ואת השלוה, וריב ומדון שנאה נפשו"הקטע שלפנינו הוא חלק ממאמר בשם 'להרים מכשול מדרך עמי' שנתפרסם בשנת תרמ"ז [1887] ב'כנסת ישראל'. [בהקדמה לתעודה 68];

"יושבי הארץ הערבים אינם פראים חומסים וגוזלים, כאשר יתארום אלה היושבים מרחוק והאומרים ארי בחוץ. הערבי מטבעו אוהב הוא את המנוחה ואת השלוה, וריב ומדון שנאה נפשו. מטבעו יתקשר לאיש אשר ידע להתהלך אתו בצדק ובמישרים ועבד נאמן יהיה לו. רבים מהערבים עובדים בלב ונפש אצל האיכרים היהודים או האשכנזים [הגרמנים], ושמץ דבר רע לא ימצא בהם, ותמיד לא רק שיוקיר ויכבד את בן אירופה כי אם גם אימתו מוטלת עליו. ובדבר הבדוים הנודדים - גם המה לא יפילו חתיתם על יושבי הארץ. רק לפעמים רחוקות  יקרה אשר יתנפלו על אחד עובר אורח וינצלוהו [וישדדוהו], אך רק לעתים רחוקות יקרו דברים כאלה. - -"... בכלל לא יכון להאנשים הנתונים למרמס לכל מעוול וחומס, ואשר היו בהרבה מקומות להפקר ואיש איש מצורריהם כטוב בעיניו יעשה אתם, לירא מפני פראים וחומסים בארץ אשר הרשות לכל אחד לצאת נגדם ביד רמה. לא לנו אשר היינו כעפר לדוש ואין בעדנו חוקים ומשפטים. אין בעדנו שומרים ומגינים, סיגים ודינים, ורק פחים וצנים להפיל עני ולהמיט עליו שואה ובלהות, לא לנו לירא מפני אנשים אשר ישרם בם ובכל פראותם עוד לא נשחת רוחם, והרבה יותר יש יכולת לחיות בשלום עמהם מאשר לחיות בשלום עם ההמון מהעמים הנאורים, אשר לא יוכל הבט בקור עין אם ישאף העברי רוח, וכל אשר יראה אצל העברי, כל אשר היהודי הביא בדמי לבבו וביגיע כפו, יחשוב לקנין עצמו ויאמר כי שלו הוא, והרשות לו תמיד לקחתה מיד היהודי, כי הארץ שלו היא והיהודי נכרי הוא שם ולא במשפט אוכל הוא את פריה ושבע מטובה.    ("ספר העליה הראשונה", ב', עמ'  133) (מ. גבאי, "רוכב", עמ' 105)

ביל"ו נכנעים - המרכז לירושליםור' פינס יו"ר

"בחג הפסח תרמ"ג עלתה קבוצת חברי ביל"ו לירושלים ושם הוקמה ברית בין חברי ביל"ו ובין פינס. בין הבאים לירושלים היו ברלווסקי, ברכוביץ, צבי הורביץ ועוד. מנשה מאירוביץ בא לפני כן. באספת חברי ביל"ו בירושלים, ביום כ"ג בניסן, הוחלט להעביר את מרכז האגודה לירושלים ולבחור בפינס כיושב-ראש מפני כבודה של האגודה. הייתה זו דרישתו של פינס, שחברי הלשכה בקושטא יעלו גם הם לארץ. הוא ביקש לתת לו מבין החברים מזכיר היודע עברית, ע.ד. ליפשיץ שישב בקושטא."... חברי הלשכה  נזקקו לאשראי מבעל בית-המלון היהודי שאצלו נתאכסנו; ביום 4 בפברואר 1883 חתמו מינץ וסאנדומירסקי על שטר-חוב, שבו התחייבו לשלם במשך שלושה שבועות עשר וחצי לירות זהב תורכיות; הם לא עמדו בהתחייבותם, ורק אחרי העברת הוועד המרכזי לירושלים סילק פינס את חובותיהם אלה. (שטר חוב על-שם הרמן לנדאו, בארכיון פינס, תיק 20). (ד"ר ישראל קלויזנר, "בהתעוררות עם", עמ' 417) 

ר' פינס קיווה שבית-מדרשויהיה מרכז רוחני

"את בית-מדרשו ייסד פינס בראשית שנת תרמ"ב, בשכונת 'אבן ישראל' שבה גר, ואסף לתוכו עשרה אנשים מגדולי תלמידי החכמים בירושלים (ביניהם גם אנשי ביל"ו והקנאי המוחרם ר' עקיבא יהוסף שליזנגר), והגיד לפניהם שיעור בתלמוד ורמב"מ, ואף לימד לבני-הנעורים את 'מורה נבוכים'. הבית נתמך על-ידי עשיר אחד מבוסטון בשם אלפרד מארכוס, ופינס קיוה שברבות הימים יתפתח בית-המדרש ויהיה למרכז רוחני בזעיר אנפין לתורני ירושלים. אולם הקנאים הקימו שאון ועוררו מהומות בעיר, שספרי-מינות נמצאים בבית-מדרש זה העתיד לגדל דור אפיקורסים בעיר הקודש, והר' יהודה ליב דיסקין יצא אל שדה המערכה להכות את פינס בחרם. אליו התלקטו העזים שבקנאים ומלחכי פינכת הרבנית...   (א.ר. מלאכי, "פרקים בתולדות הישוב הישן", עמ' 294) 

ר' מיכל פינס והביל"ויים עוסקים בעילוי-נשמות

"זה ימים מועטים נתחדשה המלחמה עלי ביתר אונים. וזה הדבר: איש אחד מאמריקה משלומי אמוני ישראל ועשיר מופלג, התודע אלי באמצעות הועד מלונדון, כי מכבד הוא מאוד את השר מונטפיורי הי"ו, וימלא האיש ידי לקנות בעדו אחוזת קבר בהר הזיתים בסך 1.500 רו"כ וליתן לכתוב בעדו חמשה ספרי תורה, שש מאות מזוזות וכמה עשרות זוגות תפילין וטליתות יקרות מעשי אמני ירושלים, ולתקן הכל בארונותיהם מטפחותיהם, פרוכותיהם ונרתיקיהם, מלאכה יקרה אשר תעלה בס"ה ערך 1.500 רובל כסף. וגם לצוות על כל עושי המלאכה היהודים להכין בעדו כלי אבן ומעשי עצי זית במחיר 1.500 רובל כסף, וגם זכרון בני התורה בא לפניו ויקצב פרס קצוב מדי חודש בחודשו לחלקם על דעתי לאנשים, אשר עליהם יוטל החובה לשמור מועדי יום פטירתם של הורי המנדב והורי אשתו הגבירה שתחיה ולהזכיר נשמותיהם, ולרבות את הברכה שיברכו את המנדב ואת משפחתו ואת השר מונטפיורי הי"ו מידי שבת בשבתו. ואני מלאתי חפצו בכל דבר כהוגן. ובנוגע לפרט האחרון, שכרתי בית בשכונת 'אבן ישראל', שאין בה בית תפילה וקבעתי הבית לתורה ולתפילה, ואומר: ישבו שמה לפני ה' עשרה בני תורה שיקבלו הפרס...         (יחיאל מיכל פינס, "ספר היובל פתח-תקווה", עמ' שטז) 

הקנאים הראו כוחם באגרוף

"העיר הייתה כמרקחה, מרבית העדה לא התחשבה בו. אבל הקנאים הראו את כוחם באגרוף ואיימו על מתפללי בית-מדרשו של פינס בשמתא וגם בקיפוח חלקם בכסף החלוקה. באיומיהם הטילו אימה על רכי-הלבב, אבל התקיפים בדעתם לא שמו לב לחרם ועמדו לימין פינס, והקנאים הטילו גם עליהם חרם. בין המוחרמים היה גם סופר כוללות הפרושים ר' יוסף ריבלין, שהיה שאר-בשרו של פינס ומזכירו של ר' שמואל סלאנט. אבל הוא מיהר לקבל נזיפה והחרם הוסר מעליו. (א.ר. מלאכי, "פרקים בתולדות הישוב הישן", עמ' 294)

ותהי יד איש ברעהו

"המהומה באותו שבוע הייתה גדולה בעיר, כי מתנגדי החרם ענו למחרימיהם בגדופים ובמכות, והמחרימים לא היו מן הנעלבים ואינם עולבים, ותהי יד איש ברעהו. הדבר גרם לחילול-השם בירושלים וחילול כבוד ירושלים בעולם, עד שהרב מבריסק אנוס היה להסיר את אחריותו החרם מעל עצמו.      (א.ר. מלאכי, "פרקים בתולדות הישוב הישן", עמ' 297)

הביל"וי זאב דובנוב לאחיו שמעון - "המטרה הסופית להשתלט במשך הזמן בארץ-ישראל... אמצעים להשגת מטרה זו... בשימוש הנשק, ואז... אז היהודים עם נשק ביד, יכריזו עצמם בפומבי לאדוני מולדתם הישנה". (תרמ"ג 1882) (דן יהב, "מקורות לסכסוך הציוני-פלסטיני", ספרי עתון 77, 2004, עמ' 9)

מזכרונות אליעזר בן-יהודה; "בעלי הזכויות המיוחדות התענגו על חירות גמורה"

"... מעמד החמאיה, הוא נתין ממשלה נכריה. על החמאיה לא הייתה שום שליטה, לא בלבד על המאמור הקטן, אלא גם למאמור בעליון, ואפילו לממשלה המרכזית, ואף לשולטן בעצמו. בימים ההם היה כוחן של ממשלות אירופה גדול בטורקיה, וה'זכויות המיוחדות' (קפיטולציה), עמדו בעצם תקפן.כל הממשלות הנכריות הקפידו עליהן ושמרו עליהן שמירה מעולה, ועל כל עבירה היותר קלה, שעברה עליהן ממשלת תורכיה או אחד מפקידיה, נדונו ממשלות הנכר אתה בכל חומר הדין ונפרעו ממנה בלי כל ויתור."על-פי הזכויות המיוחדות האלה של ממשלות הנכר, לא היה שום פקיד מפקידי הממשלה התורקית, שום שוטר קטן או גדול, רשאי לנגוע בחמאיה בשוק, או להיכנס אל ביתו, אלא ברשות הקונסול שלו, וממילא מובן כי זו הרשות לא היה הקונסול נותן על נקלה...

"... ולכן היה ה'זאבט' (קצין תורקי) ירא מפני החמאיה ממש כמו מפני שד-בלהות. את החמאיה לא יכלה הממשלה התורקית להביא בדין אלא בהסכמת הקונסול... כל אלה הזכויות של החמאיה עשו, שכל נתין ממשלה נכריה בתורקיה לא ידע כמעט שום עול מלכות עליו, והתענג על חירות גמורה יותר מאשר בארצו. אפילו בארץ היותר חופשית. ודבר טבעי הוא, שמבחינה זו לא היו ממשלות הנכר עושות שום הבדל בין נתיניהן. ואפילו ממשלת רוסיה, שבארצה היא הייתה גוזרת על היהודים גזרות רעות, והייתה מבדילה אותם לרעה משאר נתיניה, גם היא הייתה תובעת זכויות נתיניה היהודים בכל חומר הדין... (א. בן-יהודה, "זכרונות ארץ-ישראל", יערי, עמ' 361)

ושאלת תם. מדוע לא מיהרו לעזוב את בית-העבדים הרוסי כמה מאות אלפי חלכאים יהודים העובדים בפרך לפרנסתם, ולבוא לגן-העדן שיצרו המעצמות הנוצריות עבור נתיניהם "בני הגבירה" בארץ? א.- יהודי רוסיה ברחו כמפני מגפה  מחגי "בני הגבירה משעבדיהם; ב. -  מי שאינו נמנה על אחד הכוללים ה"מדינה בתוך מדינה", לא היה זכאי לחלוקה. כך שכל אלה שהגיעו לארץ מהמזרח הרוסי, עד סוף מלחמת העולם השניה, נמנו על "בני הגבירה" וצאצאיהם.

     17.10.1883 - אדמונד רוטשילד למתישבי ראל"צ;   התיישבתם  בא"י מזי-רעב  ונעזבים !

"אני עצמי כותב לכם. כי אינני מרוצה וגם כועס עליכם. הנכם נמנים עם סוג היהודים, שאלוקים מצאם בלתי-ראויים להיכנס לארץ-הקודש ורצה להניח להם למות במדבר. אינכם ראויים לחסדי. אם לא תטיבו את דרככם ואם לא אהיה מרוצה מכם לחלוטין תוך זמן קצר לא תהיו עוד כולכם קיימים בשבילי ואעביר לאחרים, שאינם חסרים כלל את מענקיי. התיישבתם בארץ-ישראל מזי-רעב ונעזבים; פניתם אלי וביקשתם לכל היותר ארבעים או חמישים אלף פראנק כהלוואה, כדי לעשות את מושבתכם משגשגת. הוצאתי הרבה יותר מזה, ואתם אנשים כפויי-טובה. במקום להיות מרוצים ממה שעשיתי למענכם, הנכם דורשים עוד על-סמך הבטחות שאיש לא נתן לכם מעולם. ..."... ההתחייבויות היחידות שניתנו הן ההתחייבויות שאתם נתתם ושאינכם ממלאים אותן. כי אינכם עובדים. ביקשתם ממני באר, והיא נקדחה על אף הקשיים הגדולים ביותר, ואתם אינכם מרוצים ומבקשים עוד. מתיימרים אתם שהנכם מתיישבים, אבל אינכם אלא פושטי-יד, משום שאינכם עובדים ורואים את עצמכם כמישהו, ולכם היומרה לחלק ביניכם את הנדבות שאני נותן לכם."שלחתי לכם גנן כדי לעזור לכם. במקום להיות אסירי תודה, אתם באים אליו בטענות. הוא כתב לי מכתב זה, ובשל כך הנני כותב לכם. כבר רציתי פעם לנטוש אתכם. התחננתם שאמשיך בתמיכתי וחזרתי בי. אזהרה זו, שאני מזהיר אתכם עכשיו, היא האחרונה. אני מסכים להמשיך עוד במעשי התמיכה שלי. איני מבטיח לכם דבר. אעשה מה שאמצא לנכון ולמה שאתם ראויים. אך אל תעזו עוד לבוא בטענה הקטנה ביותר. כי בדרך זו תשיגו עוד פחות ממני. שמעו דברי אלה ושמרו אותם בזכרונכם: רוצה אני לעודד פועלים ולא פושטי-יד. אם לא תעבדו כראוי אטוש מייד את מי שאינו עובד. צייתו בדייקנות לנציגיי; מי שלא יעשה כן לא יהנה מתמיכתי ויגורש מן הבתים שבניתי, ובמקומו אעמיד אדם הראוי יותר לתמיכתי. מלאו בדיקנות את הוראות הגנן, כי הוא היחיד שיכול להביאכם לידי פרנסה בכבוד. אלוהים תומך באנשים עובדים ולא בפושטי-יד."זכרו אם לא אהיה מרוצה אבטל את תמיכתי, וזו תהיה בשבילכם פורענות והרס."באשר לכם הביל"ויים, אדון הירש המצויין, השוחר טובתכם, מפציר בי למענכם. הצהרתי בפניו, שברצוני לעזור לאלה שעובדים באמת. אבל לא אעשה דבר למען אחד מכם אלא רק כשאדע מן הניסיון שהם ראויים לתמיכתי. על-פי התנהגותם, חריצותם ועבודתם. רק הללו שישביעו את רצוני לחלוטין יוכלו לקוות שיקבלו בתים ואדמות.   (-) בארון אדמונד רוטשילד    ("ספר העליה הראשונה", עמ' 65, תעודה 29)

תנאינו הוטבו בהרבה -התחלנו לקבל תרומות

"מצב קבוצתנו בלתי ברור כלל עתה, אנו ממלאים תפקיד של חבורת פועלים צבוריים במושבה. חופרים אנו בהנהלת דיגור תעלות, יסודות, נטענו עצים לאורך המושבה. בונים בשבילנו שלושה בתים בעלי שתי קומות. תנאינו החומריים הוטבו בהרבה, היות שהתחלנו לקבל תרומות תכופות: תפרנו בגדים, לבנים, נעליים... (חיים חיסין" ,מיומן אחד הביל"ויים", עמ' 46) 

יש פרנסה! בין השאר, פינס קיבלבשבילנו 200 רובל

"שלשום הייתה לנו מועצה רצינית. קודם-כל הודיע ב. שקנה בראשון-לציון בשביל האגודה כמאה דונמים אדמה על מנת לשלם עבורה בעוד שלושה חדשים. היות שפינס קבל בשבילנו 200 רו"כ, אומר ב. להקים בכסף זה קירות לבית, ואחר כך ישיג בהקפה עצים להשלמת הבניין. אך אנו לא רצינו להסתבך בחובות, ומשכנו ידינו מהקניה הזאת. אחרי זה הועמדה שאלה - המסכים ב. לחדול מלפעול על דעת עצמו ולהשמע רק לפקודות האגודה, אם לא? על זה באה תשובה מחוצפה:"...אני ממונה בתור בא-כח כל אגודת ביל"ו, הנמצאת עדיין ברוסיה, אתם רק קומץ קטן ממנה, ואין לכם רשות לקבוע סדרים לעצמכם. בידי הגורל עצמו הופקדתי על משמרתי ונתנה לי שליטה מלאה בעניני האגודה. אם אינכם רוצים בכך אבדל מכם."אחרי התשובה הזאת הוחלט, ששלושת ה-ב. עוד צעיר אחד וצעירה - חמשה אנשים - יצאו מהאגודה.  על   זה  באה  הודעתו של ב.,   כי   אנחנו היוצאים, כי הוא ביל"ו, ולא  אנחנו,  שכיון שבכל זאת ישאר בתור בא-כוח האגודה. בענין זה, מי מאתנו ביל"ו לא נכנסנו לויכוחים אתו.      (ח. חיסין, "מיומן אחד הביל"ויים",עמ' 43)

 

בלקינד רוצה מושבהבלי מינץ ובלי פינס "... בלקינד כתב בפברואר 1883: 'לא אוכל להיות יחד עם מינץ וברלאווסקי, אשר חרפוני במכתביהם לפטרבורג, ניקולאייו וכו'. ביחוד בכתב-העת 'רוסקי יבריי' נומר 52. ובפרט כי יש דברים עיקריים (פרינציפיון) כאלה, אשר בלי ספק יפירו את השלום בינינו, 'יען כי יודע אנוכי היטב את מינץ ואת שיחו', בין בלקינד ובין פינס לא היו היחסים כשורה, פינס לא מסר לו את הכסף שנשלח בשביל חברי ביל"ו, ובלקינד רצה במושבה ראויה לרעיוננו, מושבה מאנשים הראויים לשם חלוצים'. ...  (ד"ר ישראל קלויזנר, "בהתעוררות עם", עמ' 414) 

הברון מגנה את "הקבצנים העלובים"

בלקינד ישראל ואחרים מנצלים התמרמרות האיכרים על דיגור המאיץ ודורש מהם לעבוד ומקימים וועד...לאחר שבעקבות הטלגרמה של בלקינד לברון מספקים את דרישתם לסוסים, זרעים וכו', שלח בלקינד עוד שני מכתבים עם קובלנות על דיגור, על מכתבים אלה נענים בהפסקת התמיכה. במקום גשם הנדבה באה חלוקת ככר לחם ליום לאיש. אחר מגיע אוסובצקי ומקריא מכתב מהברון, בו הוא מגנה את "הקבצנים העלובים, המשלמים בכפיות טובה לאדם שהצילם מחרפת רעב והמטיר עליהם שפע נדבות.

בלקינד עוזב - דיגור מועברואוסובצקי בא על מקומו

"...בלקינד הבין שאם כה ואם כה הענין אבוד, ובכדי לחלץ את האיכרים מהמיצר, יצא מרצונו הטוב מהמושבה. אחר זמן הועבר, בכל זאת, דיגור לזכרון-יעקב ועל מקומו מונה אוסובצקי, מי שהיה מורה במקוה ישראל. (חיים חיסין" ,מיומן אחד הביל"ויים", עמ' 58) 

אוסובצקי מחליף מהלומות עם פ.ומשסה בו את המשפחות העניות

הרבה סכסוכים, מריבות וקטטות היו במושבות מהגרי ה"סופות בנגב", על רקע חלוקת כספי הצדקה, כיבוש מעמד וכבוד. להלן אחת הקטטות:פ. שבידו הופקד כסף תרומה של מונטפיורי עבור שש משפחות עניות, בוזבז על-ידו, והציע לאוסובצקי שעורה במקום הכסף, אך אוסובצקי קרא לשש המשפחות העניות ואמר להן שאין הוא אחראי על הכסף ושיקחו אותו מפ., עד מהרה געשו הרוחות... בעמ' 64 של יומנו כתב חיסין: "מחול-תופת להנאת אוסובצקי"

אגודת ביל"ו ומסעם נדמה  למסע-הצלב

"עד כמה היו הביל"ויים מוזרים בעיני היישוב יעידו הדברים שלהלן מפרי עטו של העיתונאי הירושלמי יעקב גולדמן, שהירבה לפרסם כתבות על המתרחש בארץ-ישראל בעיתונות העברית בארץ ובחוץ-לארץ:"דבר אגודתם ומסעם נדמה למסע הצלב, שנסעו ילדי הצרפתים בשנת 1212 לסה"נ, לקחת את קבר מחוקקם מיד הישמעאלים,ואחריתם הלא תדעו*). - - אכן, מה  התועלת  אשר  תצא  מכם  גם  אם  יעלה בידכם להאחז בארץ,  החסרים  איכרים  אנחנו? - -"- - אך לא היה בכך כדי להפריך את הדעה, כי הבילו"יים לא פעלו מאומה, בהיותם זרים לרוח העם. עדות מאלפת לכך אפשר למצוא ברשימתו של צ"מ 'דרכי נועם'. - - "הכל כאשר לכל הביאו עמהם אל התנועה הזאת, כאשר קלטו אותם מהאויר אשר בתוכו נתחנכו ונתגדלו; ומה עניין רעיון לאומי אצל אנשים כאלה אשר רק שטף הסבות וזרם מקרי הזמן גרפום ולא רוח הלאומי קבצם? ותהי להם השאלה לשאלת פרנסה וכלכלה ולא לאומיות ישראלית, - -  (ש. לסקוב, "הביל"ויים", עמ' 351)*) בשם "מסע צלב הילדים" כונה מסעם של נערים כפריים ועירוניים, שיצאו בקיץ 1212 משני מרכזים, מצרפת ומגרמניה. המסע הגרמני נכשל והתפורר עם הגעו אל מימי המזרח-התיכון כשהוא מדולדל וחסר-כל; ואילו המסע הצרפתי הסתיים בנמל מארסי, שם הוטענו הנערים על ספינות ונמכרו לעבדים בשוקי צפון-אפריקה.

המשטר הריפובליקני של הביל"וי חיסיןהעתק משטר העבדות של שלטון "זקני ציון"

ד"ר ישראל קלאוזנר - "הנהגה שבקשה להשתרר ולשעבד נתינים-עבדים..!; "מתקנות ביל"ו שהוגשו לרוטשילד"; [קטעים] "בדבר הכסף אומר סעיף כ"ב: 'אם יפול למנה לאיש סכום כסף, אז הכסף עד... (הסכום לא פורש) ילך לאוצר החברה, ורשות לה להוציא את הכסף לדברים הנחוצים לחברה ככל אשר תחפוץ. הכסף יותר מהסכום הזה יהיה מונח למשמרת ביד החברה, ובבוא עת החבר בעל הכסף להיבנות, תקח בעדו החברה על הכסף הזה אדמה ובית ושאר הדברים הנחוצים'."אסור לחבר ללכת לעבוד במקום אחר בלי הסכמת רוב החברים, או לקבל את שכר עבודתו בלי המפקח על העבודה (סעיף כ"ז); החברה ביל"ו תשתדל להפיץ גם 'את המסחר, אשר קרוב הוא אל עבודת האדמה, ובלעדיו העובד העברי יהיה טרף לשיני אוכלי אדם, אשר יפשטו את עורו מעליו'; חברת ביל"ו תייסד אפוא מחלקה שתעסוק במסחר (סעיף י"א); הרווחים מן העסקים האלה, ממלאכה, מתעשייה וממסחר, ייכנסו לקופת החברה. הכספים האלה יתנו לה אפשרות לייסד עוד מושבות 'ולפנות דרך לדבר הנשגב והקדוש' (סעיף י"ב).ובנוסח ב' 78 סעיפים, גם כאן נעשה התרגום לעברית על-ידי ר' מיכל פינס, שתיקן ושינה; "משמעת וכניעה מוחלטת להנהגת החברה"; על החבר-הפעיל למלא ללא תנאי כל מה שתטיל עליו החברה, 'עליו להיכנע לכל אשר תאמר ובל ימרה את פיה'. אסור לו בלי רשות לשנות את מקום מגוריו, או את מקום עבודתו, 'לסור מאת חבריו ולקבל ביחוד חלף עבודתו, לכתוב ולבקש תמיכה בשביל החברה, או להגן על דעת עצמו עליה'. כל שנה יקבל חופשה לשמונה ימים. 'החברים המובהקים יחד ישבו ובל ייבדל איש מרעהו באופן חייו. החברה תכלכל את כולם ויוכל(ו) לחיות חיי עובד ואיכר, ובל יאמר איש בלבו: עליתי על רעי' (סעיף 25) לכל החברים-הפעילים יהיה כיס אחד 'ואין לאיש קניין עצמי' (סעיף 43)"אחרי גמר שנות השירות תעביר החברה את החברים-הפועלים להתיישבות והם ייחשבו ל'חברים נכבדים'.       (ד"ר ישראל קלויזנר, "בהתעוררות עם", עמ' 427)

התקנון של ביל"ו הכעיס את הברון. זה היה תקנון  של כנופיה ונדליסטית שביקשה להשתלט על גופו וממונו של העם ולעשותו עבדים תולעים.   (ד"ר ישראל קלויזנר, "בהתעוררות עם", עמ' 427)

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות