האשכנזים והיהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

יורקים על הארץ ומשליכים זבל וצוואה בעד החלון 

 

 

 

 

"שכול וכשלון" - פורסם בפרקים בודדים" בשנים

יחזקאל חפץ, חבר בעל זכויות וחובות בקבוצת-עבודה*), מעמיס בקיה על עגלה, ופתאום הוא מרגיש "דקירות... דקירות בחלק גופו התחתון...", ו"לעת ערב נאספו חברי הקבוצה במטבח-הפועלים והחליטו להוביל את חפץ על חשבון קופת-החולים לירושלים". ותוך-כך הוא מהרהר על מחלתו הקודמת,...] (עמ' 375)

"חפץ חלה... מה הייתה מחלתו? חפץ נסע... למה נסע? רוצה הוא לראות קצת את העולם הגדול - היה מגמגם. אבל בלבו היה מוסיף: רוצה הוא לחיות, לחיות... בתוכו פנימה ידע, איזו צרכים אנושיים דוחפים אותו מפה... צרכים פרימיטיביים, ואם תמצא לאמור - לא יפים, - - הוא יהנה קצת מן העולם... הוא יחיה קצת חיי אנוש... ככל האנשים הוא ישכח כל זה... הוא יטייל בערבים ברחובות, חפשי, לא ימנע גם מבתים אחרים... ושמא יתוודע גם  לעלמה רכה, עדינה, יפה...

"ושוב דמיונות, דמיונות רחוקים!.. תכונתו הארורה...

"כשלוש שנים נדד חפץ בערי האוניברסיטאות שבמערב-אירופה, עבר מעיר לעיר, ממקום-למקום. בפריס עבד שלושה חדשים באיזה בית-עבודה על יסודות פילאנטרופיים בשביל 'האחים העניים הנודדים מן המזרח', עד מלאת מועדו, ושוב נשאר בלי עבודה, ושוב נדד למקום אחר ומשם בא לשווייץ הצרפתית... ואז ראה חפץ, כי השינוי הנכסף בשבילו לא בא על ידי שינוי המקום. בכל אשר יבוא הוא גר בפאת מיטה נאלחה אצל איזה גולה-רוכל עני שברחובות-היהודים הנאלחים בערי-המערב, שאפילו הז'ארגון שלהם, של אותם היהודים, כבר אינו יהודי, אלא מין בליל אחר, זר ונכרי... ובימי הבטלה הוא מבלה שעותיו בשעמום ובתפלות ב'קלוב הפועלים היהודים' שבגטו, באותו בית-האוסף לנדכאים ולנידחים ולפליטים ולמשועממים ולתלושים ולמושפלים ולמרי-יום כמוהו...

"אמנם, מקץ שנתים ימים לשבת חפץ בחוץ-לארץ ניצח בו לזמן כשרון-ההסתגלות של בני גזעו ומצבו החיצוני התחיל להשתבח. הוא מצא משרת משרת בבית-מסחר יהודי למכירת בגדים ישנים ולאט-לאט התחיל להיעשות ל'איש אחר'.  התחילו משתכחים, לכאורה, כל אותם הקאפריזים הרוחניים ו'השגעונות המזרחיים', כדברים אשר אין חפץ בהם, - -   (כתבי י. ח. ברנר, א', עמ' 378-9)

 

"כאלה וכאלה חשב הפועל - או יותר נכון: מי שהיה פועל - יחזקאל חפץ, ואולם הדברים אשר בפיו לבן לויתו היו על - על 'הצד הסוציאלי' שבחיי הישוב היהודי בירושלים. - האם יש במספר ההגון הזה - מספר שהוא כמעט פעם וחצי כמספר עולי-בבל - הוסיף ברצינות - האם יש במספר הזה אף משהו כדי לשמח? ששים אלף!.. אבל הן ודאי

 

"פניה [של מרים] הבלתי-מהוקצעים, אבל השחומים, הנאים, היו מוסבים אל ה'פרימוס', מכונת הספירט הגדולה המעלה עשן, עיניה הכחולות-כהות, ושרטוטי פיה הרענן והמושך היו מלאים חן, מדברה קפץ מעניין לעניין והחריש בצלצולו החי את הזמזום של מכונת התפירה עם נהימתה העצובה של אסתר אחותה הנובלת והכמושה, שישבה כפופה על אותה מכונה. [אסתר ומרים בנות דודו ר' יוסף חפץ, שבביתם הוא מתאכסן].

כי הוא צודק מאד. חייב אדם לעמוד על דעתו. אין לך מידה טובה מעקשנות, ובייחוד אצל אישה. הנה אבא סובר, שהאישה אינה צריכה לימוד כלל. האישה, לדעתו, צריכה להינשא לאיש ולהיות למבשלת - ודי. לו, לאביה, די במה שהוא עצמו מלומד - אחרים אינם צריכים ללמוד. בכלל, אבא אינו מוקיר כלל את המין החלש. הנה לאחיה שברוסיה אין בנים זכרים - והרי הוא בעיני אבא כאילו אין לו ילדים כלל. הוא אומר, שהמגע-ומשא עם אישה מחליש את הזכרו    (כתבי י. ח. ברנר, כרך א', עמ' 388)

"חפץ היה מוטל על ערש-דוי. אסתר טיפלה בו.

"פצעו הציק לו לחפץ. ואולם הוא לא על זה חשב. אל הכאב כבר התרגל, ואותו היה יכול לשאת באיזו מנוחה; על כל פנים בלי גניחות יתירות. - -

"אסתר המוחשית, הקונקרטית, המטפלת בו, המהפכת את משכבו בחליו, המוציאה גרף של רעי שלו, לא נגעה בו כלל, כאילו לא הייתה אצלו כל עיקר - ואף זה ציער אותו. וכי כך מתייחסים לבת-אדם? ומלבד זה זמזם כל הזמן בתוכו הרהור אחד: ומה אילו ידעה, ומה אילו ידעה את כל האמת על אודותיו, אילו ידעה את מהות מחלתו - ההייתה גם אז מטפלת בו?

"פצעו הוגיע אותו עד דכא, עד דכדוכה של נפש, אך הוא התחפש במצוקותיו לקודח. הוא התפלל, שהטרמומטר, אשר שמה אסתר בבית-שחיו, יראה, לכל הפחות, שלושים ותשע, לא יחדל מהראות שלושים ותשע. לכל מקרה שלא יארע השתעל, כעכע, ירק על הרצפה - הצטנן; צינה מסוכנת אחזה את חפץ.

"החולה הוסיף להשתעל, להשמיע כעכוע משונה ולירוק על הקרקע. שלא כדרכו השמיע הפעם על עצמו, הכריז על מציאותו - אולי על ידי כך יוקל לו. הוא חשד, שזה מרגיז את אסתר - ועשה את הדבר כמו במתכוון. ואולם הוא לא העלה על דעתו, שכל זה, יחד עם ההרגזה, גורם לה מעין איזו הנאה משונה, בלתי-מובנה; שכל זה דוקא כמו משך אותה אליו, כמו תקפה ונשאה ממקומה לקום ולגעור בו: 'עד מתי תשתעל? חדל!' ואחר-כך, כעבור רגע, לכרוע ולאסוף את כל כיחו וניעו בבקבוק למשמרת.

"ורק עם ערב, כשהוקל לו, לכאורה, - סימן גמור, שאינו קודח! - והיא ישבה סמוך לו מחרישה ונכנעת, חזר חפץ בלבו על מחשבתו העיקרית בעת האחרונה: למה באמת הוא דוחה אותה? למה אינו מקרב אותה, אם היא רוצה בכך, אם היא שואפת לזה?      ("האחדות", תרע"ד-תרע"ט, כתבי י. ח. ברנר, כרך א', עמ' 393-4)

 

"ועכשיו - עכשיו אין כבר מה לחשוב עליה. עכשיו, כשדורות עוד לא הועמדו ואין את מי להשקות רעל - צריך למהר ולשחרר אותה... תיכף ומיד... להרוג את הקלקול... על חיים כאלה עם אישה חייבים מיתה!

"והרגעים עוברים... והמים המאררים אינם  נכנסים לתוכו...

"מים? רעל?.. כלומר, האקדח אינו יורה...

"הוא בעיניו כאיש, שבעל-חובו - והוא הוא התלין! - דורש ממנו את התשלום כרגע, פן ישימהו בכבלים, פן יוקיעהו על העץ; והוא, שאין לו מה לשלם וסופו להיתלות, מתרפס לפניו ומפלל על ארכא: עוד רגע... עוד רגע...

 

 

 

"כן, אתה מזיע, יחזקאל! החום הולך ופוחת... אולי תתהפך על הצד השני?

"- הניחי לי אסתר! אם ככה או ככה תשכיביני, לי יכאב לעולם! - ענה החולה כמוציא מסקנה מכל דברי החלומות הבטלים, -  (כתבי י. ח. ברנר, א', עמ' 395-6)

 

"- גם אמו של גולדמאן, שבאה מרומניה לבנה בירושלים, 'לבלות אצלו את שנותיה האחרונות' (פיה היה נכשל וקולה נמך בהביעה את המבטא הזה: הן היא רק פה התכוננה להתחיל את חייה ולא האמינה בשום אופן ב'שנים אחרונות'), אם כי מחשש עין-הרע כיסתה והסתירה ככל האפשר על סכומי הכסף שבצרורותיה, הנה רז זה היה גלוי לכל, ובפרט לסוחרים בשטרותיהם של מוסדות-גולדמאן, כי לא באה בידים ריקות. - - - בכלל, היו שתי הנשים הללו, אם-האב ובת-הבן, שכספי שתיהן סחרו בשטרות של מוסדות בטוחים וסייעו במפעלי הבן והאב, דומות הרבה זו לזו, ואם היה איזה הבדל ביניהן, לא היה אלא כעין אותו ההבדל שבין מטפחת-כותנה אדומה, רומינית, לא-ישנה, ובין מטפחת מאותו המין, שמתחילה כבר להינקב זעיר פה זעיר שם ולבלות מיושן. אבל יחד עם זה, שד משחת, היא מושכת כמו בחבלים!'...). ("אחדות ", תרע"ד-תרע"ט, כתבי  י. ח. ברנר, א', עמ' 411 )

 

"עיקר מחשבתה [של אסתר] בימים האלה היה: יחזקאל... יחזקאל כשהוא לעצמו... הוא כמעט שלה... כולו שלה... שום אישה, אמנם, לא תקנא בה בגללו, אבל הוא שלה...

"ואסתר לא שיקרה. בזה לא שיקרה. זו הייתה אהבה. הפעמים האחדות של התקרבות מיוחדה, התקרבות שלא ידעה כמותה מעולם, אשר הראה לה אותו האיש הרצוץ נתנו לאט-לאט את רעיון-הפקפוק הראשון ולבסוף גם את ההחלטה הגמורה בלבה הדווה, כי הוא-הוא האיש, הוא-הוא המיועד לה, וכי עכשיו באה, אפוא, גם שעתה היא להינשא לאיש.

"יחזקאל חפץ ידע זאת, ידע גם בטרם הגידה, ובעיניו עתה לא היה כל הדבר הזה נלעג כל עיקר. הוא ראה כל העניין סמל האסון האנושי, חייב את עצמו, כבכל זמן, בחוסר יחס אנושי גמור, בחוסר יחס של חמלה באמת, בחוסר יחס כזה, שישכיח למתייחס את עצמו לגמרי .(י. ח. ברנר, כרך א', עמ' 416-7)

 

"קויפמאן, היהודי ממזרח-פרוסיה, ששנא את 'האיש  הרוסי', את שניאורסון, שנאת מוות, כשנאתו לכל הרוסים ולכל החדשים בירושלים, 'המקלקלים את אויר העיר הקדושה - איגייסטיגען זין - ומצעידים אותה למדחפות', נתן הפעם תוקף לדברי אויבו, ובפרט לראיותיו מ'עולם-המעשה', והכריז בריש-גלי, שהוא רואה בחמילין, כמו ביצר-הרע של העזיבה, של עזיבת ירושלים, את שליח-השטן, את שליח כוחות-הטומאה... 'ותסברא? אין הכי נמי...' כלומר: מה אתה סבור? אפשר נכונים הדברים... אלא שדא עקא, שלא בעצת חמילין תליא מלתא! ומה שנוגע לצרת ההגירה, שאדון קויפמאן מוצא גם בה מעשה-שטן (אם כי בכיסו של זה, של קויפמאן, כפי שידע כהנוביץ, היה מונח נוסח של מכתב-בקשה לאחד מאהוביו ידידיו בגליציה, ש'יהיה לו לעזר בכל מה שהוא יכול בכדי לצאת מעמק-הבכא', מכתב שהיה צריך להישלח ב'הזדמנות'),  "האחדות ",תרע"ד-תרע"ט, כתבי  י. ח. ברנר, כרך א', עמ' 420 )

 

"אחר-כך נזכר בין האחיות שמו של יחזקאל. הוא עבר לדירה חדשה - ולה, לאסתר, לא הגיד.

"אסתר התרעמה. כיצד זה אין אדם מוצא לנכון להגיד, לאן הוא עובר? אבל הנה מצאה את חדרו. מצאה ובאה. מותר? היא אינה מפריעה?

"היא בחנה את חפץ בעיניה הבוערות-הכבויות. פניו היו כפני בעל-החי אחרי אשר ישימו עליו את העול או את האוכף.

"- נו... הב יד!

"וכרגע התלקחה, התלקחה נוראות. גם משרידי-קשי-ההתאמצות, גם מרגע-הפקפוק, גם מהיד המזיעה, הנתונה.

"- אתה מפחד מפני החיים... - רטטה - היכלם!

"- אני פחדן... מאז... תמיד פחדן...

"היא התאנחה עמוקות והתחילה ללחוש דברים, שבפיה לא היה להם, לכאורה, כל שחר. היא יודעת... הוא רקוב... רקוב כולו... אין אהבה בלבו... רק תאווה... הוא אינו בגדר האהבה... רק כך... היא באה - ולא איכפת לו... 'קרובה'... כך... לכל עלמה שהייתה ניגשת אליו היה מתייחס כך

"והוא, כבאותו יום-היציאה, נתרכך פתאום מאד, ומה שנדמה לו לפני רגע לזר, לנמנע, לבלתי-אפשרי, נעשה פתאום, ברגע אחד, לא רק אפשרי,  כי אם גם פשוט, בלתי-תמוה, הכרח... ברגע זה נעשה כולו לב, כולו הרגשה, כולו חמלה - הכל נשכח - וכל התחומין ניטשטשו. כל התחומין - בלי איזה יוצא מן הכלל. הוא אימץ אותה בזרועות רפות, שמע את דפיקות לוח-לבה החלק, ("האחדות ",תרע"ד-תרע"ט, כתבי  י. ח. ברנר, א', עמ' 423-4 )

 

"אחר הדברים האלה התחילה לבוא אליו ערב-ערב; עם מליצות-חידות, עם דברי חיבה ופיוסים, עם הקטנת השם. - - -

" יש שניסה גם להיות קשה:

"- אסתר! אני איני יכול להיות בשבילך מה שהיה בשבילך אחר. את מבינה?

"- בוודאי! בוודאי! איש אינו יכול להיות בשבילי מה שאתה בשבילי.

"אין עצה! היא מהפכת את דבריו - ואולי גם שלא במתכוון. היא אינה יכולה אחרת. מי יחדור לעומק-לבה להפוך שם מה שטעון היפוך! היא אינה יכולה להבין  כל  הדרוש  ולא  תבין  לעולם,  אמור  נואש,  חפץ!  היוואש מהגיד לה את הכל   !  ("האחדות ", , תרע"ד-תרע"ט, כתבי  י. ח. ברנר, כרך א', עמ' 424-5 )

 

"- - - ובכן הלך שניאורסון בעת האחרונה שבי אחרי ספרדיה אחת. 'טיפוס אכזוטי' - הוא אומר, אך סליחה, זה אינו מן העניין, ולא בזה היא הסתירה; הסתירה היא באחרת, בזאת: הספרדיה, ככל חברותיה הבאות בדברים עם הישוב האשכנזי, הישן או החדש, יודעת, כמובן, את הז'ארגון האשכנזי למדי - לא פחות משניאורסון (השוטים בחוץ-לארץ מדמים, שעברית היא השלטת... גם זוהי אניקדוטה!). ואולם למרות שהיא יודעת ושניאורסון יודע שהיא יודעת, והיא יודעת ששניאורסון יודע שהיא יודעת, ושניאורסון יודע שהיא יודעת כי הוא יודע שהיא יודעת אף על פי כן, גם הוא, שניאורסון, גם היא, אבן-המושכת, הטיפוס האכזוטי, שניהם מתחפשים, כי חס ושלום... מי? הם? הם יודעים ז'ארגון? שניהם מתחפשים, כי רק השפה העברית היא

 

 

"כרעה

"פצעו הוגיע אותו עד דכא, עד דכדוכה של נפש, אך הוא התחפש במצוקותיו לקודח. הוא התפלל, שהטרמומטר, אשר שמה אסתר בבית-שחיו, יראה, לכל הפחות, שלושים ותשע, לא יחדל מהראות שלושים ותשע. לכל מקרה שלא יארע השתעל, - הצטנן; צינה מסוכנת אחזה את חפץ.

. שלא כדרכו השמיע הפעם על עצמו, הכריז על מציאותו - אולי על ידי כך יוקל לו. הוא חשד, שזה מרגיז את אסתר - ועשה את הדבר כמו במתכוון. ואולם הוא לא העלה על דעתו, שכל זה, יחד עם ההרגזה, גורם לה מעין איזו הנאה משונה, בלתי-מובנה; שכל זה דוקא כמו משך אותה אליו, כמו תקפה ונשאה ממקומה לקום ולגעור בו: 'עד מתי תשתעל? חדל!' ואחר-כך, כעבור רגע,  ("כל כתבי י.ח. ברנר", "דביר", 1956, א', עמ' 393) (מ. גבאי, "צר ואויב", 338)

 

 

 

 

"... והרי עוד לפני ימים אחדים התרוצץ שם, בעליה שמאחוריו, ונהם חרש: 'אבנים, אבנים, אבנים' - ולא ידע מה; וכשידע, ידע, כי לא באבנים ירגמוהו, כי די בזה שהושיבוהו בבית-האסורים על העלילה שם במושבה... לפני הפסח... כי אבד ילדה... - כשידע, ידע, כי הוא יוכיח... ואיך לא תבין הערביה, כי ה'זריר' שלה אינו אצלו?    ("כל כתבי י.ח. ברנר", הוצאת "דביר", 1956, א', עמ' 402 ) (מ. גבאי, "צר ואויב", 339)

 

 

 

 

 

"... הפגישה שבין בני-אדם מקרית היא, וגם האהבה, אם ישנה, או יקרא לזה איך שיקרא, באה, כשהיא באה, במקרה. עכשיו היה החדש שבדבר, שהוא כמעט לא שאל את עצמו כלל, מה טיבה של עובדה זו, ואם לאורך-ימים היא, אלא שמח עליה, שמח בכל הרננה והצלילות שבנפשו. הוא אהב לראות אותה מן הצד, לראות אותה בייחוד כשהיא קמה משנתה, מעבירה כפיה על עיניה וחבלי תנומה נסוכים על כל שרטוטי פניה הצעירים; הוא אהב להסתכל בשתי קווצותיה החיות, כשהן קשורות בקציהן, להביט אחרי הילוכה הטופף במקצת, לשמוע את קולה, שאי-צלילותו עשתה אותו לרוה, לעורג; הוא אהב את כובעה העגול הלבן עם התוספתא הורודה שבצדו ממעל לשוליו, את סינרה השחור, המהודק היטב על מדיה וחמוקי ירכיה. היא הזכירה לו הרבה רשמים שנמחקו, הרבה ארשות-פנים שניטשטשו, ובכל זאת חיו בו -  ויחד עם זה הייתה היא-היא: חטיבה מיוחדה. הוא מצא בפניה, בגזרתה ובתנועותיה, ערב של קוים מקומיים, ירושלמיים, עם קוים שונים של בנות-ישראל מן המקומות האחרים, הרבים, אשר דרכו כפות-רגליו שם: אוקריינה, פודוליה, ליטא, בסרביה, בוקובינה, ערי רוסיה הפנימית, ערי המערב - פרח-המקום עם עלים וניצנים המורכבים בו ממקום אחר! צירוף זה, אמנם, נראה ברבות מן הצעירות אשר פגש בשכונת מגוריו, ואולם לו נתגלה הלה רק במרים בת ר' יוסף חפץ דודו. הוא לא בירר לעצמו גם כן, מה הרבותא שבדבר; יתר על כן: הוא לא חשב זאת גם לשום רבותא. ואף על-פי-כן אהבה גם בגלל זה. אילו הייתה מתעוררת בו השאלה משכבר-הימים: מה יש לו ולנערה הצעירה והרגילה הזאת? הייתה מיד מתקבלת תשובת-ברי מעליזה: יש ויש! הוא אוהב אותה; הוא אוהב אותה בעד זה, שהיא צעירה, שהיא חיה, שהיא הווה... מרים!     ("שכול וכשלון", "כל כתבי י.ח. ברנר", "דביר", 1956, א', עמ' 418 ) (מ. גבאי, "צר ואויב", 340)

 

 

 

 

 

"והוא, כבאותו יום-היציאה, נתרכך פתאום מאד, ומה שנדמה לו לפני רגע לזר, לנמנע, לבלתי-אפשרי, נעשה פתאום, ברגע אחד, לא רק אפשרי, כי אם גם פשוט, בלתי-תמוה, הכרח... ברגע זה נעשה הוא כולו לב, כולו הרגשה, כולו חמלה - הכל נשכח - וכל התנחומין ניטשטשו. כל התנחומין - בלי איזה יוצא מהכלל. הוא אימץ אותה בזרועות רפות, שמע את דפיקות לוח-לבה החלק, העתיר לה על שערותיה נשיקות לוחשות, דוממות, צורבות, תכופות. היא הוציאה מיד גניחה נוראה והתלכדה בו בהשכחה עצמית גמורה. רגעים ממושכים לא הרפתה ממנו, אבודת-עשתונות, העניקה ללחייו, לערפו ולשפתיו נשיקות, נשיקות - ונשיכות, נשיכות-דם בסופן של הנשיקות... גיהקה... דבר-מה נתקלקל במלבושה; כפתור באחורי אפודה ניתק, נקרע... חזה כאילו נשם נשימות אחרונות - והגלים הקטנים, שלא באו עד החוף, כאילו עילעו דם... ריח רע, ריח בליה וקיבות מקולקלות, התחיל נודף מן הפיות ומן הגופים. וכשבאה העיפות גם מצדה, נעצבה מאד. שעה ארוכה אחר-כך לא מצאה כל ענין לענות בו. ולפני לכתה לחשה: מה הייתה זאת? מה היה פירושן של הנשיקות הללו? ("שכול וכשלון", "כל כתבי י.ח. ברנר", הוצאת "דביר", 1956, א', עמ' 424 ) (מ. גבאי, "צר ואויב", 341)

 

 

 

 

"הוא ניגש אל הבית, אשר בו גרה היא, בהחלטה גמורה להגיד לה: 'אסתר, הדבר הוא כך וכך; ובגשתו וירא אותה עומדת על המרפסת הפונה לרחוב, עומדת דוויה, סחופה, בבגד עליון, כדרך החולים בצאתם החוצה ביום הראשון לקומם מערש-דוי, עומדת ואיש לא היה אתה שיטלטלהו החוצה), ... ומיהר לגשת עד פתח הבית שתחת המעקה, כאילו כדי לפנות לה את המקום שלא לעכב בעדה משפוך את אשר בידה. אבל הוא כבר איחר., ... ...          ("שכול וכשלון", כתבי  י. ח. ברנר, הוצאת "דביר", 1956, א', עמ' 437) (מ. גבאי, "צר ואויב", 342)

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות