השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

ליום הזיכרון ה-72 לשואה


בן-גוריון הכניס את הטלר לאמביציה להשמיד היהודים

"נכשיל -אך לא ניתן שיאמרו הכשלנו!";  נובמבר 1938 - בן-גוריון; "וברגע זה יזדמנו שני העמים, העם היהודי והעם הערבי, בבירה של אימפריה גדולה בעולם, בלונדון, לשיחה עם ממשלת-המנדט. אנו הולכים - מפני שאי-הליכתנו תתן חרב מסוכנת לאויבנו, והסיכויים מהפגישה האפשרית עם הערבים הם קלושים, כמעט אפסיים. עלינו להתכונן לגזירות קשות, שהממשלה תטיל עלינו, לאחר שלא ימצא בסיס לסידור מוסכם בינינו ובין הערבים. אנגליה עשתה ניסיון להביא לידי הסכם יהודי-ערביי שלוש שנים עמדה ממשלת-המנדט במערכה, נלחמה בטרור הערבי, הקימה תליות בארץ, עוררה נגדה חמת העולם הערבי והמוסלמי - וכל זה מתוך אי-רצון להפסיק את העליה היהודית, וכשרצתה פעם לנסות כוחה בעשית שלום, כשהוזמנו היהודים והערבים יחד, למען חפש פתרון משותף ומוסכם, סירבו היהודים לבוא - לאחר שהכריזו כל השנים על רצונם לשלום, להבנה הדדית ולהסכם עם הערבים... (בן-גורון, "במערכה", עמ' 88) (מ. גבאי, "שואה", עמ' 167)


תשובה להטלר על "ליל הבדולח" נתן "בן-גוריון, במועצת מפלגת מפא"י במרץ 1939": בן-גוריון הצהיר: "נלחם בפילנטרופיה - המבקשת לפזר את שבויי הטלר בעולם"; "הפתרון היחידי - ציונות גדולה. "לאור החורבן של מיליונים יהודים עלינו להתאזר בציונות גדולה. לשבר העם היהודי בימינו אלה יש רק תרופה אחת ויחידה: העברה מהירה בגמר המלחמה, לאחר ניצחונה של אנגליה, (ב"ג, "במערכה", ג', עמ' 56) (מ. גבאי, "שואה",  עמ' 261(`

ן-גוריון במועצת מפלגת מפא"י,8-5.3.1939 -  "נלחם בפילנטרופיה - המבקשת לפזר את שבויי הטלר בעולם"; "... עלינו להילחם בתרופות-האליל של הפילנטרופיה היהודית לכל צורותיה, גם כשהיא מקבלת לפעמים צורה של פילנטרופיה קונסטרוקטיבית. עלינו להילחם במדוחי האמיגרציה והניסיונות האומללים לפזר עוד יותר את בני-ישראל,
"הפתרון היחידי - ציונות גדולה. "לאור החורבן של מיליונים יהודים עלינו להתאזר בציונות גדולה. לשבר העם היהודי בימינו אלה יש רק תרופה אחת ויחידה: העברה מהירה בגמר המלחמה, לאחר ניצחונה של אנגליה, (בן-גוריון, "במערכה", ג', עמ' 56) (מ. גבאי, "שואה",  עמ' 261); 

ארבע אניות עם כ-4.000 עולים, רובם ציונים ומעוטם נערים מהכשרות "החלוץ", מאוסטריה וגרמניה, שנבחרו על-ידי המשרד הארץ-ישראלי בגרמניה, עלו על ארבע האניות, בדרכם לא"י. עוד לפני הגעתם הופצו בארץ שמועות שבין העולים  נמצאים מרגלים גרמנים; רות זריז ממשיכה:
 "עם בואם של המעפילים לנמל חיפה החלו השלטונות הבריטים להעביר את הנוסעים לאניה 'פאטריה', כדי לשלחם מהארץ. כדי למנוע את הגירוש, פוצצו אנשי 'ההגנה' את חדר המכונות ב'פאטריה'. הפיצוץ גרם לטביעת האניה. 250 אנשים מצאו את מותם בטביעת ה'פאטריה'. (רות זריז, "מאסף לתולדות ההצלה", בעריכת אניטה  שפירא,עם עובד, עמ' 129)

"גטו וארשה נסגר בתוך חומות ושערים ב-15 בנובמבר 1940... "...המוני היהודים העניים רוכזו רובם בצפיפות איומה במקומות מגורים ארעיים: בבתי-ספר שנסגרו, בבתי מדרש, במחסנים וכדומה. 'מרכזי-פליטים' אלה היו ברובם ללא סידורים סאניטאריים, ללא מים, ללא אפשרות להתרחץ, ללא אפשרות לרכז ולסלק אשפה, ואף ללא תנור לחימום ... ולא עוד אלא שלא היה ליהודים אלה כל מקור פרנסה. כאן שרר המחסור האיום ביותר. האנשים התהלכו נפוחי רעב, או שהיו מוטלים בחוסר אונים על  משכביהם, בזוהמה ובקור.  (שרה נשמית, "מאבקו של הגטו", משרד החינוך והתרבות עמ' 112)

 
14.3.1940 - בן-גוריון (בועד הפועל הציוני) ירושלים; "יש לי מידה אחת ובחינה אחת - המידה הציונית. ואת מצבנו ודרכנו יש לבחון בחינה ציונית בלבד. אין א"י אחת הארצות, שיש בהן יהודים, ואין השאלה מה יאונה ליהודי פלוני ואלמוני בגלל מעשה זה או אחר, מעניינת אותנו. החשבון, שיש ליהודי בגולה הגרמנית או אפילו בגולה האמריקנית, אינו חשבוננו. (ב"ג, "כנסת", לזכר ח.נ. ביאליק,  כרך  ששי, עמ'  411) (מ. גבאי, "שואה",  הוצאת "קום התנער", עמ' 223)

בן-גוריון משדר להטלר: "למנוע פתרון הבעיה היהודית בנפרד מבעית ארץ-ישראל"; אוקטובר 1941 - כאשר הנאצים עוסקים השמדת היהודים בן-גוריון, ב"יעודי הציונות בשעה זו", לונדון; "בינתיים החריפה הבעיה היהודית. הדבר שקראו לו בשם 'שאלת היהודים' לא היה אף פעם כה טראגי, דוחק, חריף ורחב-מידה כאשר יהיה לאחר מיגורו של המשטר הנאצי.
"היעוד הציוני בשעה זו, הוא למנוע פתרון נפרד לשתי שאלות אלו. לא פתרון לארץ-ישראל לחוד ולעם ישראל לחוד, אלא לכרוך את שתי השאלות ולשים את הארץ במשטר אשר יכשיר אותה לקלוט את המוני ישראל בזמן הקצר ובכמות הגדולה ביותר.
 
"הפרדה זו מתכחשת לתכנה ויעודה של הציונות, מעמידה בסכנה את עתידנו היהודי בארץ ומפקירה את היציאה היהודית לאשליות והרפתקאות כושלות.(ב"ג, "במערכה", ד', ע' 13) (מ. גבאי, "שואה",  עמ' 289)
התיעוד קובע, בן-גוריון ידע בזמן אמת על הנעשה בשטחי הכיבוש הנאצי, הוא ידע שיהודים מושמדים, והסכנה מרחפת על ראשם של שבעה מיליון יהודים בשלטון הטלר, והוא דורש שלא להפריד בין בעיית יהודי אירופה הנתונים למשיסה ומושמדים, לבין פתרון לדרישת ה"ציונים" למדינה בפלסטין. מעשית, בן-גוריון דרש שהעולם יתגייס להעביר 7-6 מיליוני יהודים לפלסטין, וליישב אותם על אדמות ילידי הארץ הפלסטינים..!

18.4.1940 - בן-גוריון (בועד הפועל הציוני. בגמר הויכוח) ירושלים;  מיליוני יהודים נחנקים עכשיו ונתונים במחנה-הסגר גדול, ששמו שלטון נאצי. אולם יש גם מיליוני יהודים חפשים - הם קשורים לארץ, 
"... הציונות היא 'ההרפתקה' הגדולה ביותר בתולדות העם היהודי. ו'הפקחים' ו'אנשי המעשה' בגולה ראו סכנה ממשית - ולא לגמרי בלי יסוד (ב"ג, "כנסת", לזכר ח.נ. ביאליק,  6, עמ' 417) (מ. גבאי, "שואה",  עמ' 229)

"מבין חברי היודנרט היו למעלה משני שלישים (67.1%) ציונים. רק קצת למעלה מ-21% היו יהודים שומרי מצוות שדגלו בקווים המפלגתיים של 'המזרחי' או 'אגודת-ישראל', אף-על-פי ששיעור היהודים החרדים היה גבוה בהרבה במוסדות הקהילה שלפני המלחמה... (ישעיה טרונק, "יודנראט", יד ושם, 1997, עמ' 45)
 
"שלא יפזרו את משאביהם לסעד כי אם להצלת אלפי חברים"*); "משפרצה המלחמה הייתה העברת המרכז לארץ נייטרלית לחיונית. יש לזכור שנציגי החלוץ היו שליחי ההסתדרות ומחלקת העלייה של הסוכנות גם יחד ואחראים גם על עליית הנוער, שסופחה אז להחלוץ. המשימות היו רבות: לדאוג לניצול יתרת הסרטיפיקטים של החלוץ והנוער; לחידוש ההכשרות ברחבי פולין שנפגעו בהפצצות; להרחבת 'הכשרות-חוץ' בהולנד ובדנמרק... תפקידו יהיה, להשפיע על מוסדות העזרה הנמצאים שם, שלא יפזרו את משאביהם למטרות כמו סעד, כי אם יועידו את הכספים להצלת אלפי חברים מארצות הכיבוש באמצעות הכשרה, בריחה ועלייה.  (חוה וגמן, "הקמתו ופעילותו של  מרכז הצלה", "קובץ מחקרים, יד ושם, כ', עמ' 110)
*) במלים אחרות, ה"ציונים" נתנו הוראה למנוע את צלחת המרק, בכספי הג'וינט, מהיהודים בגטאות, המובלים של מותם..!
 

התשובה הנאצית לבן-גוריון, המתנגד ליציאת היהודים משטחי הכיבוש הנאצי, באה לביטוי בנאומו של מושל פולין האנס פרנק מתאריך 19 בדצמבר 1941].
"...אומר לכם בגלוי, כי עם היהודים צריך לגמור בצורה זו או אחרת... לפני שאמשיך לדבר, אבקש מכם, כי תיאותו להסכים אתי לגבי ההגדרה הבאה: עקרוננו יהי - רחמים על העם הגרמני בלבד, אל רחמים כלפי זולתו. הללו לא גילו גם כלפינו יחס של רחמים.
"כנאצי ותיק עלי לומר, שאם נקריב את מיטב דמנו להצלת אירופה, וגזע היהודים יוסיף בכל-זאת להתקיים ביבשת זו, הרי ניצחוננו במלחמה יהיה רק הישג חלקי בלבד. לכן מושתת יחסי העקרוני ליהודים על התקווה שהיהודים ייעלמו. עליהם להסתלק. התחלתי במו"מ על ביצוע גירושם למזרח. בינואר תתקיים בברלין ישיבה בעניין זה, וישתתף בה בשמי מזכיר  המדינה ד"ר בילאר. הישיבה תתקיים במשרד המרכזי לביטחון של האוברגרופנפירר היידריך. על-כל-פנים, תתחיל תנועת אוכלוסיה יהודית גדולה [בהערה:  הישיבה, עליה רמז בעל היומן, ידועה בשם ועידת ואנזה. 
"אבל מה יהיה על היהודים? החושבים אתם שניישבם ב'אוסטלאנד', בכפרי-מתישבים? בברלין אמרו לנו: 'לשם מה טרחה רבה כזאת, השמידו אותם בעצמכם'. רבותי, בקשתי היא, כי תחסנו את עצמכם מפני כל היסוסים רחמניים. עלינו להשמיד את היהודים בכל מקום שהדבר ניתן, ובכל מקום שאנו נתקלים בהם, כדי לשמור על שלמותו האורגנית של הרייך...
"היהודים הם לגבינו גם זוללנים מזיקים ביותר... שלושה וחצי מיליון יהודים אין אנו יכולים להוציא להורג בירייה, אף לא נוכל להרעילם. אבל יכול נוכל לנקוט צעדים, שיביאום באיזו דרך שהיא, לתוצאות של ממש במבצע החיסול. כוונתי לפעולות בקנה מידה גדול שייקבעו ב'רייך' הגנרל-גוברנמן צריך להיות פנוי מיהודים, ממש כמו ה'רייך'. איך ייעשה הדבר והיכן ייעשה - עניין זה שייך לגופים שנקים ושנפעילם כאן, ואשר על תהומי פעולתם אודיעכם במועד הנכון'. ... (שרה נשמית, "מאבקו של הגטו", משרד החינוך והתרבות 1968, עמ' 25)

מתוך חמישים המחקרים

[בנימין מינץ, עמד בראש פועלי אגודת ישראל, והיה יחד עם ר'
יצחק-מאיר-לוין, נציג אגודת ישראל בנשיאות ועד ההצלה]
מר גרינבוים הנכבד,           תל-אביב, כ"ג אלול תש"ג  (1943 23.9)
"...הועד בירושלים היה רק דקורציה. פעלו אנשים אחרים, וכוונותיהם אחרות. וגם לא המזכירות פעלה, כי לא ניתן לה לפעול. ומשום [כך] עזבתי אותה מיד...
 
"מר גרינבוים הנכבד והיקר, הדברים אינם בסדר בהחלט. הוועדה בקושטא, שכאילו היא הוועדה שלנו, 'מצפצפת' עלינו. היא אינה ועדתנו אלא הוועדה של הסוכנות, וגם זה לא. ועדה של גוף נעלם, שאיש מאתנו אינו יודע מיהו. שום הוראה ופקודה של ועד ההצלה, אם בחתימת כבודו ואם בחתימת ממלא מקומו, לא הוצאה אל הפועל. לא בעניין גריפל בלבד, אלא גם בענייני דרכונים של דרום אמריקה. גם בענייני כספים. יתר על כך, הכספים שאני בעצמי הכנסתי לקופת הסוכנות, ושעליהם היו הוראות של כבודו עוד במחצית יוני, לא סודרו עד מחצית אוגוסט, עד סוף אוגוסט (ד"ר שמורק טוען שבהיותו בקושטא סידר אותם, אולם אני חושש שגם את הוראותיהם לא כיבדו.
"...ובכן, ענייני ממונות, ענייני נפשות, משחקים בהם כאילו היו כדורים פורחים באוויר. אל ישכח כבודו שאלה הם כספים פרטיים, לא של המפלגה שלנו, ואני האחראי, ואנה אני בא ? וסכנת הנפשות - בחודש מאי הודיעו לנו על קבוצת חברינו וקרובינו, הנמצאים במחנות עבודה בפוניאטובה ובטרווניקי, אייז ביקש להעביר לו כספים [...] עשינו את שלנו וגם ועד ההצלה הוסיף משלו והחליט לסדר בשביל עסקנינו ורבנינו את הדרכיות הדרום אמריקאיות. חברי הוועדה שבקושטא לא העבירו את הכספים, עיכבו את הכספים שלנו. באיזו זכות? באיזו רשות? זוהי יותר מהעזה. זה גובל עם [...] וההוראות של יושב-ראש ועד ההצלה - חרס הן, אילו ידענו את כל זה. מי יהיה האחראי בעד הדם שנשפך עקב ההזנחה הזאת - זוהי מילה עדינה ביחס לכל זה [...].   (דינה פורת ויחיעם ויץ, "בין מגן דוד לטלאי צהוב", יד ושם ויד בן-צבי, תשס"ב, עמ' 156)
 
"וצרות העין מגיעה לידי כך - לא שלחו חבילות לאנשינו, אינם נמצאים ברשימת אלה שצריכים להינצל, אינם באים בקשר אפילו בכל ארצות התופת. הם נעזבים. הם חושבים את עצמם לאומללים שבאומללים. אין מי שיטפל בהם. האם זה צודק ? בכל תנועות הנוער מטפלים והנוער היקר שלנו נעזב לנפשו ולעינוייו. ועוד כתב לנו מר אייז: בהיותו בג'נבה מסרו לו במשרדי הסוכנות שבידם היתה רשימה של כל חברי ההנהלה הראשית של ההגנה בוורשה. ברשימה היו גם שלושה חברים של צעירי אגודת ישראל. הרשימה נשלחה לקושטא לחבר וניה פומרנץ. היה לנו האושר לראות  כאן את הח' פומרנץ, אולם הוא העלים מאתנו את הדבר. האם הוא יכול להודיע לציבור הארץ-ישראלי הרחב שבראש ההגנה עמד גם הנוער הדתי ? (ואגב הוא לא מסר בכלל את הרשימה כי שם היו בוודאי שמות של עסקנים פעילים של הציונים הכלליים, מזרחי וכו'). האם צרות עין היא זו? לא - בזמן של שפיכת דם ישראל כנחלי מים
- זה חטא שלא יכופר. בזמן שיש לנו צורך בליכוד עצום - זהו פשע חמור.
"ובשווייץ, גם היא מרכז חשוב של ענייני ההצלה, התפתחו העניינים לרעה. הדבר כבר בפי הבריות - בג'נבה שונאים האנשים השונים העוסקים
בענייני ההצלה זה את זה. כמה נפשות מישראל ירדו שאולה משום כך - טוב יותר שלא אגיד זאת, יש לי מסמכים על כך. והנני מוכן להראות אותם לכבודו.
"... כספים מוצאים בסכומים עצומים מבלי שידע איש איך ומה. לא אגזים אם אגיד, שמה שנוגע לחברי המפלגה שלנו, מכל מאתיים אלף לא"י בקירוב שנאספו, לא ניהנו הם אפילו באלף לא"י. ולא עוד אלא את הטובה הגדולה הזאת של העברת כספינו, לא עשו לנו. והכסף איננו. והגרוע מזה - מי יודע אם עוד הנפשות ישנן.
"וכל זה לא ביחס לאנשינו בלבד, אלא גם ביחס לחברי מפלגות אחרות. ויבדוק נא בבודו אם חבריו הקרובים לו ביותר נעזר... [כך במקור]. (דינה פורת ויחיעם ויץ, "בין מגן דוד לטלאי צהוב", יד ושם ויד בן-צבי, תשס"ב, עמ' 158)

 

הערות בדבר עזרה והצלה, 24 באפריל 1943, אצ"מ 1236 / 26        
"ההערות דלהלן מבוססות על הערכת עבודתו של הוועד למען יהודי אירופה הכבושה, על החומר שנתקבל ועל-ידי שורה של עובדות, אשר נודעו לנו בזמן האחרון. הן מיועדות אך ורק לגורמים ציוניים ואין למסרן לגופים הבלתי ציוניים המשתתפים בוועדת הפעולה.
"... לנו כבר היום ברור שאין לחלום על הצלה של יותר מתריסר אלפים או כמה עשרות אלפים יהודים. כלום, יש ערך לכך לאור הסכנה הצפויה ל-7,000,000 יהודים ? אין, אפוא, להשלות את עצמנו אלא להגיד שפעולת הוועד היא לאמיתו של הדבר פעולה פילנטרופית ולא פעולה ציבורית או מדינית. פרט לתריסר - או לכמה עשרות אלפים ייחודי סגולה, על שבעת מיליון היהודים להינצל מהסכנה ולהימלט בכוחותיהם ובתחבולותיהם הם*). (דינה פורת ויחיעם ויץ, "בין מגן דוד לטלאי צהוב", יד ושם ויד בן-צבי, עמ' 385)
*) ימלטו את נפשם, כאשר ממסד היודנראט ה"ציוני" השליט בגיטאות, מדכא ושובר אותם פיזית ונפשית ומוסר אותם לידי השלטון הנאצי, מוכי כפן, חסרי ישע ויכולת מילוט?
"את מי להציל?  - "אם פעולות העזרה וההצלה מצטמצמות נגד רצוננו לעבודה פילנטרופית ומקיפות רק מספר מוגבל של אנשים ומשום כך שוב עומדת בשורה הראשונה הגישה לעניין מנקודת מבט הפתרון הציוני של הבעיה היהודית, ... עלינו להבליג ולהציל את עשרת האלפים שאפשר להצילם - על אף התלונות והתחנונים של המיליון. 
"בצאתנו מהנחה זו, יש להציל בראש וראשונה ילדים, כי הם מהווים את החומר הטוב ביותר ליישוב. יש להציל את הנוער החלוצי, אולם את החלק הזה שעבר את ההכשרה ושמסוגל מבחינה רוחנית לעבודה ציונית. יש להציל את העסקנים הציוניים, הואיל ולהם מגיע מה שהוא מהתנועה הציונית בעד עבודתם : אלה יהיו מסוגלים לסלוח הרבה ליישוב הנוכחי, להבין אותו ואולי גם לתת לו עוד מה שהוא מעבודתם. (דינה פורת ויחיעם ויץ, "בין מגן דוד לטלאי צהוב", יד ושם ויד בן-צבי, עמ' 388)

"הצלה פילנטרופית גרידא, דוגמת ההצלה של היהדות הגרמנית שבוצעה ללא כל הבחנה, יכולה מנקודת ראות ציונית לגרום רק נזק, בייחוד אם האפשרויות הן כה מוגבלות והאסון כה גדול. יכולנו לנהוג שיטה כזו כלפי היהודים הגרמניים, הואיל והיה לאלה שניצלו יתרון אחד - איזה רכוש שנכנס ארצה; עכשיו חסר לפליטים היתרון הזה, היות והם מגיעים ארצה בחוסר הכול. הם, אפוא, אינם נותנים ולא כלום לארץ-ישראל ויכולים להביא מה שהביא חלק ניכר מהיהדות הגרמנית - התנכרות גמורה ולפעמים גם איבה לארץ-ישראל, יחס חוצפני לכל מה שיהודי ועברי, מגמות גרמניזטוריות בולטות המביאות לידי כך שלעתים קרובות שוב מקנים את הרוח הגרמנית לילדים שכבר קיבלו חינוך עברי בבתי-הספר.
"... מחוץ לחלוצים ולעסקנים ציוניים באים המוני אנשים שאין להם כל קשר עם הציונות, אנשים ששוררת ביניהם דמורליזציה גמורה במובן הלאומי. בתקופה הראשונה נכנס הנוער לקיבוצים ולמשקים (בתנאי זה קיבלו את רשיונות העלייה), אולם לאחר כמה שבועות בורחים משם וכותבים תלונות לקונסועלייה הפולנית ולדלגטורה [הנציגות של מממשלת פולין בגולה] שהסוכנות היהודית הכניסה אותם בכוח ובתחבולות שונות לקיבוצים. הם מפטפטים באופן פרטי, שכבר עבדו די ברוסיה, לכן למה להם לעבוד עוד בארץ-ישראל? האנשים המבוגרים ונשים עם ילדים מתחילים מיד לאחר בואם להביע את התמרמרותם. הם טוענים שהסוכנות היהודית אינה מטפלת בהם במידה מספקת, שעלייה להבטיח להם 'מנוחה' לאחר סבלותיהם ברוסיה ולהמציא סכומי כסף למען יוכלו לחיות בלי עבודה את אותם החיים אשר חיו לפני המלחמה. (דינה פורת ויחיעם ויץ, "בין מגן דוד  לטלאי צהוב", יד ושם ויד בן-צבי, עמ' 389)

"אין צורך בשותפים -  "אם כל הפעולה צריכה ומוכרחה להתנהל מנקודת מבט ציונית, הרי השותפות עם אגודת ישראל ואף עם הרוויזיוניסטים לא זו בלבד שאין בה כל תועלת, אלא, להפך, היא מזיקה מאוד. דרושים סכומים ענקיים ומתוך הניסיון של שלושה חודשים יוצא שהשותפים הללו לא נתנו אף פרוטה אחת, ...
"אם אין אפשרות למפעל הצלה בקנה-מידה גדול, יש לכל הפחות לנצל את הנעשה לטובת הציונות, ארץ-ישראל ותחיית האומה. אם שותפינו שלא מדעת מפריעים אותנו מלהגשים את הדבר הזה איזה ערך יש לשותפות בכלל?     (דינה פורת ויחיעם ויץ, "בין מגן דוד לטלאי צהוב", יד ושם ויד בן-צבי, עמ' 391)

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות