יום הולדת לדר' יוסף אלגזי

 

10.09.2016

 

מחר, ה 11.9.2016-יום הולדת לחבר ד"ר יוסף אלגזי, מורה, עיתונאי והיסטוריון, ובעיקר לוחם שלום בלתי נאלה.

עם איחולי המזל טוב ובריאות טובה, אני מביא אחת מים עבודותיו כעיתונאי, את הדיווח על הטבח בכפר קאסם.

 

גדי אלגזי - מיומנו של תבוסתן – יוסף אלגזי - "60 שנים לטבח כפר קאסם - תכנית חפרפרת " - 27.10.2009

 

"שנים טענו דוברי הממסד הישראלי, שטבח כפר קאסם היה תאונה מצערת. מקרה מובהק של אי הבנת הפקודות או מילוין העיוור, אולי גם של אכזריות נקודתית - אבל לא מרכיב של מהלך פוליטי. מסמכים רבים התפרסמו בשנים האחרונות וכן שורת תחקירים שערכו עיתונאים ביקורתיים (רוביק רוזנטל, דליה קרפל, יוסף אלגזי) חושפים תמונה אחרת. טענות הפעילים המסורים - אלה שחשפו את הטבח, אלה ששמרו על זכרו בשנים הארוכות שבהן נקבר תחת ה"סולחה" הרשמית, שנכפתה על תושבי הכפר על-ידי הממשל הצבאי, אלה שחזרו והתעקשו שהטבח אינו תאונה מצערת - נכונות: הטבח בכפר-קאסם היה קצה הקרחון של מבצע צבאי מקיף לטרנספר של אוכלוסיית המשולש.

העוצר והטבח

ב-29 באוקטובר 1956, ערב יציאת ישראל למלחמה על מצרים בשיתוף פעולה עם אנגליה וצרפת, ערך צה"ל הכנות אחרונות באזור המשולש. מפקד חטיבה בפיקוד מרכז, אל"מ יששכר שדמי, ביקש רשות להקדים את עוצר הלילה, שהוטל על כל כפרי המשולש, משעה תשע בלילה לחמש אחר הצהריים. ניתנה הוראה לירות במפירי העוצר. בתדריך למפקדים נשאל שדמי, מה לעשות באזרחים החוזרים מעבודתם ואינם יודעים על העוצר. לפי העדויות, שדמי הגיב בתנועת-יד ואמר: "אללה ירחמו" ("זיכרונם לברכה").

ביצוע הפקודה במשולש הדרומי הוטל על גדוד משמר-הגבול בפיקודו של רס"ן שמואל מלינקי. מלינקי העביר את הפקודות הלאה. לפי העדויות, שאל אחד המפקדים: "מה עם נשים וילדים?" ומלינקי ענה: "בלי סנטימנטים, כמו שאמר מפקד החטיבה". המפקד חזר ושאל, מה לעשות עם הפועלים החוזרים מן השדות שאינם יודעים על העוצר. מלינקי ציטט בתשובה את התדריך של מפקד החטיבה: "דינם כדין כולם".

 

חלק מן המפקדים התעלמו או שינו את הפקודות. כך נחסך טבח מקלנסואה, טייבה, איבטן, ביר א-סיקי, ג'לג'וליה וכפר ברא. בטייבה נורה למוות תושב זקן. חלקם היו גאים בכך שהמתיקו את הפקודה. חלקם אמרו שהתביישו שלא נתנו בהם אמון מספיק. סגן למפרט, שפיקד על היחידה שפעלה בכפר ברא, אמר במשפט: "למחרת התביישתי קצת שבכפר שלי לא נהרג אף אחד".

מחלקה בפיקודו של גבריאל דהאן הגיעה לכפר קאסם. משמרת אחת הוצבה ליד שער מושב הזקנים בראש העין, והשנייה בכניסה המזרחית לכפר.

בחמש דקות לחמש – עוד לפני שנכנס לתוקפו העוצר המוקדם – הגיעו לכניסה לכפר ארבעה תושבים על אופניים ובירכו את שלום עופר, שעמד בראש החוליה: "שלום קצין". "אתם מבסוטים?" שאל עופר. "כן," ענו. החיילים פקדו על התושבים לעמוד, ועופר פקד לקצור אותם. אחמד פריג' ועלי טהא נהרגו במקום. "מספיק," אמר עופר, "הם כבר הרוגים. חבל על הכדורים." שני פצועים הצליחו לחמוק חיים מהמקום: מחמוד פריג', אחיו של אחמד פריג', ועבדאללה סמיר בדיר.

 

כך נמשך ההרג: החיילים הרגו 49 מתושבי הכפר, גברים, נשים וילדים. פאטמה סרסור הייתה בחודש השמיני להריונה. מקבוצת הנשים שחזרו מן המסיק נשארה רק אחת בחיים - חנא סלימאן עאמר. הטבח נמשך יותר משעה.זה, בקצרה, סיפור האירועים המוסכם, ללא פרטיו המזוויעים ביותר. הרבה דברים לא ברורים בו, ובראשם – העילה המגוחכת, הפעוטה לכאורה, לטבח מזוויע: אכיפה חסרת-פשרות של עוצר מוקדם על תושבי הכפר, גברים, נשים וילדים, שחזרו מן העבודה בלי שידעו שהוטל, נראית אכזרית וחסרת תכלית. מה בכלל עמד מאחורי העוצר? האם מדובר היה באי-הבנה?

ואכן, אי אפשר להסביר את הטבח בלי לדעת, שרוצחי כפר קאסם פעלו מתוך תחושה, שהם פועלים פעולה צבאית במסגרת תוכנית כוללת, ושיש תכלית למעשיהם. הדבר אינו מפחית במאום מאחריותם המוסרית. אך הוא מצביע על האחריות הפוליטית לטבח – ועל משמעותו הפוליטית.

 

מבצע חפרפרת

בשנות החמישים המוקדמות התכוננה ההנהגה הישראלית בראשותו של דוד בן-גוריון לסיבוב מלחמתי נוסף. בן-גוריון דחה כל גישושים למו"מ לשלום שהגיעו במהלך שנות החמישים המוקדמות. הסיבה החשובה מכל הייתה שכל הסדר מדיני כזה היה מותנה כמובן בשיבת הפליטים, אך מעבר לכך, בן-גוריון וחבר קציני הצבא הצעירים שהלכו אחריו, קיוו, שסיבוב צבאי נוסף ישלים את הישגי ישראל ב-1948 ויאפשר להרחיב עוד יותר את שטחה.

 

ערב מבצע סיני (1956) החזיק צה"ל תוכנית מגירה. תוכנית ס-59 כונתה "תוכנית חפרפרת". במהלך משפט כפר קאסם, ניסו פעם אחר פעם סנגורי הנאשמים להזכיר את התוכנית בדיון, כדי להפחית את אשמתם של היורים ולהסביר את הפקודות שלפיהן פעלו, אך מייד היו מפסיקים את הדובר.

לב התוכנית היה גירוש כולל של אזרחי ישראל הערבים תושבי המשולש במקרה של מלחמה עם ירדן. התוכנית הוצאה מן המגירה, ונערכו תרגולים לביצועה במהלך ההכנות למלחמה. התוכנית נחשפה בתחקיר מקיף שערך העיתונאי רוביק רוזנטל, שתוצאותיו התפרסמו בספר שערך

(כפר קאסם: אירועים ומיתוס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000).

 

אך ישראל התכוננה בעצם לפתוח במתקפה על מצרים בתיאום עם שתי המעצמות הקולוניאליות, שחשו שההגמוניה שלהן במזרח התיכון מעורערת על-ידי תנועות לשחרור לאומי, ובמיוחד על-ידי האתגר שהציבה להם התנועה הלאומית המצרית וגמאל עבד אל נאצר בהלאמת תעלת סואץ. כדי להסתיר את ההתקפה על מצרים, ניסה צה"ל להטעות וליצור את הרושם שצפויה התקפה דווקא בחזית המזרחית, על ירדן. רושם זה חוזק על-ידי הכנות ממשיות למתקפה על ירדן בדרגים הנמוכים. במסגרת התקפה זו אמורה הייתה תוכנית חפרפרת לצאת אל הפועל. עם ביטול ההתקפה על ירדן, לא היה ברור, מה יעלה בגורלה של תוכנית חפרפרת. לפי כל הסימנים, חלקים בצבא ובממשל חשבו, שהתוכנית בעינה עומדת – ויצאו לבצע אותה.

 

מבצע חפרפרת, אמר דן הורוביץ, שסיקר את משפט נאשמי כפר-קאסם עבור העיתון דבר, לרוביק רוזנטל, "נועד ליצור פרובוקציה אצל האוכלוסייה הערבית, להכריח אותה לעשות מעשים בלתי חוקיים, ואז לגרש. להפחיד אותם ואז לפנות אותם. היו מקרים רבים כאלה במלחמת השחרור, וכנראה שהיו געגועים לדרך הזו של גירוש ערבים."

 

עו"ד דוד רוטלוי, שהגן על שלום עופר במשפט, הסביר, שהיה מדובר ב"התקנת מכלאות שהערבים ייכנסו אליהן כדי לגרום לאנדרלמוסיה בזמן מלחמה במגמה לאפשר להם לברוח מזרחה".

 

 

חלקים מפרוטוקול המשפט חסויים. בחלק הגלוי אפשר למצוא רמזים ברורים רבים לתוכנית. דוד גולדפלד, חייל במחלקה של גבריאל דהאן שפעל בכפר קאסם, העיד: "היו התלחשויות שהולכים לכבוש את המשולש ושהתנועה תהיה לעבר ירדן". בנימין קול, מ"מ ששירת תחת מלינקי, אמר: "ההרגשה שלי הייתה, לאור הדברים שנאמרו בכרוז, שפה הולכים על ירדן, ושפה צריך לתת למישהו פליק, מכה, שיברחו מעבר לגבול, יעשו מה שהם רוצים."

גבריאל דהאן עצמו, מפקד המחלקה בכפר קאסם, אמר: "המג"ד אמר, למחרת בשעה 6:00 אנחנו עוזבים את המקום ונותנים לתושבים לעשות כרצונם. הבנתי שהכוונה היא שהם יברחו לירדן."

דוד עופר, שבמשפט נקבעה אחריותו לרצח 41 בני-אדם, קרא תצהיר מן הכתב: "הבנו שהפקודה [שקיבלנו] בסדר ויש לבצעה, כי המדינה רוצה להפחיד את הערבים ואולי לסלקם."

 

במשפט העיד פרנקנטל, מ"פ בגדוד משמר הגבול של מלינקי, שלא ביצע את ההוראה, שהיה סיור מוקדם של המפקדים ב-28.10.1956. "היו סידורים למכלאות ולמעצר".

תוכנית חפרפרת, העיד יוסף עזרן, "כללה הקמת מכלאות, שבמסגרתן ירוכזו התושבים, ואחר כך אפשר יהיה לגרום לגירושם מזרחה". ועו"ד אחר של הנאשמים ציין את המרכיבים של מבצע חפרפרת: "העברת תושבים, החרמות, העברת כפרים".

יסת עדות חשובה ביותר מתוך החלק החסוי של המשפט חושף רוביק רוזנטל בספרו. לפי פקודת המבצע, אמורים היו הכוחות להשאיר פתח לערבים לברוח מזרחה. המ"פ חיים לוי נשאל על-כך בידי אב בית-הדין ואישר, שנקבע "לתת אפשרות לתושבי הכפר להימלט מהצד המזרחי".

 

לפי כל העדויות האלה מסתבר, כי טעותם הגדולה של מלינקי וחבריו הייתה להתחיל בביצוע חפרפרת - מבצע גירוש שנועד במקורו להתבצע בחסות מסך העשן של מלחמה - בלי מלחמה שתכסה את עקבותיו, שתטשטש את האחריות למהלך. הדברים מקבלים חיזוק אם לוקחים בחשבון, שגם במהלך מלחמות אחרות נעשו מבצעים דומים. בחסות מלחמת 1967 מיהרה ישראל לגרש את תושבי הכפרים יאלו, בית נובה ועמואס באזור לטרון, הרסה עד היסוד את קונייטרה ומחקה כ-100 כפרים בגולן, והחלה במבצע הריסת קלקיליה וגירוש תושביה. מדובר בתבנית חוזרת, מוכרת היטב.

 

מלינקי עצמו האמין כל ימיו, לפי כל הסימנים, שנהג נכון: שהפקודות שהוטלו עליו "נבעו מפעילות צפויה של המדינה כלפי האוכלוסייה הערבית, וכי הוא נבחר לקורבן כדי לטשטש את התוכניות הללו ולהעביר את האחריות מן הצבא כולו אליו כמפקד במשמר הגבול." יחסו של בן-גוריון אליו מאשר את תחושתו: לאחר שהורשע בבית המשפט, זימן אליו בן-גוריון את מלינקי ואמר לו שהוא יודע הכל. הוא ביקש ממנו, כך מעיד סנגורו של מלינקי, עזרן, "להבין את הסיטואציה ולקבל את הדין". בן-גוריון אמר לו, "שהוא קורבן חי של המדינה". החנינה שניתנה לנאשמים לאחר שכבר הקלו בעונשם מעידה על כך: בסוף 1959 לא נותר אחד מהם בכלא. ואם לא די בכל אלה, לאחר שחרורו דאגו למלינקי; בהשפעתו של בן-גוריון הוא מונה לקצין הביטחון של הקריה למחקר גרעיני בדימונה.מ-1948 ל-1956

"עדויות החיילים והקצינים מזכירות לנו את הקשר העמוק בין 1948 ל-1956. שלום עופר עצמו העיד במשפט: "בשיחות שהיו לנו במחלקה [במשמר הגבול] בקשר לבעיות הערבים, הוזכרו לעתים קרובות מבצעים שנעשו נגד האוכלוסייה הערבית ב-48', והוסבר, שהייתה זו מדיניות הממשלה לסלק את הערבים מכפריהם, כדי שהמדינה לא תסבול מאויב הנמצא בתוכה. לכן נעשו הפעולות שבהן נכנסו כוחות לכפרים ערביים, והיו יורים בהם מטחי אש, הורגים אנשים וגורמים לבריחתם."

 

"שמואל יזרסקי, מפקד במשמר הגבול, היה נוהג להופיע בסמינרים של משמר הגבול ולהדריך את השוטרים שצריך לציית לכל פקודה: "נתתי להם דוגמאות על פעולות במלחמת השחרור, שאני עצמי השתתפתי בהן, כמו בכפר סומסום. המטרה הייתה שאנשים ייקחו את הרגליים וילכו."

ראה לכן, שהנהגת ישראל לא ויתרה לאחר 1948 על התקווה להשלים את הטרנספר. שורת גירושים שנערכו בתחילת שנת החמישים, מדרום ישראל (מַג'דל) ועד הגליל העליון והשטחים המפורזים, יוצרים המשכיות ברורה. באזור השטח המפורז עם סוריה ניצל יצחק רבין עצמו, כפי שהעיד בספרו פנקס שירות, את ערפל המלחמה כדי לגרש 2000 תושבי השטח המפורז עם סוריה ממזרח לירדן.

 

הטבח בכפר קאסם הוא קצה קרחון של תוכנית מרחיקת לכת, שרק חלק קטן ממנה התממש. הכלים היו מוכרים מאז דיר יאסין: הפחדה, טבח והברחה.

 

אך דווקא מהבחינה הזו, יש לטבח בכפר קאסם גם לקח אחר. המיעוט הפלסטיני בישראל לא קם לברוח לאחר הטבח. אנשי כפר קאסם עצמם עמדו על נפשם.לפי ממצאי מחקרו של יאיר בוימל, רק לאחר 1956 הבינו ראשי מפא"י, שלא ניתן להבריח את שארית הפליטה הפלסטינית, שהמיעוט הלאומי הוא עובדה קיימת. עד אז, טוען בוימל, רווחה בקרבם הציפייה ל"סיבוב הנוסף". העובדה שבריחה המונית לא התרחשה במהלך מלחמת 1956 למרות הטבח, הוכיחה, כי האוכלוסייה הערבית בישראל, שהלכה והתגבשה בשנות החמישים בהנהגת המפלגה הקומוניסטית, עומדת ומחזיקה מעמד. טבח כפר קאסם הוא לפיכך לא רק חלק מהיסטוריה של סבל ודיכוי: הוא ציון דרך של ממש גם בהיסטוריה של התנגדות עיקשת, יומיומית, של היאחזות במולדת נוכח הנישול.

החל מסוף שנות החמישים יתחיל לפיכך גם שלב חדש במדיניות הממסד הישראלי כלפי האוכלוסייה הפלסטינית. כאשר הכירו מנהיגי מפא"י והממסד הצבאי-התיישבותי שנוכחות הפלסטינים היא עובדה של קבע, צריך היה להתחיל לגבש מנגנונים חדשים של שליטה.

 

לא רק מנגנונים צבאיים, ולא רק כלים של דיכוי, נישול, ופיקוח הדוק, אלא מנגנונים פוליטיים וכלכליים ממוסדים – שילוב אליטות, פיתוח כלכלי חסום, הפקעת אדמות אסטרטגית, "השתלבות מתוך כפיפות", חינוך מחדש...

 

(יוסף אלגזי – זכרונות של תבוסתן,)

* המאמר התפרסם במקור באתר התחברות-תראבוט:

 

 

 

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות