השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

יום במיידאנק

"עכשיו אתאר את מהלך-החיים הרגיל במחנה.
"קמים בשלוש בלילה. יש להתלבש בחיפזון, להציע את 'המיטה', ישר ובהקפדה כמו קופסת-גפרורים. בגלל אי-הדיוק הקל ביותר היו סופגים 25 מלקות, שאחריהן מן הנמנע היה לשכב או לשבת במשך חודש שלם.


"הכול מוכרחים לעזוב תכף ומיד את הצריפים; בחוץ עוד אפל - מאיר הירח. מחמת מיעוט-שינה וצינה רועדים האנשים. כדי להתחמם קמעא מצטופפים האנשים חבורות-חבורות של 20--10 איש, עומדים גב אל גב וכך הם מתחככים זה בזה.
"היה שם מה שכונה חדר-רחצה, שבו צריכים היו להתרחץ - ליד ברזים אחדים בלבד - כל יושבי המחנה, והיינו אז בשדה זה (מס' 3) 4,500 איש. מובן מאליו: לא סבון, לא מגבת ואף לא ממחטה לא היו בנמצא, וכך אפוא הייתה הרחיצה דבר מילולי יותר מאשר ממשי. האדם הפך שם ביממה אחת ליצור שפל מחיה.

 

"ב-5 בבוקר, בקירוב, היינו מקבלים חצי ליטר קפה שחור, מר. הייתה זו מה שקראו 'ארוחת-הבוקר', ולא יותר. ב-6 בבוקר - מפקד.
"מעומדים כולנו במצב 'דום', חמישיות-חמישיות לפי סדר הצריפים, שמספרם היה בכל שדה 22, היינו עומדים עד אשר אנשי ס.ס. סיפקו את יצר השעשועים שלהם בפקודות ליצניות ומייגעות להסיר ולשים את הכובעים - לאחר מכן נמסר להם ראפורט (דין וחשבון), ומנו אותנו. לאחר המפקד - עבודה. קבוצות קבוצות היינו הולכים - אלה לסלילת מסילת-ברזל או כביש, אלה לחציבה ולטלטול של אבנים ופחם, להוצאת זבל, לחפירת תפוחי-אדמה, לניקוי בתי-כסא, צריפים וביוב. כל זה היה נעשה בשטח הסגור של המחנה. בשעת העבודה מכים אנשי ס.ס, - באכזריות לא-אנושית, וללא סיבה כלשהי. נראה היה הדבר כאילו איזו חיה טורפת, משהיא מדביקה את טרפה, הריהי מצווה להושיט את העכוז, במקל או בשוט מכה היא ומכה, עד שהמקל מתפקע על-פי-רוב. המוכה יכול להוציא קולות-צעקה רק לאחר המהלומות הראשונות, אחר-כך צונח הוא נטול-הכרה, ואיש הס.ס. בועט אז בצלעות, בפנים, במקומות הרגישים ביותר של הגבר, ולבסוף, כשהמרצח נוכח לדעת, שהקורבן כבר הגיע לידי אפיסת-כוחות, מצווה הוא ליהודי אחר להריק על הקורבן דליי-מים בזה אחר זה, עד אשר יתעורר ויקום.  "משחק חביב על אנשי הס.ס. הוא לעשות מיהודי מה שקראו 'שק של בוקס'. וכך היה נעשה הדבר: היו מעמידים שני יהודים, כשאחד מהם מוכרח להחזיק את חברו מאחור בצווארו, ואיש הס.ס. התאמן במתן K.O. (נוקאאוט) מובן שלאחר מהלומה ראשונה כזו בלחי, עשוי היה האומלל להתמוטט ולכרוע, ולפיכך מחזיק היהודי השני את הקורבן בצווארונו, לבל יפול. המרצח ההיטלראי המפוטם 'מתאמן' באופן כזה כ-15 דקות, ורק לאחר שהאומלל הוא מרוסק לחלוטין, שותת-דם, נתוץ-שיניים, שבור-חוטם, מוכה-עין - משחררים אותו ופוקדים, שהרופא יחבוש אותו כהלכה. אכן, זו דרכם להיות דואגים נאמנים ונדיבי-לב...


"צורה שנייה, שאנשי הס.ס. היו נוהגים בה בקביעות, הרי זה לבעוט ביהודי ברגל, הנעולה מגף כבד. היהודי אנוס לעמוד 'דום', ואיש הס.ס. אינו פוסק מלבעוט בעצמותיו, עד שהללו פוקעות. כשעומדים סמוך לקורבן כזה, שומעים תכופות את קול הנפץ של העצמות הנשברות. הכאב הוא איום במידה כזו, שלעתים קרובות היו האנשים, לאחר 'טיפול' כזה, גוססים ומוציאים את נשמתם בעינויים נוראים.

 

"מלבד אנשי ס.ס. יש גם תליינים-מומחים אחרים. אלה הם הקרויים בשם קאפו. השם הוא קיצור של Polizei-Kasernen (משטרת הקסרקטין). הקאפו מורכבים מפושעים פליליים ממוצא גרמני, שגם הם כלואים במחנה. אלא שהם 'אנשים משלנו', הם בעלי זכויות מיוחדות. יש להם צריף מיוחד, טוב יותר, מזון טוב יותר, מלבושים טובים, כמעט נורמליים, - הם לובשים מכנסי-רכיבה מיוחדים, אדומים או ירוקים, מגפי-עור גבוהים, וממלאים תפקידים של משגיחי-המחנה. הם גרועים אפילו מאנשי הס.ס. אחד מהם, הגדול-בשנים מכולם וגדול המרצחים, כשהיה מתנפל על טרפו, לא היה משיב אחר-כך את רוחו של הקורבן באמצעות מים, אלא היה חונק אותו בגרונו, עד שהאומלל היה נופח את נשמתו תחת ידיו. פעם תפס מרצח זה נער בן 13 (לעיני אביו) וחבט בראשו בעמוד חבטה כזו, שהמסכן נפח את נשמתו בו-במקום. 'זקן המחנה' הזה התפאר אחר-כך בפני חבריו-למקצוע, אגב חיוך על פני-החיה שלו ובגאווה, שאכן עלה הדבר בידו, כי על כן במהלומה אחת שם קץ לחייו של יהודי.
"בכל שדה עומדת תליה. בגלל איחור למפקד או בגלל פשעים דומים אחרים, תולה זקן-התליינים הזה את המתרשלים.
"העבודה היא למעשה בלתי-פרודוקטיבית, והיא נועדה רק לדלדול-הכוחות ולהכאה.


"ב-12 בצהרים הפסקה לארוחה. כשאנו מעומדים בתור, מקבלים אנו חצי ליטר מרק כל אחד. על-פי רוב מרק-כרוב, או נוזל דליל אחר, בלי שומן ובלי טעם. זוהי ארוחת-הצהרים. אוכלים - בכל מזג-אוויר שהוא - תחת כיפת-השמים ומעולם לא בצריף. לאכול בכפות אסור, אף-על-פי שכפות-עץ מונחות אחת אחת על כל אצטבה - כנראה לראווה, לוועדות של הצלב האדום הבינלאומי. יש לשתות את המרק מתוך הקערה וללקק ככלב.
"ב-1 חוזרים לעבודה, עד 6 בערב. אני מדגיש, שהיה זה מקרה מאושר, אם ניתנה הארוחה ב-12 בצהרים. היו גם 'ימי-עונש' - כשהארוחה ניתנה בעת ובעונה אחת עם ארוחת-הערב, והיא קרה וחמוצה, כך שבמשך כל היום הייתה קיבתנו ריקה לחלוטין.
"העבודה לאחר-הצהרים היא לפי אותה התוכנית: מכות ושוב מכות, וכך עד 6 בערב.


"ב-6 - מפקד הערב. שוב אנו מצווים לעמוד 'דום'. ספירה, קבלת הראפורט. כרגיל היו משאירים אותנו בערב במצב 'דום', לשעה או לשתיים, ובינתיים היו קוראים אסירים אחדים ל'מפקד-עונשין' - את אלה, שלפי הבנת הגרמנים עברו במשך היום איזו עבירה או לא דייקו דיוק כלשהו, את אלה הפשיטו עירומים, לעיני כל, השכיבו על ספסלים מיוחדים, עשויים לדבר, והם ספגו מנה של

25 או 50 מלקות.
"ההלקאה האכזרית והצעקות עד לב-השמים - כל זאת היו כל האסירים חייבים לראות ולשמוע.


מתוך "קובץ התעודות של הוועדה ההיסטורית המרכזית של יהודי פולין"  (שמאי גולן, "השואה, פרקי עדות וספרות", ספריית פועלים, עמ' 187)

זכור את אשר עשה בן-גוריון וה"ציונים" ליהודים..!

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות