השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

יהודיות ל 20 יום בזנות

 

"מדי עשרים יום הקפידו הגרמנים להחליף את הנערות, העלו את הנערות שיצאו מבית-הבושת על משאית ולקחו אותן לעבר הנהר. שנק אמר לי אחרי-כן, שלא היה טעם לרחם עליהן. לא היה בהן עוד כל תועלת. הן נהפכו לסמרטוטים. ומלבד זאת, הן היו יהודיות.'

 

"באחד הימים, החליט השירות הרפואי בארמיה הגרמנית האחת-עשרה להקים בית-בושת צבאי בסורוקה. אך בסורוקה לא היו נשים, רק נשים זקנות ומכוערות. העיר נהרסה רובה ככולה מההפגזות ומההפצצות של הגרמנים והרוסים, כמעט כל מי שהתגורר בה נמלט, הצעירים ברחו בעקבות הצבא הסובייטי לעבר הדנייפר: רק רובע הגנים הציבוריים נותר על עמדו וכן הרובע שסביב המצודה העתיקה, שבנו אנשי גנואה, מצודה המתנוססת על גדתו המערבית של הדנייסטר בלב ערבוביית בקתות עץ ובוץ, שהתגוררו בהם עניים ממוצא טאטארי, רומני, בולגרי ותורכי. ממרומי התל שעל גדת הנהר נשקפת העיר המשתרעת בין הדנייסטר לבין הגדה התלולה והמיוערת: באותם ימים היו הבתים חרבים ומפויחים מהדליקות; כמה בתים הרחק, מעבר לרובע הגנים הציבוריים עוד העלו עשן. וכך נראתה העיר סורוקה שעל הדנייסטר, ביום שבו נפתח בית-הבושת הצבאי בבנין הסמוך לחומת המצודה שבנו אנשי גנואה; עיר חרבה, שרחובותיה הומים בשיירות חיילים, סוסים ומכוניות.
"שירות הבריאות הצבאי שיגר סיורי חיילים לצוד את הנערות היהודיות, שהסתתרו בשדות התבואה ובחורשות שסביב העיר. וכך, כשחנך מפקד הארמיה האחת-עשרה את בית-הבושת בביקור רשמי, שנשא אופי צבאי חמור, קידמו כתריסר נערות חיוורות, שעיניהן צרובות מדמעות, את פני הגנרל פון שוברט ובני פמלייתו. כולן היו צעירות ביותר, מהן ילדות ממש: הן לא לבשו את חלוקי המשי הארוכים, חלוקים אדומים, צהובים, ירוקים, בעלי שרוולים רחבים - הלבוש המקובל בבתי-הבושת במזרח אירופה - אלא לבשו את בגדיהן היפים ביותר, את הבגדים הפשוטים והמהוגנים שנוהגות ללבוש בנות הבורגנים בערי-השדה, ודמו לסטודנטיות (ואכן היו בהן גם סטודנטיות), שנאספו בבית אחת החברות כדי להתכונן לאיזו בחינה. ארשת פניהן הייתה כנועה, מבוישת וחרדה. ראיתין כמה ימים לפני פתיחת בית-הבושת בעברן ברחוב, כתריסר נערות צעדו במרכז הכביש וכל אחת מהן נשאה מתחת לזרועה או צרור מזוודת-עור או חבילה קשורה בחוט, ובעקבותיהן צעדו שני חיילי אס.אס. חמושים בתת-מקלעים. שערן היה אפור מאבק, אניצי-קש היו נעוצים בחצאיותיהן, גרביהן פרומים, אחת מהן דידתה על רגלה היחפה והחזיקה בידה את נעלה.


"כחודש אחר-כך, כשהזדמנתי לסורוקה באחד הערבים, הזמין אותי הזונדרפירר שנק ללכת עמו לחזות בנערות היהודיות בבית-הבושת הצבאי. סירבתי, ושנק פרץ בצחוק והביט בי במבט קנטרני. 'הן אינן פרוצות, הן נערות ממשפחות טובות,' אמר שנק.
"השבתי, 'אני יודע שהן נערות הגונות.'
"'אין טעם לחוש כלפיהן רחמים רבים,' אמר שנק, 'הן נערות יהודיות.'
השבתי, 'אני יודע שהן נערות יהודיות.'
"אז מה ?" אמר שנק, "האם אתה חושש שהן ייעלבו, אם נבוא לבקרן ?"
השבתי, 'יש דברים שאינך יכול להבין, שנק.'
"'מה יש להבין פה?' אמר שנק.


השבתי, 'הנערות האומללות האלה מסורוקה אינן פרוצות, הן לא מוכרות את עצמן מרצונן. נכפה עליהן לעסוק בזנות. הן ראויות שהכל יכבדו אותן. הן שבויות מלחמה, ואתם מנצלים אותן באורח מחפיר. מהו הרווח שגורף הצבא הגרמני מהכנסות אותן נערות אומללות?'
"'אהבתן של הנערות האלה אינה עולה דבר,' אמר שנק, "זהו שירות שניתן בחינם.'
"'כלומר, זו עבודת כפייה ?'


"'לא, שירות שניתן בחינם,' השיב שנק. 'מלבד זאת, אין טעם לשלם להן.'
"אין טעם לשלם להן? ומדוע?'

"אז סיפר לי הזונדרפירר שנק, כי עם בוא זמנן, לאחר כמה שבועות, הן נשלחות הביתה, ובמקומן באה חבורת נערות חדשה.
"'הביתה ?' אמרתי. 'אתה בטוח ששולחים אותן לביתן ?'
"'כן,' השיב שנק בנימה נרגזת והסמיק קלות, 'הביתה, לבית חולים, אני לא יודע בדיוק לאן. אולי למחנה-ריכוז.'
"'מדוע,' שאלתי, 'אינכם שמים חיילים רוסים בבית-הבושת, במקום הנערות היהודיות האומללות?'
"שנק פרץ בצחוק, התגלגל מצחוק, טפח בידו על שכמי וצחק, Ach' 'so ach so אך הייתי בטוח שלא ירד לסוף דעתי, ודאי חשב שרמזתי לאחד הבתים בסורוקה, שבו הקים לייבסטאנדארט מהאס.אס. בית-בושת חשאי להומוסקסואלים. הוא לא ירד לסוף דעתי, ולכן צחק בפה מלא וטפח בידו על שכמי.


"'אילו היו תופשים חיילים רוסים את מקומן של הנערות היהודיות האומללות,' אמרתי, 'היה הדבר משעשע יותר, 
"עתה דימה שנק כי הבין את כוונתי, והוא פרץ בצחוק עז יותר. אחר-כך אמר לי בכובד-ראש, 'אתה סבור שהרוסים הם הומוסקסואלים?' 
"'זאת תדעו בסוף המלחמה,' השבתי.

"נדע זאת בסוף המלחמה,' אמר שנק בצחוק רם. "באחד הערבים, מעט לפני שעת חצות, טיילתי לעבר המצודה שבנו אנשי גנואה. ירדתי לנהר, צעדתי באחת הסמטאות שברובע העלוב, נקשתי על דלת הבית ההוא ונכנסתי. שלוש נערות ישבו על כורסאות צמוד לקירות חדר רחב שהואר בעששית נפט משתלשלת מן התקרה. גרם-מדרגות עץ הוליך לקומה העליונה. מהחדרים שבקומה העליונה נשמעו חריקות דלת, צעדים חרישיים, בליל קולות רחוקים, שגוועו בחשכה. שלוש הנערות נשאו את עיניהן, הביטו בי. הן ישבו כתנוחה מהוגנת על הכורסאות הנמוכות, המרופדות בבדים רומנים דוחים מצ'טאטאה אלבה, מפוספסים בפסים צהובים, אדומים וירוקים. אחת מהן קראה בספר, ועם היכנסי הניחה אותו על ברכיה והתבוננה בי בשתיקה. המקום דמה לבית-בושת כפי שהיה מציירו פסקן. הן הביטו בי בדממה, ואחת מהן תיקנה כאצבעותיה את שערותיה השחורות והמתולתלות, שנפלו על מצחה כשערות ילדה. כמה בקבוקי בירה, בקבוקי צויקה ושני טורי כוסות בעלות צוואר מאורך עמדו על שולחן המכוסה ברדיד צהוב, שניצב באחת מפינות החדר.
"Nacht Gute", אמרה הנערה שתיקנה את שערה לאחר שתיקה ארוכה. (קורציו מאלאפורטה, "קאפוט", זמורה-ביתן, 1995, עמ' 289)

"'אתה אוהב את הגרמנים ?' שאלה אותי לפתע סוזאנה.
"'למה לא?' השבתי בנימת חשד קל, שלא חמק מאוזני הנערה.
"'הם אדיבים מאוד, לא כן ?' אמרה.
"'כמה מהם אדיבים מאוד.'
"סוזאנה הביטה בי ארוכות, ואחר-כך אמרה בנימת שטנה בלתי-כבושה 'הם חביבים מאוד עם נשים.'
"אל תאמין לה, 'אמרה לובליה, 'למעשה, היא אוהבת אותם מאוד.'
"סוזאנה פרצה בצחוק ונעצה בי מבט מוזר. לובן ורוך עלו ממעמקי עיניה, היה נדמה שעיניה מתמוגגות.
"'אולי יש לה סיבה לאהוב אותם,' אמרתי.
"'הו, ודאי,' אמרה סוזאנה, 'הם אהבתי האחרונה.'
"הבחנתי שעיניה מלאות דמעות: ואף-על-פי-כן חייכה. ליטפתי ברוך את ידה, וסוזאנה השעינה את ראשה על חזה, והניחה לדמעות האילמות להציף את פניה.
"'מדוע את בוכה?' אמרה לובליה בקולה הצרוד, בהשליכה את הסיגריה. 'נותרו לנו עוד שני ימי אושר, זה מעט זמן בעינייך ? לא היה לך די?' ואז הרימה את קולה והגביהה את זרועותיה, טלטלה אותן מעל ראשה כאילו ביקשה עזרה, וקראה בקול רועד ורווי שנאה, מלא כאב, בקול מלא אימה: 'יומיים, עוד יומיים, ואחר-כך ישלחו אותנו הביתה ! רק עוד יומיים, ועכשיו את בוכה ? עכשיו את בוכה ? נסתלק מכאן, את מבינה, נסתלק, נסתלק!' היא הטילה את עצמה על הכורסה, תחבה את ראשה בין הכריות, והחלה לרעוד, שניה נקשו בעוז, ומפעם לפעם אמרה בקולה המוזר והמפוחד, 'יומיים, רק יומיים!' אחת מנעליה החליקה מכף רגלה החשופה, נחבטה ברצפת העץ, וכך נגלתה כף הרגל, האדמדמה, המיובלת, החרושה צלקות לבנות. זעירה ככף-רגלה של ילדה. הבנתי, שצעדה ברגל מאות קילומטרים, מי יודע מהיכן באה, מי יודע דרך כמה ארצות נמלטה, עד שנחטפה ונלקחה בעל כורחה לאותו בית.
"סוזאנה שתקה, ראשה על חזה, ידה טמונה בין ידי. היה דומה שחדלה לנשום. לפתע אמרה חרישית בלי להביט בי, 'אתה סבור שישלחו אותנו הביתה ?'
"'הם לא יוכלו לכפות עליכן להישאר כאן כל חייכן.'


"'מדי עשרים יום הם מחליפים את הנערות,' אמרה סוזאנה. 'אנחנו שוהות כאן כבר שמונה-עשר ימים, עוד יומיים, ואחר-כך יחליפו אותנו. כבר הודיעו לנו. אבל אתה סבור שאכן ישלחו אותנו הביתה ?' חשתי שהיא פוחדת מפני דבר-מה, אך לא עלה בידי להבין מפני מה. אחר-כך סיפרה לי, שלמדה צרפתית בבית-הספר בקישינב, שאביה היה סוחר בבאלזי, היא סיפרה שלובליה היא בתו של רופא, וגם יתר שלוש הנערות היו סטודנטיות; והוסיפה ואמרה שלובליה למדה מוסיקה, ניגנה על פסנתר כמו מלאך, היא הייתה עתידה להיות, לדברי סוזאנה, אמנית גדולה.
"'לאחר שתעזוב את הבית הזה,' אמרתי, 'תוכל לחדש את לימודיה.'
 "'מי יודע ? לאחר כל מה שעבר עלינו. ומלבד זאת, מי יודע מה יהיה בסופנו.'
"בינתיים התרוממה לובליה על מרפקיה, קימטה את פניה עד שנראו כאגרוף קפוץ, עיניה ברקו בברק מוזר מתוך פני השעווה שלה. היא רעדה כבשעת קדחת-חום. 'כן, אין ספק שהייתי נעשית לאמנית גדולה,' אמרה. ופרצה בצחוק ואגב כך פשפשה בכיס החלוק, מחפשת אחר סיגריה. היא קמה ממקומה, הלכה לשולחן, פתחה בקבוק בירה, מילאה שלוש כוסות, באה והגישה לנו אותן על מגש עץ. היא צעדה בקלילות, בלא להקים רעש.    (קורציו מאלאפורטה, "קאפוט", הוצאת זמורה-ביתן, עמ' 294)


"'עבדנו כל היום,' אמרה סוזאנה כאילו בהתנצלות, 'אנו עייפות עד מוות. במשך היום עלינו לטפל בחיילים, ואילו בערב, משמונה עד אחת-עשרה, באים הקצינים. אין לנו אפילו רגע לנשום.' היא דיברה בריחוק, כאילו דיברה על עבודה שגרתית. לא ניכר בה אפילו צל של סלידה. ובשעת דיבור סייעה ללובליה להרים את חברתן : וזו התעוררה ברגע שהניחה את רגליה על הרצפה, נאנחה, כאילו התייסרה בכאב כלשהו, וצנחה, השתטחה כמעט, כמעט נשכבה בזרועות ידידותיה, צעדה לעבר המדרגות, עד שלבסוף גוועו אנחותיה מאחורי הדלת הסגורה ורחש הצעדים כבר לא הגיע לאוזן.
"נשארתי לבדי. עששית הנפט התלויה על התקרה העלתה עשן, ניגשתי לווסת את הלהבה; העששית התנדנדה מצד לצד והטילה על הקירות את צלי ואת צל הרהיטים, הבקבוקים והחפצים שעמדו בחדר. אולי מוטב היה לו הסתלקתי ברגע ההוא. אך נותרתי יושב על הכורסה והבטתי לעבר הדלת. חשתי במעורפל כי תהיה זו טעות להישאר באותו בית. אולי מוטב היה, לו הייתי מסתלק בטרם חזרו לובליה וסוזאנה. 'חששתי שלא אמצא אותך כשאחזור,' נשמע קולה של סוזאנה מאחורי גבי. היא ירדה במדרגות בלי להקים כל רעש, סבבה בחדר לאט, הניחה את הבקבוקים ואת הכוסות על מקומם; אחר-כך באה והתיישבה לידי על הכורסה. היא איפרה את פניה, נראתה חיוורת מתמיד. שאלה אותי, אם אשאר עוד זמן רב בסורוקה.
"'אינני יודע ; עוד יומיים-שלושה, לא יותר,' עניתי. 'עלי לצאת לחזית אודסה. אבל אשוב בקרוב.'
"'אתה סבור, שהגרמנים יצליחו לכבוש את אודסה ?'
"'לא אכפת לי כלל,' אמרתי, 'מה עושים הגרמנים.'
"'גם אני רוצה שתהיה לי היכולת לומר כדברים האלה,' אמרה סוזאנה. 
"'אוה ! אני מצטער, סוזאנה, לא רציתי...' אמרתי. ולאחר שתיקה מתוחה הוספתי, 'אין כל טעם במה שהגרמנים עושים. כך אי-אפשר לנצח במלחמה.'
"'אתה יודע מי ינצח במלחמה? אתה חושב, שינצחו בה הגרמנים, האנגלים, הרוסים ? במלחמה, אנחנו ננצח. לובליה, זואה, מאריקה, אני וכל אחיותינו. ינצחו בה הזונות.'
"'שתקי,' אמרתי.
"'ינצחו בה הזונות,' חזרה סוזאנה על דבריה, כמעט בצעקה. אחר פרצה בצחוק חרישי, ולבסוף שאלה בקול רועד, בקול של ילדה מבוהלת, 'אתה סבור שישלחו אותנו הביתה ?'
"'ומדוע לא ישלחו אתכן הביתה ?' עניתי. 'אתן חוששות, שישלחו אותכן לבית-בושת חדש?'
"'הו, לא, אחרי עשרים ימי עבודה מעין זאת, אין בנו כל תועלת. ראיתי אותן, את האחרות.' היא קטעה את דבריה, ראיתי ששפתיה ריטטו. באותו היום נאלצה 'לשרת' ארבעים ושלושה חיילים ושישה קצינים. היא פרצה בצחוק. כוחה לא עמד לה להמשיך לשאת את החיים האלה. לאו דווקא מחמת הגועל, אלא מחמת עייפות הגוף. לאו דווקא מחמת הגועל, הדגישה וחייכה. וחיוכה היה לי לזרא; נדמה היה שביקשה להצדיק את עצמה; ואולי דבר-מה אחר היה חבוי בחיוכה הסתום, דבר-מה אפל. והוסיפה ואמרה שהאחרות, הנערות שהיו שם לפניה, לפני לובליה, זואה ומאריקה, יצאו מהבית הזה במצב מעורר חמלה. היא ראתה אותן בצאתן ומזוודותיהן בידן, צרורות הסמרטוטים מתחת לזרועותיהן. שני חיילי אס.אס. חמושים בתת-מקלעים העלו אותן על משאית כדי לקחתן מי יודע לאן. 'אני רוצה לחזור הביתה,' אמרה סוזאנה, 'לחזור הביתה.'
"העששית שבה להעלות עשן, ריח נפט כבד התפשט בחדר. הנחתי בעדינות את ידה של סוזאנה בין ידי, וידה רעדה כציפור מבוהלת. הלילה התנשף על המפתן כפרה חולה : הבל נשימתו החמה חדר לחדר ועמו רחש עלי-העצים וקול לחישת הנהר.
"'ראיתי אותן בצאתן מכאן,' אמרה סוזאנה והצטמררה. 'הן דמו לרוחות-רפאים.'
"נשארנו כך זמן ארוך, ישבנו שותקים בחדר האפלולי וחשתי שעצבות מרה ממלאת את לבי. לא נתתי אמון במוצא-פי. דברי היו כוזבים ומרושעים. גם שתיקתנו נדמתה בעיני כוזבת ומרושעת.
"'להתראות, סוזאנה,' אמרתי בלחש.
"'אינך רוצה לעלות?' אמרה סוזאנה.
"'כבר מאוחר מדי,' השבתי ופניתי לעבר הדלת. 'להתראות, סוזאנה.' 
"revoir Au", אמרה סוזאנה וחייכה.
"חיוכה זהר על המפתן, הלילה היה זרוע כוכבים.
"'מה נודע לך אחר-כך על גורל אותן נערות אומללות?' שאלה לואיז לאחר שתיקה ארוכה.
"'אני יודע שיומיים אחר-כך לקחו אותן משם. מדי עשרים יום הקפידו הגרמנים להחליף את הנערות, העלו את הנערות שיצאו מבית-הבושת על משאית ולקחו אותן לעבר הנהר. שנק אמר לי אחרי-כן, שלא היה טעם לרחם עליהן. לא היה בהן עוד כל תועלת. הן נהפכו לסמרטוטים. ומלבד זאת, הן היו יהודיות.'
"'הן ידעו שעתידים לירות בהן ? שאלה אילזה.
"ידעו זאת. הן רעדו מפחד פן יירו בהן. הו! הן ידעו זאת. בסורוקה  כולם יודעים זאת.  (קורציו מאלאפורטה, "קאפוט", זמורה-ביתן, 1995, עמ' 296)

זכור את אשר עשו בן-גוריון וה"ציונים" ליהודים..!

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות