העבר היהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

יהודי חדייב וחמיר מתגיירים

 

חיים זאב הירשברג  /  היהודים בארצות האסלאם

א. המצב המדיני והחוקי

"בבואנו לסקור - ולו בקווים כלליים ביותר - את תולדות היהודים בארצות הח'ליפות באסיה ובאפריקה, מן הראוי שתהיה לנגד עינינו שורה של עובדות שאירעו בתקופה הארוכה, שקדמה להם בהיסטוריה היהודית...

 

היהודים בדרום ערב

"מסורות היסטוריות מהימנות, שיש להן סימוכין בכתובות קדומות, מעידות כי מאות שנים לפני הופעת האסלאם היו יהודים מצויים בדרום ערב ובצפונה. המסורות נעשות ברורות ומדויקות יותר במידה שאנו מגיעים למאה הרביעית והחמישית. הידיעות שאפשר להסיק מכתובות הקדשה; - רום-ערביות, שבהן נזכרים מלכי חמיר, מכתובות בית-שערים שליד חיפה, מסיפורי הסופרים של הכנסיה הנוצרית ומן המסורות שנשתמרו בספרות הצפון-ערבית, משתלבים לתמונה מעניינת: בצדן של עדות יהודיות המנסות לעצור בעד התפתחותה של הנצרות, מוצאים אנו מתייהדים בקרב השבטים הדרום-ערביים ואף בין המלכים השולטים עליהם. לשונן וניסוחן של הכתובות ה'מונותאיסטיות' ברורים ואין בהן רמז לאמונה בישו ולשילוש הנוצרי ובניגוד בולט לכתובות מאוחרות אחדות שהוצבו לאחר שכבשו החבשים-הנוצרים את חמיר-תימן במאה השישית). כמעט כל החוקרים מאוחדים בדעה, כי הכתובות ה'מונותאיסטיות' נחרתו על-ידי יהודים, מתגיירים או מתייהדים. שתי כתובות, שנתגלו לפני זמן לא רב ושהציבן מצביאו של המלך יוסף אסאר (הוא יוסף ד'ו נואס במקורות הנוצריים והערביים) בימי המלחמה נגד הפולשים החבשים ועוזריהם הנוצרים המתמרדים בנג'ראן (525-518), משלימות ומאשרות את התיאורים שהיו ידועים מאז.

 

לחיים זאב הירברג אין סימוכין שהכתובות המונותאיסטיות נחרתו על-ידי יהודים מתגיירים או מתייהדים..! זו פשוט השערה שלו. אפשר שהעתיק אותה מהיסטוריון "ציוני" אחר, והיא הופכת לעובדה, וראה להלן.

 

שלמה זנד שיוצר בעצמו את קורי העכביש עליהם יטפס,  ייהד בהבל פיו את יהודי צפון אפריקה, תימן , יהודי אירופה ואת הכוזרים. כאן עומדים אנו עם יהודי תימן, כתב הפרופ':

 

במחצית הראשונה של המאה ה-5 לספירה -

התיישבו יהודים בתימא, בח'יבר ובית'ריב

 

"במאה ה-4 או במחצית הראשונה של המאה ה-5 לספירה - התיישבו יהודים בתימא, בח'יבר ובית'ריב (שתקרא מאוחר יותר מדינה) שבלב חבל אל חג'אז. ערב עליית האסלאם החלה לזלוג מהמתיישבים החלוצים לשבטים החזקים שישבו סביב מרכזים אלה. הידועים ביותר מביניהם, מכיוון שמוחמד התעמת עמם בתחילת דרכו, היו בני קנוקאע, בני נצ'יר ובני קוריט'ה שמסביבות יתריב. אולם גם באזור תימא וח'יבר התייהדו שבטים נוספים, כולם כמובן דוברי השפה הערבית ונושאי שמות מקומיים מובהקים. ...

"ברם, טרם עלייתו של מוחמד במרכז חצי האי ערב, הביאה הטפת-הדת היהודית להתגיירותה המדהימה של ממלכה שלמה דווקא בדרומו. התייהדות המונית זו, בניגוד לתהליכים שעברו על המגוירים בית'ריב או בח'יבר, יצקה קהילת די יציבה שחרף ניצחונותיה הזמניים של הנצרות, ולאחר מכן הצלחת האסלאם, תמשיך לשרוד עד העת המודרנית. (ש. זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי?", רסלינג, 2008, עמ' 187-186)

 

 

האם קביעתו של הפרופ' חיים זאב הישרברג  להתגיירות יהודי תימן, הנה תוצאה של אי-ידיעת העובדות? קשה להאמין שהפרופ' הנכבד לא קרא את ספרו של אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני". שם היה מוצא שיהודי תימן הם צאצאי גולה בבל, וגם מניצולי חורבן בית ראשון. כתב אוריאל רפפורט:

 

"נבונאיד (539-556 לפסה"נ) - עמד בסימן של חיכוכים פנימיים חמורים על רקע מדיני ודתי. נבונאיד שמוצאו מהעיר חרן,  ביקש לעודד את פולחן האל סין, אלוהי העיר חרן, ועורר את איבתם של כוהני מרדוך, אלוהי בבל. חלק משנות מלכותו נעדר נבונאיד מבבל בירת ממלכתו, ושהה בנווה-המדבר תימא שבצפון חצי-האי-ערב, אותו כבש.

"שהייתו בתימא נזכרת, בין היתר, באחד מקטעי החיבורים שהתגלו במדבר יהודה, המכונה 'תפילת נבונאיד'. בה מסופר על חוזה יהודי שהוכיח את נבונאיד על עבודת האלילים שלו והחזירו למוטב. הודות לכך נרפא נבונאיד מן השיחין שבו לקה. עובדה מעניינית אחרת היא, שאותם מקומות שכבש נבונאיד בערב - כגון תימא, ח'ייבר, יתריב ודדן, מוכרים לנו, בתקופה שלפני מחמד (יותר מאלף ומאה שנים לפני המלך יוסף ד'ו נואס) כמרכזים יהודיים חשובים. עובדה זו עוררה כמה חוקרים לשער כי שיתף גם יהודים בחילותיו, ואף הושיבם, בין היתר, במקומות שכבש בערב. (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", עמיחי, מהדורה שלישית, 1984, עמ' 16)

 

תפילת נבונאיד' מוכיחה על מציאותם של יהודים בחצי האי ערב עוד לפני כיבוש נבונאיד. קרוב לוודאי שהיו מיהודי בית ראשון. אילו היה החוזה מבין החיילים היהודים שהצטרפו למסע הכיבוש של נאונאיד, היו מציינים זאת ללא ספק.

ממשיכי שלטונו של נבוכדנצר ידעו שבין 22.600 הגולים לבבל היו 8.000 קצינים ומפקדי צבא מדינת יהודה. והשלטונות הבבלים ניצלו עובדה זו. רבים מצאצאי מפקדי הצבא אחזו במקצוע אבותיהם. ראינו את אנטיוכוס השלישי מיישב 2.000 משפחות צבאיות בבליות באסיה הקטנה. גם אם נניח שבזמנו של נבונאיד יישבו בחצי האי הערבי רק מאות משפחות יהודים בודדים, יכולים להם למנות לאחר 1.100 שנים, מאות אלפים או מיליון.

 

בספרו החמישי, "מתי ואיך הומצאה ארץ-ישראל" כתב הפרופ' שלמה זנד: "... ההגליה הראשונה עקרה את הלאום לבבל, אולם תעצומות הנפש הלאומית שלו החזירו אותו עד מהרה לאדמתו*). תעצומות אלה גם הובילו אותו למרד המקבים שייסד שוב ממלכה יהודית גדולה. בתקופה הרומית חיו בארץ 4 מיליון תושבים ושתי המרידות הלאומיות הביאו לעקירת חלק מהיהודים ממכורתם, וכך הם נפוצו בין העמים. אך לא כל היהודים הוגלו, רבים דבקו באדמתם, ופלסטינה נותרה מרכזו הטריטוריאלי של העם היהודי במשך שנות קיומו הארוכות היה זה הכיבוש הערבי שהביא להגליות המוניות נוספות ושלטון זר זה דיכא קשות את יהודי הארץ[[1]]. אלא שהללו נאחזו בציפורניהם במולדתם, ו'אבלי ציון' חזרו לירושלים ודבקו בה. 'כותל הדמעות' נותר, מאז ומתמיד, עבור היהודים המקום הקדוש בעולם, ולכן כל התנועות המשיחיות היו ציוניות במהותן, גם אם לא נשאו שם תואר זה.     (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצאה ארץ-ישראל", כנרת, 2012, עמ' 208); את הפסקה לעיל הביא פרופ' שלמה זנד ללא ציון מקור.

ואילו ב"מתי ואיך הומצא העם היהודי" קבע שלמה זנד: "בהערכה שקולה עשויה הייתה ירושלים למנות כשישים עד שבעים אלף נפש. ...  ושיעור תושבי ממלכת יהודה המורחבת למעלה מחצי מיליון, אולם פחות ממיליון".     (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008, עמ' 131)

*) "תעצומות הנפש הלאומית שלו החזירו אותו עד מהרה לאדמתו". את יהדות בבל כבר מחק..!

 

"מילדי ילדיהם של אלה אשר התייהדו סביב אגן הים התיכון ובממלכת חדייב לפני ואחרי הספירה, ועד ליוצאי חלציהם של החמירים, הברברים והכוזרים גישר המונותיאיזם היהודי בין קבוצות לשוניות-תרבותיות שעלו והתגבשו במרחבים גיאוגרפיים רחוקים זה מזה ואשר צעדו בנתיבים היסטוריים שונים. רבים אמנם זנחו את היהדות, אחרים דווקא דבקו בה בעיקשות, ולמרות כל הסופות המטלטלות הצליחו לחתור ולהגיע עמה עד סף העידן המחלן.   (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי?", רסלינג, 2008, עמ' 236)

 

קטיגור כזה עוד לא קם ליהודים

  

פרופ' שלמה זנד אינו חוקר ואינו מחדש, שאילו היה חוקר או סתם אדם תאב דעת, היה מגלה שצאצאי בית דוד מלך ישראל הם מואבים, על פי הסבתא רבה שלהם ו-22.600 גולה בבל לקחו נשים ערביות-כסדיות מעם אברהם, וצאצאיהם, על פי הדת היהודית - ערבים בלאומיותם, שמים בגזעם ויהודים בדתם - מהם נפוצו גלויות ישראל בקרים, אפגניסטן, הודו וסין במזרח, תימן במערב, ובאסיה הקטנה מאות שנים לפני הספה"נ. ועם האסלאם בצפון-אפריקה וספרד. וקהילות שלא נמנו על יהדות בבל שנפוצו בצפון אפריקה, ספרד ובעומק היבשת השחורה, לא ידעו מהתנ"ך, ומוסר הצדק של יהדות בבל. היישוב היהודי בצפון אפריקה התעצם על ידי הגירה יהודית מסיבית מבבל במאה ה-10. ופרופ' שלמה זנד, כהיסטוריון, חייב היה להביא את התיעוד כהוויתו. אך זנד הקפיד להביא את המקורות התומכים בגרסתו, ולא נתן דעתו על מקורות שלא תאמו את רעיונו. להלן ברסלבסקי:

 

שארית העם העברי בארצו

קרוב היה לכליון

 

הירקליוס חתם עם היהודים על חוזה המקנה ביטחון ליהודים בסוריה וא"י, אך הנזירים ואנשי הכנסיה בירושלים שכנעו את הירקליוס להתנער  מאותו חוזה, ו"נטלו על עצמם" את תוצאות הפרת החוזה עם היהודים.

"יהודי א"י הוכו בזמן קצר מכה שניה. כאמור הפר הירקליוס את בריתו עמהם. האיסור שאסרו אדריאנוס וקונסטנטינוס על היהודי לשבת בעיר קדשם ולבוא בשעריה, נתחדש שנית מאליו. לפי מיכאל הסורי, גזר הירקוליוס על כל יהודי ממלכתו לקבל על עצמו את הנצרות, על-כן ברחו היהודים מארצות ביזנץ לפרס[[2]]. רבים מן הנשארים קיבלו עליהם את הנצרות.

"הרדיפות האיומות של הרקליוס ערערו את יסודות הקיום של שארית העם העברי בארצו, וקרוב היה לכיליון גמור. וכמו בכל תקופה של מצוקות, רדיפות איומות וסכנת כליה, נאחז העם גם הפעם בשארית כוחותיו בתקוותיו המשיחיות וראה בקטסטרופה שהתחוללה על ראשו אותות של קרבת הקץ, אותות של ימי הגאולה הממשמשים ובאים.   (יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל", עמ' 66)

 

 

 

האמת לעומת הבלוף הנציונל-אשכנזי -  יוסף ברסלבסקי;  "מעתה יש לדבר על עליה גדולה וניכרת של יהודי ערב לא"י במאה ה-7"

"עלייתם של יהודי כ'יבר לארץ-ישראל מצטיירת לפנינו כעובדה היסטורית שאינה נופלת בערכה מעלייתם של בנו-נצ'יר וקינוקע, והיא ראויה להשתבץ בדברי ימי ישראל ובתולדות ארץ-ישראל כעלייתם של שני שבטי ערב האחרים. ולא זו בלבד: מעתה יש לדבר על עלייה גדולה וניכרת של יהודי ערב לארץ-ישראל בתחילת המאה ה-ז. כי מלבד יהודי בנו-קינוקע ונצ'יר נדדו אליה גם יהודי כיבר ופדך – והן כל אלה הם מן המפורסמים והנודעים ביהודי ערב בימים ההם (ההדגשה במקור) (י. יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל",, "לחקר ארצנו עבר ושרידים", עמ' 7)

 

 

כתב זנד: "... בער ובן-ציון דינור, ההיסטוריונים המקצועיים הראשונים באוניברסיטה העברית, ידעו היטב שלא נערכה הגליה עם חורבן בית המקדש; הם דחקו את תחילת 'הגלות' למאה ה-7 לספירה, כלומר לזמן הכיבוש המוסלמי. על-פי תיאורם, רק בואם של הערבים הביא לטלטלה הדמוגרפית שעקרה את המוני היהודאים ממולדתם והפכה את ארצם למכורתם של 'זרים'. (דינור, "ישראל בגולה", 1, ספר 1, עמ' ז' ועמ' 30) (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", רסלינג, 2008, עמ' 173)

 

והאמת לעומת הבלוף הנציונל-אשכנזי -  יוסף ברסלבסקי;  "מעתה יש לדבר על עליה גדולה וניכרת של יהודי ערב לא"י במאה ה-7"

"עלייתם של יהודי כ'יבר לארץ-ישראל מצטיירת לפנינו כעובדה היסטורית שאינה נופלת בערכה מעלייתם של בנו-נצ'יר וקינוקע, והיא ראויה להשתבץ בדברי ימי ישראל ובתולדות ארץ-ישראל כעלייתם של שני שבטי ערב האחרים. ולא זו בלבד: מעתה יש לדבר על עלייה גדולה וניכרת של יהודי ערב לארץ-ישראל בתחילת המאה ה-ז. כי מלבד יהודי בנו-קינוקע ונצ'יר נדדו אליה גם יהודי כיבר ופדך – והן כל אלה הם מן המפורסמים והנודעים ביהודי ערב בימים ההם (ההדגשה במקור) (י. יוסף ברסלבסקי, "מלחמה והתגוננות של יהודי ארץ-ישראל",, "לחקר ארצנו עבר ושרידים", עמ' 7)

 

ב"מתי ואיך הומצא העם היהודי?" כתב פרופ' זנד:

"אחד מסודות כוחו של הצבא המוסלמי היה יחסו ה'ליברלי' והמתון כלפי אמונות הנכבשים. כמובן רק במקרה והללו היו מונותיאיסטיות. הוראות מוחמד להתייחס ליהודים ולנוצרים כאל אנשי הספר הפכה אותם לבני חסות המוגנים בחוק. במכתב מפורסם של נביא האסלאם אל מנהיגי הצבא שפעלו בדרום ערב הודגש: 'כל  המתאסלם, אם יהודי ואם נוצרי, הריהו כאחד המאמינים - זכותו כזכותם וחובתו כחובתם. וכל מי שעומד על יהדותו או על נצרותו אין להעבירו על דתו ועליו (לשלם את) מס הגולגולת (המוטל) על כל בוגר, אם זכר או נקבה, אם בן חורין ואם עבד'[[3]]. אין לפיכך להתפלא שאל מול הרדיפות הקשות תחת הקיסרות הביזנטית קיבלו היהודים את הכובשים בברכה, ואפילו בהתלהבות. הן עדויות יהודיות והן מקורות מוסלמיים מורים על העזרה שהוענקה לצבא הערבי המנצח.

"בואו של האסלאם נתפס על ידי רבים כשחרור מעול רדיפות מעיק ואפילו כאופציה למימוש עתידי של ההבטחה המשיחית. השמועה על הופעתו של נביא חדש במדבר עברה מפה לאוזן ורוממה את רוחם של מספר רב של מאמינים יהודים. מה עוד שמוחמד ראה את עצמו כממשיכם של הנביאים הקודמים ולא התיימר להיות בן האל. סביאוס, הבישוף הארמני שחי במאה ה-7, מתאר את כיבוש הארץ על ידי הערבים כמחוות עזרה של צאצאי ישמעאל לצאצאי יצחק כנגד האימפריה הביזנטית, מפאת נתינת ההבטחה האלוהית לאברהם אביהם המשותף[[4]]. במכתב של יהודי מהתקופה נכתב:

"ומאת אלהים הייתה זאת כי היטה עלינו חסדו לפני מלכות ישמעאל. בעת אשר פשטה יד ולכדו את ארץ הצבי מיד אדום ובאו ירושלים, היו עמהם אנשים מבני ישראל. הראו להם קום המקדש, וישבו עמהם מאז ועד היום. והתנו עליהם תנאים, כי הם יכבדו את בית המקדש מכל גיאול ויתפללו על שעריו, ולא יהיה ממחה על ידיהם[[5]].

 

"התיאור האידיאלי של הכיבוש המשותף היה אולי מופרז, אולם מקורות נוספים מעידים על מספר פליטיים יהודאים שנמלטו קודם לכן מרדיפות הקיסרות הביזנטית ואשר שבו עם הצבא המנצח[6]. גם כניסתם של יהודים לירושלים הקדושה התאפשרה בזכות האסלאם, דבר שעורר אפילו תקוות סמויות לבניית בית המקדש: 'וכמו כן היו מלכי ישמעאל נוהגים עמן מנהג טוב והרשו לישראל לבוא אל הבית ולבנות בו בית תפלה ומדרש. והיו כל גלויות ישראל הקרובים אל הבית עולים אליו בחגים ובמועדים ומתפללים בתוכו [...]" (דינור, "ישראל בגולה", 1, ספר 1, עמ' 42) (שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי?", רסלינג, 2008, עמ'175)

ו-500 שנה לאחר מכן; במסעות יהודה אלחריזי בא"י 1218 - מתוך ספר המקאמות "תחכמוני", שער 28, בקורו בירושלים;

 

 

 

 

הרשברג: המלך ד'ו נואס

 

"בשנת 518 עלה לשלטון בביזנץ הקיסר יוסטין, מצביא מנוסה. את המנהיגות המדינית והצבאית מסר בידי בן אחיו יוסטיניאן, שירש את כסא הקיסרים לאחר מות דודו (565-527). יוסטיניאן התחיל מיד לנהל מדיניות תקיפה נגד פרס, ומשך לצדו את חבש, שזכתה לניצחונות בחמיר. אז עלה בתימן-חמיר על כסא ה'תובע' המלך יוסף ד'ו נואס היהודי, מדינאי ומצביא בעל שיעור קומה, שהבין את הסכנה הצפויה לארצו והתחיל מגייס כוחות בפנים ובעלי-ברית בחוץ, כדי לעמוד נגד רצון השתלטותן של חבש וביזנץ. המלחמה שפרצה על רקע זה בין המלך היהודי ובין הנגוס של חבש תוארה כמעט בכל המקורות העומדים לרשותנו: מקורות נוצריים, בלשונות הסורית, היוונית והחבשית, שנכתבו על-ידי אנשי הכמורה הנוצרית של כל הפלגים והכיתות (אורתודוכסיים, מונופיסיטיים ונסטוריאניים), מקורות חילוניים ומקורות ערביים-מוסלמים.    

 

"במקורות אלה נזכרים הקשרים שהיו קיימים בין הרבנים ובמיוחד בין אלה שישבו בטבריה ובין ד'ו נואס, ועל פעילותם במלחמותיו. דרך משל מסיים שמעון  מבית ארשם, ששימש באותם הימים בישוף באלחירה, את אגרתו בפסקה: 'היהודים הללו שישנם בטבריה שולחים כהנים מהם כל שנה ושנה ובכל זמן וזמן, ומעוררים מהומות עם הנוצרים החמירים. ואם נוצרים (באמת) הם האפיסקופים (ראשי הכמורה) ורוצים שתתקיים הנצרות ואינם שותפיהם של היהודים, יבקשו-נא מאת המלך וגדוליו, שיאסרו את ראשי הכוהנים בטבריה ובשאר הערים ויושיבו אותם בבית-האסורים. אין אנו אומרים לכם שתהא רעה תחת רעה, אלא שיהיו בני ערובה, שלא ישלחו (ראשי היהודים) מכתבים לאנשים ידועים אל מלך חמיר, הוא שעשה את כל הרעות לנוצרים בחמיר, אשר כתבנו עליהן למעלה. וגם יאמרו להם שאם לא יעשו זאת (כלומר, לא יחדלו מלהסית את החמירים), יישרפו בתי-הכנסת שלהם ויגורשו מ(מקומות שלטון) הצלוב, וישתלטו עליהם הנוצרים. וכשישמע המלך החמירי זאת, (אולי) יחוס על היהודים חבריו ויחדל מלרדוף את הנוצרים' (מתוך אגרתו של שמעון, שהוציא לאור החוקר האיטלקי Guidi). (חיים זאב הירשברג, "היהודים בארצות האסלאם", "פרקים בתולדות הערבים והאסלאם", בעריכת חוה לצרוס-יפה, רשפים 1975, עמ' 262)

 

 

בן-צבי ב"נדחי ישראל";

חסינאי וחנילאי מייסדים מדינה

 

"ניסיון שני להשיג עצמאות נעשה בדרום בבל על-ידי האחים חסינאי וחנילאי. הם מרדו במלך הפארתי ארתבן השני בשנות 10-40 למה"נ. מדינה זו התקיימה, לפי דברי המקורות שלנו, כשש-עשרה שנה. לסוף הוכרעה ונהרסה על ידי מתרדת, חתן המלך ארתבן, (בשנת 36 לספירה בערך). שרידי הצבא היהודי נפוצו ונמלטו לסילווקיה, שליד בבל הקדומה, ...   (בן-צבי, "נדחי ישראל", עמ' 282)

 

על כך מוסיף אוריאל רפפורט;

 

"מקוטעות ביותר הן ידיעותינו על יהודי בבל.  ... המעט הידוע לנו הוא, בדרך-כלל, על זיקתם וקשרם לארץ-ישראל: 'שיבת-ציון'; 'עלית עזרא ונחמיה'; הכבוד שרחשו להורקנוס ה-2 כשגלה לבבל; החיילים היהודים מבבל שהושיב הורדוס בבשן; חננאל, הכוהן מבבל, שמונה על-ידי הורדוס לכוהן גדול בירושלים; הלל, שעלה מבבל לארץ-ישראל; תרומות שהועלו מבבל לבית-המקדש. אולם על החיים של יהדות זו, קודם לתקופת התלמוד, אנו יודעים רק מעט.

"באשר למאה הראשונה לסה"נ, ידועים לנו שני סיפורים שמביא יוסף [בן-מתתיהו - פלביוס] ב'קדמוניות היהודים'. האחד על חסינאי וחנילאי (קדמוניות י"ח, 310-379) והשני על מלכות חדייב (קדמוניות כ', 17-96). חסינאי וחנילאי היו שני אחים ממשפחה עניה שעבדו בבית-מלאכה לאריגה. פעם אחת הסתכסכו עם המפקח על העבודה, ולכן נטלו בידם נשק ויצאו אל מחוץ ליישוב. הם כינסו סביבם צעירים, עניים כמותם, והפכו למנהיגיהם. בכוח הנשק הם התעצמו והשתלטו על כל הסביבה הקרובה. הפחה של בבל, שביקש לשים קץ למעשיהם, עלה עליהם בצבא רב וביקש להתקיפם בשבת. אך, על אף השבת, הם אחזו בנשק, והכוהו מכה רבה. כך הם הלכו והתחזקו, הקימו מבצרים והגדילו את חילם והשפעתם. אך מלך פארתיה, ארטאבאנוס ה-3, נהג עמם בחיבה כי רצה בעזרתם. נגד האצולה שסיכנה את שלטונו.

"מפלתם באה כאשר האחווה במחנם החלה להתערער בגלל חנילאי, שלקח נכריה לאישה. הם נוצחו על ידי הפארתים והבבלים, אחר ששלטו ב'נסיכות' שהקימו יותר מ-15 שנים (בערך 10-30 לסה"נ).

 

"אחרי מפלת הנסיכות היהודית הזו התקיפו הבבלים את היהודים שבתוכם. היהודים, שנפגעו מהתנפלות הבבלים, עברו לשבת בעיר סלווקיה, בעלת אוכלוסיה מעורבת של יוונים וסורים. שנים מספר הם ישבו שם בשלווה, עד אשר היוונים והסורים עשו יד אחת והתנפלו עליהם לפתע והשמידו מתוכם 50.000 איש. הניצולים ברחו לערים נהרדעא ונציבין, בהן ישבו לבטח, בין תושביהן היהודים הרבים. (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", "עמיחי", 1984, עמ' 264) (מ. גבאי, "יהדות אסלאם וציונות", עמ' 328)

 

 

איזאטס בדרכו של אברהם -

נימול בגיל מבוגר

 

"הסיפור השני שמביא יוסף עוסק בקורות שושלת המלכים של חדייב (אדיאבני) שבצפון בבל (כלומר במסופוטמיה), אשר התייהדה וקשרה את גורלה לעם ישראל. מעשה בהיליני המלכה. אשתו ואחותו של מונובאזוס מלך חדייב, אשר קיבלה על עצמה את היהדות. באותו זמן עבר ליהדות גם בנה - איזאטס - בהשפעת סוחר יהודי בשם חנניה. משמת אבי איזאטס ובעלה של היליני, מונובאזוס, עלה תחתיו איזאטס למלוכה. איזאטס שלט בדרך הצדק. הוא רצה להיות יהודי לכל דבר והחליט להימול, ולא שעה לאזהרות של אמו ושל חנניה, שטענו כי מעשה זה עלול לקומם את נתיניו. לאחר שנימול ולאחר שאלהים הצליח את דרכו בכל אשר פנה, התייהדו אף רבים מבני משפחתו.

 

"היליני אמו עלתה לירושלים, פיארה את העיר בבנינים שהקימה, וכן עזרה לעם בשנת בצורת. היא אף הובאה אליה לקבורה. איזאטס שלח את בניו להתחנך בירושלים וכשמת עלה תחתיו אחיו מונובאזוס.

 

"זו תמצית סיפורו של יוסף. גם חז"ל שמרו ופיארו את זכרה של שושלת יהודית זו. המשנה מזכירה את נדבת לבם לבית-המקדש: 'מונבז המלך עושה את כל ידות הכלים שליום הכיפורים של זהב, הליני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל, ואף היא עשתה טבלה של זהב, שפרשת סוטה כתובה עליה' (מסכת יומא, פ"ג, ג').    (אוריאל רפפורט, "תולדות ישראל בתקופת הבית השני", הוצאת "עמיחי", 1984, עמ' 265)  (מ. גבאי, "יהדות אסלאם וציונות", עמ' 330)

 

 

 

 

[1] את דברי הנאצה האלה יכול לומר רק הדינבורג הנוכל, שונה ישראל שהעמיד את הישראלים ה"ספרדים" ביחד עם הגויים הרומאים והיוונים שהשמידו מיליוני יהודים, הטוען שכוזריה היא "אם הגלויות" של יהודי מזרח אירופה, באותו ביטחון בו העמיד את הספרדים כאויב - על פי  דברי חז"ל

 

[2] האם אפשר שהיסטוריון יוסף ברסלבסקי לא ידע שבבל נשלטה אז בידי פרס? ובבל קרובה לסוריה ופלסטין, ואליה שמו הבורחים את פעמיהם. אך הס מלהזכיר את בבל!! שלמה זנד והנציונל-ציונים שלחו אותם לכזריה,

 

[3] "ראו את דינור, ב"ישראל בגולה",1, ספר 1, עמ' 64"

 

[4] "עדותו של סביאוס נכללת אצל דינור, שם, עמ' 7-6"

 

[5] "שם עמ' 32. בין חיילי הצבא המוסלמי שכבש את ירושלים היו כנראה גם מבין מתייהדי תימן. ראו אצל שלמה דב גויטיין, "היישוב בארץ-ישראל בראשית האיסלאם ובתקופת הצלבנים', ירושלים, בן צבי, 1980, עמ' 11"

 

[6] אם הם שבו עם הצבא המנצח - אז הם לא נמלטו לכוזריה הרחוקה אלא לבבל!!

 

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות