השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

יהודה באואר / "דיפלומטיה ומחתרת במדיניות הציונית 1939-1945" הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1963

 

מבוא

"הבא לעיין בתולדות הדיפלומאטיה הציונית והמדיניות הביטחונית של התנועה הציונית במלחמת-העולם השנייה יעמוד בפני השאלה, מה ואיזה הם גורמי השינוי שחל במדיניות הבריטית כלפי ארז-ישראל בשנות המרד הערבי, 1933-1936. ואכן, השגת שינוי כזה הייתה מטרתם של מחוללי המרד, שהעלייה היהודית בשנים 1936-1933 אותתה להם סכנה לתנועה הלאומית של ערביי פלשתינה. באותן השנים עלו ארצה 164,267 יהודים, ומ-1936 ועד 1942 עלו 68,287 יהודים נוספים*); רובם באו ממזרח אירופה, וכרבע מניינם נמלטו מתחום שליטתו הישירה של הנאציזם הגרמני. בעת ההיא (1937-1932) גם התקרב, זמנית, שיעור הריבוי הטבעי של היהודים לזה של המוסלמים, בהקדימו את שיעור-הריבוי של הנוצרים בארץ, והיו כנראה מדינאים בריטיים שסברו, כי יבוא זמן ותתבטל כליל העדיפות הערבית בשטח זה. נקל היה לעשות את החשבון, כי באם תימשך העלייה בקצב של 62,000 עולים לשנה (כמו ב-1935, שנת השיא של העלייה היהודית), לא ירחק היום שבו ייהפכו היהודים לרוב באוכלוסיית הארץ. המנהיגות הערבית, בחוששה מפני אובדן הרוב המספרי הערבי, ביקשה להפסיק בעוד-מועד את העלייה ואת רכישת הקרקעות בידי יהודים. דבר זה לווה בדרישה נמרצת לשמור על צביונה הערבי של ארץ-ישראל, ע"י הפיכת הארץ למדינה עצמאית, בה ישלוט על-פי דמוקרטיה הרוב הערבי. הדברים נוסחו, בנובמבר 1935, בשורת תביעות שהציגה משלחת ערבית בפני הנציב העליון ווקופ. הלחץ הערבי גבר, והפך עד-מהרה להיות לחץ מדיני, כלכלי וצבאי משולב.

 

"צריך לומר, כי חרף היסוסים פנימיים וסתירות מרובות ניכר במדיניות הבריטית בשאלת א"י עד לשנות המרד קו-היסוד של עידוד זהיר, או לפחות אי-הפרעה, לגבי צמיחתו והתפתחותו של הבית הלאומי היהודי. וזאת מתוך הנחה, כי בסופו של דבר ישלימו הערבים עם קיומו של הבית הלאומי ויגיעו להסכם של-פשרה עם הציונות. מלכתחילה לא היה ברור, מה תהא תגובתה של בריטניה אם תקוות אלה לא יתמלאו. ומשלא השלימו הערבים עם הבית הלאומי, ואדרבה, נתגלתה-ברור התנגדותם הנחרצת לאפשרות של אובדן הרוב המספרי, ובעקב זה גם איבוד השליטה על הארץ - עמדה בריטניה בפני פרשת דרכים קשה ונאלצה לקבוע מחדש את מגמת-פניה. (יהודה באואר, "דיפלומטיה ומחתרת במדיניות הציונית", הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1963, עמ' 11)

 

*) ומדוע? "מ-1936 ועד 1942 עלו 68,287 יהודים"? על-פי באואר, "הבריטים הגבילו את העליה מטעמים מדיניים", אך הספר הלבן התקבל במאי 1939, והערבים לא התנגדו לעלייה, רק ביקשו להסדירה בהסכם. מי שמנע כניסת יהודים לארץ היה בן-גוריון, כאשר מיליוני יהודים נדרסו תחת  המגף הנאצי? התשובה באגרת השביעית: הפלסטינים ומדינות ערב מוכנים היו לקבל עלייה של 100.000 יהודים לשנה בפלסטין, ולפתוח את שערי ארצות ערב בפני יהודי אירופה בהסכם, שהיה מייתר את התרחשות השואה. אך בן-גוריון ראה ביציאת היהודים מתחת למגף הנאצי - סכנה ל"ציונות", שאם יצאו לחופש וחיים טובים בפלסטין ובארצות ערב, או באחת הטריטוריות הנרחבות שהוצעו ליהודי אירופה - בשם מי ידרוש בן-גוריון מדינה יהודית?

יהודה באואר, כשאר היסטוריונים "ציונים", שכתבו היסטוריה שאין בה מקום לפלסטינים וערבים ללא הבדל דת. אינני דן את באואר על-פי "דיפלומטיה ומחתרת", שאז היה צעיר, וכתב על-פי ההיסטוריה המשוכתבת שלמד. אך מ-'63 ובמשך 53 שנים, יצאו כ-40 כרכים של "קובץ מחקרים" של "יד ושם" עם מאות מחקרים, ועשרות מחקרים שהוציאו מו"לים מוסדיים ופרטיים, נוסף על ספרים בהוצאה אישית, שהאירו כול פינה חשוכה בהתרחשות השואה.

אינני יכול לבוא בטענות לישראלים שהרעילו את מוחם בהיסטוריה משוכתבת, שמחקה את העבר היהודי, וקיבעה את ישראל והישראלים כהמשך ליהושע בן-נון, ש"השמיד את יושבי הארץ", (סיפור בידיוני): "וָאֶתֵּן לָכֶם אֶרֶץ אֲשֶׁר לא יָגַעְתָּ בָּהּ וְעָרִים אֲשֶׁר לא בְנִיתֶם וַתֵּשְׁבוּ בָּהֶם כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לא נְטַעְתֶּם אַתֶּם אכְלִים  (יהושע, כ"ג, י"ג); דפים אחדים אחר יהושע, בשופטים אנו קוראים: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָשְׁבוּ בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי וְהָאֱמרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: וַיִּקְחוּ אֶת בְּנוֹתֵיהֶם לָהֶם לְנָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם נָתְנוּ לִבְנֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת אֱלהֵיהֶם (שופטים,ב', ה'-ו')

 

כתב יהודה באואר בעניין הצלת יהודי אירופה: "יש פה מערכת של עובדות שהתבררה והם יכולים לטעון כל טענה עד מחר בבוקר. אז אם הציבור יקבל את עמדתם של היסטוריונים אחרים שההנהגה הציונית לא פעלה להצלת יהודי אירופה, זה לא יהפוך את העמדה הזו לנכונה יותר.   (רונאל פישר, "מעריב" סופשבוע, 25.8.2000, עמ' 32/26)   

היסטוריה זה המקצוע של הפרופ' האמריטוס יהודה באואר, ואני מניח שהוא קרא את "קובצי המחקרים" של יד ושם, את הספרות הנוגעת להשמדת שישה מיליון יהודים, במיוחד את מחקרו המקיף של ד"ר ישעיה טרונק: "יודנראט". ממנו אני מביא ציטוטים אחדים:

"מבין חברי כל הסיעות היו למעלה משני שלישים (67.1%) ציונים. רק קצת למעלה מ-21% היו יהודים שומרי מצוות שדגלו בקווים המפלגתיים של 'המזרחי' או ל'אגודת-ישראל' אף-על-פי ששיעור היהודים החרדים היה גבוה בהרבה במוסדות הקהילה שלפני המלחמה... (ישעיה טרונק, "יודנראט",  יד ושם, 1997, ע' 45)

 

 

 

"לא נטפל כאן בשלבי השביתה הכללית הערבית ב-1936 (12.10-22.4) והמרד של 1939-1937. דיינו בציון כמה נקודות מפנה מכריעות שליוו את ההתפתחויות הדרמטיות בארץ-ישראל. באוקטובר 1936 נתבקשו המדינות הערביות העצמאיות והעצמאיות-למחצה (סעודיה, עיראק, תימן ועבה"י) על-ידי הבריטים להתערב בא"י, כדי להביא לסיום השביתה הערבית שכבר נמשכה אז כחצי שנה. ואכן פנו ראשי מדינות אלה אל הועד הערבי העליון בארץ וביקשו ממנו להפסיק את השביתה, מתוך הבטחה כי בריטניה תעשה בארץ דין צדק. בכך ניתן לוועד הערבי העליון, - שעמד כנראה בפני התמוטטות השביתה, אם תימשך עוד זמן ניכר, - לסגת מן המאבק הגלוי עם בריטניה באותו שלב, מבלי לוותר על יוקרתו. בריטניה הכירה אז, בעצם, בזכותן של המדינות הערביות להתערב בעניינים של מנדאט בריטי, מעשה ללא אח ודוגמה. ממילא הכירה בריטניה באופיו הכל-ערבי של הסכסוך הארצישראלי ובעניין החיוני שיש לתנועה הערבית הלאומית בכלל בארץ-ישראל. ב-5 בנובמבר 1936 הצהיר שר-המושבות הבריטי בבית-הנבחרים, כי הנציב העליון נתבקש 'לראות את כושר הקליטה הכלכלי של הארץ ראייה שמרנית'. כושר הקליטה הכלכלי נקבע, עוד בעקבות הספר הלבן של צ'רצ'יל משנת 1922, כעקרון-המנחה היחידי לגבי שיעורן של מכסות העלייה היהודית. העיקרון הזה, בנסותו להשתית את העלייה על גורם מדעי-אובייקטיבי כביכול, שלל לפי עצם-מהותו את הגבלת העלייה מטעמים מדיניים. הצהרתו של שר המושבות סימנה מפנה בעמדה בריטית זו, ופירושה המעשי היה דווקא הגבלת העלייה מטעמים מדיניים, כלומר בשל התנגדות ערבית. מינוי ועדת-פיל בנובמבר 1936 רמזה ברורות על אפשרות של מפנה מכריע, כתוצאת דו"ח יסודי וממצה ולאחר שקילת כל האפשרויות, בעקבות השביתה הערבית.

"משמעות הצעדים הללו לא נעלמה מן ההנהגה היהודית. עוד בנובמבר 1936, בפגישת אנשים שעסקו בענייני ההגנה (א. גולומב, ש. אביגור, ד. בן גוריון, ב. כצנלסון, י. טבנקין וב. רפטור) [בהערה: ספר תולדות ההגנה (להלן: סת"ה), תל-אביב תשכ"ג, כרך שני, ספר ב', פרק ל"ז.] נאמר, כי 'עומדים לפני מכה אנושה. התקוממות הערבים הפחידה את אנגליה. יש לצפות לצמצום דראסטי של העליה ואולי גם להגבלות קשות על רכישת קרקע'. אם אנגליה לא תגן על היישוב, מחמת חולשתה הצבאית, צפויה לו ליישוב סכנה של 'השמדה, כי התוקפים לא יהיו ערביי א"י בלבד, אלא אנשי עיראק וסעודיה, ויש להם אוירונים ותותחים. עלינו להתכונן ברצינות להיות כוח ממשי בארץ, אשר יהיה מסוגל לעמוד בפני התקפה גדולה וגם יוכל לדבר עם האנגלים בלשון אחרת. (יהודה באואר, "דיפלומטיה ומחתרת במדיניות הציונית",  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1963, עמ' 12)

 

"המצב הבינלאומי אף הוא לא הקל על אנגליה בפתרון הבעיה הארצישראלית. כוחה ויוקרתה גם-יחד נחלשו בעיני העולם הערבי בעקבות מלחמת חבש והתעצמותה של גרמניה. וכן יש לזכור, שהמסורת האימפריאלית הבריטית לא הניחה מעולם תנועות מרד ללא בדיקה וחקירה, שבסיומן לא מן-הנמנע היה לוותר למורדים - לאחר דיכוי צבאי של המרד - בנקודות שדרישותיהם נראו חיוניות. המדינאים חשו כי דיכוי צבאי - ולכך הייתה אנגליה מסוגלת למרות חולשתה הצבאית בשנות השלושים - לא יפתור את הבעיה ויש לחתור לפתרון מדיני.

"בהמלצות ועדת-פיל היו שני חלקים: פתרון ארעי, שכל עיקרו צמצום העלייה והפסקת ההתיישבות היהודית, ופתרון של קבע, והוא חלוקת הארץ לשתי מדינות ואזור בריטי. שתי המדינות הוצרכו להיות קשורות לקיסרות הבריטית בחוזים המבטיחים את ענייניה האסטרטגיים והכלכליים. גבולות המדינה היהודית חפפו למעשה את גבולות ההתיישבות העברית. הסכסוך הערבי-יהודי הוגדר כויכוח בין צדק לצדק והמסקנה הייתה, שהמנדט ועמו שלימות הארץ והסיכוי להידברות יהודית-ערבית אינם ניתנים יותר להגשמה.

"כפי הנראה, יש רגליים לסברא, כי הממשלה הניחה שהערבים יקבלו תוכנית זו, אשר יכלה להבטיח להם מחסום להתפתחות העלייה וההתיישבות היהודית, והגבלת היהודים לשטח קטן יחסית של הארץ. התוכנית נתקבלה בסבר פנים יפות ברבת-עמון, ומארלו [בהערה: 1959 ,London ,145 .p ,Pilate of Seat - Marlowe John], שהייתה לו גישה, חלקית לפחות, למקורות בריטיים, טוען כי 'יש להניח כהנחה סבירה, שהממשלה הבריטית נועצה במדינות הערביות העצמאיות בדבר תוכנית החלוקה, ונתגבשה הדעה שתוכנית זו תתקבל על ידן כהוכחה מספקת של הרצון הבריטי לעשות דין צדק.' שעל כן התחייבה הממשלה, עוד ב7- ביולי 1937 הוא יום פרסומו של דו"ח פיל, להגשמת הדו"ח על-ידי הסכמתה הכללית לנוסחו ולמסקנותיו. '

"מה רבתה איפוא ההפתעה כשהתברר כי שום ארץ ערבית, לרבות עבר-הירדן, אינה מוכנה לתמוך בתוכנית בפומבי, לנוכח התנגדותו הנחרצת של המופתי הירושלמי, המנהיג המוכר של ערביי הארץ, לכל התוכנית כולה. בדיון שהתקיים בבית-הנבחרים הבריטי ב30- ביולי הותקפה הממשלה הן על-ידי תומכי הערבים והן ע"י חלק מתומכי היהודים, ובהצבעה בתום הדיון הצטמק הרוב הממשלתי עד-מאוד. גם התגובה היהודית הייתה מעורבת ביותר, ואך בדי-עמל יכלה ההנהלה הציונית להשיג רוב להצעת-הפשרה שלה בקונגרס ה-כ', באוגוסט 1937, לפיה הוסמכה ההנהלה להמשיך ולנהל מו"מ עם בריטניה על תוכנית החלוקה, בתנאי שההכרעה הסופית בעניין זה תובא בפני קונגרס מיוחד.   (יהודה באואר, "דיפלומטיה ומחתרת במדיניות הציונית",  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1963, עמ' 13)

 

"לא ייפלא, איפוא, שהממשלה הבריטית החלה לחפש, עוד בקיץ 1937, דרכי נסיגה מתוכנית החלוקה, וצעדים שנקטה הפכו את הדיון בקונגרס הציוני לויכוח סרק. עוד באוגוסט 1937 הציעה ועדת-המנדאטים של חבר-הלאומים - כנראה בהשראת הבריטים - שהמנדאט יימשך לפחות עד ששתי המדינות המתוכננות יהיו מסוגלות לעמוד ברשות עצמן. ב-16 בספטמבר סמכה מועצת החבר ידיה על החלטה עקרונית למען החלוקה, ועם-זאת שמרה לעצמה את הזכות לקבל או לדחות הצעות קונקרטיות שיובאו בפניה. אנטוני אידן הודיע בשם בריטניה, כי זו תיוועץ ביהודים ובערבים ותגיש הצעות בבוא העת. ב-23 בדצמבר 1937 נתפרסם תדריך שנשלח ע"י הממשלה לנציב העליון המיועד החדש, סר הארולד מק-מייקל, ושם נאמר כי הממשלה אינה רואה עצמה קשורה לתוכנית החלוקה של פיל, והיא דוחה מכל-וכל את הרעיון של העברת האוכלוסייה הערבית מן המדינה היהודית בכוח, רעיון שהיה כלול בהמלצות הועדה. ב-28 בפברואר 1938 נתמנתה ועדה מעשית-טכנית כביכול, היא ועדת וודהד, שהוטל עליה להציע הצעות מעשיות לביצוע המלצות הועדה המלכותית; הועדה החדשה לא פרסמה מסקנותיה אלא ב-9 בנובמבר 1938, ובינתיים הלכה והתפשטה השמועה על כוונת הממשלה לסגת מן החלוקה, ודו"ח ועדת-וודהד שהפך את תוכניות-החלוקה לאבסורד לא הפתיע כלל-וכלל.

"עם פרסום דו"ח-פיל בקיץ 1937 נתחדש המאבק הערבי, והפעם בצורה חריפה ביותר: בצורת מרד המוני מזוין.

"הגורמים שפעלו בהתפרצות השביתה והמרד של התנועה הלאומית והלאומנית של ערביי א"י עדיין לא נחקרו די-הצורך. מסתבר, השגשוג הכלכלי וההתקדמות הסוציאלית, שבאו בין השאר גם כתוצאת-לואי של הפעולה ההתיישבותית היהודית, הצמיחו שכבה של אינטליגנציה ערבית בקרב אוכלוסייה בה שלטו עדיין משפחות מיוחסות של בעלי-אחוזות, תקיפים מקומיים וכוהני דת. אותה התפתחות העלתה גם מקצת מפשוטי-העם הערביים לרמת התעניינות שמעל להויות מקומיות צרות ואפשרה קליטתם של רעיונות לאומיים, - מבלי שיפוג תוקפן של תפיסות פטריארכאליות ודתיות מסורתיות. מטרת המורדים הייתה, כאמור, להכריח את ממשלת אנגליה למסור את א"י כולה לערבים. (יהודה באואר, "דיפלומטיה ומחתרת במדיניות הציונית",  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1963, עמ' 14)

 

"יש להדגיש, כי הטרור הערבי המחודש לא היה הגורם היחידי ואף לא העיקרי שהביא לשינוי העמדה הבריטית - אף ששימש עילה לשינוי זה. אותה שעה הייתה בריטניה נתונה לאיום הולך-ומחמיר מצד מדינות 'הציר' ברלין-רומא. בחוגי השלטון הבריטי החלה רווחת הדעה, כי ביטחון קוי-התחבורה של הקיסרות במזרח התיכון מותנה בשקט שישרור בעולם הערבי. יתר על כן, נתרווחה גם הדעה, כי התנועה הלאומית הערבית עתידה להיות גורם מכריע באזור ויש להגיע לכלל פשרה עמה. הבריטים ניסו כמובן לבוא לידי הסכם לא-דווקא עם האגף הקיצוני של התנועה, אלא עם הכוחות הפיאודליים שהיו נאמנים עליהם ביותר. הפקרת היהודים ללאומנות הערבית הייתה פועל-יוצא משיקולים אלה, שלא היו זרים מעולם לבריטים, וש'המאורעות' נתנו להם עתה יתר תוקף.

 

"תוכניות והצעות להסדר בעיית ארץ-ישראל לא היו חסרות. דו"ח-פיל עצמו, בהצעות-הביניים שבו, רמז על אחד הפתרונות, שלפיהן היו העלייה וההתיישבות צפויות לצמצומים חמורים. בהצעות אלה כבר היה ויתור, ולוא זמני, לדרישות הערביות. אך גם מחוץ לועדת-פיל הוצעו הצעות שונות. כך הציע הלורד סמואל, הנציב העליון הבריטי הראשון בארץ, - יהודי בעל השפעה רבה בחוגים יהודיים ולא-יהודיים באנגליה ובייחוד במפלגתו הליבראלית, - כי היהודים יסכימו שבמשך תקופה ארוכה מאוד לא יעלה שיעורם באוכלוסייה הכללית על 'אולי 40%'. ארץ-ישראל תחובר לפדראציה של 'הסהר הפורה' בתוספת ערב הסעודית, ולערבים תינתן הזכות לאסור מכירת קרקעות שלא לבני עמם. הממשל בארץ יישאר בפיקוח בריטי עליון ויתבסס על מועצה מרכזית בה ייוצגו ה'עדות' על פי שיעורן באוכלוסייה. לעומת זאת יורשו היהודים להתיישב בעבר-הירדן - עד 40% (בנאומו בבית הלורדים, 20 ביולי 1937). ב-9 באוקטובר 1937 הוצע משהו דומה-לכך ע"י הקולונל ניוקומב, מידידי הערבים, בתמיכת אישיות יהודית אנגלית ידועה, א. חיימסון, לפי הצעה זו יכלו היהודים להגיע עד ל-50% מן האוכלוסייה בארץ-ישראל משני עברי הירדן, אך לא עד-בכלל. ההצעה נבדקה ע"י הסוכנות, אך נדחתה על-ידיה משנתברר שהערבים (כלומר, במקרה זה, נציגו של המופתי - בפגישה עם הסוכנות ב-12 בינואר 1938) אינם מוכנים להשלים עם שום עלייה יהודית נוספת. [בהערה: USA ,882 .p ,Policies Arab and Jewish ,British :Palestine - ESCO 1947.]   באוקטובר 1938 ביקר בלונדון שר-החוץ העיראקי, טאופיק א-סווידי. הלה הציע לבריטים הצעה, בשם שולחו, נורי סעיד פחה, לפיה יוכלו היהודים לזכות באוטונומיה אזורית-מוניציפאלית ותרבותית במסגרת מדינה פלשתינאית, שתהווה חלק מפדראציה של 'הסהר הפורה'.(יהודה באואר, "דיפלומטיה ומחתרת במדיניות הציונית", הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1963, עמ' 15)

 

"לכל התוכניות הללו היו כמה הנחות משותפות. הנחה אחת הייתה, כי גידולו של הבית הלאומי היהודי יופסק או יוגבל באופן שהיהודים יישארו מיעוט בא"י, בה ישלוט, בכל צורה שתיקבע, הרוב הערבי. הנחה שנייה, כי ענייניה החיוניים של האימפריה יישמרו בכל הסדר שהוא, אם במדינה פלשתינאית עצמאית, אוטונומית, ואם בפדראציה. בתוכניות הפדראציה הוקצה לבריטניה מעמד של אפוטרופוס על מבנה מדיני חדש זה.

"באוגוסט 1938 ביקר מקדונלד, שר המושבות, בירושלים, כדי להיוועץ עם הנציב העליון החדש, ואלו זה החזיר ביקור בלונדון ב10- במאי. אין ספק שבדיונים אלה סוכם הקו המדיני הבריטי לגבי עתידה הקרוב של הארץ והותוו דרכי מימושו. נראה כי היו לקו חדש זה שני אספקטים - צבאי ומדיני. בריטניה לא יכלה לוותר ויתירים מדיניים לערבים, בעוד המרידה בארץ בשיאה. דבר זה היה פוגע קשה ביוקרתה בקרב הערבים. תוצאה ראשונה של ההתייעצויות בירושלים ובלונדון הייתה אפוא התקפה צבאית מוחצת של הצבא הבריטי על המורדים, בעזרת כוחות מוגברים שהובאו לצורך זה. ואכן, תוך חודשיים, עד סוף 1938, נכבשו בידי הבריטים מרבית השטחים המוחזקים על-ידי המורדים והערים הראשיות. ואלו הצד השני של המטבע הייתה ההחלטה לשנות את המדיניות הבריטית כלפי ארץ-ישראל שינוי מהותי. כפתח לדבר זה זומנה ללונדון ועידת שולחן-עגול, שמתפקידה היה לדון בכל הבעיה כולה. הוועידה זומנה ע"י מקדונלד ב-23 בנובמבר 1938, והיא התכנסה ב-7 בפברואר 1939 בארמון סט. ג'יימס. מתוך הדיונים מתקבל הרושם, כי מסקנות הממשלה בסיום הדיונים היו, לפחות בקווים הכלליים, ברורים לה עוד בעת ההכנות לוועידה. (יהודה באואר, "דיפלומטיה ומחתרת במדיניות הציונית", הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1963, עמ' 16)

 

"סיכומו של דבר: שלהי תקופת המרד הערבי היו גם סוף תקופת השיתוף' אמנם שיתוף בלתי-יציב ורב-מכשולים - בין בריטניה לבין התנועה הציונית, שנמשך מאז ימי בלפור. לעת הזאת חל שינוי-ערכים, 'ההגנה' חרגה מגבולות מיליציה מקומית ונהפכה לאט-לאט לארגון צבאי, לזרוע ביטחונית של תנועה לאומית. נסתמנו צורות חדשות של ארגון ודרכי-פעולה - ה'נודדת', פו"ש, פלוגות לילה מיוחדות, מ"נים וכו'. הספר הלבן של שנת 1939 הצמיח תפיסות חדשות בענייני מדיניות ובטחון כאחת. (מבוא) (יהודה באואר, "דיפלומטיה  ומחתרת במדיניות הציונית", הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1963, עמ' 19)

 

"ועידת סט. ג'יימס

"מה היו אפוא השיקולים האסטרטגיים הבריטיים שהביאום למסקנה, כי מוטב להקריב את היהודים ובלבד לא להסתכן באיבת הערבים ? הדברים נאמרו בצורה בהירה ביותר על-ידי הבריטים עצמם בישיבה בארמון סט ג'יימס, ב-14.2.39. בפגישה זו טען מלקולם מקדונלד, ש'ביטחון הכוחות הבריטיים במזרח התיכון וקווי התחבורה להודו ולמזרח הרחוק תלויים במידה ניכרת ביכולתנו לשכנע את הממשלה המצרית וממשלות אחרות באותו חלק של העולם למלא אחר התחייבויותיהן לפי חוזים במקום שקיימים חוזים כאלה, או על כל פנים לשמור על עמדת נייטרליות אוהדת. מצרים, למשל, שולטת על דרך הים והאוויר למזרח ועל דרך האוויר והיבשה לסודאן ולאפריקה, ובתחומיה נמצא הבסיס היבשתי להגנה על הסואץ ובסיס הנמל היחידי (אלכסנדריה) המתאים להגנת הים התיכון המזרחי. עיראק שולטת על דרך היבשה והאוויר למזרח והיא משמשת מרכז של אינטרסים חשובים של נפט שם ובאיראן. ערב-סעודית עוינת ביכולתה לאיים על דרכי התחבורה דרך עבר הירדן ועיראק, ולשטח החסות בעדן. חוות-דעת המומחים לממשלת הוד מלכותו היא, שבמקרה של מלחמה יכול אבן סעוד, אפילו ללא סיוע, לגרום למצב בלתי נוח ביותר אם כך רצונה ויכול לגרום לנזק חמור מאוד אם ייתמך ע"י מעצמה זרה.'

"בדברי מקדונלד הובהר אפוא שאין כמעט ספק בעיני הממשלה, כי העולם צפוי למלחמה בקרוב. במקרה זה חייבת בריטניה לעשות-הכול כדי לשמור על בטחון ענייניה במזרח התיכון. מסקנת הדברים הייתה ברורה למדי - אין מנוס מהקרבת העניין היהודי על מזבח ההכנות לקראת מלחמת עולם שנייה. דבריו על יועציה של הממשלה התכוונו לראשי המטות הבריטיים והם שהזהירוה הזהרה כה חמורה ומפורשת. כוונתו של מקדונלד פורשה בסוף דבריו, כאשר ניסח את המסקנה: מאחר שהיהודים מעוניינים בניצחונה של בריטניה, חייבים הם לקבל-מרצון גזירת ויתורים מדיניים לעמדה הערבית, דברים זהים לגמרי עם דברי מקדונלד בסט. ג'יימס אנו מוצאים בספרו של ההיסטוריון הרשמי הבריטי פלייפיר; זה מפרש, כי היועצים שיעצו לממשלה בעניין זה לא היו אלא ראשי המטות ומוסיף, כי הדרך היבשתית זכתה לתשומת-לב מיוחדת מצד ראשי המטות, מפני החשש כי דרכי הים והאוויר ינותקו ע"י הצבא והצי האיטלקיים המקיימים בסיסים באריטריאה ובחבש. דרך זו הובילה אז מא"י, דרך תחנת המדבר רותבה שבגבול עבה"י ועיראק, לחבניה, שדה התעופה הבריטי, ומשם למפרץ הפרסי. דרך זו הייתה פגיעה ביותר להתקפות של כוחות בלתי-סדירים, שכן רק ב-1941 נסלל שם כביש אספלט.              (יהודה באואר, "דיפלומטיה  ומחתרת במדיניות הציונית", הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1963, עמ' 24)

 

"התשובה היהודית לטענות הצבאיות הסתמכה על דברי וינגייט, כפי שהבריק אותן ביום 12.2.39 מהארץ ללונדון, [בהערה: מברקו של וינגייט נשלח בחתימת ד"ר יוסף, מטעמים מובנים, ב-12.2.39. מספר המברק  הוא 166, והוא תשובה למברקו של שרת מיום 11.2, מס' 184, בו מבקש שרת את חוות-דעתו של וינגייט. מברק 166 מתחיל במלים – "בתשובה למברקך 184"... המובאות הן מפרוטוקול השיחה ב-14.2.]  ועיקרם היה זה, שהערבים הם חיילים גרועים יותר מן היהודים, ושבעזרת גיוס מספר יהודים גדול לצבא אפשר לא רק לשמור על השקט במזרח התיכון, אלא לסייע סיוע ניכר לבריטניה במלחמתה. נוסף על כך טען וינגייט, כי שום צעד של הממשלה לא יצליח לפייס את הערבים, ורק כוחה האיתן של האימפריה באזור ימנע מרד מצדם כן אמר, שהקמת בסיס תעשייתי-צבאי בא"י עדיפה על הקמתו במצרים, מטעמים שבמומחיות העובדים וגורמים אחרים, וגם הביע סברא, שעמדה פרו-ערבית בריטית תפגע בתורכיה האנטי-ערבית, וכן בארה"ב אשר שם יש ליהודים כוח השפעה רב. בנימוק אחרון זה השתמש וייצמן בתשובתו למקדונלד, בתוך טענתו שמכל הבחינות חשובה לבריטניה שורת הארצות תורכיה, איראן ואפגניסטן יותר מאשר ארצות ערב. (יהודה באואר, "דיפלומטיה  ומחתרת במדיניות הציונית", הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1963, עמ' 25)

 

"מה היה יחסם של קברניטי המדיניות הציונית לשאלת ההסכם עם הערבים? אין ספק שהם רצו בהסכם כזה, על הבסיס של זכות העלייה היהודית; אלא שהרושם הוא כי הם לא העלו על-הדעת הסכם כזה בלא תיווכו, הסכמתו וברכתו של הצד השלישי, היא ממשלת בריטניה. נראה להם כי הסיכוי הממשי לקבל את הסכמת הערבים לשאיפות-היסוד הציוניות הוא מעשה-כפייה או לחץ בריטי על הערבים. (יהודה באואר, "דיפלומטיה 

ומחתרת במדיניות הציונית", הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1963, עמ' 43)

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות