טקסט מאסטר (1)

יהדות המזרח הרוסית תרבותה וסדרי חייה (ג)

 

3.1.2017

 

 

 

 

יהודה סלוצקי - מאתיים שנה ליהדות רוסיה 1772 - 1972:

מדיניות דלת פתוחה וכפפות משי

 

"החוק משנת 1791, שאסר על סוחרים יהודים להרשם במעמד הסוחרים בערי רוסיה המרכזית, יש לראותו במסגרת התקופה. רוסיה של המאה הי"ח, לא ידעה את המושג של זכות חופש תנועה לאזרחיה. הממשלה הייתה אוסרת ומתירה תנועתם של אזרחים בהתאם למה שנראה לה כטובת המדינה. מרבית התושבים, אכרים ועירונים, היו צמודים למקומות מושבותיהם. בסיכומו של דבר הייתה זו לגבי היהודים, תקופה ליברלית, שלא נראתה בה כל נטיה מיוחדת מצד השלטונות לפגוע או להגביל את זכויותיהם של היהודים...

"ואמנם, לא הייתה ליהודים סיבה להתלונן על שינוי מצבם. החיים במדינת פולין המתמוטטת הפכו זה למעלה ממאה שנה לסיוט מתמיד, הריאקציה הקתולית הגבירה את התעללותה ביהודים, העירונים התנכלו למעמדם ולזכויותיהם בערים, מרידות הקוזקים וההידמקים לא פסקו מלהטיל אימתם עליהם.

"ארבע שנים לפני צירוף בלורוסיה המזרחית לרוסיה ערכו ההידמקים המתקוממים טבח בכמה קהילות גדולות באוקראינה ("גזרת אומן") כמה עשרות שנים לפני כן הכריז ראש האיכרים המתקוממים בבלורוסיה וושצ'לו על 'השמדת העם היהודי', (ראה כרוזו של וושצ'ילו  ב'רגסטי אי נאדפיסי', עמ' 36), ר' י. היילפריך, 'גזרת וושצ'ילו', 'יהודים ויהדות במזרח אירופה', עמ' 277)   (י. סלוצקי, "העבר", לדברי ימי יהודי רוסיה", י"ט, עמ' 6) (מ. גבאי, "משעבד", עמ' 286)

 

"השטח המותר לישובם של היהודים הורחב עד לוולגה הדרומית והרי קווקז, בתקופה זו הונח היסוד לתכנית העברתם של היהודים מחוסרי-פרנסה להתישבות חקלאית בערבות דרום רוסיה. ראוי לציין כי הסעיף הראשון בחוקה החדשה פתח בפני היהודים את בתי הספר הכלליים במדינה אם כי היהודים לא ניצלו זכות זו כלל וכלל עד אמצע המאה הי"ט. יש להזכיר את ביטול המס הכפול (1809) ואת פקודת הצאר משנת 1817, לפיה אין להאשים את היהודים ברצח נוצרים 'על יסוד המשפט הקדום שהם זקוקים לדם נוצרים'.      ( י. סלוצקי, "העבר", לדברי ימי יהודי רוסיה", כרך י"ט, עמ' 6) ( מ. גבאי, "משעבד", עמ' 286)

 

לאחר 50 שנה - כפיה, בעצת משכילי היהודים

 

"בסוף ימיו של אלכסנדר הראשון הולכת וגוברת המגמה האנטי-יהודית. ב-1825 הוחל בביצוע ההחלטה, שראשיתה עוד בימי ייקטרינה השניה, על גירוש היהודים מן הכפרים, בתחילה רק בשני פלכי בילורוסיה המזרחית. כן יצא צו גירוש של היהודים ברצועת הגבול המערבית בת כ-55 ק"מ. גזרות אלו בשרו תקופה חדשה, קודרת ביותר, בחיי היהודים הרוסים.

 

פרנסי הקהילות היהודיות - "יודנראט"

 

"חותמה של התקופה השלישית, החופפת את שלושים שנות מלכותו של ניקולאי הראשון, הייתה גזרת ה'חטופים' ('הקנטוניסטים'), שהעיבה באכזריותה על כל שאר הגזרות של אותה תקופה. מספר קורבנותיה הגיע לרבבות*), וגדול היה רשמה על המוני היהודים ברוסיה. היא העמידה את פרנסי הקהילות, שהיו אחראים להשלמת מכסת המגויסים לצבא הרוסי, במעמד של סוכני השלטון העוין, כדוגמת אנשי ה'יודנראט' בשנות השואה. (י. סלוצקי, "העבר", לדברי ימי יהודי רוסיה, כרך י"ט, עמ' 12) (מ. גבאי, "משעבד", עמ' 287)

 *) אמנם אין הערכות, אך מדובר במאות אלפים!

 

ריב"ל פועל לתקנתם

המוסרית של היהודים

 

יהדות המזרח הרוסית פולנית הייתה שקועה בעוני ובערות מאז נכבשה במחצית הראשונה של המאה השש-שערה, בידי רבנים קנאי-דת קבליסטים-מרחפים, רובם מיוצאי ספרד, ששהו דורות אחדים בארצות אשכנז, ומיעוט מבוטל של ניצולי הטבח ומדורות-האש, עליו ניצחה הכנסיה במאות ה-11-17. רבנים אלה, שהיו לבאי-כוח שלטון המלכות הפיאודלית כלפי קהילות ישראל, שינו את מטרות חברות החסד בקהילות ישראל ועשו ממנה מכשיר אכיפה וניצול.

טבח 90% מיהודי האימפריה הפולנית הגדולה בגזרות ת"ח-ת"ט. בגזרת אומן בהנהגת וושצ'ילו נטבחו עשרים אלף יהודים בשנת 1764, והכין את האוקראינים לקראת חיסול היהודים. רק הכיבוש הרוסי הפר מזימתו. 50 שנות שידול הטבות מפליגות לצד האיומים של השלטון הצאריסטי לא הצליחו לגרום לשלטון הקהל לפקוח עין ולהביט בזריחה.

 

"תעודה בישראל" -

המכוון לתקנתם  של היהודים",

 

המעבר של השלטונות הצאריים לנהוג כלפי היהודים בכפיה, גרמו אחדים מחוגי שלטון הקהל, שנפקחו עיניהם לראות את הפיגור, הבערות והכפן של בני עמם, והם פנו בהצעותיהם. לתקון מצב היהודים. אחד מאלה, רבי יצחק בר לוינזון (ריב"ל)  פירסם את "תעודה בישראל", "המכוון לתקנתם המוסרית של היהודים", בשנת 1828, שנת הגיוס הראשונה של יהודים לצבא הצאר לתקופת-שרות של 25-38 שנים.

 

ריב"ל, שקיבל פרס של אלף רובל מהצאר הרוסי, על ספרו זה, מוכיח בהסתמכו על התורה, הנביאים והכתובים, מדברי חז"ל וגדולי ישראל, כי: 'א) - חייב כל יהודי ללמוד לשון-הקודש; ב) - אין איסור מצד הדין לדעת לשונות לועזיות וספרותן, ובפרט לשון המדינה שיש בה צורך לטובת הפרט ולטובת כלל ישראל; ג) - אין סכנה ליהדות מידיעת חכמות חיצוניות; ד) - יש להרבות במלאכה ולמעט בסרסרות...

 

ריב"ל המשיך להגיש למיניסטר ההשכלה הרוסי הצעות "על הצורך לתקן חיי-הדת בישראל", ועל-פי הצעותיו סגרו השלטונות את בתי-הדפוס העבריים, החרימו והעלו באש אלפי ספרי תורה, תלמוד, פוסקים וכו'. אך גם בשיטות דיכוי ואונס, לא הצליחה הממשלה הרוסית להביא את ילדי היהודים לבתי-ספר, ולהקנות להם השכלה. (תקציר על-פי

"דברי ימי ישראל", של שמעון דובנוב, ד', עמ' 1947/75)

 

חלקם של יהודי רוסיה

באוכלוסית הערים

 

"בכלל מעמד העירונים בתחום המושב, היה שיעור היהודים לפי מפקד שנת 1851, 61.7%, 492.883 מכלל 798.644 גברים. בחשבון זה נכללו חמשת הפלכים של דרום-מזרח, בהם לא הגיע שיעור היהודים במעמד העירונים אלא כדי 18.5%. במערבו של תחום-המושב, שריכז את רוב מנין האוכלוסיה היהודית, היה חלקם של היהודים במעמד העירונים: ב-6 הפלכים של צפון-מערב 75.2%, ובגוש דרום-מערב 79.6% . השיעור הנדון גבוה היה במיוחד בצפון-מערב בפלך מוהילוב 85.4% ובדרום-מערב בפלך וולין, הגיע כמעט ל-87%.   (רפאל מאהלר, "דברי ימי ישראל", ה', עמ' 17)        

 

97% צמיתים ומגפות רעב

 

"מצבם של האיכרים ברוסיה הלבנה היה לשם דבר לרעה בפלכי המערב, דווקא בחבל זה הנודע באי-פוריות אדמתו היה שיעבוד האיכרים בידי האצילים קשה יותר מבכל תחום-המושב. לא זו בלבד שהצמיתות הייתה כאן מושרשת ביותר (בפלך מוהלוב הגיע שיעור הצמיתים בקרב האיכרים ל-97%, אלא שבמחצית הראשונה של המאה הי"ט קדמו כאן האצילים בנוהג של נישול איכרים ממשקיהם והפיכתם לפועלים חקלאיים באחוזה. בתוצאת דלדולם של האיכרים הייתה ברוסיה הלבנה מגפת-הרעב שכיחה ביותר, דוגמת מגפת הרעב שפרץ בפלך מינסק בשנת 1817. (רפאל מאהלר, "דברי ימי ישראל", ה', עמ' 24) 

 

ראשי הקהל חוטפים בני העניים

 

"יחס אחר לגמרי שרר לעבודת הצבא בקרב המוני העם*). קודם כל לא נמחה עוד כליל זכר תקופת ה'קנטוניסטים'. בשנות 1827-1855, כאשר ילדים רכים נחטפו מבית הוריהם ונשלחו ללב רוסיה לבתי-הספר הצבאיים לילדי חיילים, ולאחר שהגיעו לגיל 18 הוטל עליהם לשרת 25 שנים בצבא. גם לאחר שבוטלה גזרת ה'חטופים', נמשכה עד שנת 1873 שיטת ה'רקרוטים'. מכסת מגויסים הוטלה על כל קהילה וקהילה, ונציגיה היו אחראים בפני השלטונות למכסה, תוך איום, כי יגויסו לצבא אם לא ימלאוה. כמה שבועות ואף חדשים לפני עונת הגיוס היו גברים בני עשרים עד ארבעים, שחששו כי הגורל יפול עליהם, בורחים ומתחבאים ככל אשר יכלו. הקהילה העמידה 'חוטפים' כדי למצוא אותם ולהביאם אל שלטונות הצבא. 'את המועמדים לגיוס - מספר הגנרל מ. גרוליב - היו סוגרים במעצר ומתייחסים אליהם כאל אסירים. נחמתם היחידה הייתה - המזון שניתן להם בשפע, שהרי מועמדים רעבים למחצה ומדולדלים עלולים היו להיפסל על-ידי השלטונות'. סוג אחר של מגויסים היו 'המתייצבים מרצון' (אוחוטניקי), לרוב בחורים עלובי-חיים, שנאותו ללכת לצבא, לאחר שידולים ותשלום כספי מתאים.

"על המעבר מתקופת ה'רקרוטים' לחובת הצבא הכללית מספר בזיכרונותיו איש לוטא א. פרידמן, 'עד צאת החוק הצבאי החדש - כותב הוא - שרר חוק ה'רקרוטים'. חובת הצבא לא חלה על איש פרטי, כי אם על העדה. העדה בכללה הייתה מחויבת לספק מספר חיילים בכל שנה לפי מכסת הנפשות הרשומות באותה עדה. בתור חברי העדה נרשמו משפחות מתי מספר ומרבית בני העדה לא היו רשומים כלל, אלא נעלמים. בשעה שהיה אחד מן ה'נעלמים' צריך לנסוע לאיזו עיר היה לוקח תעודת מסע על שם אחד הרשומים. כמובן 'בעלי הבתים הגבוהים', נשואי הפנים, הלומדים והתקיפים היו 'נעלמים'. חובת הרקרוטים לא חלה עליהם כלל. ראשי הקהל נהגו אז 'לחטוף' צעירים מבני העניים, אוסרים אותם בכבלי ברזל והיו  ר ו ע י ם  אותם עד שמסרום אל פקידי הצבא. אמנם יש אשר קנו צעירים גם בכסף אשר מכרו את עצמם אל הקהל ברצונם הטוב. אלה נקראו בשם 'אוחוטניקי', ז. א. 'מתנדבים' כביכול, אבל גם הם היו אסורים בנחושתים, היו זוללים וסובאים ושותים לשכרה עד שמסרום לעבודת הצבא. כל הצעירים הלומדים, בני העליה, לא ידעו מחובת הצבא כלל, החוק החדש של שנת 1874*) בלבל את כל 'העולם' ההוא. אי-אפשר היה עוד להשתמט ולהתעלם. החובה הייתה על כל איש ואיש, קטן וגדול, זקן ונער להיות נרשם ברשימת הפקודים'. (א. פרידמן, 'ספר הזכרונות', ת"א, תרפ"ז, עמ' 112). (יהודה סלוצקי, "העבר", לדברי ימי  יהודי רוסיה,  כ"א, עמ' 13) (מ. גבאי, "משעבד", עמ' 262)

*)בצו קסרי הפך האזרח באמפריה הרוסית בשנת 1974 לישות יורידת שהשלטון פנה אליו באופן ישיר. היהודי לא היה זקוק עוד לפספורט ועדים ואישורים מרבני שלטון הקהל, שעלו בדמים מרובים, כדי לבקר בעיירה סמוכה

הקורבנות, המוני העם, בעלי המלאכה והפרוליטריון, נכדי וניני החטופים, מהם צמחו ניצני ההשכלה והמשכילים מוטמעים במחקרים מגמתיים, ביחד עם החוטפים, רבני שלטון הקהל.

 

 

המחוצפים הוכו למען יספרו לדור אחרון

 

בחלוקה למעמדות סווגו בעלי מלאכה כ"בלתי מועילים", וכאשר עשו דין לעצמם נמסרו  לבאי-כוח השלטון המרכזי, הגויי, שמילא אחר הוראות שלטון הקהל, ולהלן מאהלר:

"... מבעלי המלאכה בתור נחותי-דרגה נשללה אפילו הזכות לשוות בתלבושתם ל'בעלי הבתים' המכובדים. מעשה בעיר קיידאן סמוך לשנת 1815 שחייטי העיר העיזו לבוא לבית-הכנסת בשבת הגדול כשהם חבושים 'יארמולקס' ו'שטריימלאך' על ראשם. 'המחוצפים' נמסר בהחלטת ועד הקהל לאדון העיר, שציווה להכותם בשוטים מכות מרדות 'למען יספרו לדור אחרון ולא יזידון עוד'.  (מאהלר, "דברי ימי ישראל", כרך ג', עמ' 164) ( מ. גבאי, "משעבד", עמ' 236)

 

מקריבים את היסודות המקופחים

 

"כבר בגיוס הראשון, בשנת 1827, נקטו ראשי הקהילות את השיטה שהייתה להם לקו במשך כל תקופת הגזירה: הכלל היה להגן על בני האמידים והלומדים ולא למסור לרקרוטים [לגיוס] אלא את בני דלת-העם ובתוכם בעלי-המלאכה, וכן את אנשי הכפרים, דבר הלמד מעניינו הוא, שאף בתוך מעמד זה היו המועדים לפורענות ראשית כל היסודות המקופחים ביותר בקהילה, המשוללים כל יכולת הגנה עצמית, יתומים ואנשים בודדים חסרי משפחה. לפי אותו קו העדיפו ראשי הקהילות למלא את המיכסה במידת האפשר על-ידי מסירת ילדים לקאנטוניסטים במקום מסירת מבוגרים לרקרוטים ... (רפאל מאהלר, "דברי ימי ישראל", כרך ה', עמ' 78) ( מ. גבאי, "משעבד", עמ' 22)

 

קאנטוניסטים שלא הגיעו לגיל עשר

מתים בשיירת התלאובות

 

"המהפכן הרוסי הנודע אלכסנדר הרצן השאיר לנו בזכרונותיו תיאור מחריד של שיירת קאנטוניסטים יהודים שפגש בדרכו לוויאטקה בשנת 1835, הם הובלו לקאזאן בהליכה ברגל של עשר שעות ליום, אחר שכשליש מחבריהם כבר מצאו מנוח בקבר. מראה הילדים האומללים, ביניהם שלא הגיעו לגיל עשר,  לבושי 'שינלים' ארוכים ממידותיהם, רועדים מקור ומקדחת, חיוורי-פנים, שעיניהם הביעו אימה ופחד מפני החיילים נוגשיהם.   (רפאל מאהלר, "דברי ימי ישראל", ה', עמ' 78) ( מ. גבאי, "משעבד", עמ' 22)

   

פרנסי הקהילה מתנפלים בלילה

ועוקרים ילדים

 

"... מכיוון שתרומת הצבא חובת הקהל הייתה ואיש לא רצה להתנדב לצאת לצבא, נעשו פרנסי הקהילה וה'נאמנים' לדבר זה בעל כרחם לסוכני המשטרה ולגונבי-אדם. לפני כל לקיחה לצבא היו הבחורים והנערים העומדים על הפרק בורחים על נפשם למרחקים או מסתתרים ביערות ובגאיות.

"שכירי-הקהל המכונים 'חוטפים' היו רודפים אחרי הפליטים ומחפשים אותם עד שנתמלא המספר הדרוש. כשחסרו בוגרים היו נוטלים קטנים, שנקל היה לחטפם, ולא השגיחו כלל על גילם: נוטלים היו גם נערים פחותים מי"ב שנה, משמונה שנה ומעלה, ואומרים עליהם שהם בני י"ב. וגדולה הייתה מידת האכזריות: היו מתנפלים בלילה ועוקרים את הילדים מזרועות אמותיהם, היו מושכים את הילדים אל הפח במרמה, היו גוזלים נפשות בפרהסיה. הקטנים שנתקבלו היו נמסרים לפקיד הממונה על המשלוח. על-פי-רוב נשלחו לפלכי המזרח ולסביר...

"...היו מכים אותם ומרעיבים אותם בשביל שלא רצו לאכול בשר-חזיר או מרק-כרוב מתובל בשמן-חזיר. יש שהאכילום דגים מלוחים ולא נתנו להם לשתות, והילדים הנענים בצמא היו מסכימים להתנצר. רוב הילדים לא עמדו בניסיון והמירו את דתם... (ש. דובנוב, "דברי ימי ישראל", כרך ד', עמ' 1942) ( מ. גבאי, "משעבד", עמ' 290)

 

מחצית הנוער לגייס לצבא

והמחצית השניה לעבודת כפיה

 

"עד כדי כך נחשב שירות הצבא בימים ההם לפורענות, שבזמנים שונים בימי הקיסר אלכסנדר (1807-1823) נדונו בממשלה הצעות לגייס לצבא יהודים פושעים ומזיקים. בוועד המיניסטרים לענייני היהודים שהתכנס בסוף ימי אלכסנדר, תבע מיניסטר הכספים קאנקרין בגילוי-לב של צורר את גיוס היהודים לצבא, בשיעור מחצית מספר הנוער בגיל 13-15, את המחצית השניה הציע למסור לעבודת כפייה בבתי-חרושת, כדי לעצור בעד הגידול הטבעי של האוכלוסיה היהודית. על כוונות הגזירה שהייתה לחוק בימי ניקולאי מעידים לא רק דרכי ביצועה למעשה אלא הן שקופות בפרטי ההלכה עצמם שבצו משנת 1827. (ר. מאהלר, "דברי ימי ישראל",  ה', עמ' 74) (מ. גבאי, "משעבד", עמ' 291)

 

רבי חיימקה חוטף ילדים

ובוכה על צרות ישראל

 

"הסופר א. י. פפירנא מתאר בזכרונותיו על העיירה קאפולי ברוסיה הלבנה: ראש הקהל, ר' חיימקה 'חיפש את קרבנותיו למסירה לגיוס, בעיקר בקרב הדלים', למען הגן על האמידים 'הקהל' או שהעלים את בניהם של אלה, היינו לא רשם אותם ברשימות האוכלוסיה, או שהיה רושם אותם בצירוף למשפחות פשוטי-העם: ועל-ידי כך רק אצלם (האמידים) ברשימות האוכלוסיה או שלא הופיעו בנים כלל, או רק בנים יחידים, לעומת זאת היו מגדילים את מספר הבנים במשפחות העניים לפעמים עד לשישה-שמונה, מה שנתן אפשרות למסור לגיוס בזה אחר זה שניים או שלושה ממשפחה אחת'. ו'רבי חיימקה - גם בימי הגיוס, כאילו לא קרה כלום, האריך לשבת בקלויז על (ר. מאהלר, "דברי ימי ישראל",  ה', עמ' 126) (מ. גבאי, "משעבד", עמ' 267)

 

 

מכסת גיוס היהודים הוכפלה פי ארבע

ונוצרה עוד פרנסה - ציידי יהודים

 

"ביולי 1852 יצא צו 'למנוע הסתתרות יהודים מפני שירות הרקרוטים' באמצעים חדשים אלה: הותר גם לקהילות יהודיות, גם לכל יחיד מן היהודים, לתפוס כל יהודי המסתתר משירות הרקרוטים וכן כל יהודי בלי פספורט (תעודת זיהוי לשם נסיעה מחוץ לעיירתו מב"כ שלטון הקהל!) או בעל פספורט שפג תקפו ולמסור אותו לרקרוטים... בעד כל יהודי נתפס כזה ניתן אישור קבלה לשם פיטור איש אחר במקומו מגיוס הרקרוטים או לשם ניכוי ממכסת הרקרוטים השנתית של הקהילה... לפי צו הקיסר מראשית אוגוסט 1852 נגזר במפורש לגייס מן היהודים מכסת רקרוטים פי ארבעה מזו של הנוצרים. עשרה מאלף במקום חמישה מאלף המגוייסים משאר האוכלוסיה ומדי שנה בשנה, במקום אחת לשנתיים בשאר האוכלוסיה...  (ר. מאהלר, "דברי ימי ישראל",  ה', עמ' 84) (מ. גבאי, "משעבד", עמ' 273)

 

שלטון הקהל - כנופיות פושעים,

פושטים עור העניים

 

"מכיוון שהמשטר הסוציאלי של הקהילה עמד בעינו גם אחר ביטול האוטונומיה בשנת 1844, לא חל גם כל שינוי לטובה בתופעת שלטון הכנופיות. התזכיר העברי שנשלח למיניסטר הפנים בשנת 1852 בשם 'עניי ק"ק מינסק' הוא כולו זעקת הדל על תועבות 'המנהיגים הרעים, עזי הפנים הרשעים'. 'משוד עניים עשו חיל', כש'גזילת עניים בבתיהם'. הממונה על גביית המסים והממונה על גיוס הרקרוטים שולטים בעזרת מנגנון גדול ולעת צורך עומדים לרשות כל אחד מהם עשרים אנשי צבא. לא די בכך שלפי שיטתם בחלוקת המסים חובלים מן העניים והדלים את כלי בתיהם, בגדיהם, הכרים והכסתות 'ועורם מעליהם מפשיטים'; מוסיפים מרמה על שוד בחשבונות שוא, כגון תביעת תשלומים לסילוק עודפי מסים מלפני שלוש עשרה שנה, שלא היו ולא נבראו; גוזלים מן העניים את כספם בגביית תשלומים בלי אישור קבלה ובהטלת דמי-גביה לטובת עצמם. אפילו מגבית 'פדיון נפש' לצדקה לעניים משמשת להם שעת כושר למעילה בכספי הציבור. מקור נוסף לצבירת רווחים בידי הכנופיה הוא זיוף רשימות החייבים בגיוס לטובת העשירים. (ר. מאהלר, "דברי ימי ישראל",  ה', עמ' 119) (מ. גבאי, "משעבד", עמ' 273)

 

רגשי הסולידריות של עם מדוכא דעכו

 

"האנוכיות המעמדית של שליטי הקהילה, הגלויה בסדר הבחירות ובמבנה המסים, הגיעה לשיטה פושעת משוועת עד לב השמיים בתחום הספקת הרקרוטים. קשיחות הלב והאכזריות שגילו בביצוע גזירת מלכות זו נכבדי הקהילה כלפי אחיהם ממעמד הדלים והעמלים, לא היה כדוגמתן בכל תולדות העם היהודי. דומה כאילו כל רגשי סולידריות של עם מדוכא ונרדף, שטופחו במשך אלפי שנות הגולה, דעכו וכבו נוכח אימת הגזירה, כשפשוטי העם הופקרו מלכתחילה כקרבנות המועדים. את מקום האחדות הלאומית תפסה בהנהגת הקהילה סולידריות מעמדית צרה ומרושעת כל כך, כאילו נצטמצם העם בעיניה רק למעמד האמידים והלמדנים בלבד וכאילו לא היו בעלי-מלאכה ובכורי-דלים אלא בחזקת ערב-רב שאין מצוים לרחם עליו.  (ר. מאהלר, "דברי ימי ישראל",  ה', עמ' 123) (מ. גבאי, "משעבד", עמ' 274)

 

בריונים-חוטפים עורכים תפילה בעתה

 

"בתחבולותיהם והתחכמויותיהם לספק מיכסת הרקרוטים מקרב העניים וחסרי מגן לא נרתעו ראשי הקהילה מפני כל מעשי מרמה וזיוף נפשעים: במפקד האוכלוסיה היו מחלקים את משפחות הגבירים והמיוחסים למעוטי-בנים או לבעלי בנים יחידים ואת משפחות העניים היו מצרפים למשפחות גדולות ואף על בנים יחידים לא חסו. ילדים קטנים ואפילו בני שש נרשמו כבני שתים-עשרה כדי שיתקבלו לקנטוני סטים*). בזכרונותיהם מעידים הקנטוניסטים גם על מעשים של מסירת ילדים עניים לגיוס בשנוי שמותיהם לשמות בני עשירים, כדי לפטור את אלה לעולם מחובת הרקרוטים, ואין צורך לומר שראשי הקהילה, שנתנו תוקף למעשי הממונים על הרקרוטים על פי החלטתם הדרושה לפי החוק, היו בסוד אחד אתם בהעמדת עדי שקר ושבועת-שוא, בייחוד לשם  זיוף גיל הילדים. זרוע הביצוע האיומה של ראשי הקהילה היו החוטפים השכירים בשירותה, שעשו את הציד על בני דלת-העם מלאכתם. לא נעדרו בפסולת זו של בריונים נבזים אף שומרי מצוות כהלכה, שדיקדקו לערוך תפילה בזמנה לעיני קרבנותיהם בניענועים של יראת שמים.  (ר. מאהלר, "דברי ימי ישראל",  ה', עמ' 124) ( מ. גבאי, "משעבד", עמ' 275)

*) עד 1854 הוחזקו הקנטוניסטים עד הגיעם לגיל 18 במסגרת חינוך צבאי, לאחר מכן שרתו במשך 25 שנה

 

 

אנשי-רשע ארורים מתנכלים

למשפחות העניים

 

"בכל התלונות של בעלי-המלאכה ודלת-העם לשלטונות מתוארת תמונה אחת עכורה של שיטת הגיוס הנהוגה בקהילות. בעלי-המלאכה בדובנא שבוולין מתאוננים בשנת 1850 על שנגנבו מהם רקרוטים בשיעור מחצית המיכסה, העולה הרבה על חלקם באוכלוסית הקהילה. דלת-העם בקהילת מינסק שברוסיה הלבנה (1852) ובצ'יצ'לניק שבפודוליה (1853) קובלות בסגנון אחד על חלוקת המרמה של המשפחות העשירות למשפחות קטנות למען שחרורן מחובת הגיוס 'ואין מכלים דבר ואין פוצה פה כי על כן פחדנו פן יבלעונו אנשי רשע הארורים האלה'. בזעקת הדלים של צ'יצ'לניק מפורטים גם כל מיני נכלי-רשע אחרים בהם מתנכלים לעניים במסירתם לרקרוטים: לאנשי-שלומם מודיעים ראשי-הקהל על מועד הגיוס כדי שיספיקו להסתתר במקומות אחרים ואילו ממשפחות העניים, שכבר סיפקו מגוייסים, מגייסים אף את בניהם שנשארו יחידים, על פי שבועת שקר, על זה שיש למגוייסים אחים, ושהילדים שהם באמת בני 7-8, הגיעו לגיל 12.  (ר. מאהלר, "דברי ימי ישראל", ה', עמ' 126) ( מ. גבאי, "משעבד", עמ' 275)

 

חוטפים גם תינוקות לשם כופר

 

"כל התועבות של ראשי הקהילות בגיוס הרקרוטים, המתגלות לעינינו בתעודות רשמיות ובזכרונות בני-הדור, נפקדות לפרטיהן בזעם סוציאלי עז בסטירות של ריב"ל 'די הפקר -וולט' ו'תולדות פלוני אלמוני'. 'לאמיתו של דבר - מסכם את הפרשה השחורה ר' זרח איש וולין - מאז לוקחים רקרוטים, עוד לא נמסר בנו של עשיר, בנו של תקיף, של סרסור, ולא בחור בית-המדרש, כי אם רק בני עניים מסכנים, בני בעלי-מלאכה ישרים, העוזרים להוריהם בעבודה, משרתים ישרים וראשי-דוכנא ישרים'. כמוהו כא. מיביק אחריו, מבאר גם ריב"ל את  בחירת הילדים הפעוטים לקרבנות הגיוס בכך 'באשר בילד יכולים הם לעשות כל מעשי תרמית ומרמה'. את זוועות התמונה משלים ריב"ל בתיאור המחזות המחרידים של ציד ילידם בידי החוטפים: 'ואילו ראית, ידידי, איך סוחבים תינוקות פעוטים, כמו חזירים מחיק אמם! הלב נשבר מרחמנות!' אגב כך מגלה ריב"ל את העובדה, שהחוטפים נהגו לחטוף גם תינוקות בגיל רך כזה, שלא היה ספק לגביהם שייפסלו על ידי רשויות הגיוס; נבלה זו נעשתה לשם סחיטת כופר 'שהרי יודעים גם יודעים החוטפים, שהאמהות תמכורנה את כותונותיהן לבשרן לתת להם את המחיר ובלבד שירפו מילדיהן.  (רפאל מאהלר, "דברי ימי ישראל", ה', עמ' 126) ( מ. גבאי, "משעבד", עמ' 276)

 

גדע אצבעות, עקור שיניים

 

"אומלל היה גורלם של המגוייסים בגיל הרקרוטים ממש, בני 25-18, השירות בצבא הרוסי בימי ניקולאי הראשון היה בבחינת פורענות קשה גם בשביל האכרים הצמיתים מלומדי השעבוד, אימת הגיוס מצאה ביטוי גם בשיר העממי הרוסי: 'גדע אצבעות / עקור שיניים תריסר / ובלבד שתינצל / משירות הקיסר', רעה שבעתיים הייתה מנת חלקו של היהודי שנתפס לרקרוטים, ללא אימון למאמץ פיזי קשה, ללא ידיעת השפה הרוסית, היה מטרה לליגלוג ארסי ולהתעללות מרושעת יתר על-כך מפאת דתו וגזעו הזרים...'  (רפאל מאהלר, "דברי ימי ישראל",  ה', עמ' 117) ( מ. גבאי, "משעבד", עמ' 240)

               

החטופים וה"מתנדבים" נאסרו בנחשתיים

ובני עליה לא ידעו מחובת בצבא

 

"על המעבר מתקופת ה'רקרוטים' לחובת הצבא הכללית מספר בזכרונותיו איש ליטא א. א. פרידמן, 'עד צאת החוק הצבאי החדש - כותב הוא - שרר חוק ה'רקרוטים'. חובת הצבא לא חלה על איש פרטי, כי אם על העדה. העדה בכללה הייתה מחוייבת לספק מספר חיילים בכל שנה לפי מכסת הנפשות הרשומות באותה עדה. בתור חברי העדה נרשמו משפחות מתי מספר ומרבית בני העדה לא היו רשומים כלל, אלא נעלמים. בשעה שהיה אחד מן ה'נעלמים' צריך לנסוע לאיזו עיר היה לוקח תעודת מסע על שם אחד הרשומים. כמובן, 'בעלי הבתים הגבוהים', נשואי הפנים, הלומדים והתקיפים היו 'נעלמים'.

"ראשי הקהל נהגו ל'חטוף' צעירים מבני העניים, אוסרים אותם בכבלי ברזל והיו רועים אותם עד שמסרום אל פקידי הצבא. אמנם יש אשר קנו צעירים בכסף אשר מכרו את עצמם אל הקהל ברצונם הטוב, אלא נקראו בשם 'אוחוטניקי', ז"א 'מתנדבים' כביכול, אבל גם הם היו אסורים בנחשתים, היו זוללים וסובאים ושותים לשכרה עד שמסרום לעבודת הצבא. הצעירים בני בעלי-בתים חשובים וגם הצעירים הלומדים, בני העליה, לא ידעו מחובת הצבא כלל, החוק החדש של שנת 1874 בלבל את כל ה'עולם' ההוא, אי-אפשר היה עוד להשתמט ולהתעלם. החובה הייתה על כל איש ואיש, קטן וגדול, זקן ונער להיות נרשם ברשימת הפקידים'.

 

החטופים? - 10% כפרה ללומדי

תורה ויראי-אלוהים

 

תמונה נאמנה ממצב הרוחות ברחוב היהודי מוסר בזכרונותיו שמואל קופמן, יהודי עממי, בן למשפחה חסידית בפודוליה, שתורו להתיצב לצבא הגיע השנת 1874: 'קשה לצייר את הפחד ואת הבהלה שאחזו את בני ישראל ברוסיה' - כותב הוא. הוא מביא שיחות שהתנהלו בין 'חכמים ונבונים מן הדור הישן', שהביעו דעתם, כי גזרת ה'חוטפים' פגעה רק בפרט מישראל, כי בעטיה אבדו מבין ילדי ישראל כעשרה אחוזים למאה*)... אך תשעים אחוזים למאה מילדי ישראל גדלו והיו ליהודים לומדי תורה ויראי אלוקים; אולם עכשיו יצאה הגזרה על כלל ישראל'    (ש. קופמן, 'זכרונות', עמ' 45). ("העבר", לדברי ימי יהודי רוסיה, כרך כ"א, עמ' 14) ( מ. גבאי, "משעבד", עמ' 239)

*) כצד 10% אם מהנוצרים לקחו 5 לאלף כל שנתיים ואילו מהיהודים נטלו 10 לאלף כל שנה, וזה נמשך למעלה מ-40-35 שנים. בחשבון פשוט מסתבר ששלטון קהל "בני הגבירה" הקריבו  למעלה ממיליון וחצי מילדי ישראל למען רווחתם של לומדי התורה

 

יוסף קסטין ב"תולדות האומה הישראלית":

בתי-ספר - לעקירת הילדים

מעולם האמונות והדעות של התלמוד

 

"... ובשנת 1844 ניתן האוקאז (פקודה) 'בדבר השכלת ילדי היהודים'. המיניסטר להשכלה קיבל הוראה חשאית לשקוד על כך, שבתי-הספר למתחילים, שנוסדו בשביל ילדי היהודים יהיו משמשים תרביצים להתבוללות בקרב האוכלוסין הנוצרים ולעקירת הילדים מעולם האמונות והדעות של התלמוד*). אלא שהיהודים התנגדו לבתי-הספר הללו כשם שהתנגדו לשיעבוד בניהם למשך עשרים וחמש שנה**). ולא עוד אלא שהתנגדו לדבר, שנטלו מהם את שארית האוטונומיה שלהם. הם לא היו יהודים מערביים. ואפילו העובדה, שכניעותם והתרפסותם של יהודי המערב הקלה עליהם להשיג שיווי-זכויות והחישה את השגתו, לא יכלה להשפיע עליהם להסיק מזה מסקנות לטובת עצמם.  (יוסף קוסטין, "תולדות האומה היהודית", "דביר", תרצ"ח, ספר ראשון, עמ' 484)     

 

מרדכי ברגר - "מס נרות השבת ברוסיה";

 

"האוכלוסייה היהודית, שהייתה רובה ככולה דבוקה לערכיה של היהדות המסורתית, ראתה ביזמתו של השר אוברוב, לפתוח בתי ספר לילדי היהודים מזימה מוסווית נגד היהדות, ורק משכילים בודדים מקרב היהודים הביעו התלהבות לגבי היזמה הזו. כדוגמה קלאסית לתגובה של המוני היהודים, תשמש 'קבלת הפנים' הצוננת והנזעמת שנערכה לד"ר מ. לילינטאל, בביקורו בקהילת מינסק בשנת 1841, כדי להצביע לפרנסיה על היתרונות של בתי הספר מטעם הרשות לילדי היהודים. הד"ר לילינטאל הוקע על-ידי הפרנסים וה'עמך' כאחד ונאלץ לעזוב בבושת פנים את מינסק כשהוא מלווה בקריאת ההמון שחציה רוסית וחציה אידית: 'שקאלס, נע ז'עלאיים!' (בתי-ספר לא רוצים) - ביטוי שהפך סמל למאבקה של היהדות האורתודוכסית נגד ההשכלה הכפוייה מטעם הרשות בימים ההם ...  (מ. ברגר, "העבר", לדברי ימי יהודי רוסיה,  י"ט, עמ' 128) (מ. גבאי, "משעבד", עמ' 256)

*) קוסטין ייצג את עמדת חוגי שלטון הקהל במזרח אירופה והמשכו בארץ

**) היכן וכיצד התנגדו? שלטון קהל יודנראט לא התנגד מעולם ורק במקום הבנים שלו חטפו ומסרו בני עניים)

 

השכלה - נוסח שלטון קהל

 

    "... קיימו וקבלו יהודי כסלון עליהם ועל זרעם ולא יעבור, לבלתי למד את בניהם ספר. ולהסיר מעליהם תלונות הפקידים, הבאים לעתות מזומנות לבקר את בתי-הספר, הערימו סוד, הפליאו עצה, אשר מדי בא מבקר - שאלו נערים מחדרי המלמדים ומבית תלמוד-תורה, וימלא בית-הספר פה לפה. והפקיד שמח למראה עיניו את התלמידים הרבים, אם כי לא השכילו להשיב נכונה על שאלותיו, באמרו, כי ענין בתי הספר חדש עדיין בישראל, ואם ראשיתו מצער אחריתו ישגה מאד. אנו אין לנו להביט בעת הזאת רק למספר התלמידים לבד, כי מהם נדע, האם לב היהודים אל ההשכלה אם אין. ופה בכסלון שוקדים תלמידים הרבה על דלתות בית-הספר, אם-כן אנשיה אוהבי חכמה והולכים לרוח-הזמן, וברבות הימים ישונה לטוב גם מצב בתי-הספר פנימה. והתלמידים יחלו לאט-לאט לקנות להם מדע והשכל - כה חשב הפקיד ומקירות לבו הודה לראשי העיר ויבטח אותם לאמונה,  להכין בקרוב עוד בית-ספר אחד בעירם, כי בית-ספר אחד צר מהכיל את הנערים הרבים. גם שר הגליל שלח תודה בכתב לנכבדי כסלון, ואת אפרים הרים בחור מעם ויכבדהו ברביד-זהב על צוארו, חלף עמלו להגדיל ההשכלה ולהאדיר. - בעת ההיא הגיע רביד-כסף לירחמיאל בגי-הצבעים, לעזריאל ולפלטיאל באכזיבה, ופרץ היה אזרח נכבד לדורותיו בעיר צלמונה!..        (שלום אברמוביץ, "כל כתבי מנדלי  מוכר ספרים", "תוך ומרמה", "דביר",  הדפסה שביעית, תשי"ז, עמ' לג)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות