טקסט מאסטר (1)

יהדות המזרח הרוסית תרבותה וסדרי חייה (ב)

 

3.1.2017

 

 

 

כבהמות דפקום והכניסום לערים ולעיירות

 

"התחילו מוראות הגירוש. 'מי שלא יצא ברצון גורש באונס; רבים הוצאו בלי רחם, בלווית נוגשים מן האיכרים או מאנשי הצבא. כבהמות דפקום והכניסום לערים ולעיירות ושם עזבום ברחובה של עיר תחת כיפת השמיים. רבים מן המגורשים בקשו מאת הממשלה להושיבם ברוסיה החדשה, במושבות עובדי-האדמה, שכבר נשתקעו שם מאות משפחות מישראל, אבל ברשות הממשלה לא היה די קרקעות וכסף והבקשות לא נתמלאו. צרותיהם הגיעו לידי כך, ששרי-הפלך הודיעו לפטרבורג, שאין לקיים את הפקודה מבלי להחריב אלפי משפחות חורבן גמור. ובדצמבר 1808 יצאה פקודה חדשה: להניח את היהודים במקומות מושבותיהם לפי שעה. (ש. דובנוב, "דברי ימי ישראל", ד', עמ' 1843)

 

מחדשים גזרת ה"בילט"

שוארשה לא תהפוך יהודית !!

 

"כבר בשנת 1822 הוגש תזכיר למועצת-המלוכה מאת ועדת-הכספים של הממשלה בעצה עם המוניציפליות של וארשה בדבר הצורך לשים מחסום לריבוי המתמיד והולך של היהודים בעיר הבירה, הבאים לגור שם מעיירות-השדה והכפרים. לפי חישוב הוועדה גדל מספר היהודים בווארשה מאז קץ השלטון הפרוסי והצטרף לעשרים אלף ומעלה והוא שיעור החלק החמישי של כלל תושבי-העיר: 'אם לא ינקטו אמצעי תחבולה מהירים, לא תצאנה שנים מועטות ווארשה עלולה ליהפוך לעיר יהודית'. כדי לקדם את פני הרעה הזאת הציעה הוועדה לחדש את גזירת ה'בילט',  בכניסת היהודים לוארשה, שבוטלה בשלטון הדוכסות בשנת 1811.

 

 

חצי השכר מכתישת אבנים בכביש - ל"בילט"

 

"גזירה זו פגעה בעיקר בדלת-העם, רוכלים, תגרים ובעלי-מלאכה, שההיטל המיוחד היקשה עליהם אפילו דירת ארעי בעיר הבירה לשם הבאת לחם לביתם בעיר-השדה. פועל-דחק יהודי שהיה בא לעיר הבירה כדי להשתכר 2 זהובים ליום בכתישת אבנים בכביש, היה מחוייב להפריש את מחצית שכר-עבודתו לתשלום ה'בילט'... מעשה בשנת 1838 בנער כפרי עני בן 16, יתום מאביו, מושקו פייסאק, שהגיע לוארשה כדי להעיד בבית-המשפט נגד פריץ הכפר על התעללות מזעזעת שהתעלל בו; הטביע בירכו חותמת-פליז מלובנת באש. לא הועילו כל תחנוניו של הנער האומלל, שזה אך יצא מבית-החולים היהודי בוארשה ועדיין לא התרפא מפצעו האנוש. בצו ועדת-הפנים של הממשלה שולח מושקו אל כפרו.  (ר. מאהלר, "דברי ימי ישראל", ה', עמ' 178)

 

מותר למסור עדות-שקר נגד "מוסר"

 

"מעשה ב'מוסר' יהודי, שהיה מוסר יהודים למלכות על עבירת הברחת-המכס, שנידון לעונש-מאסר על-פי עדות יהודים. המוסר פנה לבית-המשפט בעירעור בטענה, שהעדים שעל-פיהם הורשע היו עדי-שקר, היות ולפי סימן שפ"ה של ה'חושן משפט', מותר להעיד עדות-שקר נגד מוסר, על יסוד מסירה זו נערכו חקירות של השלטונות בדבר טיבו של ה'חושן-משפט', שנמשכו שנים...  (ר. מאהלר, "דברי ימי ישראל", ה', עמ' 232)

 

גזירת הלבוש בכפיה באמצעות משטרה

 

"לא הספיקו יהודי פולין להרגע מאיום הגזירה על ה'חושן-משפט', וקפצה עליהם עוד בעצם השנה ההיא רוגזה של חובת השירות בצבא, וכעבור שנתיים ניתכה על ראשיהם גזירת המלבושים.

 

"השיטה הרשמית של 'תירבות' היהודים וקירובם לשאר האוכלוסיה, כללה מאז ימי התקנות בשלהי מלכות פולין הישנה, גם תכנית השתוותם בתלבושת. תכנית זו תפסה מקום רב גם בספרות על תקנת היהודים בממלכת פולין הקונגרסאית. שיטה של פיתוי לשינוי הלבוש, על-ידי הענקת זכויות מיוחדות למצייתים, נקטו שלטונות פולין כבר בימי דוכסות וארשה, כאשר כללו בשנת 1809 את הלבוש האירופי בתוך שאר התנאים לרשות-מגורים מחוץ לגיטו שהוקצה לכלל היהודים..   (ר. מאהלר, "דברי ימי ישראל", ה', עמ' 235)

 

 

צייד ברחובות וארשה על בעלי פיאות וזקן

 

"מייד כשנכנס צו-המלבושים לתוקפו, באוקטובר 1846, נערך בכל הארץ ציד המשטרה על היהודים שנראו ברחובות מגודלים פיאות וזקן או זקן בלבד. לביצוע האכזרי של הגזירה במקל וברצועה, בתער ובמספריים, נתן עידוד המשרד הרם עצמו לענייני-פנים, שהרי בהוראותיו נכלל סעיף 18 כדלקמן: 'בני הברית הישנה העומדים בסירובם, ואשר אי-אפשר להטיל עליהם קנסות מחמת עניים, יש לכפות עליהם שינוי-הלבוש בלי דחייה באמצעי המשטרה'. השוטרים היו תופשים את היהודים העוברים על החוק, ומגלחים להם בעל-כרחם את הזקן ומרצצים את הפיאות. ..  "

                (ר. מאהלר, "דברי ימי ישראל", ה', עמ' 238)

 

 

גאליציה - עוני, פיגור, שכרות  וריבוי!

 

"נחשלותה הכלכלית-סוציאלית של גליציה העמיקה והלכה במחצית הראשונה של המאה הי"ט, בעטייה של המדיניות  הכלכלית של ממשלת הריאקציה והדכוי הלאומי... נוכח המגמה הכלכלית של סגירת האימפריה בפני היבוא מחוץ-לארץ, ייעדה הממשלה לגאליציה את התפקיד של ארץ חקלאית, המשמשת שוק לתוצרת התעשיה של פרובינציות-המערב, אוסטריה ובוהמיה-מורביה, אף שלא הגיעה גליציה לאותו שפל-המדרגה בו הפך ה'עוני הגליציני' לשם דבר.

 

"אופיה האגרארי המובהק של כלכלת הארץ ונחשלותה הסוציאלית והתרבותית נתנו את סימניהם בשיגשוג תעשיית המשקאות החריפים. כבר בשנת 1841 נרשמו בארץ (עדיין בלי שטח הרפובליקה של קראקוב) 2.431  בתי-משרפות יי"ש ו-430 בתי בישול בירה, ייצור היי"ש הגיע ל1.100.000- הקטוליטר לשנה, היינו כ25- ליטר לנפש...

 

"את הדוחק הכלכלי הגביר הקצב המהיר של ריבוי האוכלוסיה. במשך 30 שנים 1816-1846 גדל מספר תושבי גליציה מ3.000.000- בקירוב ל-4.845.147. גידול האוכלוסיה היהודית היה מקביל לזה של כלל האוכלוסיה. 200.000 בשנת 1816, 283.945 בשנת 1840... [כלומר כ-42%  ב-23 שנים]. ..                             (ר. מאהלר, ה', עמ' 242)

 

 

בגליציה, כיכר העיר מוקפת אטליזים

 

"תיאור ערי גליציה בספר משנת 1833, 'על מעמדם החוקי של יהודי גליציה', שחיבר מיכאל שטאגר, פרופיסור למשפטים ומדעי המדינה בלבוב: 'ברוב ערי גליציה מזדקרת לעיניים התופעה המוזרה, שדווקא כיכר העיר הגדולה המרובעת, מוקפת אטליזים של יהודים, לרוב בנויי עץ ולפעמים בנויי חומה, ומאחוריהם מסתתרים בתי-מגוריהם... העירונים הנוצרים נדחקו לסימטאות ולפרברים הקרובים לשדות, שעיבודם הוא עיסוקם הבלעדי, ועל כל פנים העיקרי של הרוב מהם'. באמצע המאה הי"ט תיאר ההיסטוריון הפולני ואלריאן קאלינקא אותו מראה ממש של עיירות גליציה, אלא שלא נמנע מלהביע את מורת-רוחו על צביונו היהודי המובהק: 'עלוב הוא המראה של העיירות בגליציה, מלאות וגדושות המוני יהודים, שופעת אי-נקיון, רצופות אבנים רק במקומות נדירים, רבות-בוץ, בנויות בתי-עץ קטנים... רק פה ושם ייראה לפניך עירוני... בחיצוניותו נבדל הוא מן האיכר בייחוד במעילו האפור הארוך, אך באורח חייו ובהתעסקותו אין בינו ובין האיכר כמעט ולא כלום: אפילו אם הוא בעל מלאכה, אין הוא עוזב את שדהו.

(ר. מאהלר, "דברי ימי ישראל", ה', עמ' 243)

 

 

בקראקא; תגרים,ספקולנטים,

 סרסורים, חלפנים...

 

"פרט לסוג ה'סוחרים', בו לא הגיע שיעור היהודים אלא למחצה ומעלה, מחמת הגבלת הישוב היהודי בעיר עד לשנת 1848 לפרבר קוזמארק בלבד, יש ברשימה המפורטת של העיר קראקא כדי לשמש דוגמה לשיעור היהודים והנוצרים בסוגי המסחר השונים בערים; רוב גדול של ארבע חמישיות ומעלה היה ליהודים בקראקא בין ה'תגרים' (83%); החנוונים (92%); מוכרי חפצים ישנים (93%); ה'ספקולנטים' (325 מכלל 331),] הסרסורים, החלפנים, וגם המלוים במשכון המעטים, היו כולם יהודים...

 

"הנתונים הרשמיים על המסחר בלבוב בשנת 1820 מוכיחים יחסים מספריים דומים לאלה בקראקא בין יהודים ונוצרים בקרב החנוונים מזה והמוזגים מזה; בין 290 החנוונים היוו 265 היהודים למעלה מ93%-, ואילו בקרב 381 המוזגנים ובעלי-המסעדות היו היהודים מיעוט של 20%. אמנם בערים הקטנות ובעיירות היה שיעור היהודים כמחצית. בשנת  1827 התפקדו בסך-הכל 2.487 מוזגנים עירוניים בכל גליציה. ומספר המוזגנים היהודים בערים ובעיירות הגיע לפי מרשם שנת 1920 ל-1.003. 

 

 

 

 

"'מבעד לכיפה מזדקרת שערות ארוכות,

שכמעט לא ראו מסרק מעולם

 

"ההצטופפות במסחר הקלוקל ובענפי-מלאכה המיוחדים היא הסיבה העיקרית של הדלות המשוועת של יהודי גליציה, שהעמיקה כאן כפל-משנה בעטיים של המסים המיוחדים שרבצו עליהם בשלטון מלכות הריאקציה. דלות זו כל כך הזדקרה לעין, שהשלטונות לא יכלו להמנע מלהודות בקיומה. דובר הממשלה, הפרופסור שטאגר, מזכיר לא פעם כעובדה ידועה ומפורסמת את 'הדלות המרה, הרווחת בקרב ההמונים הרבים של העם ההוא', את גילויי הדלות הזאת בלבוש, בתנאי-דיורה ובחזותה מתאר קאלינקא בציוריות של סופר צופה ומביט:

 

"'מבעד לכיפה מזדקרת שערות ארוכות, שכמעט לא ראו מסרק מעולם. על הכיפה המלוכלכת מגבעת ישנה עם שוליים רחבים, או כובע דהוי עם שוליים של פרווה... אף סימן של לבנים נקיים, בכל אי-נקיון וליכלוך דוחה... הגלימה הארוכה שחרחורת, אפורה, כחולה, היא נטולת כל צבע מיושנה; היא מרובבת, משומנת, רבת-חורים, ואפילו לא הוטלו עליהם טלאים; גרביים מלוכלכות נופלות על נעליים או חצי-נעלים רדודות משימוש... איפה מגוריו? ברחוב, תחת כיפת-הרקיע, כאן הוא מבלה את כל היום מעלות השחר עד לדמדומי ערב, כאן עולמו, כאן כל חייו, ה'פורום' שלו. הביתה הוא בא בקושי כדי לישון, כי אכן יוכל לשבת בדירתו רגע אחד יתר על ההכרח? בחדר צר וחשוך נדחקות שלוש, ארבע משפחות ויותר; ליכלוך, אי-נקיון, אויר מחניק, בכי וצעקה של ילדים מתגוללים, מלוכלכים ועירומים-למחצה; ריח אי-ניחוח של מאכלי-העניים המתבשלים; מיטות אחדות, מכוסות כרים וכסתות ומעל להן תלויים תכופות ערסלים. באמצע - שולחן ושרפרפים רותתים; בכתלים לא תכיר שום צבע, הדלת מרובבת או מכותבת בגיר - זו התמונה של דירה יהודית. ומה המזון שלו? לעולם לא מאכל חם נוזל; מבשלים מלוא קערה של פול או תפוחי-אדמה לחמש נפשות, שהוא כדי אכילת איש אחד, וזה צריך להספיק ליום שלם. בצל אחד או שני ראשי-שום עם פרוסת-לחם, זוהי כל ארוחת-הבוקר שלו, ולפעמים אף ארוחת-הצהרים שלו. אינו יודע שום משקה חוץ ממים, אלא אם כן האיכר יזמינו לכוס יי"ש לסיום המשא-ומתן'.      (ר. מאהלר, "דברי ימי ישראל", ה', עמ' 252)

 

הנהלת שלטון הקהל עקפה גזירות הגרמניזציה

 

"כשם ששמרה עדיין יהדות גליציה רובה ככולה על ההווי המסורתי והשכילה לעקוף את כל גזירות הגרמניזציה, כך לא חל בתקופה זו שום שינויים במשטר הקהילה. לא זו בלבד ששיפוט היהודים ביניהם לבין עצמם התנהל כמקודם בפני בתי-הדין  של הרבנים והדיינים, אלא גם באירגון הקהילה לא עלה בידי השלטונות לדחוק לגמרי את מוסדות ההנהלה המסורתיים  מדי שנה היו  מתקיימות בקהילות בחירות ראשי-הקהל והטובים, וההשתתפות באסיפות הקהילה הייתה מוגבלת ל'יחידי-סגולה' ו'בעלי הסכומים הגבוהים'. עצם קיום זכויות-היתר של אלה מוכיח בעליל, שההנהלה המסורתית של הקהילה המשיכה להטיל מסים על חברי הקהילה ואף שיטת השומה הייתה מיוסדת כבימי פולין על יחידת-החישוב של ה'סכום', היינו ה'סימפלה'. (ר. מאהלר, "דברי ימי ישראל", ה', עמ' 259)

 

 

חסר אמצעים מגורש בעזרת משטרה

 

"היו שכיחים גם מקרים, שראשי קהילות היהודים לא נרתעו ממסירות על רוכלים ותגרים יהודים חסרי איגרות חסות ודרשו מן השלטונות את גירושם. לפי תקנות וארבורג מ1795- נתחייב פרנס החודש לקרוא למשטרה אם הרוכל מן החוץ לא ציית לפקודתו לעזוב את העיר במשך 24 שעות. קהילת אשפ"ה בפראנקוניה התיכונה מיחו בפני השלטונות כל פעם שניתנה איגרת חסות ומושב ליהודי מן החוץ, או אפילו ליהודי המקום שעסק במסחר לאחר שהיה עסוק בפרנסה אחרת. פרנסי מדינת הסיה עלית לא חסו אפילו על יהודי המקום שנדלדלו ולא השיגה ידם לשלם את מס החסות: בראשית המאה הי"ח פנו אל הנסיך כמה פעמים בדרישה לגרש מן הארץ יהודים מרוששים כאלה. איום על ביטול זכות הישוב למפגרים בתשלום מסים נכלל בתקנות שנתחדשו בועד דיסלדורף בשנת 1746. בתקנות קהילת האמבורג בשנת 1726 נגזר חרם חמור על כל היהודים הנמצאים בעיר בלי רשות ראשי הקהל והנמנעים מלשלם מסים לקהילה, בין בעלי משפחות, בין רווקים, שביניהם פורטו במיוחד פועלים בבתי-חרושת לטבק.

 

 

"ארחי פרחי" - ללא זכות ישוב ובלי קורת-גג

 

"היתר גמור של גירוש ומסירה-למלכות הורו לעצמם שליטי הקהילות ביחס למעמד בכורי הדלים, ארחי פרחי הנודדים. ככל שרבה התרוששות היהודים בארץ, הלך ורב מספר היהודים בלי זכות יישוב ובלי קורת גג. הנודדים מעיר לעיר וממדינה למדינה. בעוד שקודם היו הדלים, המתפרנסים מן הצדקה, בעיקר ענין פנימי של כל קהילה וקהילה, הנה במאה הי"ח נעשה עניין הצדקה בעיקרו לבעיה של קבצנים נודדים.

 

בקצת קהילות לא נמנעו מלהשתמש בכוח המשטרה נגד הקבצנים המסתננים. אנסבאך התאוננה תכופות בפני הממשלה על 'הפלישה הנוראה' של קבצנים לעיר. בפרנקפורט דמיין היו זריזים במלאכתם גבאי כיבוי האש, שבידיהם ניתנה גם ההשגחה על הזרים ועל מניעת הפריצות, ביחוד נגד הקבצנים היהודים מפולין*), שהיו מוסרים אותם למשטרת העיר לגירוש... פרנסי קהילת ברלין הגישו בשנת 1768 קובלנה למלך, בה התאוננו ש'זה זמן מה הסתננו לכאן כל מיני יהודים צעירים פורחים, באמתלה שרצונם להתמסר ללימודים, וכאשר אנחנו רוצים לשלח אותם מן העיר, הם נרשמים כסטודנטים, אף על פי שאינם יודעים אפילו קרוא וכתוב'. (רפאל מאהלר, "דברי ימי ישראל", ג', עמ' 44)

 

*) רפאל מאהלר מזכיר במחקרו בעיקר "ארחי פרחי" בקהילות ישראל במערב-אירופה, אך בין השטין מוצאים שהמקור ובית-היוצר ל"ארחי פרחי" הוא במזרח, ששלטון הקהל המושחת הוא יוצרו ומיצאו.

 

 

שלטון קהל : "מה יתרון ליהודי

בהשכלה ופילוסופיה"?

 

"בשנת 1794 הוטל חרם מטעם הקהל [בפרנקפורט] על קבוצת אנשים, על אשר התכוונו לפתוח בית-ספר ללימודי-חול. נגד צו מועצת העיר לבטל את  החרם עירערו ראשי הקהל גם בפניה, גם בפני בית משפט לשכת המלוכה, והוקיעו את יוזמי בית-הספר כ'אנשים פוחזים, חברי חבר האלימות ההוא, השואף לנתק את קשרי הקודש של החברה האנושית, המוסר והדת במסוה הידוע לשמצה של ההשכלה... המורדים היהודים האלה מזימים להנהיג שיטת לימודים חדשה בקהילה, כדי לפנות דרך למגפת המהפיכה הממארת'... בסיום המלשינות הגלויה הוסיפו 'מאשרי הקהילה' טענה, שהמשכילים אינם שווים ברעה, שהם עשויים להביא על העם: 'מה יתרון ליהודי בהשכלה ופילוסופיה?.. מה תועיל לו התרבות גם הגבוהה ביותר? היא אינה עלולה אלא להאיר את עיניו ביתר בהירות על המצב העלוב שהוא נתון בו בפרנקפורט - - כל שהאור הזה יהיה בהיר יותר תגדל סכנתו, שהיא סכנת מוות בשבילו - - על כן אין לשלול ממנו את הדת  - -  אפילו מועצת העיר הריאקציונית ובית-המשפט השמרני היו יותר ליבראלים מראשי הקהילה המתהדרים בבערותם של מורדי-אור והחונפים בנגד-מהפכנותם, והם דחו את הבקשה בדבר החזרת החרם לתקפו. מעשה בדומה-לזה, התערבות השלטונות נגד קנאות ראשי הקהילה, היה בשנת 1800, כאשר מועצת העיר ציוותה לערוך קבורה חדשה ומכובדת לזאב דוד ווהל, שנקבר קבורת-חמור על שום שהיה מחלל-שבת. (ר. מאהלר, "דברי ימי ישראל", ב', עמ' 110)

 

יהודי אירופה שרויים במצוקה איומה

 

"רוב בניין ההמונים היהודים בכל ארצות אירופה משוקעים היו באותו זמן בתהום של דלות, שלפי הסברא לא היה דוגמתם בשום תקופה מוקדמת או מאוחרת בדברי הימים. דלות בלתי-שכיחה של איכרים עקורי-שורש ועירונים יורדים הייתה תופעה רווחת בתקופת ירידתו של הפיאודליזם, והקבצנות הייתה תופעה המונית ששום רדיפות אכזריות לא היו עשויות לעוקרה. ואולם, בקרב היהודים נתוסף על כל אלה גם גורם המבנה הכלכלי הבלתי-תקין ומצב חדלון-הזכויות, שהמבנה הכלכלי היה פועל-יוצא ממנו. במזרח-אירופה הייתה הדלות היהודית שם-דבר, לא רק בערים ובעיירות, שבהן בפרט בלטה לעין מצוקתם האיומה של היסודות התגרניים, התווכניים ובעלי פרנסות תלושות, אלא גם המון היהודים הכפריים, פונדקאים ומוזגים, שרויים היו בדחקות שכמעט השוותה אותם עם האיכרים הקרועים, הבלאים ויחפים.

 

"באירופה התיכונה היה הרוכל, המחזר על הכפרים, נציגו הטיפוסי של בן העם היהודי וגילומה של הדלות היהודית. בכל ארצות מערב אירופה, לרבות איטליה, מצוי היה, יותר מאשר הרוכל, טיפוס הבלאי הסמרטוטר היהודי. ברומה ובמץ, באמסטרדם ובלונדון [גם ע"פ התיעוד של מאהלר, היו אלה בעיקר מהגרים ממזרח אירופה], בכל מקום ומקום נשמע קול כורז אחד של יהודים, שהיו מתרוצצים ברחובות העיר ובניגון האחד של המצוקה והענות היהודית, ובנוסח האחד, אם-כי בלשונות שונות, היו מודיעים: 'בלואים קונה אדם, סמרטוטים, סמרטוטים...'

(ר. מאהלר, "דברי ימי ישראל", ב', עמ' 40)

 

"יהודים בקרקוב"

 

"- - מסמכים משפטיים למן 1312 מספרים על מסחר נרחב בנכסי-דלא-ניידי בין יהודים לנוצרים ובינם לבין עצמם. בית-כנסת, מקוה ובית-קברות נזכרים לראשונה ב1350. התפתחות זו קשורה הייתה במדיניות השלטונות שעודדו אותם מאד, למן ראשית המאה ה14-, התיישבותו של מעמד-ביניים, פעיל ויוזם, בתחומי הכלכלה והאשראי, יהודים רבים נענו לאתגר זה. - -  יחסיהם עם הנוצרים היו הדוקים בהרבה מיחסי הפולנים אל הסוחרים הגרמנים, שהשתקעו אף הם בקרקוב באותה עת. (אנצקלופדיה עברית, ל', עמ'  308/9)

 

 

 

 

3.1.2017 -  תגובות

 

להקים התארגנות של יהודים, שכול אחד הוא ראש ממשלה, ושלא היה בה רוב של חברי מפלגות "ציונים" וארגוני ביון - קרובה לאפס.

 

קיימת המפלגה המשותפת הערבית הישראלית, היא עונה על כול ציפיותיו של הישראלי. להצטרף ולהפוך אותה לרשימה המשותפת של הישראלים, ללא הבדלי דת, מין מוצא, שתשנה את הוויית חייהם של הישראלים

 

 

אם יהיה צדק-כלכלי שימגר את העוני שיצרו במכוון הציונאצים ע"י שוד-אדמות,לא תפחד מגנבים

 

 

נ הנהגה, מדינה הזויה ושפלה. נראה לי כבר בטוח שאנחנו המצאנו את המדינה הנוספת הזו לעשרות מדינות ערב העויינות. הם ערבים ואינם פלסט.....

 

  פלשתינים אלה רק היהודים שפלשתינא א"י היתה תמיד נחלת אבותיהם. ארץ יהודה ובנימין..... הערבים הם ערבים. מוסלמים....ויש להם 32 מדינות...(או יותר)

 

גבאי -   ניצה בן נחום והילה אור-לי היקרות, אתן מדברות מפיהם של משכתבי ההיסטוריה ה"ציונים", לא יזיק להביט במשך רגעים בקיר של מרדכי גבאי, ולהיווכח שהיהודים חיו בערבים בין ערבים במשך אלפי שנים לפני אברהם, והם נתנו לעוולם את הכתב, את האלגברה (שפת המספרים), את הגלגל והעגלה, את האסטרונומיה, הרפואה, וכול ערכי התרבות.

לאחר שהיו ליהודים ומוסלמים, נהנה היהודי מחופש וביטחון, יותר מאחיו המוסלם. משום שהד'מה הטילה על המוסלם את האחריות לביטחונו של היהודי. 2.500 שנה, ועד לבואם של "הציונים", ככובשים בשירות האימפריה העולמית, חי היהודי בין הערבים והאסלאם, כבגן עדן. #

 

אבות ה"ציונים" קבעו את גבולותיה של המדינה, שכוללת את השטחים בין הפרת לנילוס וחלקים מירדן, סוריה ולבנון. ב-135 השנים, מאז ה"עלייה ראשונה" והביל"ויים, מנהלים ה"ציונים" מלחמות עם הפלסטינים. וללא פתרון ימשכו המבצעים והמלחמות עוד עשרות שנים, עד שצד אחד יוכרע. אך לפני זה, בעוד 15-10 שנים, יהיו החרדים כוח שיכתיב את המדיניות בישראל, שתהיה מדינת הלכה, ובידיהם יופקד גורלנו, ואז יבוא המשיח.

 

בדמוקרטיה יש הפרדת דת מהמדינה, ואיו מאות כוללים כ"מדינה בתוך מדינה" הנלחמים מול העולם לטובת חברי הכולל -  (צונזר)

 

התעמולה ה"ציונית" הצליחה להכתיב לדעת הקהל העולמית את הבלופים כאמת. עובדה,לאחר 50 שנה שהחלטה 181 עלתה כול שנה במועצת הביטחון, ואת החלטת הגינוי, הוריד הווטו האמריקני - חדל האו"ם להזכיר את החלטה 181

 

בכוח, באגרסיביות ובעזות מצח, מקבבעים את

ב-1838 התנפלו הדרוזים

על שרידי היישוב היהודי בצפת

 

משה ויהודית מונטפיורי הגיעו לארץ בביקורם השני ב-1839, שנתיים אחר רעש האדמה, שהרס את צפת וטבריה. "הם מצאו את צפת בחרבנה, למעלה מאלפיים יהודים נהרגו ברעש ב1.1.1837-; בשנת 1838 התנפלו הדרוזים, שמרדו בשלטון המצרי, על שרידי היישוב היהודי בצפת.       (מההקדמה של יערי, המביא מיומנה של יהודית, "מסעות ארץ-ישראל" עמ' 545)

 

 

ובאו הדרוזים בחמת עברות

 

"- - בעיר האומללה הזאת אשר מטו ושחו יושביה ממשא המסים וירדו פלאים ברעש אשר שם בתים רבים לעי מפולת על יושביהם ורכוש רב עלה בתוהו, ולתקופת השנה באו הדרוזים בחמת עברות לבצור עוללות ויבוזו את שארית המחיה הנשארת לפליטה מן הרעש. ויכו את השדודים מכות אכזריות אשר לא ירפאו מהן כל ימי חייהם.

 

יערי החליף את הדרוזים בבדואים

 

"יצאנו לשוח מעט על ההר הסמוך והביאו לנו מטפחות להציע תחת עץ הזית לשבת בצלו. וכמעט שאפנו את הרוח הצח ונתענג על הדר המחזה, והנה שני דרוזים רוכבי סוסים עברו לפנינו ועד מהרה ירדו מעל הסוסים ובברכת שלום נתקרבו אלינו  והשיבונו שלומם בשפה רפה, אך המה ישבו בסביבותינו ויחלו לדבר עם פקידנו, וד"ר לווי אשר זכרון מעשי הדרוזים בשנה העברה עוד חי בקרבו אמר כי טוב לשוב הביתה . (יהודית מונטפיורי, "אוצר מסעות", עמ' 308/11)

 

מונטפיורי חלק נדבות בטבריה

לספרדים, אשכנזים ורוסים

 

"אחר חצות היום לקחנו לנו מועד לקרוא את אנשי השם קרואי מועד ליעץ על דבר עבודת האדמה וללמד את בני הנעורים חכמה ומלאכה המחיה את בעליה, וכולם, אין איש נעדר, שמחו מאד על הדבר הזה, ואצו לתת לנו את המערכת ממספרי עניי הספרדים האשכנזים והרוסים שבעיר הזאת. חסנו על איבוד הזמן ואמרנו להחל לחלק את מנותינו עוד בלילה, וכן גמרנו לתת לעניי רוסיא כפי מספרם שבאו על הגליון.  (יהודית מונטפיורי, "מסעות ארץ-ישראל",  א. יערי, עמ' 561)

 

 

 

 

 

אצל יערי בדוים במקום דרוזים!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות