טקסט מאסטר (1)

יהדות המזרח הרוסית תרבותה וסדרי חייה (א)

 

1.1.2017

 

 

יצחק מאור: "הליברלים הרוסים במאה ה-19 ושאלת היהודים" [פסקה];

יהודי רוסיה בתחום הזפת הרותחת

 

יצחק מאור, במחקרו "הליבראלים הרוסים במאה ה-19 ושאלת היהודים" של "כוחות יולי" על סאלטיקוב שצ'דרין*):

"כשאני מעלה על דעתי את המצב, שנוצר על-ידי הדמויות והאנקות של האגדה הקדמונית, הרודפת את היהודי מדור דור ובכל אתר ואתר, - - נדמה לי באמת, שדעתי נטרפת עלי. דומה, כי מאחורי האגדה הזאת פעורה תהום רבה מלאה זפת רותחת, תוחלת המון בני אדם, שנלקח מהם הכל, אפילו הזכות על המוות.

"אין אומה בעולם שנהגו בה אי-צדק אכזרי ומשווע כזה, כפי שנהגו ביהודים. עוד בעבר הלא רחוק היו קציני צבא עליזים משתעשעים ברכבם על-גבי יהודים כעל סוסים או ברתמם אותם לכירכרות: ערכו עליהם ציד, שיסו בהם כלבים כבחיות יער. וכלום כבר צלל העבר הזה לתהום הנשיה? לא, הוא רק פשט צורה ולבש צורה, ובתוכנו לא נשתנה. רדיפת היהודים והשיסוי בהם הועמקו והורחבו בהווה כמעט יותר מאשר בכל זמן שהוא. 'ודי לו לאדם, אפילו לאמיץ ביותר, לראות עצמו יהודי רק בחלום, כדי שיתחיל להתהפך באימה ופחד ולקלל תוך אין-אונים את הגורל'...

 

במצב של גסיסה בלתי-פוסקת

 

"שום אדם בעולם לא יוכל לתאר את עצמו במצב זה של גסיסה בלתי-פוסקת: והלא היהודים נולדים בה ולמענה. מוכתם בה היהודי לעולם, מוכתם הוא גוסס בחיים, ומוכתם הוא מת, או יותר נכון, הוא איננו מת, אלא רואה את עצמו גם אחרי המוות, כשחותם טבוע עליו לעולם ועד, בגופם של בניו ובני בניו. לכן אין מוצא מן הזפת הרותחת, אין סיכויים אחרים, מאשר חריקת שניים - - יעשה היהודי מה שיעשה, - - לעולם ישאר מוכתם. הופך הוא לנוצרי - הריהו משומד; נשאר ביהדותו - הריהו כלב מצורע. כלום אפשר לתאר אכזריות חסרת לב יותר וחסרת מצפון יותר!

 

"- - סאלטיקוב איננו מדבר כלל על הניצול היהודי המפורסם, שהיה שגור בפי כל - ריאקציונרים, ליבראלים וסוציאליסטים. יתר על כן, הוא מאשים את הציבוריות הרוסית, שהיא רואה רק את תחבולותיהם ומעשה הערמה של 'ספסרים יהודים, קבלנים, מוזגים ומלוים ברבית', בהטילה על האומה כולה את האחריות למעשה יחידים. אבל הציבוריות הרוסית, הוא אומר, אינה מכירה כלל את המוני העמלים היהודים, שהם רוב רובה של האומה היהודית, ואין לרוסים מושג כלשהו על חייהם הקשים מנשוא...        (יצחק מאור, "העבר", לדברי ימי יהודי רוסיה, ג', עמ' 107)  (מ. גבאי, "משעבד", עמ' 255)

*) סאלטיקוב-שצ'דרין סופר רוסי מפורסם, פרסם את "רוחות יולי" עקב "הסופות בנגב", הפוגרומים ביהודים של 1882

שלטון הקהל מונע לימודי-חול

 

"האוכלוסיה היהודית, שהיתה רובה ככולה דבוקה לערכיה של היהדות המסורתית, ראתה ביזמתו של השר אוברוב, לפתוח בתי ספר לילדי היהודים מזימה מוסווית נגד היהדות, ורק משכילים בודדים מקרב היהודים הביעו התלהבות לגבי היזמה הזו. כדוגמה קלאסית לתגובה של המוני היהודים, תשמש 'קבלת הפנים' הצוננת והנזעמת שנערכה לד"ר מ. לילינטאל, בביקורו בקהילת מינסק בשנת 1841, כדי להצביע לפרנסיה על היתרונות של בתי הספר מטעם הרשות לילדי היהודים. הד"ר לילינטאל הוקע על-ידי הפרנסים וה'עמך' כאחד ונאלץ לעזוב בבושת פנים את מינסק כשהוא מלווה בקריאת ההמון שחציה רוסית וחציה אידית: 'שקאלס, נע ז'עלאיים!' (בתי-ספר לא רוצים) - ביטוי שהפך סמל למאבקה של היהדות האורתודוכסית נגד ההשכלה הכפוייה מטעם הרשות בימים ההם..." (מ. ברגר, "העבר", לדברי ימי יהודי רוסיה, י"ט, עמ' 128) (מ. גבאי, "משעבד", עמ' 256)

 

 

בצורת וגירוש היהודים לערים

 

"בשנת 1821, שנת בצורת לרוסיה הלבנה, המלומדת בצרה זו, שגם יהודים נפגעו ממנה, נחפזו לגול מעל עצמם את האחריות על ירידת האיכרים מנכסיהם ותלו את כל הקולר בצוארי היהודים החוכרים והפונדקאים. בעלי-האחוזות הציעו לממשלה לגרש מרוסיה הלבנה את כל היהודים או לפחות לאסור להם מכירת היין בכפרים, לפי שהם הורסים את מעמד האיכרים. סופו של דבר הייתה פקודת הקיסר: א) לאסור ליהודים  להחזיק חכירות, פונדקים, בתי-מרזח, אכסניות, בתי-דואר, 'ואפילו לגור בהם'; ב) להוציא בשני הפלכים את היהודים מן הכפרים אל הערים עד ינואר שנת 1825.

"כשנתקבלה הפקודה התחילו השלטונות מגרשים מיד את היהודים באכזריות קשה. עד ינואר 1825 גורשו משני הפלכים יותר מעשרים אלף איש ואשה. המוני המגורשים העלובים היו מתקבצים הם ונשיהם בערים ובעיירות המלאים גם בלעדיהם. שם היו תועים ברחובות במערומיהם, צפופים לעשרות במדור אחד, מסתופפים בבתי כנסיות, ורבים מהם היו נשארים מחוסר דירה זמן רב בחוץ בימי הקור. נתרבו בהם חליים ומיתות. (ש. דובנוב, "דברי ימי ישראל",  ד', עמ' 1936)

 

 

 

 

יהודה סלוצקי - מאתיים שנה ליהדות רוסיה 1772 - 1972:

מדיניות דלת פתוחה וכפפות משי

 

"החוק משנת 1791, שאסר על סוחרים יהודים להרשם במעמד הסוחרים בערי רוסיה המרכזית, יש לראותו במסגרת התקופה. רוסיה של המאה הי"ח, לא ידעה את המושג של זכות חופש תנועה לאזרחיה. הממשלה הייתה אוסרת ומתירה תנועתם של אזרחים בהתאם למה שנראה לה כטובת המדינה. מרבית התושבים, אכרים ועירונים, היו צמודים למקומות מושבותיהם. בסיכומו של דבר הייתה זו לגבי היהודים, תקופה ליברלית, שלא נראתה בה כל נטיה מיוחדת מצד השלטונות לפגוע או להגביל את זכויותיהם של היהודים...

"ואמנם, לא הייתה ליהודים סיבה להתלונן על שינוי מצבם. החיים במדינת פולין המתמוטטת הפכו זה למעלה ממאה שנה לסיוט מתמיד, הריאקציה הקתולית הגבירה את התעללותה ביהודים, העירונים התנכלו למעמדם ולזכויותיהם בערים, מרידות הקוזקים וההידמקים לא פסקו מלהטיל אימתם עליהם.

"ארבע שנים לפני צירוף בלורוסיה המזרחית לרוסיה ערכו ההידמקים המתקוממים טבח בכמה קהילות גדולות באוקראינה ("גזרת אומן") כמה עשרות שנים לפני כן הכריז ראש האיכרים המתקוממים בבלורוסיה וושצ'לו על 'השמדת העם היהודי', (ראה כרוזו של וושצ'ילו  ב'רגסטי אי נאדפיסי', עמ' 36), ר' י. היילפריך, 'גזרת וושצ'ילו', 'יהודים ויהדות במזרח אירופה', עמ' 277)   (י. סלוצקי, "העבר", לדברי ימי יהודי רוסיה", י"ט, עמ' 6) (מ. גבאי, "משעבד", עמ' 286)

 

"השטח המותר לישובם של היהודים הורחב עד לוולגה הדרומית והרי קווקז, בתקופה זו הונח היסוד לתכנית העברתם של היהודים מחוסרי-פרנסה להתישבות חקלאית בערבות דרום רוסיה. ראוי לציין כי הסעיף הראשון בחוקה החדשה פתח בפני היהודים את בתי הספר הכלליים במדינה אם כי היהודים לא ניצלו זכות זו כלל וכלל עד אמצע המאה הי"ט. יש להזכיר את ביטול המס הכפול (1809) ואת פקודת הצאר משנת 1817, לפיה אין להאשים את היהודים ברצח נוצרים 'על יסוד המשפט הקדום שהם זקוקים לדם נוצרים'.      ( י. סלוצקי, "העבר", לדברי ימי יהודי רוסיה", כרך י"ט, עמ' 6) ( מ. גבאי, "משעבד", עמ' 286)

 

לאחר 50 שנה - כפיה, בעצת משכילי היהודים

 

"בסוף ימיו של אלכסנדר הראשון הולכת וגוברת המגמה האנטי-יהודית. ב-1825 הוחל בביצוע ההחלטה, שראשיתה עוד בימי ייקטרינה השניה, על גירוש היהודים מן הכפרים, בתחילה רק בשני פלכי בילורוסיה המזרחית. כן יצא צו גירוש של היהודים ברצועת הגבול המערבית בת כ-55 ק"מ. גזרות אלו בשרו תקופה חדשה, קודרת ביותר, בחיי היהודים הרוסים.

 

פרנסי הקהילות היהודיות - "יודנראט"

 

"חותמה של התקופה השלישית, החופפת את שלושים שנות מלכותו של ניקולאי הראשון, הייתה גזרת ה'חטופים' ('הקנטוניסטים'), שהעיבה באכזריותה על כל שאר הגזרות של אותה תקופה. מספר קורבנותיה הגיע לרבבות*), וגדול היה רשמה על המוני היהודים ברוסיה. היא העמידה את פרנסי הקהילות, שהיו אחראים להשלמת מכסת המגויסים לצבא הרוסי, במעמד של סוכני השלטון העוין, כדוגמת אנשי ה'יודנראט' בשנות השואה. (י. סלוצקי, "העבר", לדברי ימי יהודי רוסיה, כרך י"ט, עמ' 12) (מ. גבאי, "משעבד", עמ' 287)

 *) אמנם אין הערכות, אך מדובר במאות אלפים!

 

ריב"ל פועל לתקנתם

המוסרית של היהודים

 

יהדות המזרח הרוסית פולנית הייתה שקועה בעוני ובערות מאז נכבשה במחצית הראשונה של המאה השש-שערה, בידי רבנים קנאי-דת קבליסטים-מרחפים, רובם מיוצאי ספרד, ששהו דורות אחדים בארצות אשכנז, ומיעוט מבוטל של ניצולי הטבח ומדורות-האש, עליו ניצחה הכנסיה במאות ה-11-17. רבנים אלה, שהיו לבאי-כוח שלטון המלכות הפיאודלית כלפי קהילות ישראל, שינו את מטרות חברות החסד בקהילות ישראל ועשו ממנה מכשיר אכיפה וניצול.

טבח 90% מיהודי האימפריה הפולנית הגדולה בגזרות ת"ח-ת"ט. בגזרת אומן בהנהגת וושצ'ילו נטבחו עשרים אלף יהודים בשנת 1764, והכין את האוקראינים לקראת חיסול היהודים. רק הכיבוש הרוסי הפר מזימתו. 50 שנות שידול הטבות מפליגות לצד האיומים של השלטון הצאריסטי לא הצליחו לגרום לשלטון הקהל לפקוח עין ולהביט בזריחה.

 

"תעודה בישראל" -

המכוון לתקנתם  של היהודים",

 

המעבר של השלטונות הצאריים לנהוג כלפי היהודים בכפיה, גרמו אחדים מחוגי שלטון הקהל, שנפקחו עיניהם לראות את הפיגור, הבערות והכפן של בני עמם, והם פנו בהצעותיהם. לתקון מצב היהודים. אחד מאלה, רבי יצחק בר לוינזון (ריב"ל)  פירסם את "תעודה בישראל", "המכוון לתקנתם המוסרית של היהודים", בשנת 1828, שנת הגיוס הראשונה של יהודים לצבא הצאר לתקופת-שרות של 25-38 שנים.

 

ריב"ל, שקיבל פרס של אלף רובל מהצאר הרוסי, על ספרו זה, מוכיח בהסתמכו על התורה, הנביאים והכתובים, מדברי חז"ל וגדולי ישראל, כי: 'א) - חייב כל יהודי ללמוד לשון-הקודש; ב) - אין איסור מצד הדין לדעת לשונות לועזיות וספרותן, ובפרט לשון המדינה שיש בה צורך לטובת הפרט ולטובת כלל ישראל; ג) - אין סכנה ליהדות מידיעת חכמות חיצוניות; ד) - יש להרבות במלאכה ולמעט בסרסרות...

 

ריב"ל המשיך להגיש למיניסטר ההשכלה הרוסי הצעות "על הצורך לתקן חיי-הדת בישראל", ועל-פי הצעותיו סגרו השלטונות את בתי-הדפוס העבריים, החרימו והעלו באש אלפי ספרי תורה, תלמוד, פוסקים וכו'. אך גם בשיטות דיכוי ואונס, לא הצליחה הממשלה הרוסית להביא את ילדי היהודים לבתי-ספר, ולהקנות להם השכלה. (תקציר על-פי

"דברי ימי ישראל", של שמעון דובנוב, ד', עמ' 1947/75)

 

חלקם של יהודי רוסיה

באוכלוסית הערים

 

"בכלל מעמד העירונים בתחום המושב, היה שיעור היהודים לפי מפקד שנת 1851, 61.7%, 492.883 מכלל 798.644 גברים. בחשבון זה נכללו חמשת הפלכים של דרום-מזרח, בהם לא הגיע שיעור היהודים במעמד העירונים אלא כדי 18.5%. במערבו של תחום-המושב, שריכז את רוב מנין האוכלוסיה היהודית, היה חלקם של היהודים במעמד העירונים: ב-6 הפלכים של צפון-מערב 75.2%, ובגוש דרום-מערב 79.6% . השיעור הנדון גבוה היה במיוחד בצפון-מערב בפלך מוהילוב 85.4% ובדרום-מערב בפלך וולין, הגיע כמעט ל-87%.   (רפאל מאהלר, "דברי ימי ישראל", ה', עמ' 17)        

97% צמיתים ומגפות רעב

 

"מצבם של האיכרים ברוסיה הלבנה היה לשם דבר לרעה בפלכי המערב, דווקא בחבל זה הנודע באי-פוריות אדמתו היה שיעבוד האיכרים בידי האצילים קשה יותר מבכל תחום-המושב. לא זו בלבד שהצמיתות הייתה כאן מושרשת ביותר (בפלך מוהלוב הגיע שיעור הצמיתים בקרב האיכרים ל-97%, אלא שבמחצית הראשונה של המאה הי"ט קדמו כאן האצילים בנוהג של נישול איכרים ממשקיהם והפיכתם לפועלים חקלאיים באחוזה. בתוצאת דלדולם של האיכרים הייתה ברוסיה הלבנה מגפת-הרעב שכיחה ביותר, דוגמת מגפת הרעב שפרץ בפלך מינסק בשנת 1817. (רפאל מאהלר, "דברי ימי ישראל", ה', עמ' 24) 

 

ראשי הקהל חוטפים בני העניים

 

"יחס אחר לגמרי שרר לעבודת הצבא בקרב המוני העם*). קודם כל לא נמחה עוד כליל זכר תקופת ה'קנטוניסטים'. בשנות 1827-1855, כאשר ילדים רכים נחטפו מבית הוריהם ונשלחו ללב רוסיה לבתי-הספר הצבאיים לילדי חיילים, ולאחר שהגיעו לגיל 18 הוטל עליהם לשרת 25 שנים בצבא. גם לאחר שבוטלה גזרת ה'חטופים', נמשכה עד שנת 1873 שיטת ה'רקרוטים'. מכסת מגויסים הוטלה על כל קהילה וקהילה, ונציגיה היו אחראים בפני השלטונות למכסה, תוך איום, כי יגויסו לצבא אם לא ימלאוה. כמה שבועות ואף חדשים לפני עונת הגיוס היו גברים בני עשרים עד ארבעים, שחששו כי הגורל יפול עליהם, בורחים ומתחבאים ככל אשר יכלו. הקהילה העמידה 'חוטפים' כדי למצוא אותם ולהביאם אל שלטונות הצבא. 'את המועמדים לגיוס - מספר הגנרל מ. גרוליב - היו סוגרים במעצר ומתייחסים אליהם כאל אסירים. נחמתם היחידה הייתה - המזון שניתן להם בשפע, שהרי מועמדים רעבים למחצה ומדולדלים עלולים היו להיפסל על-ידי השלטונות'. סוג אחר של מגויסים היו 'המתייצבים מרצון' (אוחוטניקי), לרוב בחורים עלובי-חיים, שנאותו ללכת לצבא, לאחר שידולים ותשלום כספי מתאים.

"על המעבר מתקופת ה'רקרוטים' לחובת הצבא הכללית מספר בזיכרונותיו איש לוטא א. פרידמן, 'עד צאת החוק הצבאי החדש - כותב הוא - שרר חוק ה'רקרוטים'. חובת הצבא לא חלה על איש פרטי, כי אם על העדה. העדה בכללה הייתה מחויבת לספק מספר חיילים בכל שנה לפי מכסת הנפשות הרשומות באותה עדה. בתור חברי העדה נרשמו משפחות מתי מספר ומרבית בני העדה לא היו רשומים כלל, אלא נעלמים. בשעה שהיה אחד מן ה'נעלמים' צריך לנסוע לאיזו עיר היה לוקח תעודת מסע על שם אחד הרשומים. כמובן 'בעלי הבתים הגבוהים', נשואי הפנים, הלומדים והתקיפים היו 'נעלמים'. חובת הרקרוטים לא חלה עליהם כלל. ראשי הקהל נהגו אז 'לחטוף' צעירים מבני העניים, אוסרים אותם בכבלי ברזל והיו  ר ו ע י ם  אותם עד שמסרום אל פקידי הצבא. אמנם יש אשר קנו צעירים גם בכסף אשר מכרו את עצמם אל הקהל ברצונם הטוב. אלה נקראו בשם 'אוחוטניקי', ז. א. 'מתנדבים' כביכול, אבל גם הם היו אסורים בנחושתים, היו זוללים וסובאים ושותים לשכרה עד שמסרום לעבודת הצבא. כל הצעירים הלומדים, בני העליה, לא ידעו מחובת הצבא כלל, החוק החדש של שנת 1874*) בלבל את כל 'העולם' ההוא. אי-אפשר היה עוד להשתמט ולהתעלם. החובה הייתה על כל איש ואיש, קטן וגדול, זקן ונער להיות נרשם ברשימת הפקודים'. (א. פרידמן, 'ספר הזכרונות', ת"א, תרפ"ז, עמ' 112). (יהודה סלוצקי, "העבר", לדברי ימי  יהודי רוסיה,  כ"א, עמ' 13) (מ. גבאי, "משעבד", עמ' 262)

*)בצו קסרי הפך האזרח באמפריה הרוסית בשנת 1974 לישות יורידת שהשלטון פנה אליו באופן ישיר. היהודי לא היה זקוק עוד לפספורט ועדים ואישורים מרבני שלטון הקהל, שעלו בדמים מרובים, כדי לבקר בעיירה סמוכה

הקורבנות, המוני העם, בעלי המלאכה והפרוליטריון, נכדי וניני החטופים, מהם צמחו ניצני ההשכלה והמשכילים מוטמעים במחקרים מגמתיים, ביחד עם החוטפים, רבני שלטון הקהל.

 

 

המחוצפים הוכו למען יספרו לדור אחרון

 

בחלוקה למעמדות סווגו בעלי מלאכה כ"בלתי מועילים", וכאשר עשו דין לעצמם נמסרו  לבאי-כוח השלטון המרכזי, הגויי, שמילא אחר הוראות שלטון הקהל, ולהלן מאהלר:

"... מבעלי המלאכה בתור נחותי-דרגה נשללה אפילו הזכות לשוות בתלבושתם ל'בעלי הבתים' המכובדים. מעשה בעיר קיידאן סמוך לשנת 1815 שחייטי העיר העיזו לבוא לבית-הכנסת בשבת הגדול כשהם חבושים 'יארמולקס' ו'שטריימלאך' על ראשם. 'המחוצפים' נמסר בהחלטת ועד הקהל לאדון העיר, שציווה להכותם בשוטים מכות מרדות 'למען יספרו לדור אחרון ולא יזידון עוד'.  (מאהלר, "דברי ימי ישראל", כרך ג', עמ' 164) ( מ. גבאי, "משעבד", עמ' 236)

 

מקריבים את היסודות המקופחים

 

"כבר בגיוס הראשון, בשנת 1827, נקטו ראשי הקהילות את השיטה שהייתה להם לקו במשך כל תקופת הגזירה: הכלל היה להגן על בני האמידים והלומדים ולא למסור לרקרוטים [לגיוס] אלא את בני דלת-העם ובתוכם בעלי-המלאכה, וכן את אנשי הכפרים, דבר הלמד מעניינו הוא, שאף בתוך מעמד זה היו המועדים לפורענות ראשית כל היסודות המקופחים ביותר בקהילה, המשוללים כל יכולת הגנה עצמית, יתומים ואנשים בודדים חסרי משפחה. לפי אותו קו העדיפו ראשי הקהילות למלא את המיכסה במידת האפשר על-ידי מסירת ילדים לקאנטוניסטים במקום מסירת מבוגרים לרקרוטים ... (רפאל מאהלר, "דברי ימי ישראל", כרך ה', עמ' 78) ( מ. גבאי, "משעבד", עמ' 22)

 

 

 

 

קאנטוניסטים שלא הגיעו לגיל עשר

מתים בשיירת התלאובות

 

"המהפכן הרוסי הנודע אלכסנדר הרצן השאיר לנו בזכרונותיו תיאור מחריד של שיירת קאנטוניסטים יהודים שפגש בדרכו לוויאטקה בשנת 1835, הם הובלו לקאזאן בהליכה ברגל של עשר שעות ליום, אחר שכשליש מחבריהם כבר מצאו מנוח בקבר. מראה הילדים האומללים, ביניהם שלא הגיעו לגיל עשר,  לבושי 'שינלים' ארוכים ממידותיהם, רועדים מקור ומקדחת, חיוורי-פנים, שעיניהם הביעו אימה ופחד מפני החיילים נוגשיהם.   (רפאל מאהלר, "דברי ימי ישראל", ה', עמ' 78) ( מ. גבאי, "משעבד", עמ' 22)

   

פרנסי הקהילה מתנפלים בלילה

ועוקרים ילדים

 

"... מכיוון שתרומת הצבא חובת הקהל הייתה ואיש לא רצה להתנדב לצאת לצבא, נעשו פרנסי הקהילה וה'נאמנים' לדבר זה בעל כרחם לסוכני המשטרה ולגונבי-אדם. לפני כל לקיחה לצבא היו הבחורים והנערים העומדים על הפרק בורחים על נפשם למרחקים או מסתתרים ביערות ובגאיות.

"שכירי-הקהל המכונים 'חוטפים' היו רודפים אחרי הפליטים ומחפשים אותם עד שנתמלא המספר הדרוש. כשחסרו בוגרים היו נוטלים קטנים, שנקל היה לחטפם, ולא השגיחו כלל על גילם: נוטלים היו גם נערים פחותים מי"ב שנה, משמונה שנה ומעלה, ואומרים עליהם שהם בני י"ב. וגדולה הייתה מידת האכזריות: היו מתנפלים בלילה ועוקרים את הילדים מזרועות אמותיהם, היו מושכים את הילדים אל הפח במרמה, היו גוזלים נפשות בפרהסיה. הקטנים שנתקבלו היו נמסרים לפקיד הממונה על המשלוח. על-פי-רוב נשלחו לפלכי המזרח ולסביר...

"...היו מכים אותם ומרעיבים אותם בשביל שלא רצו לאכול בשר-חזיר או מרק-כרוב מתובל בשמן-חזיר. יש שהאכילום דגים מלוחים ולא נתנו להם לשתות, והילדים הנענים בצמא היו מסכימים להתנצר. רוב הילדים לא עמדו בניסיון והמירו את דתם... (ש. דובנוב, "דברי ימי ישראל", ד', עמ' 1942) ( מ. גבאי, "משעבד", עמ' 290)

 

מחצית הנוער לגייס לצבא

והמחצית השניה לעבודת כפיה

 

"עד כדי כך נחשב שירות הצבא בימים ההם לפורענות, שבזמנים שונים בימי הקיסר אלכסנדר (1807-1823) נדונו בממשלה הצעות לגייס לצבא יהודים פושעים ומזיקים. בוועד המיניסטרים לענייני היהודים שהתכנס בסוף ימי אלכסנדר, תבע מיניסטר הכספים קאנקרין בגילוי-לב של צורר את גיוס היהודים לצבא, בשיעור מחצית מספר הנוער בגיל 13-15, את המחצית השניה הציע למסור לעבודת כפייה בבתי-חרושת, כדי לעצור בעד הגידול הטבעי של האוכלוסיה היהודית. על כוונות הגזירה שהייתה לחוק בימי ניקולאי מעידים לא רק דרכי ביצועה למעשה אלא הן שקופות בפרטי ההלכה עצמם שבצו משנת 1827. (ר. מאהלר, "דברי ימי ישראל",  ה', עמ' 74) (מ. גבאי, "משעבד", עמ' 291)

 

 

חוקת 1835 - מגלת שעבוד

 

"משעת פרסום חוקת-הצבא שקדו בלשכות-החשאין שבפטרבורג על עיבוד "חוקה אזרחית" חדשה לישראל במקום חוקת שנת 1804 שנתישנה. בשנת 1835 יצא גזר-הדין: באפריל  נחתמה  "חוקת היהודים" החדשה.

"מגלת-שעבוד זו שנתקיימה כמה עשרות בשנים, הכילה את ה'חוקים היסודיים' הישנים בתוספת הגבלות חדשות שיצאו אחרי שנת 1804. תחום המושב נצטמצם הרבה; ליטא ופלכי דרום-מערב בכל שטחם, רוסיה הלבנה בלי הכפרים, אוקרינה (פלכי צ'רניגוב ופולטאבה) וכו' וכו', - - נמצא, שחוקת שנת 1835 לא הייתה אלא שולחן-ערוך של כל החוקים הקודמים כנגד היהודים, והצד החיובי היחיד שבה הוא, שהפסיקה את הגירוש מן הכפרים.     (ש. דובנוב, "דברי ימי ישראל", ד', עמ' 1945/6)

 

 

חצי יהדות רוסיה - פונדקאים ומוכרי יינות

 

"חוקה זו - תערובת של מיני חרויות והגבלות - באה, כפי שנאמר בפתיחתה, מתוך 'שקידה על תקנת היהודים באמת ודרישת טובתם של התושבים העיקריים באותם הפלכים שמותר ליהודים לשבת בהם'. - - כלפי הפונדקאות והחכירה הכפרית, ערוך הסעיף האכזרי ביותר, סעיף ל"ד שבחוק שנת 1804: 'אסור ליהודי, מאחד בינואר שנת 1807 בפלכי אסטרחאן וקוקז ובפלכי רוסיה הקטנה ורוסיה החדשה, ובשאר פלכים - מאחד בינואר שנת 1808, לחכור  שום חכירה ופונדק בשום כפר, ואסור לו למכור בהם יינות ואפילו לגור בהם, אלא דירת ארעי בלבד'. בסעיף זה נמחה בבת אחת עסק, שאמנם אין להתכבד בו, אבל מפרנס היה כחצי מספר היהודים ברוסיה. ותחום המושב הצטמצם על ידי ששטח הכפרים ניטל הימנו.

"כמין רפואה למכה זו הקדימה החוקה ונתנה זכויות יתרות ליהודים הרוצים לעסוק בחקלאות: ניתנה להם הרשות לקנות קרקעות שוממות בפלכי המערב והדרום ובשני פלכי-המזרח או להתאחז בקרקע שינתנו למתיישבים מטעם הממשלה, ובשנים הראשונות יהיו פטורים מעול מסים. - - "    (דובנוב, "דברי ימי עם עולם",  ד', עמ' 1839)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות