העבר היהודי - מבחר מחקרים ומאמרים

יהדות בבל ומוסדותיה בתקופת התלמוד (הממלכה הארשקית)

 

ליהדות בבל יחוד משלה בין קהילות ישראל שבימי הבית השני. היא היתה הקהילה הקדומה ביותר והקהילה הגדולה היחידה מחוץ לתחומי האימפריה הרומית. יחוד זה היו לו תוצאות לא במערך המדיני-פוליטי בלבד, אלא גם בהתפתחות התרבותית והחברתית המיוחדת של יהדות בבל.

 

 

 

שכן היא גם שרויה מחוץ למעגל השפעתה הישירה של התרבות ההלניסטית-רומית, השפעה הניכרת לא רק על שאר תפוצות ישראל כי אם גם על המרכז הלאומי בארץ-ישראל. עמידה עצמאית זו אפשרה לה לגבש צורות חיים משלה. לא זו בלבד שבמרוצת השנים תופסת יהדות בבל על מוסדותיה את רסן ההנהגה היהודית העולמית, אלא היא אף מחדירה את תורתה לכל פינות העולם היהודי. התלמוד הבבלי עומד כאבן-פינה לקביעת דפוסי חיים יהודיים לדורות.

"עיקר ענינו של חיבור זה הוא לסקור את מוסדותיה והתפתחותה של יהדות בבל התלמודית. אולם לסקירה כזאת יש להקדים תיאור קצר של אפין של המלכות ששלטו בבבל, אשר בתחומיהם פרחה הקהילה היהודית. כמו שנראה, קבעו ממלכות פרתיה ופרס באורח בלתי אמצעי, אם כי כל אחת בדרכה המיוחדת, את אפשרויות התפתחותה של הקהילה היהודית. השפעות אלה ניכרות היטב מתוך הספרות התלמודית.

"לאחר כיבוש יהודה בשנת 586 לפסה"נ הגיעו לראשונה יהודים מרובים לבבל[1]. תוך זמן קצר הצליחו להשתלב בחיי הכלכלה הפוריים של ארץ הנהרות. אין לנו ידיעות ברורות על תולדות היהודים תחת שלטון פרס האכמנידית (עד 331 לפנה"נ), ואף ידיעותינו על התקופה ההלניסטית-סלווקית שלאחריה (140-323 לפסה"נ) קטועות ומעטות מאוד[[2]].

"לענייננו חשוב במיוחד לעמוד על אופיה של ממלכת פרתיה, שכבשה וירשה את בית סלווקוס, שכן בימיה מתחילה הקהילה היהודית ליצור את הדפוסים שעתידים לשמש לה מאות בשנים, ואף יש בידינו לעקוב לראשונה - ולו במעט - אחר התפתחות זו.

"את השושלת הפרתית יסד המלך ארשק הראשון בקירוב 248 לפסה"נ.. תחילתה של הממלכה בחבל ארץ הקרוי פרתיה, מזרחה לים הכספי, ואילו התפשטותה באה על חשבון השכנה שבמערב, ממלכת בית סלווקוס ההלניסטית. למעשה, מקבילה התבססותה של הממלכה הפרתית לזו של מדינת יהודה החשמונאית, שכן שני העמים נצלו את התפוררות הממלכה ההלניסטית והלחץ המופעל עליה מצד רומי, על מנת לבצר את עמדם ולהוסיף לשטחם ככל שהיה בידם. ואמנם, עיקר התפשטותה של מלכות פרתיה באה בימי המלך מיתרידטס הראשון (138-171 לפסה"נ), בן זמנם של האחים החשמונאים בני מתתיהו. במיתרידטס זה ניתן לראות את מייסדה האמיתי של האימפריה הפרתית, שכן בימיו נכבשו הארצות מדי, בבל, עילם וחלקים מבקטריה. בשנת 141 נכבשה סלווקיה שעל החידקל, ובמרוצת השנים הופכת העיר הסמוכה לה, קטסיפון, לבירת האימפריה. הסלווקים ניסו להחזיר שטחים אלה, ואולם כשלונו של אנטיוכוס השביעי סידטס בניסיון להשתלט על מסופוטמיה ובבל (129 לפסה"נ) שם קץ לשאיפות הממלכה ההלניסטית המתפוררת להתגבר על פרתיה. ראוי לציין כי בפלישה סלווקית זו נסתייע סידטס גם בצבא יהודי תחת פיקודו של יוחנן הורקנוס. אולם עם מותו של סידטס חזר הורקנוס ליהודה וביצר גם הוא את עצמאותו ואת ניתוקו מן הממלכה הסלווקית.

 

"הממלכה הפרתית הוסיפה להתבסס גם בימי המלך מיתרידסט השני 'הגדול' (87-123 לפסה"נ, אך עם מותו היא הותקפה שוב, הפעם מצד מלכות ארמניה ולאחר מכן גם מצד רומי. בשנים אלה פלש המלך הארמני טיגרנס גם לבבל וגם לארץ-ישראל (83 לפסה"נ), ובימיו הוגלו יהודים רבים מארץ-ישראל לארמניה. המלך הפארתי פראטס השלישי (57-69) הצליח אמנם לשמור על רוב שטחי מלכותו, ואולם בימיו נפתח מאבק שאת הדיו ירגישו במזרח במשך מאות שנים. צבאות רומי לוטשים עיניהם לאזורים פראתיים, ובראשית שלטונו של אורודס הראשון (37-57 לפסה"נ) עלה בידם להשתלט על מיסופוטמיה. ברם בקרב שנסתיים ב-9 ליוני 53 לפסה"נ איבד המצביא הרומאי קראסוס את כל צבאו באחת המפלות הכבדות שידעו הרומיים, זהו קרב חרן המפורסם. ניצחון הפרתים אף הביא לתנופה ולהתפשטותם הזמנית אל מעבר לגבולות הממלכה. בשנים 39-40 הגיעו צבאות פרתיה גם לארץ-ישראל, הדיחו את הורקנוס השני מכהונתו ואת הורדוס ומשפחתו מעמדותיהם, והעלו את אנטיגונוס החשמונאי על כס המלוכה ביהודה. הניסיון לעקור את רומי ובעלי בריתה מארץ-ישראל לא עלה יפה, ותוך שנתיים שוב השתלט הורדוס על יהודה. ואולם מסתבר כי הניסיון נחרת עמוק בתודעתה של היהדות הארץ-ישראלית, ובמשך דורות משמשת הממלכה הפרתית, ולאחר מכן הממלכה הפרסית, מוקד לספקולציות על אודות הגאולה הקרובה ומפלתה של רומי מלחמות רומי-פרתיה הפכו לתופעת קבע במזרח. כך, דרך משל, נוצח מרקוס אנטוניוס בידי המלך פראטס הרביעי (2-38 לפסה"נ) לאחר שצבא רומי ניסה לחדור לפרתיה מן הצפון, דרך מדי. לעתים נתרכזה ההתעצמות שבין הממלכות סביב שטחים שמחוץ לאימפריה הפארתית, וכך הפכה שאלת ההגמוניה על ארמניה גורם למתיחות מתמדת.

"במאה השניה לספירה שוב החלו הרומיים בסידרת פלישות לתוך ממלכת פרתיה גופה. בסוף ימיו הסתער טריינוס על מיסופוטמיה, הצליח לכובשה במהירות ואף לחדור לבבל. עם הגיעו למפרץ הפרסי נתברר לו כי רוב האזורים הכבושים מרדו בו, כשהם מסתייעים סיוע לא מבוטל ביהודי הממלכה. הכובש אנוס היה לסגת ממרבית השטחים שכבש. שנה לאחר מכן, עם עליית הדריינוס לקיסרות, הוחזרו כל כיבושי טריאנוס לפרתיה. (ישעיהו גפני, "יהדות בבל ומוסדותיה בתקופת התלמוד", מרכז זלמן שזר, תשמ"ז, מבוא, עמ' 11-9)

 

ממלכת פרס הססנית

"בימי מרקוס אורליוס (162) שוב פלשו הרומיים. סלווקיה נכבשה ואילו מסופוטמיה הפכה לפרובינציה רומית. אותו זמן התחולל מאבק פנימי חריף בממלכה הארשקית, והדבר אף הקל על ספטימיוס סוורוס לחזק את מעמדה של רומי במסופוטמיה (198). פלישה נוספת לתוך פרתיה תיכנן גם קרקלה, אלא שהלה נהרג בשנת 217. הפרתים ניסו לצאת להתקפת נגד, ואולם... משפחת נסיכים פרסים גברה עליו והקימו את הממלכה הססאנית.

"עד כאן סקירת ההיסטוריה הפוליטית של הממלכה הפרתית. אולם יתכן כי ניתוח המיבנה הפנימי של הממלכה - עד כמה שאפשר - היה מיטיב להסביר כיצד נתאפשר לקהילה היהודית להתפתח בצורתה המיוחדת. הממלכה הפרתית נבדלת הן מקודמתה האכמנידית והן מיורשתה הססאנית בכך, שלמעשה לא היווה מעולם אימפריה מאוחדת תחת שלטון מרכזי חזק, אלא איחוד רופף של מדינות ואסאליות, אשר נאמנותן למלך הפרתי לא תמיד עמדה במבחן. זאת משום שמוצאם ואפיים של השבטים הפרתיים, הנוודים ביסודם, או באי-רצונם להשתית את ממלכתם על יסודות העשויים ללכד אותה, כגון החדרת דת אחת ובלעדית באימפריה. אמנם קיימת היתה הכרה כלשהי באלים האיראניים העתיקים ואף טיפוח מסוים של דת זרואסטר, אלא שהפרתים היו רחוקים מן ההתלהבות הדתית של האכמנידים, ועוד יותר מקנאותם של הססאנים. יתר על כן, כמשקל נגד לתרבות הפרסית עמדה לפני המלכים הפרתים גם התרבות ההלניסטית, והחל ממיתרידסט הראשון נכלל הכינוי 'פילהלן' (= 'אוהב יוונית') בשמותיהם של רוב מלכי בית ארשק, יש הטוענים כי בהקימה את בירתה טקסיפון על הגדה המזרחית של החידקל, איפשרה הממלכה לשכנתה סלווקיה לשמור על אופיה ההלני. אמנם יש החושבים שההלניזם בפרתיה אינו אלא העתקה חיצונית של תרבות שבאה בירושה מן התקופה הסלווקית, אך מכל מקום מעידה ערבוביה תרבותית זו על חוסר כיוון פוליטי ותרבותי מצד המלכים הפרתים. הללו הראו כשרונות רק בריכוז צבאות לקראת הכרעות גורליות, ואולם בין נצחון אחד גדול למשנהו יכלו לעבור עשרות שנים של תככים ומזימות מבפנים, ויצירת קואליציות פנים-פרתיות על מנת להתגבר על נסיונות הדחה מעברים שונים. אופי פיאודלי מובהק זה, עם שהוא נוטה להחליש את הממלכה בכללה, הוא בחינת גורם מחזק ומלכד בנפרד של הקבוצות האתניות השונות שבתוך הממלכה. ולפי שהפיקוח מטעם המרכז על קבוצות אלה היה רופף למדי, יכלו השבטים לטפח אוטונומיה בתחומים שונים, ובלבד שיכירו רשמית בעליונות השליט הפרתי. (ישעיהו גפני, שם, עמ' 12-11)

ישעיהו גפני מביא את סיפורו של יוסף בן מתתיהו על חסינאי וחנילאי, שהקימו מדינה בבבל ושלטו במשך חמש עשרה שנים, 35-20 לס"נ (ספר י"ח של קדמוניות 379-310).

 

"מסיפור זה למדנו על מספרם הרב של יהודי בבל וריכוזיהם בערים נהרדעה ונציבין. דבר שחוזר פעמים מספר אצל יוספוס. הוא מדגיש כי בגלל בטחונם של היהודים בנהרדעה ונציבין הפקידו שם את השקלים שנאספו לבית המקדש 'והשתמשו בערים אלה כבתי-אוצר, ובהגיע הזמן נשלחו והועלו המתנות לירושלים'. אף לומדים אנו מסיפור זה על הפוליטיקה הפנימית של מלכי פרתיה ויחסי הכוחות העדינים שבין הבבלים, היוונים והיהודים. גם סיפורו השני של יוספוס על יהודי בבל (קדמוניותכ', 69-17), בענין גיורם של מלכי חדייב (אדיבנה), מגלה תמונה דומה, גם המלך הפרתי וגם הטוענים לשלטון חיזרו אחרי תמיכתה של הממלכה הקטנה שמלכיה התייהדו, והדבר היה בו רק כדי להוסיף לכוחה ולמעמדה של יהדות בבל.

 

"אין ספק כי יהודי בבל היו שותפים לאיבה של הפרתים כלפי רומי. בימי מלחמת החורבן שלחו מלכי אדיבנה תגבורת למגיני ירושלים, וזו אף הצטיינה בגבורתה (מלחמות, ב', 520, ו-536). כבר ציינו את מקומם של היהודים במרד הפרתי נגד טריאנוס, ותהא הסיבה להתקוממות אשר תהיה, ברור שמאחוריה הסתתרה ההרגשה כי מוטב להיות תחת שלטון פרתייה ולא תחת שלטונה של רומי. ביטוי לרגשות אלה ניתן גם בשעת חילופי המשמרות בשלטון הפרתי-פרסי, שכן בתלמוד נרמז לא פעם על חששותיהם של חכמים עם עליית בית המלוכה הססנית. כשמת ארטבן החמישי, האחרון למלכים הארשקים, הכריז האמורא רב: 'נתפרדה החבילה' (עבודה זרה, י, ב). (ישעיהו גפני, "יהדות בבל ומוסדותיה  בתקופת התלמוד", מרכז זלמן שזר, תשמ"ז, מבוא, עמ' 12-13)

 

גפני משכתב  ומסלף

את דברי ימי ישראל

ישעיה גפני, כיתר היסטוריוני הממסד הנציונל-ציוני, כובשי ומשעבדי היהודים, מעוררים חשדות, מטילים ספקות ודוחים את אמינותם של קביעות היסטוריות מימי קדם, על תפקידה של היהדות הבבלית. כותב גפני: "אם באנו לתאר תולדות יהדות זו, הרי שאין להכחיש שידיעותינו בתחום זה כמעט אפסיות... את העובדה הזו של אפס ידיעה החלו לטשטש במרוצת הזמן, ומשנהפכה יהדות בבל למרכז חיי היצירה ולמנהיגתה של היהדות העולמית החלו למלא את החסר. כך נוצר מעין אנכרוניזם הרואה ביהדות בבל את מרכז הכובד של עם ישראל עוד בימי הבית השני, וכאילו שהיא היא שהזרימה תורה לארץ-ישראל[3] גם בדורות קדומים..."

זה כאשר גפני עוסק בפיחות קביעות היסטוריות, אך לפירושיו והשערותיו שאין להן כל רמז בדברי הימים הוא מביא אותן כעובדות שאין להרהר אחריהן. כותב גפני: "ברור כי גלות עשרת השבטים וגלות יהודה הביאו לאזור בבל יהודים רבים".

 

ראוי לחפש בכתובים מה נוצר מחוץ

לבבל ולא על-ידי יוצאי בבל.

 

זאת כאשר במשך מאה וחמשים השנים שהפרידו בין גלות ישראל לגלות יהודה, ומאז עד ימינו אלה לא נמצאו עקבות לגולה עשרת השבטים. הנובלה בספר טוביה, שאביו טובי נמנה על גולי עשרת השבטים שהגלה שלמנאסר, שהצטיין ביראת-שמים, גמילות חסדים ושמירת מצוות, אין לה סימוכין בכתובים, וגם מפני שיהודי עשרת השבטים לא הצטיינו במעלות הנזכרות, ולא היה כל משותף בינם לבין יהודי מדינת יהודה, מלבד שפך הדם והשנאה ההדדית, יהוה אלוהיהם של עשרת השבטים התגלם בעגלי הזהב, ואלהי יהודי ממלכת יהודה התגלם בארון הפסל והתרפים של מיכה ששכן בבית-המקדש, וכאמור אין שום רמז בכתובים על הימצאותם של עדה  או בודדים מיהודי ממלכת ישראל בבבל, לפני, ואחר גלות בבל.

 

כל מה ששייך לתחום הדת היהודית, ולא נודע לפני גלות בבל, נכתב בהכרח בבבל. משום שמחוץ לבבל, מחוץ לעשרת אלפי "אילי ארץ יהודה", לא היה ציבור המוכשר לכתוב ספרי קודש, שלו נודעו לפני זמנם.

 

עשרת אלפים גולי בבל "אילי ארץ יהודה", המדינאים, השופטים, הסופרים, המשוררים, הפייטנים מסוגלים היו להוסיף פרקים לנביאים הקדמונים, כל אחד בסגנונו. קדחת היצירה אחזה בדורות הראשונים, ולאחר שסיימו עם חמשת חמשי תורה של משה, יהושע, שופטים, מלכים, דברי הימים ותהילים, המשיכו ברות, משלי, איוב קהלת, מגילת אסתר וכו' וכו'.

 

"הבית השני", היה למעשה בית עבדים ליהודים. 25% מהציבור, הכוהנים והלוויים, רדו בעם הפשוט וסחטו אותו. ובכל שנות קיום הבית השני, לא הייתה ליהודים במדינת הכוהנים שעת רווחה, כדי להתפנות לחשיבה יוצרת. בנוסף היה  מתח, מאבקי-כוח ומלחמות בין היהודים ליוונים, שכן יהודה שימשה שדה קרב בשש מלחמות שהתקיימו בין בית סלווקוס לבית תלמי, ומתחים והתפרצויות מלחמה היו בין היהודים לתושבי ערי הפוליס [ערי מדינה] של היוונים - בסוריה, ארץ-ישראל, מצרים וכו'. ובמדינת המכבים, שצצה כפטריית בוקר ונעלמה. הייתה למעשה מלחמת אזרחים, בין קנאי-דת לבין המתייוונים, שהקיזה דמם של רבבות אדם. יוסף פלביוס מספר על אקט הסיום של אחת המלחמות:

 

ינאי המלך היה גם כהן גדול וגם מצביא, ביום כיפור שפך מים שהיה אמור להזות על המזבח, על רגליו. הציבור רגם אותו באתרוגים. הציבור התקומם ובמרידה נהרגו 50.000 בני-אדם. לבסוף הושם מצור על המורדים. אחר מפלתם הוא ציווה לשחוט לעיניהם את בניהם ונשיהם ואותם, 800 במספר, צלב. באותו זמן הוא התהולל עם פילגשיו (80 לפסה"נ) (קדמוניות י"ג 376 ואילך).

 

הלל הזקן, ר' חייא, מר זוטרה, ר' נתן הבבלי בנו של ראש הגולה, ר' ישמעאל ויתר ראשי-גולה ורבנים שעלו מבבל והיו עילית חברתית ומורה הלכה ושלטו במשך מאות שנים בארץ. וכאשר לוקחים בחשבון שבמשך למעלה ממאה שנה לאחר מרד בר-כוזיבא דוכאו יהודי א"י המעטים, נאסרה עליהם התפילה וברית-המילה, וכול מי שיכל ברח לבבל.

טוביה נכתב, לעניות דעתי, על ידי אחד מגולי מלכות יהודה בתקופה הססנית, וייחוסו של טובי לגולי שלמנאסר, מאה וחמשים שנה לאחר גלות ישראל, בא לחזק את התקווה שנטעו הנביאים בלב העם, בקשר לשובם של גולי ממלכת ישראל לארצם.

ומה הסימוכין של גפני? דברי יוספוס שבאו למעלה משלוש מאות שנה לאחר עליית שבי ציון, כותב גפני: "מדברי יוספוס [הוא יוסף בן מתתיהו], העוסק רק בעקיפין ביהדות הבבלית, עולה לפחות עובדה חשובה אחת, שיהודי בבל 'הינם ריבואות לאין גבול, שאי-אפשר לדעת את מספרם'. דבריו מתאשרים גם על-ידי פילון, המשיח לפי תומו על פטרוניוס, נציב סוריה בימי גאיוס קליגולה, שחשש להעמיד צלם בהיכל בירושלים גם בגלל כוחם והשפעתם הניכרת של יהודי בבל הפרתית (פילון, המלאכות אל גאיוס 216). אין ספק שמספרם של יהודי בבל גדל בעקבות מעשי גיור רבים[[4]], דבר שהתלמוד בבלי מתייחס אליו בהרחבה (קידושין עג, א ועוד)... הצד המעניין בסיפור אינו רק עובדת הגיור ותוצאותיו החיוביות לגבי יהודי ארץ-ישראל, אלא עצם הידיעה שהסתובבו יהודים בממלכה הפרתית[[5]] ושידלו תושבים 'לעבוד את אלהים לפי מנהג האבות של היהודים'. ואולם יוספוס אינו יכול לשמש מקור של ממש לתולדות יהודי בבל, וכאמור הוא מתייחס אליהם רק לעתים רחוקות.(ישעיהו גפני, "יהדות בבל ומוסדותיה  בתקופת התלמוד", מרכז זלמן שזר, תשמ"ז, מבוא, שם, עמ' 15-14)

 

"גם יצירה ספרותית מתורתה של יהדות בבל הפרתית לא הגיעה אלינו, וקשה לעמוד על מצבה התרבותי-רוחני של הקהילה היהודית. אחרי ספרי יחזקאל, דניאל ומגילת אסתר, דומה שאין בידינו כל שריד ליצירה יהודית בבלית מימי הבית, להוציא את הספר החיצוני טוביה (ואולי גם ספר שושנה)[[6]]. שונה במקצת המצב בתחום הלימודי-הלכתי, שכן כאן לפחות פוגשים אנו אישים היושבים בבבל או שמוצאם משם. לכאורה יכולנו להצביע על הלל שהיה מחשובי הפרושים בימי הבית, כנציג של יהדות בבל וממילא כמיצג את תורתה, כמו שביקשו כמה היסטוריונים לעשות. ואולם יש מקום לספק באיזו מידה ניתן להקיש מהלל על מצב לימוד התורה בבבל, שכן במקורות אין כל זכר לימיו של הלל בארץ מוצאו, ואף מודגשת העובדה שהלל שימש את שמעיה ואבטליון[[7]], היינו שלמד בא"י.  (ישעיהו גפני, "יהדות בבל ומוסדותיה בתקופת התלמוד", מבוא, שם, עמ' 14)

 

"רק לקראת סוף ימי הבית השני עומדים אנו לפני התופעה של אישיות רבנית בבבל, שחכמי ארץ-ישראל מכירים בה ואף מעריצים אותה. ליהודה בן בתירה שלחו חכמי ארץ-ישראל עוד בימי הבית: 'שלום לך ר' יהודה בן בתירה דאנת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים' (פסחים ג, ב) ואמנם, כנראה, חכם זה הוא מייסד שושלת חכמים מחשובי התנאים המועטים הידועים לנו בבבל. לאחר מרד בר-כוכבא יורדים מספר חכמים מארץ ישראל לבבל 'ללמוד תורה אצל רבי יהודה בן בתירה בנציבין' (ספרי דברים פיסקא פ, עמ' 146), ומסתבר שזהו נכדו של רבי יהודה בן בתירה הראשון. יתכן גם כי ההנהגה בנציבין בדמות רבי יהודה בן בתירה, שימשה אינסטנציה רבנית עליונה בבבל, ועל כל פנים כך משתמע מסיפור חנניה בן אחי רבי יהושע. ישיבת נציבין אף נמנית בין הישיבות החשובות בתקופת התנאים, שכן לפסוק 'צדק צדק תרדוף' ודרשתו 'הלוך אחר חכמים לישיבה' צוין, לאחר הישיבות המפורסמות בארץ ישראל, גם 'אחר רבי יהודה בן בתירה לנציבין' (סנהדרין, לב, ב)

 

"בית דין שקיומו אינו מוטל בספק הוא בית הדין בנהרדעה, ולשם אף ירד רבי עקיבא לעבר שנים (יבמות, פרק ט"ז, מ"ז)... לאחר מרד בר-כוכבא חשב לפחות חכם אחד, חנניה בן אחי רבי יהושע, כי בבל חייבת לרשת חלק מסמכויותיה של ארץ-ישראל. חכם זה שירד מן הארץ לבבל בראשית המאה השנייה... מסתמן ראשית השינוי במעמדה של יהדות בבל מתפוצה ככל התפוצות[[8]] לקהילה הקיימת בזכות עצמה ועומדת במישור אחד עם יהדות ארץ ישראל. אין ספק שיהודי בבל היו מודעים להרס העצום שהביא מרד בר כוכבא הן מבחינה יישובית והן מבחינה רוחנית. נראה כי כמה חכמים אף ירדו מארץ ישראל לבבל בתקופה זו. כנגד זה קיימות עדויות ברורות דווקא לגבי תופעה הפוכה, דהיינו עלייתם מבבל לארץ ישראל של כמה חכמים, ואף שיפוצם בהיררכיה הישראלית. במדרשים שיצאו מבית מדרשו של רבי ישמעאל נמצאים כמה תלמידים בבלים, ואילו לאחר מרד בר כוכבא מופיע בבית דינו של רבן שמעון בן גמליאל הנשיא רבי נתן הבבלי. חכם זה, שלפי רמז בתלמוד ומסורת גאונים היה בנו של ראש הגולה בבבל, תפס את המקום השני בהיררכיה שבארץ ישראל בהיותו אב בית דין. זאת אינה תופעה בודדת אלא ראשית נטיה לשתף את בני בבל בשלטון הנשיא והסנהדרין. כך, דרך משל, יעמוד לצדו של יהודה הנשיא, בנו של רבן שמעון בן גמליאל, רבי חייא הבבלי; ואילו לאחר מותו של רבי מתמנה רבי חנינה בר חמה לאב בית דין.  (ישעיהו גפני, "יהדות בבל ומוסדותיה בתקופת התלמוד", מבוא, שם, עמ' 15)

 

 

[1] גלות בבל התרחשה בשנת 792 לפס"נ, ב-586 לא הגיעו יהודים לבבל..!

[2] זאת משום שלא הושקעו עניין ומשאבים לחקר יהדות בבל שסווגה בישראל ה"ציונית" עם הנחשלות, הפיגור והבערות, ובגין המדיניות האנטי-ערבית של התנועה ה"ציונית", והוצאה ללא חשבון על חקר יהדות רוסיה

[3] ישעיהו גפני אינו מודע לעובדה, המוסכמת על ההיסטוריונים, ששלוש מאות שנותיה הראשונות של יהודה, הותירה לתיעוד ההיסטורי דפים ריקים. ויהודה הלאומנית המקוטבת לא הייתה מסוגלת לקלוט דבר מרוחו של הלל. מזכירים את בית שמאי, ולא את בית שמעון בן שטח, שתלה 80 "מכשפות" ביום אחד,ללא משפט.

[4] הקביעה של גפני, "שמספרם של יהודי בבל גדל בעקבות מעשי גיור רבים", אין לה סימוכין והיא שיטה נפוצה בקרב ההיסטוריונים ה"ציונים", שמטילים ספקות בתיעוד ההיסטורי בכל מה שנוגע לעבר של יהדות בבל, מתעלמים ממרכיב הזמן ותוקעים השערות ופירושים חסרי שחר כעובדות.

[5] "עצם הידיעה שהסתובבו יהודים בממלכה הפרתית ושידלו תושבים 'לעבוד את אלהים לפי מנהג האבות של היהודים"..! כך על יסוד גיור משפחת מלוכה אחת, מסיק ישעיהו גפני מסקנה מופרכת, המציגה את יהודי בבל כמסיונרים. האמת היא  שדת התרבות שלהם, העמדת האדם במרכז ההתעניינות והעשייה שלהם, עשה אותם לרצויים ומקובלים בכול מקום אליו הגיעו.

[6] גפני וכול ההיסטוריונים ה"ציונם" לא יכלו להביא בדל יצירה, מהחומש ועד למשלי, קהלת ואיוב, שלא נכתבה בבבל.

[7] שמעיה ואבטליון בפרקי אבות הטיפו את תורת החסד ודת-התרבות של הלל.

[8] ארץ ישראל הייתה תלויה ביהדות בבל, שהייתה ברמת תרבות יותר גבוהה. עובדה שכול ראשי השלטון הדתי בארץ-ישראל במשך הרבה מאות שנים היו בבלים, וצאצאי הלל היו נשיאי ארץ-ישראל במשך כ-450 שנה, ואין מקום להפרדה בין יהודי בבל וארץ-ישראל

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות