יהדות ודת היהודים

טקס סוטה

 

 


(ה) אֵלּוּ מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ, טוֹחֶנֶת, וְאוֹפָה, וּמְכַבֶּסֶת, מְבַשֶּׁלֶת, וּמְנִיקָה אֶת בְּנָהּ, מַצַּעַת (לוֹ) הַמִּטָּה, וְעוֹשָׂה בַצֶּמֶר. הִכְנִיסָה לוֹ שִׁפְחָה אַחַת, לֹא טוֹחֶנֶת וְלֹא אוֹפָה וְלֹא מְכַבֶּסֶת. שְׁתַּיִם, אֵינָהּ מְבַשֶּׁלֶת וְאֵינָהּ מְנִיקָה אֶת בְּנָהּ. שָׁלֹשׁ, אֵינָהּ מַצַּעַת (לוֹ)הַמִּטָּה וְאֵינָהּ עוֹשָׂה בַצֶּמֶר. אַרְבַּע, יוֹשֶׁבֶת בַּקַּתֶּדְרָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הִכְנִיסָה לוֹ מֵאָה שְׁפָחוֹת, כּוֹפָהּ לַעֲשׂוֹת בַּצֶּמֶר, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִמָּה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּתָהּ, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי שִׁעְמוּם:
(ו) הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, שַׁבָּת אֶחָת. הַתַּלְמִידִים יוֹצְאִין לְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, שְׁלֹשִׁים יוֹם. הַפּוֹעֲלִים, שַׁבָּת אֶחָת. הָעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה, הַטַּיָּלִין, בְּכָל יוֹם. הַפּוֹעֲלִים, שְׁתַּיִם בַּשַּׁבָּת. הַחַמָּרִים, אַחַת בַּשַּׁבָּת. הַגַּמָּלִים, אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. הַסַּפָּנִים, אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
(ז) הַמּוֹרֶדֶת עַל בַּעְלָהּ, פּוֹחֲתִין לָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ שִׁבְעָה דִינָרִין בַּשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁבְעָה טַרְפְּעִיקִין. עַד מָתַי הוּא פוֹחֵת, עַד כְּנֶגֶד כְּתֻבָּתָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְעוֹלָם הוּא פוֹחֵת וְהוֹלֵךְ, שֶׁמָא תִּפּוֹל לָהּ יְרֻשָּׁה מִמָּקוֹם אַחֵר, גּוֹבֶה הֵימֶנָּה. וְכֵן הַמּוֹרֵד עַל אִשְׁתּוֹ, מוֹסִיפִין לָהּ עַל כְּתֻבָּתָהּ שְׁלֹשָׁה דִינָרִין בַּשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁלֹשָׁה טַרְפְּעִיקִין: (משנה, מסכת כתובות, פרק ה')


נישואי ילדות בנות שלוש שנים ויום אחד, וסקילת ילדה-אישה שבעלה טען שלא מצה לה בתולין, והוריה לא יכלו להציג את השמלה או הסדין המוכתם בדם בתוליה, וסקלו אותה בפתח בית אביה; או אם עבר בבעל רוח קנאה, או שביקש להיפטר מאשתו, והביא אותה אל הכוהן, שעורך לה טקס סוטה, בו ראח קנאה הטרידה את מנוחתו של לטיף.

טקס "סוטה"
"...ועבר עליו רוח-קנאה וקנא את-אשתו והיא נטמאה או-עבר עליו רוח-קנאה וקנא את-אשתו והיא לא נטמאה: והביא האיש את אשתו אל-הכהן והביא את קרבנה עליה עשירית האפה קמח שעורים... (במדבר ה', יד-טו) 

"והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה ואמר הכהן לאשה, יתן אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת את-ירכך נופלת ואת בטנך צבה: ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפל ירך ואמרה האשה אמן אמן: וכתב את-האלות האלה הכהן בספר ומחה אל-מי המרים... והשקה את המים והייתה אם נטמאה ותמעל מעל באישה ובאו בה המים המאררים המרים וצבתה בטנה ונפלה ירכה והייתה האשה לאלה בקרב עמה: ואם לא נטמאה האישה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע: זאת תורת הקנאות אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה: או איש אשר תעבור עליו רוח קינאה וקנא את-אשתו והעמיד את האשה לפני יהוה ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת: ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עוונה. (במדבר ה', כא-לא)

דברים אלה המסופרים בספר במדבר, לא נשמע עליהם בתקופת השופטים והבית ראשון, וסביר להניח שהם נלקחו  מהמיתולוגיה השומרית והבבלית. כאשר גולה בבל, החרדים מזעמו של אל צמא-דם, שהרס בזמנם ולעיניהם את ארצם, טבח את בני משפחותיהם, ופטישי התוכחה של ירמיהו ויחזקאל המשיכו להכות על ראשי "הרועים" שהביאו בהתנהגותם האנוכית, את החורבן והטבח על ארצם ועמם, וכדי לשמור על צאצאיהם, מחורבן והשמדה, הם דחסו לתוך החומש את כל החוקים המחמירים, מתקופות קדומות, ואין בכתובים עדות על קיום טקס סוטה באלף השנים האחרונות.

החומש ורבים מסיפורי התנ"ך הם מיתולוגיה. והתלמוד בבלי שבא לפרש ולהסביר את המשניות דחוס בדברי הבל שאין להם ולאדם החי במילניום השלישי שום קשר ושייכות. מלבד "רבני" "בני הגבירה", שישבו על התורה (התלמוד בבלי) במזרח אירופה, לא נמצא אחד מרבבה ביהדות העולם שעסק בתלמוד, וגם אלה היו ברובם אנשי העולם הגדול, והקדישו שעה או שעות אחדות. זאת משום שזה מאות או אלפי שנים שלא נשמע על אמה עבריה, תחום שבת, פרה אדומה, עגלה ערופה, שור הנגח, טקס סוטה וחליצה, שרק "רבני" מזרח-אירופה אחזו בהם לפרנסתם. גם הכתובה והקידושין, אינם מתאימים עוד לבני זוג שווה זכויות, שזקוקים להסכם אזרחי שיסדיר את חייהם המשותפים, ולכך דרוש משפטן ולא "רב". וכל הנוגע ליחסים בין אדם לחברו, המופיעים בתלמוד בבלי, עובדו בצורה בהירה והומנית, בחוקה העות'מנית, האנגלית, האמריקנת וכו', ומשמשת אור לגויים. 

אמרנו שאין שום קשר ודמיון בין דת החסד והעזרה ההדדית, בין דת האוניברסליזם של היהדות, ובין דת השטן של "רבני" הליטאים. להלן טקס סוטה, נישואי בת שלוש שנים ויום אחד, והגיגים של "הוגה-דעות" המככבים בתלמוד בבלי, האמורים להיות "אור לגויים". 

"כיצד עושה לה? מוליכה לבית-דין שבאותו מקום... היו מעלין אותה לבית-דין הגדול שבירושלים ומאימין עליה, כדרך שמאימין על עדי-נפשות, ואומרין לה: בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים, הרבה קדמוך ונשטפו - עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה, שלא ימחה על המים. ואומרין לפניה דברי אגדה, מעשים שארעו בכתובים הראשונים, ואומרין לפניה דברים, שאינה כדאי לשמעם היא וכל-משפחת בית אביה.
"כדרך שמאיימין עליה שלא תשתה כך מאימין עליה שתשתה; אומרים לה: בתי, אם ברור לך הדבר שטהורה את, עמדי על ברכיך ושתי, לפי שאין מים המרים דומים אלא לסם יבש שמונח על בשר חי, אם יש-שם מכה - מחלחל ויורד, אין שם מכה - אינו מועיל כלום.
"אם אמרה: טמאה אני - שוברת כתובתה ויוצאת; ואם אמרה: טהורה אני - מעלין אותה לשער-מזרח שעל פתח שער ניקנור, ששם משקין את הסוטות... וכהן אוחז בבגדיה, אם נקרעו - נקרעו, ואם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה. ר' יהודה אומר: אם היה לבה נאה לא היה מגלהו ואם היה שערה נאה לא היה סותרו, משום פרחי כהונה. הייתה מכוסה בלבנים - מכסה בשחורים, אם היו שחורים נאים לה - מפשיטין אותה ומלבישין אותה בגדים מכוערים; היו עליה כלי-זהב וקטלאות, נזמים וטבעות - מסלקים ממנה כדי לנוולה... סדין של בוץ היה פורס בינו לבין העם, כהן פונה לאחוריה ופורעה, כדי לקיים מצות פריעה.  ואחר-כך מביא חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה, וכל הרוצה לראות, בא לראות... וכל הנשים מותרות לראותה.
"היה מביא את מנחתה בתוך כפיפה מצרית ונותנה על ידיה כדי ליגעה. והיה מביא פילי [קערה] של חרס חדשה ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור. נכנס להיכל ופנה לימינו, ומקום היה שם אמה על אמה, וטבלה של שיש וטבעת הייתה קבועה בה, כשהוא מגביהה נוטל עפר מתחתיה ונותן, כדי שיראה על פני המים.
"בא לו לכתוב את המגילה, נכנס לו לאולם, וטבלא של זהב הייתה קבועה בכתלו של היכל, והיא נראית מבאולם. הימנה רואה וכותב, לא חסר ולא יתר, ואינו כותב אלא בדיו - כתב שיכול להמחות. יוצא ועומד בצד סוטה וקורא ודורש ומשמיע בכל-לשון ששומעת, שתהא יודעת על מה הייתה שותה.
"עד שלא נמחקה המגילה, אמרה: איני שותה - מגלתה נגנזת ומנחתה מתפזרת על הדשן; נמחקה המגילה ואמרה: טמאה אני - המים נשפכים ומנחתה נשפכת על הדשן; נמחקה המגילה ואמרה: איני שותה - מערערין אותה ומשקין אותה בעל-כורחה. ר' יהודה אומר: בצבת של ברזל היו פותחין את-פיה. אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלא גידין; והם אומרים: הוציאוה, שלא תטמא את העזרה.   (סוטה א-ג)

ואולי רוח קנאה עברה על אותו איש בגלל מצב נפשי, ואולי נתן עינו באחרת וביקש להיפטר מאשתו ללא כתובה? ואם עמדה  באותו טקס מבזה ומחריד "ונקה האיש מעון" ולא "כאשר זמם יעשה לו", ולהלן מבט על רוחב הדעת  של אחדים מאותם שביצרו את יסודות האמונה

 

היהודים - לפני שנודעו כיהודים

במשך אלפי שנים, לפני האסלאם, חיו היהודים בחצי האי הערבי, כאחד, או אחדים מהשבטים הערבים, יש הרואים בהם את האכדים, שהיגרו מרבע  הריק של חצי האי ערב (الربع الخالي) לדרום עיראק, והקימו את מלכות סרגון הגדולה, יש הרואים בהם את העמלקים (العمالقه), שהיו ענקים ברוח ולא בגודל הפיסי, שהתפזרו ברחבי חצי-האי הערבי לאחר שגלי מהגרים מהמזרח הביאו להתמוטטות ממלכת סרגון. יתרו, כוהן מדיין וחותן משה, היה הוא ועמו מאותם עמלקים.

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות