יהדות ודת היהודים

טקס החליצה המבזה עדיין נהוג בחוגי דת העוולה הליטאית 

 

ייבום וחליצה

[הערך נכתב ע"י איש דת שרואה בחליצה מצווה מדאורייתא - מ. גבאי]

"ביהדות, כאשר מת אדם נשוי שלא השאיר אחריו צאצאים, מצווה על אחיו לייבם את אלמנת אחיו, כלומר לשאת אותה לאישה, ו'להקים לאחיו שם' על ידי העמדת צאצאים מאשת אחיו. לחלופין, מתבצע טקס חליצה בו האח מצהיר בפומבי על סירובו לייבם את אשת אחיו, ולאחריו האישה מותרת להינשא לכל גבר.

"מקורו של המנהג קדום, והמושג "ייבום" היה מוכר כבר בתקופת האבות, כמסופר בספר בראשית: "וַיאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹא אֶל אֵשֶת אָחִיךָ וְיַבֵם אתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ" (בראשית ל"ח ח'). מדין התורה, היבמה (אשת האח המת) נישאת לאחי בעלה על ידי קיום יחסי אישות, שלאחריהם הופכים היבם (אחי הנפטר) והיבמה לבעל ואישה לכל דבר. חכמים תיקנו שלא יישא היבם את יבמתו, אלא לאחר קידושין, בדומה לנישואים רגילים. קידושין אלו נקראים - "קידושי מאמר".

"דיני הייבום והחליצה רבים הם, ומיוחדת להם מסכת מיוחדת בש"ס, מסכת יבמות, הנחשבת לאחת משלוש המסכתות הקשות בש"ס, יחד עם מסכת עירובין ומסכת נידה.

 

"כִּי-יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ - לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת-הַמֵּת הַחוּצָה, לְאִישׁ זָר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, וּלְקָחָהּ לוֹ לְאישה וְיִבְּמָהּ. וְהָיָה, הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד - יָקוּם עַל-שֵׁם אָחִיו הַמֵּת; וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל." (דברים, כ"ה, ה')

 

"בתנ"ך פרטי המצווה מפורטים בספר דברים. דוגמה לקיום המצווה מופיעה במגילת רות, שבה נאמר: "וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאישה, לְהָקִם שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ, וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם:" (מגילת רות פרק ד' י'). אולם, בעז, ה'יבם', לא היה יבם במובן ההלכתי של המילה - אחי הבעל המת - אלא קרוב משפחה רחוק. מהמגילה ניתן ללמוד שהנוהג באותה תקופה, היה במקרה שהייתה נותרת אלמנה ללא אחי בעל, קרובי המשפחה לפי רמת קרבתם היו צריכים לייבם אותה. עוד מעניין כי פעולה זו של ייבום אשת המת נקראה "גאולה", והאדם שביצע את הדבר נקרא "גואל" [בדומה לגואל דם]. (מגילת רות ג' י"ב-י"ג, ד' ד').

 

"מצוות הייבום היא מצוות עשה הדוחה איסור ('לאו') המתקיים בדרך כלל, שכן אסור לאדם לשאת את אשת אחיו, אף לאחר מות אחיו, ורק במקרה בו נפטר האח ללא צאצאים, ואין סיבות המונעות את הייבום, מצווה לאדם לשאת את אשת אחיו. בתלמוד ישנו אף דיון על הקשר בין מצוות הייבום לבין הכלל 'עשה דוחה לא תעשה'. בכל מקרה שבו האישה לא התייבמה, היא לא תתייבם יותר לעולם, שכן חזר לחול עליה איסור 'אשת אח'.

"החיוב בייבום הוא רק כאשר הבעל מת ללא כל צאצאים (בנים, בנות או נכדים) חיים בעת מותו. אם לבעל לא היו אחים, האישה פטורה מייבום. כמו כן, אם האח מנוע מלשאת את האישה, למשל מפני שהוא נשוי לאחת מקרובותיה ('איסור ערווה'), האישה פטורה מייבום וחליצה ואסורה לו מכוח איסור עריות. כל אישה הפטורה מן הייבום פטורה אף מן החליצה. ישנם מקרים רבים בהם אסור לאדם לייבם את אשת אחיו מסיבות של מצוות לא תעשה או גזירת חכמים. במקרים אלו האישה חולצת ולא מתייבמת.

"במקרה שבו ישנם כמה אחים, והאישה אסורה להתייבם רק לאחד מהם, חייב אחד משאר האחים לייבם או לחלוץ לה. מי שהיה נשוי לכמה נשים (פוליגמיה) - אסור לאחיו לייבם יותר מאישה אחת, וכן אין צורך לחלוץ אלא לאחת מהם כדי להתיר את כולן להינשא לזרים. במקרה שבו רק אחת מהנשים אסורה להתייבם לכל האחים, הרי היא פטורה גם מחליצה, ופוטרת גם את צרתה (היינו - האישה השנייה) מחליצה. הלכה זו, שנקראת 'צרת ערווה', הייתה נתונה במחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, שכן לדעת בית שמאי מותר לייבם את צרת הערווה, ואף צריך לחלוץ לצרת הערווה כדי להתירה להינשא לזר. מחלוקת זו הייתה אחת המחלוקות החמורות בין בית שמאי ובית הלל, שכן היא קשורה לממזרות ולאיסורי עריות.

"אם האישה איננה מעוניינת בקיום הייבום, היא יכולה לפנות לבית הדין בבקשה לפוטרה ממנו (יבמות, ד,א). אולם קיימת מחלוקת בפוסקים אם בית הדין יכול לכפות את האח לחלוץ לה, או לא.

"אם היבם בא על היבמה שלא לשם קיום מצוות ייבום אלא לשם זנות (כלומר כל יחסי אישות מחוץ לנישואים), בשוגג (כאשר לא הכירו אחד את השני) או באונס - הייבום חל, אף שנעשה ללא כוונתם או ידיעתם, והם נחשבים לזוג נשוי. דין זה הוא בין אם רק צד אחד לא התכוון לייבום או לא הכיר בצד השני, ובין אם שני הצדדים לא התכוונו לייבום ולא הכירו אחד בשני.

 

"וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ, לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ; וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים, וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל - לֹא אָבָה יַבְּמִי. וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ, וְדִבְּרוּ אֵלָיו; וְעָמַד וְאָמַר, לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ. וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו, לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו; וְעָנְתָה וְאָמְרָה, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ, אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל: בֵּית, חֲלוּץ הַנָּעַל." (דברים, כ"ה, ז'-י"א)

 

"משמעות הטקס: בטקס החליצה האישה מעבירה ביקורת על אחי בעלה על שהוא מסרב לשאת אותה לאישה ולדאוג להמשכיות של אחיו. וכתב הר"י בן פלט (ספרן של ראשונים עמוד 204), שכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה, אמור ליבם שלא ירצה לייבם: רשע, בגופך היית יכול לקיים ומאנת, לפיכך תחלוץ מנעלך כאבל וכמנודה שדרכם להיות יחפים, ומטיפה סרוחה שבגופך היית יכול לקיים לאחיך זרע, לכך וירקה בפניו טיפה סרוחה.

 

"ביהדות ארצות האסלאם היה מקובל, לעתים, לייבם, שכן ייחסו חשיבות רבה לדברי המשנה האומרת שמצוות ייבום קודמת למצוות חליצה ואולי גם בגלל דברי הקבלה לפיהם היבום מסייע בענייני גלגול נשמות (נשמת המת מתגלגלת בבן שיוולד לאחיו). לעומת זאת, ביהדות אשכנז היה מקובל שבשום פנים אין להחליף את החליצה ביבום, כלומר אף אם האישה ואחי הבעל מעוניינים - אל להם להפוך לזוג.

בעת שזוג נרשם לנישואין נוהגים ברבנות לרשום את שמות האחים למקרה, חלילה, שהבעל ימות ללא צאצאים, ויהיה צורך בחליצה.

 

על פי ההלכה, גם אם ביום מותו של הבעל חשוך הילדים נולד לו אח, אח זה חייב ליבם או לחלוץ את האישה. התוצאה היא שאישה עלולה להיוותר עגונה שלוש-עשרה שנים, עד הגיע האח למצוות, מבלי שיהיה כל פתרון למצוקתה, שכן קטן (מי שלא מלאו לו 13 שנים) אינו יכול לחלוץ. קושי גדול אף יותר מתעורר במקרה שישנו אח יחידי שהוא שוטה או שאינו נחשב כבר דעת לחלוץ.

.1 he.wikipedia.org/wiki/ייבום_וחליצה‏ 

 

 

לא התקיים טקס חליצה בעיראק

במחצית הראשונה של המאה ה-20

 

הייתי מעורה בחיי הקהילה היהודית בבגדאד, ולא שמעתי על טקס חליצה שהתקיים במחצית הראשונה של המאה ה-20. אפשר שחולשתם של אנשי הדת, וחששם  שהיבם והיבמה יבחרו להתאסלם ולא לעבור את הטקס המבזה, גרם להשלמתם עם ההתפתחות התרבותית..

 

חלקם של חכמי הדת הוגבל ל-7

מתוך 60 חברי ועד העיר בגדאד

 

יש לציין שבניהם של חכמי בבל כבשו את השלטון ללא מלחמות ומאבקים, וכבר ב-1932 עוגן בחוק חלקם של חכמי הדת שהוגבל ל-7 מתוך 60 חברי וועד קהילת יהודי בגדאד. בידי חכמי הדת נותרו השחיטה, קידושין, ברית-מילה כשרות, וביה"ד במידה ושני הצדדים הסכימו לכך. ומתוך עשרות בתי"ס בבגדאד נותרו בשליטתם של חכמי הדת שני בתי"ס, מנשה צאלח עם כ-1.200 תלמידים והמדרש עם כ-1.400 תלמידים, שהמנדבים שבנו אותם והותירו כסף לאחזקתם, ציוו שהלימודים יהיו חינם לנצרכים ויעמדו בהשגחת חכמי הדת. 

(לטיף מרדכי גבאי)

 

שובר מסך, אמנון לוי

לא הרגשת עלבון

אחת שעברה את זה |

 

בתור אחת שעברה את טקס החליצה לא הרגשתי בכלל השפלה הרגשתי בישנות כי הרבנים הכניסו מספר רב של אנשים ורבנים בלי לשאול אם אני מסכימה לזה לדעתי צריך לבקש רשות מהאלמנה אם אפשר להכניס יותר ממה שצריך ועוד דבר אחרון שהדהים זה שהרבנים מבקשים להביא 2 עדים שמכירים אותי כהוכחה שאין לי ילדים ובסופו של דבר לקחו שני אנשים שאני לא מכירה והם לא מכירים אותי בתור עדים. (14.4.2009)

 

וירקה בפניו רוק הנראה לדיינין

 

מצות חליצה. בא הוא ויבמתו לפני בית דין היו נותנין לו עצה ההוגנת לו שנאמר וקראו לו זקני עירו ודברו אליו והיא אומרת מאן יבמי וגו' והוא אומר לא חפצתי לקחתה ובלשון הקדש היו אומרין ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו וירקה בפניו רוק הנראה לדיינין וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש וגו' ונקרא שמו בישראל וגו'. (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף מט/ב)

 

 

המאירי על מסכת יבמות דף קו/ב;

 

סדר חליצה הוא שהיבמה או אי זה בשבילה מזמין בית דין להזדקק לחליצתה וצריך שיהו שלשה שלא יהו קרובים לא זה לזה ולא ליבם ולא ליבמה וצריכים הבית דין להתברר להם שתהא זו אלמנת פלוני ושיבם זה אחיו של מת מצד האב ומכל מקום דיים בזה בעדות כל שהו אפילו קרוב ואפילו אישה וכן צריכין להתברר שכבר עברו שלשה חדשים משעת מיתת הבעל וכן צריכין להתברר שיהא הוא גדול והיא גדולה וכבר ביארנו בבתרא קנ"ו א' שכל שנודע להם שהגיעו לכלל שנותיהם ויש להם סימני גדול למעלה כגון שערות בזקו האיש וסימני גדלות ובגרות באישה כגון שהלו הדדים שוכבים ומוטים אין צריכין בדיקה ודאי הוא שהביאו שתי שערות אבל אם לא נראו בהם סימני גדלות כל לחליצה צריכים בדיקה ויש מצריכים דווקא באיש אבל לא באישה ומפני שסוברים שחליצת קטנה כשרה.

 

יש מצריכים באישה על כל פנים מפני שאין סימני גדלותה ניכרים למעלה אבל לא באיש משנראו בו שערות בזקן ונודע שהגיעו לשנותיהם ויש מצריכים בכלם בדיקה לרוחא דמילתא ועיקר הדברים כדעת ראשון ומתוך כך בית דין מזקיקין לבדוק כל שלא נראו בהם סימני גדלות הוא בין האנשים והיא בין הנשים שאף הנשים נאמנות בכך הואיל והגיעו לכלל שנותיהם ומפני שחזקה כבר הביאה סימנין וסומכין על השכנים והשכנות בין באיש בין באישה אלא שהאב אינו נאמן בכך לבדו וכן כתוב בהלכות גדולות ואם אין שם מי שיעיד על השנים סומכין בבדיקת השערות וכל שיש שם רבוי שערות או שערות ארוכות אין מספקין בשנותיהם כלל דכן רבוי שערות שבזקו האיש ושכיבת הדדים שבאישה סימן מובהק על השנים שאי אפשר לסימן העליון עד שיהא התחתון וכשנתברר להם שהגיעו לכלל שנותיהם י"ג ויום אחד לאיש וי"ב ויום אחד לאישה וכשהביאו שערות בית דין קובעין להם מקום שמבררים להם מקום. 

 

"ואומרים נלך למקום פלוני להזדקק לעניין חליצה זו ומדברים עמהם עצה ההוגנת להם ואם העצה נותנת לחלוץ או שהם באים על כל פנים לחלוץ ישאלו לאישה אם אכלה כלום ואם אכלה ישאלו לה מה אכלה שמא אכלה דברים המביאים לידי רוק ואם לא אכלה או שלא אכלה דברים המביאים לרוק מביאין סנדל של עור או מנעל עשוי מחתיכה אחת של עור ותפור ברצועות קצרות של עור ולא שיהא תפור בפשתן כלל ויש מצריכין שיהא תפור מבחוץ לא מבפנים וכן יש מצריכים להיות העור מבהמה טהורה וכן כתבוה אחרוני הרבנים ומדכתיב ואנעלך תחש ונהגו העולם לוודותו בשל תיש או של פרה כדי שיהא העור בקצת קושי ולא רך שברכים ודומיא בסנדל שלהם שהיה מעור קשה שדרכו היה לעשותו בעור שלוק וכן אף רצועות התפירה נוהגים להיותן בשל בהמה טהורה וכן אם הם נוהגים לעשות באותם שפתות המנעל שרצועות התפירה נכנסות בהם לולאות שיכנסו בהם רצועות התפירה אף אותם הלולאות צריך שיהא של עור ושל בהמה טהורה.

"וכן יש נוהגים לעשות רצועות התפירה לבנות ולא שחורות וצריך שיהא בסנדל או במנעל עקב ורצועות ומנעילין את המנעל או הסנדל ברגל ימין ושלא תהא שום מחיצה בין המנעל ובשר הרגל והשוק אלא שיהא הרגל יחף והמנעל עליו וקושר את המנעל ברצועותיו על רגליו או על שוקו באי זה מקום שמן הארכובה ולמטה שני קשרים ומהדקים יפה עד שלא יהא קרוב להיות ניתרות מאליהן ובית דין שהם שלשה מצרפין עמהם עוד שנים שיהו חמשה ואחד שבבית דין מקרא את היבמה בלשון הקדש ומעומד מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ומקרא לה לא אבה בלא הפסק ואחר מקרא ליבם מעומד ובלשון הקדש לא חפצתי לקחתה ויש חולקין שלא להצריך מעומד אלא ליבם מדכתיב ביה ועמד ואמר ואין נראה כן אלא כל המקראות בעמידה ומתורת מנהג או מן הדין לכתחלה כמו שביארנו.

 

"אחר כך עומד היבם ונועץ רגלו או עקבו בארץ ונוהגין להיות אחד עומד מאחוריו שיהא נשען עליו או שסומכין אותו לכותל שיהא נשען עליו כדי שיהא הרגל יכול לעמוד בניעוצו עד שיכירו הכל שמכחה הוא נחלץ ועומד לו היבם בשעת חליצה עומד או מוטה ולא שיהא יושב אלא שאין בישיבתו עכוב בדיעבד אלא שלכתחילה ראוי לעמוד כעמידה לדין ולכתחלה צריך שתשלוף ביד ימין ואף בתלמוד המערב פי"ב ה"א אמרו שלא תהא שמאל מסייעתה וכמו שאמרו שם מתירתם בימין ותופסתם בשמאל אלא שאין בזה הכרח והיבמה כורעת ולא יושבת אלא שאין בישיבתה עכוב כדרך שכתבנו באיש ומתרת הקשרים ומגבהת את רגלו ושולפת הסנדל או המנעל מעל רגלו ומשליכתו לפניהם.

 

"ועומדת לנוכח פניו לא מן הצד ומעגלת בפיה כדי לאסוף רוק הרבה בתוך פיה ורוקקת בפניו ר"ל כנגדו רוק הנראה לדיינין בשעת יציאתו מפיה ומשם עד לארץ באיזה מקום שכנגדו ואחר כך מקרין אותה מעומד ובלשון הקדש ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל והדיינין עונן אחריו חלוץ הנעל שלשה פעמים וכן כל העומדים שם והולכין להם ואחר כך אותו בית דין כותביו לה גט חליצה להיות בידה לראיה ואין צריך שיחתמו בה אלא השלשה ואף הם כותבין בו במותב תלתא כענין כל מעשה בית דין ומשרטטין את הקלף מפני המקראות שבו וכותבין לה גט חליצה . ..:  (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף קו/ב)

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות