השואה - מבחר מחקרים ומאמרים

קשיי הלידה של חקר השואה בישראל*),

 

 

קשיי הלידה של חקר השואה בישראל*), ממשלת ישראל באמצעות שר החינוך דינבורג-דינור, מנעו במשך שנים רבות מחקר על השואה, של ניצולים ותיעלו את יד ושם והאוניברסיטה העברית, לחקור את תולדות קהילות היהודים במזרח אירופה, שנמשך כשלושים שנה.

בעז כהן -     

 

"בשנת 1957 הוקם 'מכון האוניברסיטה העברית ויד ושם לחקר חורבן יהדות אירופה ותולדותיה בדורות האחרונים', המגעים לקראת הקמתו של המכון הזה החלו ב-1956 ונמשכו עד שלהי 1957, בתחילת שנות הששים דעכה פעולתו של המכון והוא נבלע במכון ליהדות זמננו של האוניברסיטה העברית.

"סיפורו של המכון, שהיה מוסד המחקר הראשון שהוקם לחקר השואה, מקפל בתוכו את הלבטים והשאלות שעמדו לפני חקר השואה בראשיתו. כיצד יש לחקור את השואה ומי מופקד על החקר הזה? האם מקומו של החקר הזה באוניברסיטה או ביד ושם? האם ניתן לחקור באופן מדעי מאורע טראומתי כל-כך סמוך להתרחשותן או שיש צורך בפרספקטיבה של זמן ובריחוק רגשי? האם ניצולי השואה הם האנשים המתאימים לחקרה או שמה יש להפקיד את המשימה הזאת בידי ההיסטוריונים באקדמיה? במה צריך לעסוק מחקר השואה ומהם סדרי העדיפויות?

"בשנות פעילותו היה המכון לאחד ממוקדי המחלוקת שהתלקחה בשלהי שנות החמישים סביב אופיו וייעודו של יד ושם. המשא והמתן להקמתו חידד את שאלת היחסים בין האוניברסיטה העברית ויד ושם כשני מוסדות תרבותיים-לאומיים של מדינה צעירה, שהתחרו לעתים על מקומם באתוס הלאומי ובעוגה התקציבית.

*) מאמר זה מבוסס על פרקים מתוך עבודת הדוקטורט שלי, המחקר ההיסטורי הישראלי של השואה  1980-1945; מאפיינים מגמות וכיוונים, אוניברסיטת בר-אילן 2004"

 

רקע והקשר - "יד ושם הוקם על-פי חוק כראשות זיכרון ממלכתית באוגוסט 1953, זה היה גלגול נוסף של 'יד ושם לשואה ולגבורה' שהוקם ביזמת מרדכי שנהבי בעזרת ההיסטוריון הוותיק הפרופסור בן ציון דינור - להביא לחקיקת  חוק יד ושם.

"בחוק נקבע ששר החיינוך והתרבות יעמוד בראש יד ושם, וכך קיבל עליו דינור את התפקיד, נוסף על עיסוקיו השונים בחברה ההיסטורית ובתחומים נוספים. בשנת 1955 סיים דינור את תפקידו כשר, אך הוסיף לעמוד בראש המוסד.

 

"בן ציון דינור ביד ושם - "דינור ראה ביד ושם קודם כל מוסד מחקרי, המחקר הזה, לדבריו, ה'תעודה הראשונה של יד ושם' והמוסד נועד להיות 'מרכז ישראלי-עולמי של כל החומר על רדיפות היהודים'. התפיסה הזאת באה לידי ביטוי בניסוחו של חוק 'יד ושם' שדינור היה שותף לו. במאמרים פרוגרמטיים שכתב דינור, אך לא פחות מכך בסדרת החלטות מעשיות של הנהלת יד ושם בראשותו. הבולטות שבהן היו הקמת האגף המדעי שריכז  את הפעילות המדעית של המוסד ונתן לה את הבכורה, חתימת הסכם עם החברה ההיסטורית שעל פיו הופקדה החברה על רכישת חמרים ארכיוניים בעבור יד ושם ולמעשה מימן את פעולותיה והקמת המכון לחקר השואה בשיתוף עם האוניברסיטה העברית. כדי להגשים את מטרותיו המחקריות שילב דינור במוסד את ההיסטוריון ישראל הלפרין ואת תלמידיו דניאל כהן ואריה סגל.    (בעז כהן, "קובץ מחקרים", יד ושם, ל"ג, 2005, עמ' 166-5)

 

"אך מהו חקר השואה? דינור השתמש במושג 'חקר השואה' באופן רחב ביותר: הוא כלל בתוכו את 'המלחמה באנטישמיות', את 'רדיפת היהודים', את חקר השאלה היהודית' ואת 'שנאת ישראל'. הרחבה זו של העיסוק בשואה לתחומים של אנטישמיות ושנאת ישראל הבעה מתפיסתו של דינור את השואה כחלק מן הרצף ההיסטורי של שנאת ישראל: 'אנו אומרים שחקר השואה צריך להתחיל מהאנטישמיות ומי שנוהג אחרת מזייף את ההיסטוריה [...]' הפרויקטים המחקריים שיד ושם עסק בהם בזמנו של דינור וביזמתו, ובייחוד 'פנקס הקהילות', שיקפו את התפיסה הרחבה הזאת.

 

"ההיסטוריונים הניצולים ביד ושם" - "עם שחרורם ההדרגתי של יהודי אירופה בידי בעלות הברית בשנים 1945-1944 התחילה פעילות תיעוד ואיסוף של חומר היסטורי בריכוזים של שארית הפליטה והוקמו המוסדות הראשונים לחקר השואה - הוועדות ההיסטוריות אספו אלפי מסמכים וגבו אלפי עדויות מניצולי שואה. הפעילים בוועדות אלו פעלו מתוך תחושת שליחות עזה. יעקב פייגנבאום, מזכיר הוועדה ההיסטורית במינכן, כתב בגיליון הראשון של פון לעצטן חורבן, בטאונה של הוועדה לאמור:

"אנו שארית הפליטה, העדות החיה שנשארה, מוכרחים לשאוף לבסיס עובדתי נכון של ההיסטוריה כדי שלהיסטוריונים תהיה תמונה ברורה על מה שקרה.

"לכן חשובה לנו כל גביית עדות של ניצול יהודי, כל שיר מימי הנאצים, כל ביטוי, כל אירוע וכל בריחה, כל תמונה, בקיצור, הכל, כל מה שיאיר את דרך הייסורים של דורנו הטרגי.

 

"ניצולים שהיו ממקימי הוועדה ההיסטורית בפולין, הד"ר יוסף קרמיש, שעמד בראש הוועדה ההיסטורית המרכזית בפולין, נתמנה למנהל הארכיון ביד ושם, ורחל אוירבך, שהשתתפה בארכיון 'עונג שבת' של עמנואל רינגלבלום בגטו ורשה, נתמנתה למנהלת של מדור גביית העדויות בעל-פה. נחמן בלומנטל, שעמד בראש הוועדה ההיסטורית המרכזית בוורשה, קיבל תפקיד של חוקר, ועו"ד נתן עק, שהיה פעיל ציבור בגטו ורשה, ערך את ידיעות יד ושם. כמו כן שולב בהנהלת יד ושם הד"ר מאיר (מרק) דבורז'צקי, רופא ניצול שואה מווילנה ומי שפעל באותם הימים להקמת הקתדרה לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן.

"ההיסטוריונים הניצולים ראו בשואה טראומה לאומית שאת פצעיה יש לרפא: 'תעודתו של חקר השואה מטעם יד ושם', אמר נתן עק, 'הוא להמציא תשובות מחקריות על קושיות ובעיות שונות שנתעוררו בהקשר עם השואה והמנסרות בעולמנו'. השואה עוררה שאלות קיומיות באשר לסולידריות הלאומית והאנושית ו'בעיות רבות ומהן , שלא תמיד מגיעות לידי ביטוי וניסוח, אלא מכרסמות ונוקבות בסתרי הנפש'.

"ההיסטוריונים הניצולים ביקשו לכונן מחקר שיעסוק בשואה עצמה, במדיניות הגרמנית ובתגובה היהודית. הם סברו שדווקא מי שעברו את השואה יכולים לחקור אותה, שכן 'לקבוצת אנשים שחזו מבשרת את מוראותיה [...] יש תפקיד מיוחד בחקירה זו'. בהכרה שהם המקור המוסמך היחיד שיכול להבין את שאירע ולתעד אותו. היא שעמדה בבסיס פעילותם הקדחתנית. החוקר העתידי וגם הציבור הרחב זקוקים ל'הערכתו ועיבודו של החומר הזה על-ידי האנשים שראו גם בעיניהם וגם מבשרם את המאורעות גופא', כתב נתן עק בשנת 1951. לעמדה הזאת היו שותפים נציגיי  הארגונים של ניצולי השואה שישבו במועצה העולמית של יד ושם וגם אישי ציבור אחרים, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בדיונים ציבוריים.

"הבדלי הגישה בין דינור ותלמידיו ובין ההיסטוריונים הניצולים באשר לחקר השואה עוררו בתוך זמן קצר מתח בין שתי הקבוצות האלו. תרם לכך גם ההבדל בתפיסה המדעית בין ההיסטוריונים הניצולים שינקו   מתפיסת ההיסטוריה העממית שאפיינה את יהודי מזרח אירופה, ובין תלמידיו של דינור שינקו מן התפיסה המדעית הגרמנית שאפיינה את האוניברסיטה העברית. גם העובדה שהניצולים עברו את השואה באירופה, איבדו את משפחותיהם וראו בחורבנה של יהדות מזרח אירופה, ואילו תלמידי דינור היו בארץ-ישראל בזמן השואה - תרמה לניכור בין שתי הקבוצות.  (בעז כהן, "קובץ  מחקרים", יד ושם, ל"ג, 2005, עמ' 168-7)

 

"בוגרי האוניברסיטה העברית טענו שעבדתם של הניצולים אינה עומדת באמות מידה מדעיות, ואילו הניצולים סברו שלאנשי דינור אין הידע הנחוץ לחקור את השואה. העובדה שבזמן הנהגתו של דינור ותלמידיו

 לא הצליח יד ושם להוציא לאור 'תוצר' בדמות מחקרים מדעיים ואף ספרות  עממית יותר סיפקה תחמושת למתנגדי התפיסה הזו במוסד ומחוצה לו.

 

"האוניברסיטה העברית וחקר השואה" - "האוניברסיטה העברית איחרה מאוד  להיכנס לתחום של חקר השואה והנצחתה. בשנת 1947 חברה האוניברסיטה ליד ושם בארגון 'הוועידה העולמית לחקר השואה והגבורה בתקופתנו' שהתקיימה במקביל לכינוס העולמי הראשון למדעי היהדות. אך כפי שעולה מן התיעוד הנרחב של ההכנות לכינוס הרי ששני הצדדים נכנסו לשותפות מחוסר ברירה. ב-1949 הגיש דבורז'צקי (ששהה בפריז לפני עלייתו ארצה) לאוניברסיטה הצעה להקמת 'מכון לחקר דברי ימי היהודים בימי השואה' שכללה קווים מנחים ונקודות למחקר ולהוראה. דבורז'צקי טען כי 'חקר דברי ימיי היהודים בתקופת השואה, הוא אחד התפקידים החשובים של המדע העברי בדור הנוכחי, כל זמן שחיים אתנו עדי השואה'. בהצעתו ציין דבורז'צקי מכלול תפקידים  שיוטלו על המכון החל מאיסוף תעודות והכנת 'עבודות חקר סינטטיות' בנושה השואה, וכלה בשילוב לימודי השואה כנושא בין-תחומי בתחומי המדע השונים. (דבורז'צקי מנה היסטוריה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, תולדות הרפואה וכיוצא באלה) האוניברסיטה לא קיבלה את הצעתו של דבורז'צקי, בעיקר מסיבות תקציביות: 'לו לבנברג [שעמד בראש המשרד לאינפורמציה ציונית בלונדון וניסה לסייע לדבורז'צקי] היה יכול על ידי קשריו להשפיע בסוכנות שיקציבו עבור מחקר מסוג זה תמיכה כספית ידועה', כתב אריה טרטקובר, 'הרי היה זה מקל מאוד על סידור העניינים באוניברסיטה'. מכל מקום, עד הקמת המכון לא התקיימו באוניברסיטה הוראה או מחקר בתחום השואה - גם לא בידי צוות האוניברסיטה עצמו.

 

"ועידת התביעות וחקר השואה ביד ושם" - "גורם נוסף שהשפיע על מדיניות המחקר של יד ושם והקשר שלו עם מוסדות אחרים כגון האוניברסיטה הייתה ועדת התביעות, או בשמה המלא 'הוועידה בדבר תביעות חומריות יהודיות נגד גרמניה'. ביוני 1954 החליטה ועידת התביעות להשתתף במימון פעילותו של יד ושם בהיקף 50 אחוזים. הקצבתו של הארגון יועדה לפנקס הקהילות, לביבליוגרפיה של מאמרים וספרים על השואה ולקטלוג חומר ארכיוני (פרויקטים שהיו אמורים להתבצע בשיתוף עם ייוו"א). של ועידת התביעות לא ראתה את עצמה כחותמת גומי אלא דרשה פיקוח על ניצול הכספים שהקציבה למוסדות השונים, ובייחוד ליד ושם. רון צוויג עמד על מעורבותה של ועידת התביעות במדיניות ההנצחה של יד ושם, אך עדיין יש מקום לבדוק השפעתה של ועידת התביעות בתחומים אחרים של פעילות המוסד. בהקשר שלנו יש לציין שהיה זה מרק יובלר, הנציג של ועידת התביעות ביד ושם, שהגה את הרעיון בדבר הקמת המכון, ושלחצה של ועידת  התביעות על הנהלת יד ושם להציג פרסומים ומחקרים, תרם לא מעט לנכונותו של בן ציון דינור להפקיד בידי האוניברסיטה העברית את חקר השואה שהיה בעיניו גולת הכותרת של פעילותו של יד ושם.

"בשנת 1955, לאחר שתי שנות פעילות של יד ושם, עמד דינור לפני קריסת חלומו שיד ושם יהיה למוקד של חקר השואה. עקב המתחים בין תלמידיו ובין ההיסטוריונים הניצולים והפסילה ההדדית שפסלו אלו את עבודתם של אלו נחסמה האפשרות לעסוק בחקר השואה עצמה. בן בזמן, הדגש על פרויקטים ארוכי טווח כגון מפעל הביבליוגרפיה ופנקס הקהילות הביאו לכך שלא היה בידו להציג הישגים בפני הציבור ולפני הגוף המממן העיקרי - ועידת התביעות.

 

"עכשיו הייתה השעה כשרה, מבחינתו של דינור, להקים מכון משותף עם האוניברסיטה ולהפשיר את הקיפאון שנשתרר ביד ושם. ערב חתימת ההסכם בין יד ושם לאוניברסיטה העברית תיאר דינור את החשיבות שבשיתוף הפעולה עם האוניברסיטה:

 

"אין ספק, כי המסגרת הארגונית הרצויה - ואולי יחידה שיש בידה לבצע משימה זו -  היא הקמת מכון מדעי מיוחד על-יד האוניברסיטה העברית ובשיתוף אתה, שיהיה מקדש [...] לחקר השואה והגבורה של  עמנו בדורנו במסגרת ההיסטורית של התקופה על שורשיה ויסודותיה ועל כל הסתעפויותיה ותוצאותיה.

"יש להעמיד בראשו של מכון זה פרופ' לתולדות ישראל בדורות האחרונות [...] רק מכון שיהיה קשור, עניינית ואורגנית, בהוראות האקדמית ובהדרכה המדעית המקצועית יהיה בידו לקדם את החקר, לעודד אותו, לשקוד על הרמה המדעית הדרושה ואף להבטיח את ההתמדה בו והקבע שלו.

 

"כדי להגשים את החזון הזה היה על דינור להתגבר על ההתנגדות הפנימית ביד ושם להקמת המכון המשותף. בד בבד היה עליו להתגבר על רתיעתה של האוניברסיטה מעיסוק בחקר השואה ובהוראתה. נוסף על כך היה צורך למצוא אדם מתאים שיעמוד בראש המכון הזה וצוות חוקרים שיאייש אותו.

                   

"דיונים ראשוניים וההסכם עם האוניברסיטה" - "כיצד נולד רעיון המכון, מה היו מטרותיו ואילו בעיות ניצבו לפני מקימיו? עוד באוגוסט 1955 הציע מרק יובילר, הנציג של  ועידת התביעות ביד ושם שליווה את פעילות המוסד, לפתוח במשא-ומתן עם האוניברסיטה על הקמת 'מכון לחקר השואה'. ביסודה של ההצעה הזאת עמדה שאלת ההמשכיות של חקר  השואה.  (בעז כהן, "קובץ  מחקרים", יד ושם, ל"ג, 2005, עמ' 172-1)

 

"השאלה שחייבת לעמוד לפני יד ושם היא: מי בעתיד יתעסק ויטפל במחקר על תקופת השואה 1945-1933? מחקר ז לא יהיה עניין קל לדורות הבאים. לחוקרים צעירים המעוניינים בתקופת השואה יהיה לא רק צורך בידיעת עברית ויידיש אלא גם בידיעת מספר שפות של מדינות אירופה. לכן כדי למשוך היסטוריונים צעירים לשטח תקופת השואה יהיה צורך הסברה מיוחדת וכסף לעזרה ממשית -  באמצעות סטיפנדיות עבור צעירים אלו.

 

"ההתלבטויות שהתלבטו בהן אנשי יד ושם נתחדדו בעקבות המחלוקות עם האוניברסיטה העברית. יד ושם והאוניברסיטה נאלצו להתמודד עם כמה כמה נקודות מחלוקת עיקריות בדרך להקמת המכון:

'גבולות המחקר' של המכון ומתוך כך הגדרת שמו של המכון - 'הכותרת' שלו

המכון - מכון מחקר בלבד או מכון מחקר והוראת השואה

שאלת המימון

שאלת השליטה

 

"שאלת גבולות המחקר

"מהו טווח השנים שהיה אמור להיכלל בתחום המחקר של המכון? ישראל היילפרין, נציג האוניברסיטה במשא-ומתן הציע הגדה כוללנית של 'מחקר על תולדות היהודים בזמן החדש בשימת לב מיוחדת לחקר השואה'. דינור הציע כי 'התקופה הנחקרת תתחיל משנות ה-70 של המאה ה-19, תחילת האנטישמיות [הגזעית] ובהתאם לכך גם תכלול את כל הזרמים האנטישמיים ובעיית שנאת היהודים בתקופות הקודמות'.

"ההצעה הזו ודומות לה שהציעו אנשי האוניברסיטה עוררו התנגדות קשה בהנהלת יד ושם. דינור נתקל באופוזיציה מקיר אל קיר שכללה בין השאר  את יוסף ויץ, אברהם הרמן ומרק (מאיר) דבורז'צקי.

 

"המתנגדים טענו שהרחבת תחומי המחקר של המכון תדחוק לשוליים את השואה -  התחום שיד ושם מופקד עליו. 'אם נתחיל לעסוק במחקר האנטישמיות שלפני 1000 שנה לא נגיע לעולם לתקופתנו אנו ולשואה' טען ויץ. יתרה מכך, הוסיף דבורז'צקי, גם הצעתו של דינור הקובעת את תחילת תחום המחקר בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה חורגת מן המנדט של יד ושם:

 

"פרופ' דינור אומר שהאנטישמיות התחילה 70 שנה קודם ואני יודע שהיא התחיילה אלפי שנה קודם. גם פרעה רצה לעשות הרס של העם היהודי. אם נקים מחקר לאנטישמיות אזי צריך לחקור את כל ההיסטוריה של עם ישראל, אולם אנו נקראנו ע"י העם היהודי לחקור תקופה זו של השואה. ואנו נעשה חטא אם ניקח כסף שהוקדש למטרה זו בלבד ונחקור את האנטישמיות

"הסכנה היא אומר דבורז'צקי, שאם 'יקימו מכון כזה שיעסוק בשנות ה-70 יעסקו החוקרים כל ימי חייהם במאה הקודמת ולעולם לא יגיעו לתקופה זו -  תקופת השואה'. (בעז כהן, "קובץ  מחקרים", יד ושם, ל"ג, 2005, עמ' 176-4)

 

"דינור וחיים יחיל טענו לעומת-זאת שהרחבת תחומי המחקר הכרחית כי ע"י כך נמשוך את [החוקרים] הצעירים להתעסק בזאת'. יחיל קרא לקבל את ההצעה גם במחיר 'בריחתם' של החוקרים לנושאים הרחוקים יותר מן השואה: 'אני יודע שיש סיכוי שהיסטוריונים צעירים יעסקו יותר בפרשת דרייפוס ובראשית האנטישמיות מאשר במתרחש בגטאות, אולם אנחנו מוכרחים לעשות זאת, טען יחיל, 'כי איננו יכולים לתת להם נושא מוגדר מראש ומוגבל, דבר שינעל את הדלת בפני ההיסטוריונים ובפני כל חקירה על תקופת השואה. עלינו למשוך כוחות צעירים מעולים לעניין'. גישת המרחיבים נשענה אפוא  לא רק על ההקשר ההיסטורי אלא גם על הרצון למשוך חוקרים צעירים למכון.

"חברי הנהלת יד ושם רצו  לראות באוניברסיטה קורסים בנושא השואה, וכבר בדיונים הראשונים הציע דבורז'צקי (שהחל בשלהי שנת 1959 ללמד את נושא השואה באוניברסיטת בר-אילן) 'שבאוניברסיטה ירצו על תקופת השואה'. דינור חזה שהאוניברסיטה תירתע מכך וענה שלאחר הקמתו של המכון 'נוכל להעלות הצעה זו'. בדיון ניסה דינור להסיר את הצעתם של חבריו לכלול במסגרת המכון את הוראת השואה באוניברסיטה, וטען שאין זה מתפקידו של יד ושם לממן קורסים באוניברסיטה. רק כשהחל שאול אש לעבוד ביד ושם ונחשף לנושא השואה היה מי שילמד את השואה באוניברסיטה העברית. בשנת 1958 קיים אש קורס ראשון בנושא השואה באוניברסיטה העברית.

 

"בעין הסערה הציבורית" - "בשנים 1959-1957 עמד יד ושם במרכזה של סערה ציבורית שנסבה על דרכו ואופיו. המתחים בתוך המוסד גלשו לעיתונות ומעל דפיה התנהלה מלחמת מאמרים בין דינור ואנשיו ובין ההיסטוריונים הניצולים. למאבק הצטרפו ארגוני ניצולים כגון ארגון נכי המלחמה בנאצים שקיים שביתת שבת במשרדי המוסד. כינוסה של המועצה הרביעית של יד ושם  שדנה בתקציבו הפכה  לשדה קרב בין מתנגדי מדיניותו של דינור לתומכיה, ואחריה התפטר דינור מתפקידו[[1]].

"קבוצת ההיסטוריונים הניצולים ותומכיהם טענו במנשרים, במאמרים ובעדויות לפני הוועדה המתמדת שהקימה המועצה, שמדיניותו המחקרית הרחבה של דינור באה על חשבון חקר השואה והנצחתה.

 

"ההיסטוריונים הניצולים טענו כי 'מנהיגי יד ושם הנחילו כשלון חרוץ למוסד הזה' ומנו את מחקר השואה והנצחתה בראש כישלונות  ההנהלה':

"בשטח ההנצחה לא נעשה כמעט כלום [...]

"בשטח המחקר אין למנהיגי יד ושם דהיום הבנה למטרתו של המחקר המיוחד הזה, שאינו סתם העשרת המדע ההיסטורי, אלא יש לו מטטרות לאומיות-חינוכיות ואף מדיניות מיוחדות במינן [...]

"עד השנה האחרונה לא הופיעו שום פרסומים מטעם יד ושם (חוץ מ'ידיעות יד ושם'). רק בשנה האחרונה, כשגבר הלחץ הציבורי [... ] התחילו להופיע פרסומים אך לא תכנית ברורה, ללא קו, באופן מקרי מכל הבא ליד [הדגשות במקור, ב"כ].    (בעז כהן, "קובץ  מחקרים", יד ושם, ל"ג, 2005, עמ' 184-3)

 

 

 

 

[1] "מאמר זה מבוסס על פרקים מתוך עבודת הדוקטורט שלי, המחקר ההיסטורי הישראלי של השואה  1980-1945; מאפיינים מגמות וכיוונים, אוניברסיטת בר-אילן 2004"

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות